לידת נ נח נחמ נחמן מאומן - Make babies with G-d

 ב"ה

נ נח נחמ נחמן – בחי' העובר יוצא מרחם אמו לאור עולם, ומיד מאומן על ידי אמו. ולכן נ, נח, נחמ, כולם לשון של דינים, נ' בחי' נפל ונפילה, נח, פירושו מיתה בארמית, ולא מחזקינן וולד קיימא עד לאחר ל' יום, נחמ, בחי' צ"ח קללות, ורק אחר שיוצא הוולד, יש נחמן ומיד מאומן. וזה בחי' יציאת האורות מפה של א"ק, שחזרו ונכנסו וחזרו ויצאו, עד שעשו נ' נפש, נח' רוח', נחמ' נשמ'ה, נחמן' – חיה, מאומן – יחידה.

ידוע שעיקר תולדותיהם של צדיקים זה מעשיהם הטובים, ומה שהם פרים ורבים בתורה. והרמח"ל כבר ביאר שזה כמו מה שכתוב בתורה (בראשית ב:כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד, ופרש"י ז"ל הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד, עכ"ל. וכן לענין דבקות בהשם יתברך, מהדבקות נולד המציאות שבאותו הוולד האדם אחד עם השם יתברך. והנה זה הוולד, נ נח נחמ נחמן מאומן. ולכן בשר אחד בגמטריא שירה.

וענין ועבודה זו הבאתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח בחלק ראשון - חלק נ – על התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השגת דבקות בהשם יתברך על ידי הנשמה ונשמה לנשמה

 ב"ה

מסכת בכורות דף ח:

א"ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה, שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל, לעילאי עאל, אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה, ע"כ. בליקוטי מוהר"ן תורה כט פירשה לענין תיקון הכללי ע"ש.

י"ל בעי אתתא, ענין של דרישת דבקות, כמו שנאמר ודבק באשתו, כי אשה ראשי תיבות, הנותן אמרי שפר, בחי' פאר ובחי' תפלין, הנאמר אצל נפתלי אותיות תפלין, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה מז, ותפלין הם סימן על הדבקות, כמבואר בתורה לח.

והנה לאדם יש נר"ן – נפש השוכן בדמו ובכבד, רוח – שעולה ויורדת ושורה בלב, נשמה – ששורה במוח ומשכילו. ולמעלה מכל אלו יש נשמה לנשמה, שהיא בחי' מקיף הנקראת בחי' חיה.

ועיין בספר נפש החיים א:טו גודל מעלת השגת הנשמה, שהיא נשמת שד"י, רצה לומר נשימת פיו יתברך אין עצמותה מושפע ונמתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינה וכו', והביא שם מכתבי האר"י בעץ חיים שער מוחין דקטנות פ"ג ז"ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה, ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ע"ש. ולכן היה הוה אמינא שהרוצה לידבק בהשם יתברך יספיק להשתדל להשיג מעלה זו של שליטת הנשמה. ובראותו שלא מצליח, מאי טעמא עליו להשתדל להשיג מעלה עליונה ממנה, להשיג נשמה לנשמה. ומתרצת כי באמת הדבקות היא משם דייקא, וכן כותב הרמח"ל (אגרות פתחי חכמה ודעת סימן כד – שערי רמח"ל עמ' שפב) ז"ל כי לכל גוף יש שתי נשמות – פנימיות ומקיפות, והם הם הב' רוחין הנזכרים בתוספתא פ' נח, שהנשמה הפנימית עומדת להנהיג הגוף, והמקיפה – להתדבק למעלה, ע"ש (ואפילו השגת הנשמה אינה אלא מהנשמה לנשמה, עיין בנפש החיים א:כ ז"ל ע"י עסק התורה בבינה יתירה בעומק תבונתו, מעורר שתאצל תוספת קדושה על שורש נשמתו, ומשם לנשמתו להחזירה שתאיר עליו אורה להשכילו וכו', ע"כ).

וי"ל שזה לשון הגמרא האי נמי מיתרמי בת מזליה, כי מצינו שהיחידה, שהיא עוד למעלה מהנשמה לנשמה, מכונה בת, וממזלה דידה יש את בחי' החיה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התקשרות לצדיק לפני התפילה

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

רצו. בשעת התפלה צריכין לקשר עצמו להצדיקים שבדור, כמובא בסימן ב' ובסימן ט' בלקוטי מוהר"ן ח"א ובשאר מקומות, על כן הזהיר לאנשיו שיאמרו קדם התפלה, הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו, ע"כ.

ועיין שיח שרפי קודש ו-רנו שגם לפני לימוד תורה צריך להתקשר לצדיק כנ"ל, ובאמת יש להתקשר בכל העתים. ובסר היום כתוב: יאמר: הרי מקשר את עצמי בתפילתי להצדיקים וכו' וציין שם בסוגריים למה שהאריז"ל צוה מהרח"ו להתדבק לצדיקים קודם התפילה, ע"ש. ובודאי עיקר הענין הוא לענין התפילה, אבל בודאי יש ענין לכל דבר כנ"ל.

והיום כבר נהגו לאמר: לכל הצדיקים אמיתיים וכו'.

בלילה ראיתי אחד שכתב גירסא, הריני מקשר את עצמי להשם יתברך ולכל הצדיקים. וזה ודאי אינו נכון לפי המסורה, אלא שיש לדון שדילמא הגירסא של המסורה הוא כאשר באים להתפלל או לעשות מצוה, שאז צריכים להתקשר להצדיק ולבוא עם הצדיק להתקשר להשם יתברך, אבל יתכן שאם בא סתם להתקשר להצדיק, הרי גם יש לו להתקשר להשם יתברך. אכן לא נראה לחלק כך. כי גם לענין התפילה רבינו גילה בספר המדות (תפילה עו) צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא ע"ש, אז למה באמת לא תקנו לאמר כן לפני התפילה. ולכן נראה שבדואי אין לאמר כן. וטעם הדבר נלע"ד הוא כמו האיסור הנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים כז:יא) תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפלין בפניו, ע"כ (ובשולחן ערוך הרב סימן כד הביא מספר ארחות חיים סי' כו, ז"ל שלא ישוה עצמו לרבו, ונראה כעזות פנים שהתפילין הן דרך כבוד כמו שאמר הכתוב וראו כל וגו', עכ"ל). ועיין בקיצור הכוונות של הרמח"ל בכוונה כללית, שגילה שני סדרי יחודים של התפילה יתירה מהסדר שגילה האריז"ל, והסדר השני הוא התקשרות לצדיקים, וכתב שם (עמ' קצט) ז"ל הנה החיבור של נשמה וגוף נעשה על ידי האבות ונביאים ובעלי חלומות ויוסף, יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף וכו', ע"ש. ועוד כתב שם (עמ' רב) ז"ל והנה כבר יש מציאות זה שהשכינה מקושרת עם האבות תמיד וכו' ע"ש. ולכן בודאי זה חוצפה ויהורא לעשות התקשרות להשם יתברך מול הזכרת והתקשרות להצדיקים שעל ידם עיקר ההתקשרות והיחוד. ולכן קודם כל עושים התקשרות להצדיקים, ואחר כך מתקשרים איתם להשם יתברך. אלא שבכללי יש הסדר הראשון של יחוד התפילה שגילה האריז"ל, וזאת אומרת, שלעולם יש ענין של מציאות השם יתברך, ושויתי השם לנגדי תמיד, ויש להתפלל תמיד אפילו בלי התקשרות להצדיקים, אלא כאשר רוצים להתפלל באמת, ולהתקשר להשם יתברך באמת, אז צריכים להתקשר להצדיקים כנ"ל, ואז לאמר: הריני מדביק רוחי בבורא יתברך כדי שמחמת הדבקות יצאו הדיבורים מעצמם מפי, ולהתפלל. ובאמת יש מדרגה להיות תמיד עם הצדיקים וכמובא בספר חיי מוהר"ן תקנג ז"ל על הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד זכרונו לברכה מסתכל ראה כל השבעה רועים, וע"ש מש"פ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לאהוב ולירא את הצדיק

 ב"ה

מסכת פסחים

דף כב. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים י) פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ע"כ.

ויש לדייק במה שאמר קבלתי שכר, שכבר קיבל, והלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנלע"ד בזה, שבתחילה היה שמעון העמסוני, בחי' שמיעה, ואחר שאמר והלביש עצמו בדרשה זו עלה להיות נחמיה העמסוני, בחי' ראיה, כי כן נחמה הוא בחי' ראיה כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל למשל (סנהדרין לז:) א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה וכו'. הרי קיבול שכר שלו בדרשה זו שעלה להשגה להיות פרוש מיראה, שהוא בחי' שמיעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן עה"פ ה' שמעתי שמך יראתי. והוא בעצמו עלה למעלה לבחי' חכמה וריאה, בחי' נחמיה כנ"ל, כי על ידי פרישות זוכים לבחי' ראיה בחי' ואתה תחזה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה זוכה להסתכלות הזאת וכו' ע"ש. ועכ"ז בשני המדרגות האלו היה רק בבחי' העמסוני, העם בסיני, שהיו שומעים ורואים ועמדו מרחוק.

ורבי עקיבא שהוא בחי' משה, כי ראוי היה בעיני משה רבינו שהתורה תינתן על ידי ר"ע כמבואר במסכת מנחות, ואצל משה רבינו יראת שמים הוא מילתא זוטרתא (ברכות לג:), ולכן השם יתברך דרש מעם ישראל (דברים י:יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, כיון שלגבי משה הוא מילתא זוטרתא גם לעם ישראל נחשבת כן, כמבואר שם ובמפרשים שם. ולכן שפיר פירש ר"ע את לרבות תלמידי חכמים, כי דייקא מבחינת התלמידי חכמים שהם ניצוצות של משה רבינו דייקא על ידם כל עם ישראל נחשב יראת שמים אצלם למילתא זוטרתא שיש להם יד ויכולת להשיגה כמו שאמר רבי חנינא שם משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

[העולם מקשים למה לא היה קשה לר"ש את האמור אצל אהבת השם. ונראה לפרש כי אהבה היא התאחדות, ורואים את הצדיקים וכן תשמישי קדושה מאוחדים עם השם יתברך, ועל כן אף על פי שאסור לנשק ולהראות חיבה יתירה לאנשים ולתינוק בבית הכנסת, אבל כן מנשקים תשמישי קדושה, וכן לכאורה יש לנשק צדיקים, והרי מצות ודבקת בו מקיימים על ידי דבקות לצדיקים (ועיין בספר אדיר במרום עמ' רעז, מכון רמח"ל, כי המאורות הם באהבה זה לזה וכו' ויש קשר ושייכות קורבה ביניהם תמיד וכו' וזאת האהבה מגעת לנשמות גם כן וכו' כי האהבה הוא קורבה וחיבור, והאהבה הולכת ומקשרת כל חלקי המאורות זה עם זה וכו' ע"ש). מה שאין כן מידת יראה, שכל בחינת יראה היא בחינת דין שמפרדת, ולא משבת ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליהן (יבמות ו:, ואילו לענין אהבה נאמר בתפילת מוסף ותתן לנו י"א באהבה, והנחילנו י"א באהבה).]

נ נח נחמ נחמן מאומן

הזכות לבקש גדולות מהשם יתברך

 ב"ה

מגילת אסתר

ז:ד כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך.

הצר בגמטריא ברסלב ע"ה.

נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק, עם הט"ז תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן (-היינו ט' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן)!

מצאנו כמה פעמים שגדולי ישראל לקו על שניסו לזכות להנות מזיו השכינה, עיין למשל ברש"י עה"פ (שמות כד:יא) ואל אצילי בני ישראל, הם נדב ואביהו והזקנים. לא שלח ידו, מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד. ויחזו את האלקים, היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתייה, כך מדרש תנחומה (בהעלותך טו), ע"כ. ומבואר מיניה וביה שמי שבא לראות בזיו השכינה כדי להמלט מעלמא דשקרא ובפרט כדי להימלט מעוצם יצר הרע, זה זכותו.

ועיין במסכת ברכות (ז.) ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג:כ) תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה כך א"ל הקב"ה למשה, כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה, ע"ש. כאשר רצה הש"י זאת היה בעוצם שעבוד מצרים, ומשה רבינו היה גולה לארץ מרחק וכו', ואז היה רצון ליתן לו אפילו לראות, להתאחז בדבקות הראיה, אבל אחר כך כאשר כבר יצאו ממצרים, והשם יתברך הראה כבר למשה כי מצא חן בעיניו, שוב לא תוכל לראות את פניץ

וזה הטענה פה של אסתר, שאילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, סך הכל אנחנו בעולם עבדים לבורא עולם, ואין לנו שום זכות לבקש ממנו גדולות, כל עוד שאין הצר שוה בנזק המלך, ויכולים להסתדר. אבל כיון שנמכרנו להשמיד להרוג ולאבד, בידי כחות הטומאה והרשע, כבר יש לנו לבקש הכל מהשם יתברך. תנתן לי נפשי (ז:ג), נפש זה לשון נפיש, יתרון, תוספת מעבר, וכל זה רק, בשאלתי, מתוך צעקה מהשאול תחתית. ועמי, הע' מתחלף לא', והוא מלשון גחלים אוממות, בבקשתי – מלשון קש ותבן. בהיותי נשרף כקש, אין ברירה אלא לבקש, על המלך תנתן לי, מה שהוא אפילו 'על המלך'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בהתורה שהאדם לומד צריך לראות קורות חייו

ב"ה

שיחות הר"ן ריא: תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא. וכפי מה שצריכין להאנשים השומעים וכו' עיין שם באריכות. וזה דבר ידוע ומוכר בתורת רבינו איך שכל אחד רואה במה שהוא לומד ממנו את מה שקורה אז בחייו.

והנה האמת הוא שכך היה צריך להיות בכל מקצות התורה, שכל מה שהאדם לומד היה צריך לראות בו קורות חייו, וזה לשון הבעל שם טוב (אגרת ב' לבנו): ודע שמכח התורה שלמד אדם היום, ואחר כך באותו יום מזדמן לו דבר לעשות, ואינו יודע אם לעשות אם לא, יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה. ובלבד שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, אז יזמין לו ה' יתברך תמיד שידע מכח התורה, עכ"ל. ולכאורה זה מענין מה שכתב רבינו בספר המדו (דעת יד) שיכולים לדעת איך להתנהג על ידי פתיחת ספר עמש"כ שם. אכן כפי מה שכתב הבעל שם טוב, זה בתנאי שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, ואילו סגולת התורה של רבינו הקדוש פועל בכל אחד ואחד אפילו בהרחוקים והמנותקים רחמנא ליצלן, הרי שהתורה של רבינו בבחינת דבקות תמידית לה' יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הצער והדבקות של רבי עקיבה במסירת נפשו על קידוש השם

ב"ה

לקוטי מוהר"ן קצג. רבינו גילה שרבי עקיבה היה מצייר בדעתו מסירת נפש על קידוש השם כל יום בקריאת שמע בציור כל כך תקיף שהיה ממש מרגיש את הצער וכפשע בינו ובין המוות ממש. ויש להעיר שבשעה שהרגו את רבי עקיבא לכאורה היה בדבקות כזה שלא היה מרגיש את הצער כל עיקר. ועיין בתורה סה, ובתורה רנ, שמי שיש לו דעת לא יהיה לו שום צער, רק קצת בהפרדה הצורה מהחומר ע"ש. והיתכן אם כן שבקריאת שמע בקבלת עול מלכות שמים רבי עקיבא היה מסלק דעתו כדי להרגיש את הצער?! או אולי נאמר שהיה מגביה דעתו עוד הרבה יותר גדול והיה מקבל את הצער בבחינת יוסף דעת יוסף מכאב המבואר בתורה ב:עז שהוא בחי' ראשית חכמה יראת השם, שיראתו קודמת לחכמתו, וכאשר הרגו אותו ממש, גם אז הגביה דעתו עוד יותר, אכן אז הוא כבר לא סבל את הצער של היוסף מכאב כי הצער נתלבש בהיסורין שעשו לו ר"ל, והוא רק שמח בדבקותו העצום. ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה טז - כמה הערות

ב"ה

תורה טז

אי אפשר לצדיק להיות מחשבו משוטט תמיד בחכמות עליונות, כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסק בדברי העולם וכו' עד סוף התורה – ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו כדי שלא יתגברו האמין עשו וישמעאל על עיניו ויתבטל חס ושלום חכמתו לגמרי, אבל על ידי תרין משיחין וכו' לא יצטרך לבטל מדבקותו.

לכאורה רבינו נתן שני טעמים נפרדים – עיין בלקוטי הלכות שכבר מפרש את זה.

ובענין הצורך להפסיק, כן כתב רבינו בתנינא עח, ולכאורה יש למידק היטב שההפסקה הוא רק מהחכמה והלימודים של התורה, אבל לא מעצם הדבקות, כי ידוע מהראשונים כבר שהאבות הקדושים היו תמיד דבקים בהשם יתברך כל רגע מחייהם. וכן נראה מדברי רבי נתן בלקוטי הלכות בהלכות נדה שמפרש שעל כרחך צריכים ההפסקה בהזיווגים שנעשים בהמשכת הדעת להאמונה, אבל על כל פנים תמיד יהיו נשארים דבקים להאמונה הקדושה [וע' בריש ספר שיחות הר"ן שכבר מקטנותו רבינו היה מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד בכל עת ממש, וכן ע' ב חיי מוהר"ן רמג – שתמיד היה מרתת ביראת שמים אפילו כאשר היה עוסק עם אנשים וכדומה, וכן ע' ב לקוטי הלכות, אורח חיים ג' תחומין כט – שהצדיק אפילו בעת אכילה ועוסק עם אנשים בודאי דבוק בה'].

ועיין בתורה רפ, שרבינו גילה שמשא ומתן הוא גופא תורה, ולפי זה אפילו כאשר הצדיק צריך לצאת לחוץ לעסק דברי העולם הוא יהיה דבוק בתורה, רק י"ל שהוא לא יהיה ממש בלימודים של התורה בהשגות חדשות ולא בחכמות עליונות, כי על כל פנים המשא ומתן הוא ניחא להמוחין כמבואר בתורה לה.

אכן קשה ממה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן (אות פה) מהאיש שהשיג את לבוש גן עדן לנשמתו, והרי למעט עם גופו הוא היה מדבר עם בני אדם ואילו מצד נשמתו הוא היה משוטט בגן עדן ומשיג מה שהיה משיג. והרי מצד גופו היה יכול להיות נפסק לגמרי מהלימוד כאשר באותו רגע היה משוטט בנשמתו בהשגה (ולא נראה בכלל שהגיע לבחינת משיח, כי הוא בעצמו לא ידע את הענין). ולמה אין הצדיק יכול לעשות את זה כאשר הוא צריך להפסיק מלימודו על כל פנים ימשיך מצד נשמתו. ולכאורה צריכים לחלק שעל כל פנים מצד גופו יצטרך להפסיק. אי נמי שאפילו בכי האי גוונא על כרחך צריכים ההפסקה שלא יתגברו הקליפה של עשו וישמעאל ח"ו.

ויש לעיין לענין רבינו הקדוש בעצמו, כי מפשטות המבואר בתורה עח תנינא אפילו הצדיק הכי גדול במעלה צריך לפעמים להיות בטל מהלימוד, ואדרבה אז אותו הצדיק מחיה את כלם כמבואר שם, ועל פי פשוטו רבינו מגלה דבר זה על עצמו. אכן רבינו גילה על עצמו בשיחות הר"ן קנח שהיה יכול להיות דבוק בה' ועוסק בתורה ממש בעת שהיה מדבר עם העולם, וצריכים לאמר כנ"ל שעם כל זה על כל פנים היה צריך להיות בטל לפעמים. אלא שאכתי צריך לפרט כי רבינו גילה על עצמו שהשיג תכלית יחידה שביחידה שזה השגה השייך רק למשיח צדקינו אחר שיתגלה, ואם כן מה שמבואר לפנינו שעל ידי תרין משיחין לא יצטרך לבטל, היינו לאחר שיפעלו בפועל ממש להביא קיום של ונהרו אליו כל הגוים. ויש לסמוך על זה, ששיירי המן היה נמס ונוזל ומתערב בנהרות והגויים היו טועמים מעין דמעין של המן כמבואר במדרש, והרי רק אז כאשר משיח ממש יביא השראת קדושה שהצדיקים יזונו במן שנבלע באיברים, אז לא יצטרכו לבטל כלל אפילו בעשיית צרכים.

ועוד יש לדייק מה שכתב רבינו שעל ידי תרין משיחין הצדיק לא יצטרך לבטל מלימודו כל עיקר, שהצדיק הוא עוד למעלה מהתרין משיחין, וכמו שמבואר בכתבי הרמח"ל שעל אף שהאריז"ל גילה שמשיח צדקנו גבוה במעלה אפילו ממשה רבינו, זה רק כפי דרגת משה רבינו מאז, אבל עם ביאת משיח צדקנו גם משה רבינו יעלה עוד במעלה וירום אפילו מהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

דבקות להם יתברך ולימוד תורה אפילו כאשר מדברים עם אנשים

ב"ה

שיחות הר"ן אות קנח:

ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש וכו' ע"ש.

ע' בזה בספר שבחי בעל שם טוב אות עח שכז"ל שמעתי מהרב דק"ק פולנאה שהבעש"ט לא היה יכול לדבר עם בני אדם מחמת דבקותו, והיה מדבר חוץ לשיטה. ולמד אותו רבו שלו הידוע שיאמר בכל יום קפיטל אשרי תמימי דרך ועוד כמה קפיטלאך תהלים רשומים, והראה לו חכמה, ועל ידי כן התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטלה דבקותו. והיה אומר בכל יום אותן הקפיטלעך תהלים, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כפרת עונות בלי עונש - רק על ידי ענוה ודביקות

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תורה ד:ז עובר על פשע לשארית, למי שמשים את עצמו כשארית (ראש השנה יז:), יש להבין את זה על פי מש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תנ) ז"ל וכל חטא הולך לזה – להיות מפריד. כי החטא בא מן הס"א, ויש לו הטבע של מקורו. אך סוף סוף אם לא יתגבר הרע על הנשמה הרבה, אפשר לנשמה ליטהר ממנו אפילו בלא עונש. שהרי אם נפרדה באותה הפעם נדבקת בפעם אחרת, ובדביקות יכולה ליתקן, בסוד (שיר השירים א:ב) ישקני מנשיקות פיהו, שדרשו (מדרש שהש"ר שם) ידביקני יטהרני, וגם יזיינני נגד הס"א שלא תחטיא פעם אחרת, לפי כח ההתדבקות וכו' ע"ש כל דה"ק. והרי מי שהוא ששם את עצמו כשארית בודאי משיג הדביקות הדרושה וממילא יטהר מכל החטאים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דבקות להשם יתברך על ידי נ נח

ב"ה

התורה הקדושה כמה פעמים מצוה אותנו לידבק בהשם יתברך, והיא המצוה הכי חשובה בכל התורה. וחז"ל שאלו איך אפשר לידבק בהשם יתברך, שהלוא שכינת עוזו אש אוכלה?! ונתנו שני תירוצים או לידבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', אי נמי הידבק להצדיקים.

ונראה שבאמת גם התירוץ השניה, לידבק בצדיקים, הוא באמת בכלל הידבק במדותיו, כי הלוא השם יתברך דבוק ומשתף את עצמו עם הצדיקי אמת, וכמו שחז"ל גילה בכמה וכמה מקומות, ואיתא בזוהר שהצדיקים הם אנפשי השכינה, ושהשכינה לעולם לא זזה מהאבות הקדושים, והרמח"ל בונה על זה יסוד הכוונות שכדי ליחד את השם בעולם הזה תחילה צריכים להתקשר להאבות, שתמיד השכינה כבר איתם וכו'. הרי שאפילו להתירוץ הראשון שצריכים לדמות ליוצרנו, העיקר בזה לקיים את התירוץ השני, לידבק עם הצדיקים, כמו שהשם יתברך תמיד דבוק בהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בתחבולות עשה מלחמה (משלי)

ב"ה

שיחות הר"ן סב: דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. ואפלו היקרות חס ושלום הוא בא ממחשבות בני אדם. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהינו כל הבחינות שיש במחשבה דהינו פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כולם עד הנקודה, וכשכולם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת, על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות. אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים (כלים י"ב ו חולין כה.) ויכול לטעות כמו שטעה נבט שראה אש יוצא כו' (סנהדרין קא:)

ויש להעיר ממש"כ בספר המדות (ערך תשובה אות ה') ז"ל כשאדם חושב כך וכך אעשה- כך וכך תעלה בידי, על ידי זה אין מחשבתו נתקיים, עכ"ל. הרי מבואר דרגה עוד יותר פחותה מדרך כלל, שכאשר האדם חושב בדרך כלל הוא יכול לטעות, אבל יש איזה דרך מחשבה, אולי מחשבה קלה או מחשבה של התפארות, שמחשבה כזו לא יתקיים.

ועוד י"ל דהנה צ"ב למה מקומה של הדיבור הנ"ל בערך תשובה. וי"ל דהנה הדיבור נמצא ברש"י בסנהדרין (כו:) בפירוש מש"כ שמחשבה מועלת לדברי תורה, וראיתי מובא מהמאירי שם, ויתכן שהוא בדרך פירוש רש"י, שהכוונה בזה שצריכים לעשות מיד, ולשקד ולהשתדל ולעמל בתורה, ולא סתם לעשות חשבונות. ולפ"ז י"ל שלכן בא הדיבור הזה בתשובה בכלליות, ולא סתם בערך למוד, כי הוא שייך לכל עבודת השם. וי"ל שזה גם כן הענין של הטעות של נבט, שסמך על מה שיהיה, ואף שבודאי היה לו השגה אמיתית עם כל זה, אי אפשר לסמוך חשבונות להבא, אלא צריכים בפועל לעשות מיד. וזה הכוונה כאן בשיחות ס”ב, לחשוב את הדבר בפרטי פרטיות, דהינו שיהיה ממש בתכלית המעשה בלא שום דחיה וכלליות שבו יכול ליפול מכל מיני סיבות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

צרפת - מסר להננחים להתחדש קשר הברית בינינו בענין רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

צרפת, זה לשון להצטרף, לחבר, לדבק.

אז הלילה שאלתי מה יש לנו ללמוד, מה המסר בהטבח והרציחות שהיו אתמול בצרפת, ופתחתי את הספר הקדוש אבי הנחל (בהוצאה מיוחדת, ספר לבן עם כריכה של בד, עם נ נח, ח"ב סז-סח) ומצאתי כתוב שם ז"ל: היצר הרע שהוא הוא השטן שר הטבחים שחותר ואורב לטבוח ושלחוט את האדם משני העולמות... וצריכים רחמים רבים והתעוררות גדול להינצל ממנו ורוצה להפריד בין הדבקים בנקודת האמת כי הוא רוצה להפריד בין הדבקים בנקודת האמת באמת ולקלקל ולבטל חס ושלום קשר חזק ונצחי כזה שאין כמוהו בעולם שכל העולם משתאים ומשתוממים על דבר פלא הזה מי יתן עיני מקור דמעה ואבכה תמיד בקול יללה על זה עד ירחם ה' שנזכה להתגבר על השטן להכניעו לשברו ולבטלו ולחדש ולחזק הקשר הברית שבינינו ביתר שאת ויתר עוז הנותן את נפשו ומוחו וליבו לדרוך בנתיבי החכמה והמדע של החכם האמת נחל נובע שגילה חכמה חדשה עילאה דעילאה על כל עילאין להאיר עיני ישראל לראות הפתחים איך לצאת מן החושך והשקר ומשטף מימי המבול של כפירה ואמונה של שטות וטעות ושוא ושקר והבל שבהבל של נביאי השקר המחריבים ומאבדים את העולם עזי פנים ככלבים.

ע"ש כל דבריו הקדושים.

תמצית, המפרסמים של שקר הורסים את האחדות של אנשי רבינו האמיתים, והם מדליקים את היצר הרע שהוא השטן והטבח האכזר, וגורמים את הפירוד. [ממש היפוך מדעת העולם, כי תמיד המפרסמים של שקר הם הן אלו שמתפארים על אהבת ישראל ו"אהבת חנם" וכדומה, והאמת הוא ממש להיפוך, הם עושים הפירוד בין הדבקים כנ"ל]. ועל כן עלינו הננחים להתחזק מאד באחדות בענין רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, להפיץ כל דיבור קדוש, בכל דרך שנוכל. ולהתחדש בזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

איך אפשר לחיות עם אלהים?

ב"ה

הרגשתי טוב את השאלה הזו, איך בכלל אפשר, אפילו להצדיק הכי גדול, לחיות עם אלהים. הלוא השם יתברך הוא ממש אין סוף, ובכל מדה ומדה שגילה לנו הוא גם כן אין סוף, אז אפילו הצדיק הכי גדול איך יכול להשוות מעשיו עד כדי כך?

ועל כרחך צריכים להתעמק ולהבין שהצדיק לא רק עובד את השם יתברך כאילו שהוא עומד מולו ועובד אותו, אלא שהצדיק עובד את השם יתברך משני הצדדים, מצד אחד הוא ממש עומד לפני השם יתברך לשרתו, ומצד שני הוא ממש יודע שכל ישותו הוא גם כן השם יתברך - זה צריך ביטול לחלוטין עד שאדם זוכה להתלבש כל עצמיותו עם נשמתו - שהוא חלק אלוה ממעל, וממילא צדיק שהוא כבר בית לאלהות, יכול לעבוד באין סוף לפני האין סוף ב"ה.

שנזכה לדעת באמת מזה הלכה למעשה....

נ נח נחמ נחמן מאומן