Breslov Books In ENGLISH!

English Breslov Books to Read Online on this blog

Donate to NNNNM!

Translate

Welcome to Na Nach!

FREEDOM - LIBERTY - EMANCIPATION
Showing posts with label בושה. Show all posts
Showing posts with label בושה. Show all posts

Sunday, December 17, 2023

נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו - תהלים כג

 

כג:ג נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי-צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ.

נפשי ישובב בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ישובב בגמטריא רבי נ נח. ינחני – אותיות האמצעיות: נ נח. במעגלי צדק ע"ה בגמטריא רב נחמן.

הראשי תיבות של כל הפסוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נראה לפרש, נפשי ישובב, ישב בישיבות של השכינה, בחי' שב ביראת ה' (תיקוני זוהר דף יח:). וכפל אות ב' משום שממשיכים לישיבות שני אורות מהאין סוף ברוך הוא שהם אור התכלת. וזה ינחני, הנייחא והמנוחה של הנשמה בישיבה. במעגלי צדק, צדק היא השכינה, בחי' יראת ה', והרי יראת ה' מרוממותו ית' היא מקפת את כל השיעור קומה של הכל, ולכן אפילו הנוגע במקצתה התחתית של העיגול, כבר מאיר ומעורר רום המעלות. וזה גם ענין ישובב, שהוא לשון חזרה, כמו העיגול שהכל חוזר ומתגלגל. וזה ענין הלב, כי כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך (רש"י ויקרא יט:לב), כי האדם הוא צורת כל הבריאה גם בעולם, נפש, שנה. ותכלית כל הבריאה להראות יחודו יתברך, ולכן זה גם צריך להיות מוכר בהאדם. ויראת השם בחי' מלכותו יתברך הוא ענין יחודו, כידוע שזה ענין קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע, להעד על יחודו (רמב"ם). וכאשר האדם מתבונן שהשם אחד בתכלית היחוד, ואפילו שהוא חטא והרבה לפשוע ר"ל, אין מעשיו יוצאים מיחודו יתברך, בודאי יתבייש מאד ויתבטל לגמרי להאין סוף ב"ה (והבושה בעצמה בחי' גלגול הדמים, כי אזל סומקא ואתי חיוורא, (ב"מ נח:, רע"ב אבות ג, ועיין בליקוטי הלכות, הלכות ראש השנה ג:ב שכתב להיפוך, דאזל חורא ואתי סומקא, וכתב לפרש בזה הפנים של התוקע שמתאדמים. ואינו קשה מהגמרא, כי ראיתי בפירוש שטיינזלץ, דאזיל סומקא, דהיינו שבתחילה המתבייש פניו מאדמים, ואותו אודם מסתלק, וכאילו הגמרא דילגה על השלב הראשון, אי נמי שכללה במילת אזל, שהסומקא אזל לפנים ואזל מהפנים ובא החיוורא) [וידוע מליקוטי מוהר"ן תורה ו' שהאדם צריך לעסוק בזה, וידוע מתורה כט ועוד מקומות שצריכים ללבן את הדם להיות בבחי' חלב, וכל המחלקת מהדמים שלא עבדו את ה', כמבואר בתורה עה]), . והלב שהוא מקום היראה כנ"ל, הוא מקום השראת השכינה, כמו שכתוב (תהלים כז:כח) לך אמר לבי בקשו פני, ופרש"י בשבילך בשליחותך וכו' במקומך בא אלי לבי לומר כן, ע"כ. והדמים מסתובבים בכל הגוף וחוזרים ללב. אם רץ לבך שב למקום (ספר יצירה פ"א). רץ, בחי' רצון, שהוא רום המעלות, וחוזרים ליחוד השכינה, שב ביראת ה'. למען שמו, למען בגמטריא קץ, בחי' קץ שם לחשך, שאפילו שמו יתברך בחי' שימת קץ, כי מוגבל לאותיות, מה שאין כן באור האין סוף ב"ה.

נ נח נחמ נחמן מאומן



Thursday, November 9, 2023

מה שתפללים להנצל מבושה

 ב"ה

למען לא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד.

קצת קשה שהרי קי"ל (בבא בתרא עה, ליקוטי מוהר"ן כא, ובעוד מקומות) שכל מהות של עולם הבא – כל צדיק וצדיק נכוה מחפתו של חבירו. ואפילו אם הכוונה כאן הוא שלא נבוש מעבירה ממש, איך מתפללים סתם שלא נבוש אם זה ממש מהות עולם הבא.

י"ל על זה הגדיר – לעולם ועד. לעולם ועד זה בחי' זעיר אנפין (-עולם של ו' קצוות) ונוקביה, או מלכות לבדה (-כמו בכוונות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). וידוע ששכר עולם הבא מתחיל מאבא ואימא (עיין קל"ח פתחי חכמה).

נ נח נחמ נחמן מאומן



Thursday, December 29, 2022

לנצח מידת הנצחון על ידי עבודת השם בכל הדמים שלך

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

 

תורה עה

יש מדת נצחון ומחלקת ומלחמה, ומהיכן בא מדה זו, מדמים שעדין לא עבד בהם השם יתברך וכו' עיין שם.

עיין מה שפרשתי בזה בס"ד את הפסוק (תהלים נא:טז) הצילני מדמים אלקים.

סבא ישראל גילה שהוא זכה להפוך כל דמיו לבחי' חלב. והוא ענין תיקון הברית, בחי' דם נעכר ונעשה חלב כמבואר בתורה כט, ולידת המוחין כמבואר בתורה כא, שהוא בחי' בושה, אזל סומקא ואתי חורא. ובתורה ו' רבינו מבאר ענין זו של הלבנת פנים, והעיקר שידום ויקבל בזיונו עיין שם. והנה קבלת הבושה בשתיקה הוא ממש היפוך מדת הניצחון, ובזה הוא זוכה לעבוד את השם יתברך בכל דמיו לגמרי, כי הרי כולם הפכו ללבן טהור, והרי גיטו וידו באים כאחת.


נ נח נחמ נחמן מאומן




Sunday, August 21, 2022

קביעות שם החסידות ברסלב

 ב"ה

משלי

כד:לא וְהִנֵּ֨ה עָ֘לָ֤ה כֻלּ֨וֹ | קִמְּשֹׂנִ֗ים כָּסּ֣וּ פָנָ֣יו חֲרֻלִּ֑ים וְגֶ֖דֶר אֲבָנָ֣יו נֶהֱרָֽסָה.

עלה, עם הג' אותיות בגמטריא נ נח. נהרסה, בגמטריא רבי נ נח.

הראשי תיבות של: כסו פניו חרלים, בגמטריא נ נח.

הסופי תיבות של: והנה עלה כלו קמשנים כזו פניו חרלים, בגמטריא נ נח.

חרולים (-מלא ו') בגמטריא ברסלב. עיין בספר עמק המלך, שער תיקוני התשובה פי"ב ז"ל המלבין פני חבירו ברבים, יתענה ארבעים יום וילקה בכל יום, ויתודה כל ימיו, וצריך לבקש ממנו מחילה ברבים, ויתגלגל בחרולים ערום, שקורין ברע"ן נעסלי"ן בלשון אחר, שנאמר, כו פניו חרלים, כי אזיל סומקא ואתי חוורא, ותקונו בחרולים, ויכוין כי חרולים בגימטריא רצ"ה עם הכולל, שהוא עולה אלקים דמילוי ההי"ן, עכ"ל.

עיין בספר חיי מוהר"ן אות קטו ז"ל סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקדוש, ונשפך על הארץ, ומזגו לו כוס אחר, וקדש עליו. ואחר כך אמר היום נטענו שם ברסלביר חסידים וכו' ע"ש. וי"ל ששפיכת היין בחי' הנאמר בדם, על הארץ תשפכנו כמים, והרי זה בחי' אזיל סומקא ואתי חוורא בחי' חרולים בגמטריא ברסלב. וכמו שרבינו אמר (אבניה ברזל, שיחות וספורים מרבינו אות כו) שלשה דברים פעלתי אצל השם יתברך א את הגדלות כבר שברתי מכם, איך שתתפללו יגידו, אי, הוא ברסלבר, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן 



Wednesday, January 11, 2017

נחמנים בני נחמנים

ב"ה
אחד מהסימנים של אומה היהודי (יבמות עט.) שהם ביישנין - בישן זה ראשי תיבות נחמן בן שמחה ישראל בער.

נ נח נחמ נחמן מאומן


Saturday, August 1, 2015

בושת המשכב זכור שאסור לדון אותו לכף זכות

ב"ה

בספר המדות, ערך נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

נ נח נחמ נחמן מאומן


Friday, February 27, 2015

ר' עקיבא מתקן הגאוה של תלמידי חכמים

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.
והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל. ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן, ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס, שהנדון הוא לענין סתם גאוה.
עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.
ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים, ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס, הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם.
עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס, אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו, ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א, וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח:, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס, אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו), ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.
ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן, שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.



Tuesday, February 3, 2015

לעלות ולהתחדש עד שממש בושין ממה שהיה! נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה שיחות הר"ן
קעג-ד: ע"ש איך שרבינו היה עולה ועולה כל פעם, בעליה כל כך שהיה מתביש ממדרגתו הקודם. וזה חידוש ורום מעלת רבינו מה שזכה יותר מכל הצדיקים, דיעו' בספר עבודת ישראל (פ' שמיני, הובא בספר בעש"ט א'קו) ז"ל אני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום, ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם, והרגלתי את עצמי לעבודת השם יתברך, הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום ליום, בעסק התורה לשמה ובכוונת התפילה ושאר מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי, ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר, והשיב לי בדרך משל, כשהתינוק לומד אותיות א' ב' או סדור או חומש, מדי יום בומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול, למשל בשבוע העבר למד פרשה אחת חומש ועתה לומד ב' פרשיות, וכיוצא בו, מה שאין כן כשהולך ומתגדל ולומד בעצמו גמרא עם פרש"י ותוספות עם הפוסקים, והוא מפלפל גדול, אין ניכר בו שינוי יום מיומו, אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדריגה, הוא גדול אלף אלפים פעמים מכל המדריגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפח"ח, עכ"ל.
והנה התשובה שהוא קיבל מהבעש"ט לא הסתפק בו מוהר"ן, כי אילו מוהר"ן היה תמיד עולה כל כך עד שהוא ממש הרגיש והתבייש ממה שהיה קודם, והוא פלאי.
והנה בדברי העבודת ישראל יכולים לומר שמי שזוכה לבחי' זו של 'ראות עיני השכל' הוא יכול לראות היטב איך שהוא מתקדם, ויתכן לומר שבעל ראות עיני השכל יכול להתבייש ממדרגות קדומות אפילו לפי תשובת הבעש"ט. ובודאי אפילו בכה"ג היה חידוש גדול מי שהיה זוכה לבחינה כזו, ועם כל זה אינו נראה כן מדברי רבינו כלל, אלא שרבינו ממש היה עולה כל כך, עד שהרגיש כל כולו בושה ממדרגתו הקדומה.