אין עוד מלבדו - אין עוד מלבדי

 ב"ה

פרשת וישב

לז:יב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם.

וילכו אחיו, עם הט' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח. וילכו אחיו לראות, עם הי"ד אותיות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. וילכו אחיו לרעות את, עם הט"ז אותיות וד' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב. את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח.

הסופי תיבות של: וילכו אחיו לראות את, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה. הסופי תיבות של: את צאן אביהם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל לרעות את צאן, נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן (ב"ר פד:יג), עכ"ל. והענין נלע"ד כי מובא בספרי קודש שקומת השכינה הוא על פי הדעת של צדיק הדור. וזה הענין שהשבטי י"ה הלכו לרעות את עצמן, דהיינו להגדיל שכל ודעתם בהשם יתברך. אמנם דיברו חז"ל בלשון גנאי, כי הכל תלוי בצדיק הדור, בחינת יוסף. וכיון שלא בטלו עצמם לו, ולא התקשרו אליו, לא היה להם חלק בעיקר הקמת השכינה, כמו שאיתא בזוהר מובא בליקוטי מוהר"ן תורה ב'. ונמצא שבעיקר לא היו רועים אלא את עצמם. והיום כבר ידוע בעולם שאלו מדברים תמיד על אלקים, באמת מכוונים על עצמם, שמה שהם קובעים וחושבים, זה האלקים שהם בדו לעצמם. והרבה שצועקים 'אין עוד מלבדו' באמת צועקים – 'אין עוד מלבדי', רחמנא ליצלן. עיין בזה בחלק ה' מאומן – פרק מה ענין התגובה שמע ישראל.

ובזה יש להבין דברי רבינו יצחק ב"ר יהודה הלוי מבעלי התוספות בספרו פענח רזא, פרשת ראה אות צז, ז"ל שאל מין אחד את הר"ר נתן ב"ר רבינו משולם סיבת אריכות הגלות הזה כ"כ ולא כן גלות בבל שבא על ע"ז שאין עון חמור ממנה, ואעפ"כ לא היה כם אם ע' שנה, והשיב דבבית ראשון עשו צלמים ואשרות וכלים שלא לקיימא, אבל בבית שני עשו ע"ז מבני ישראל עצמן, דהיינו דאותו האיש ותלמידיו (ימשו"ז) והפכו עליהם הנבואות הקדושות וקבעוהו לע"ז קיימת ומקובלת לעובדיה, לכן הדבר חמור ע"ש. והקשו עליו ממסכת יומא ט: שחורבן בית שני היתה בגלל שנאת חנם. ולפי דברינו מובן מאליו ששניהם אותו דבר, שכל מה שבונים קומת השכינה מבלי הצדיק האמת, וכל שכן וכל שכן כאשר בונים דמות עבודה זרה במקומה, בעצם בונים השיטה שכל אחד קובע לעצמו – אין עוד מלבדי, וזה האב לכל השנאת חנם.

מפתחות: וילכו לרעות את צאן אביהם - לקמ"ת סג דף כט:.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מצרים

ב"ה

מצרים

רבינו מביא בכמה מקומות (לק"מ תורה א, ז, ט) מהבראשית רבה (טז) שכל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים. והרי עיקר הגלות הוא תאות נאוף, בחי' ערות מצרים. ולכן מצרים הוא בגמטריא שד"י אדנ"י – בחי' זווג יסוד ומלכות, עם עוד א', בחי' הע' של ערוה, בחי' הע' של עשתי עשר, שמוריד הי"ב לי"א, בבחי' כל המוסיף גורע, וכל מקום שאתה מוצא קדושה שם אתה מוצא גדר של ערוה.

וד' גלויות הם, ותכליתם גלות אדום של עשו, ועל כן מצרים בגמטריא עשו ד'. שזה גם כן הוראה על זווג יסוד ומלכות, כי עשו בגמטריא שלום בחי' יסוד, וד' היא המלכות. עשו בגמטריא רבינו נ נח.

ובעצם מצרים גופא מורה על זה, כי מצר בחי' יסוד שהוא צר, וים בחי' המלכות כנודע (א"נ י' זה הזרע, ום' זה המלכות).

נ נח נחמ נחמן מאומן 

הפלגש ורבי עקיבא - פרשת תזריע

 ב"ה

תזריע. אותיות רע תזי. רע, הוא ענין או"ר נוג"ה כמבואר באריכות בספר אדיר במרום (עמ' שיח, מכון רמח"ל), ועיין שם (עמ' שכג) ז"ל סוד קליפת נוגה הנתקנת על ידי גלות ישראל. וסוד הדבר, הנה אמרו גם כן: ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט:י – ראשי תיבות גולה, לקמ"ת תורה עו) – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום (מגילה ו.), ע"ש כדה"ק שהם בחי' הפלגש. הפלגש בגמטריא תז"י ע"ה. והנה ידוע שמשה רבינו בגמטריא תרי"ג, והרי גם ר' משה חיים, בגמטריא תרי"ג, ורוב ימיו היה בחו"ל, בחי' פלג"ש (בגמטריא משה חיים. והוא בגמטריא בית ע"ה). וזה: ונשאר גם הוא ע"ה בגמטריא ר' משה חיים, שמרמז על היחוד עם הפלגש כנ"ל. וכל זה מרומז בתזריע כנ"ל ר"ע תז"י, כי הרמח"ל קבור ליד רבי עקיבא, הרי ר"ע שהיה רוב ימיו בארץ ישראל, תז"י בגמטריא משה חיים, עם עוד ד' אלפין, שהתלמידי חכמים אמיתים מתקנים, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אוקריינה מקבל העונש של השכן רע

 ב"ה

לפני כחודש רוסיא אמרה שאינה סובלת שכנה אוקריינא והלכה לכבשה. 

ובא נחזי אנן מצד דיני התורה מה נקרא שכן רע...

במסכת ברכות דף ח. שנינו

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו  13  ואינו נכנס שם להתפלל נקרא "שכן רע".  14  שנאמר [ירמיה יב ד]: "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל", "נחלה" אלו בתי כנסיות,  15  ו"שכני הרעים" של בתי הכנסת הם אלו שאינם נכנסים לתוכם. ולא עוד, אלא שאם אינו נכנס שם להתפלל גורם גלות לו ולבניו, שנאמר [בהמשך הפסוק הנזכר]: "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אטוש מתוכם".  

והנה לקראת ראש השנה התשפ"א, עשרות אלפים שנחשבים באותו עת כבני העיר אומן, כי הם מוחזקים להיות באומן כל שנה בראש השנה, והרי זלנסקי סגר בעדם ולא נתן להם ליכנס לקיבוץ - "הכנסת" - לבית הכנסת הגדול של רבינו הקדוש. והרי אשמה זו חל על ראש של זלנסקי, והרי מבואר שהוא שכן רע. ובזה גרם לעצמו הרבה רע, וגם גלות לו ולבניו ולמליוני אזרחי אוקריינה.

והנה התנא שהחשיב החשיבות של שכינות יותר מכולם, הוא רבי יוסי הכהן, כמו שלמדנו במסכת אבות (ב:ח), שרבי יוחנן בן זכאי היה לו חמשה תלמידים, ושאל אותם (ב:ט) צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, רבי יוסי אומר שכן טוב. ושאל אותם, איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנו האדם, רבי יוסי אומר שכן רע. ומה היה ענינו של רבי יוסי? (ב:ח) רבן יוחנן בן זכאי היה מונה שבחו - רבי יוסי - חסיד!!! זאת אומרת, בלשון ובשפה של דורנו, רבי יוסי היה ננח, וא"כ בודאי נגד הננחים צריכים ליזהר מאד להיות שכן טוב ולא להיות שכן רע. וכאשר זלנסקי היה שכן רע על חשבון הננחים, גמולו קיבל בראשו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נבואת משה רבינו כבד פה בגלות - סוף מסכת תענית דף יומי

 ב"ה

תענית סוף דף ל:

דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז-יז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. ופרש"י ז"ל לא היה הדבור עם משה, ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי לא היה פה אלא פה אלא בחזיון לילה, גמגום, עכ"ל. (ועיין בפירוש הרשב"ם (ב"ה קכא: ד"ה לא) שהדיבור היה על ידי מלאך או על ידי אורים ותומים. אך בגבורות ארי (ד"ה לא) כתב, שחלילה לומר שנבואת משה היתה באיזה פעם על ידי חזיון לילה או מלאך או אורים ותומים. מתיבתא).

ונלע"ד שדברי רש"י עם האיכא דאמרי פירוש אחד הוא (ולא שני פירושים שונים כמו שהבין המתיבתא). וזה שרש"י כתב גמגום הכוונה כענין מה דאיתא בזוהר הקדוש שמשה רבינו כבד פה בגלותא, וכבד פה היינו גמגום. וזה הענין שלא נתייחד לו הדיבור, כי נלע"ד שענין ייחוד הדיבור הוא, שמשה רבינו היה כולל ומייצג כל הבריאה בתוך צלם דמותו, וכך היה מקבל דבר השם על כל הבריאה, והרי הדיבור על כל הבריאה נתייחד בו לבדו, אבל כיון שבני ישראל היו ניזופים, לא היה יכול לקבל הנבואה ככה, אלא כאיש פרטי, ובודאי היה רק ביום כמו שהעידו חז"ל וכמו שהדגיש הגבורות ארי הנ"ל, אלא היה בבחינת מלאך ואורים ותומים בבחינה זו שהיה צינור פרטי של נבואה, ולא היה בא בכח כל הבריאה. וכעי"ז מצינו בחז"ל שכאשר זוכים ישראל כל השפע מגיע אליהם, והאומות יונקים מהם כמו כלב שמשליכים לו אוכל מהשולחן, אבל כאשר לא זוכים האומות לוקחים השפע ראשון והשארית ישראל. ולכן כאשר ישראל היו נזופים משה רבינו היה מקבל את הנבואה רק כאיש פרטי כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בשוב ה' - היינו כחולמים

ב"ה

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו:א)

היינו כחלמים, נראה לפרש על פי מה שקרה לי היום, שישנתי וכאשר השעון מעורר צלצל הייתי כל כך עיף בחלומי תרצתי לעצמי את השעון (כמדמוני שחלמתי שזה היה בשבת והייתי בבית הכנסת רוצה לשמוע את התורה וקרה שהתחיל השעון וכולם הקפידו, אז שמתי את השעון רחוק, אבל אף על פי כן היה עדיין מפריע, אבל התחזקתי שמספיק ככה, כי לא רציתי להפסיד בלכתי), באופן שלא הייתי צריך להתעורר מהשינה. וכן י"ל בשוב ה' וכו' לא נתעורר כראוי להבין לאשורו שנגאלנו, ונתרץ הנסים באופן המתאים להגלות. ורק, אז ימלא שחוק פינו, בזכות השירה של א"ז והשמחה, נצא מהחלום להגאולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בעון עבודה זרה גולין

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מבעל תפילה, רק הכת של עשירות היו עוסקים עוד אז לעקור ממקומם כי מצאו מקום עוד יותר מסוגל, והטעם הוא ענין לחוד, והענין שהיו עוד עוקרים ממקום למקום ענין בפני עצמו, כי זה מגיע להם על ידי העבודה זרה של תאוות ממון.

נ נח נחמ נחמן מאומן

גלות האחרון של ישמעאל - תיקונו על ידי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

בספר אדיר במרום (עמ' יא) כז"ל ויש עוד בחינת ישמעאל, שיש לו מילה ולא פריעה. ונמצא שהוא מנאץ את השם שהוא סוד הי' הזאת, שנאמר בה: אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב:ח). ועד שלא נפרעת היה נקרא שהאויב מנאץ השם, כי תראה כי פר"ע הוא בגי' שמ"י , והוא סוד פריעה – פרע י"ה. ובהיות ישמעאל בסוד נצח, ועשו בסוד הוד, אמר ינאץ שמך לנצ"ח, עכ"ל. והנה היום ראוים בחוש את הגלות מישמעאל, וכן יש בעוה"ר קטרוג נגד מצות פריעה. והתיקון שעולה על הכל על ידי פרסום שם רבינו הקדוש, שידוע מדתו נצ"ח כמנין שמו נחמן: נ נח נחמ נחמן מאומן.