אוהל מועד של משה רבינו

 ב"ה

פרשת כי תשא

לג:ז ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש י' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. המחנה, בגמטריא נ נח. כל מבקש, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

צריך עיון בכל הפרשה הזו, מצד אחד בקריאת הפסוקים עם פרש"י מבואר שמשה רבינו היה הולך יום יום לאוהל המועד הזה, ומיד כשהגיע הענן היה מכסה וכו' והשם יתברך היה מדבר איתו ואז שב אל המחנה ולימד את הזקנים. ולכאורה משה רבינו לא היה חוזר לאוהל מועד עד למחרת. אז מי שבאמת רצה לדבר עם משה היה לו ללכת אל המחנה, לא אל אוהל מועד. והזקנים שלמדו מפי משה רבינו מיד אחד שקבל מהשם יתברך אינם בכלל מבקשי ה'. ובענין יהושע משמע שהיה מנהל בית מדרש באוהל מועד, וצ"ע מה עשו כאשר משה רבינו הגיע לשמוע מהש"י, והפסוק כותב שיהושע לא מש מהאוהל, ולכאורה על כרחך שהיה באוהל כאשר הש"י דיבר עם משה, ולא היה עם הזקנים כאשר משה רבינו לימד אותם, אז איך ידע בכלל הלימודים, ולכאורה לא רק שהיה שם, אלא שהיה שומע ולומד, וזה פלא וצע"ג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה גבוה יותר מתורה

ב"ה

נ נח נחמ נחמן מאומן!שיחות הר"ן עה. כי תפלה גבוה מאד מאד, וגבוה יותר מלמוד תורה, ע"כ. כן נכתב בפירוש בעוד כמה מקומות. והא דאיתא בברייתא דפאה שתלמוד תורה כנגד כולם, זה רק נגד עיון תפילה, אבל התפלה עצמה יותר גבוה. ועוד דהרי קדושת בית מדרש יותר מקדושת בית הכנסת (אלא שבאמת יש כמה דינים שמקפידים יותר על קדושת התפלה, כגון לענין הפחה, שממשיכים ללמוד אבל לא להתפלל), כי קדושת התפלה עד אין סוף ממש, ואין לה שיעור כלל, והוא בחי' סתרי תורה (ע' לק”מ תורה כב) שמחיה אפילו המקומות המטונפות (לק”מ נו, תנינא יב), ולכן במסכת שבת (פט:) בטענת יצחק אבינו לפני השם יתברך בחשבון כמה מזמן חיינו נשאר לחטא ח"ו,לוקחים חצי הזמן עבור שינה ועוד חצי מהנשאר לתפלה אכילה ובית הכסא, ורואים מזה שתפלה בכלל אינה בחשבון של טוב ורע, כי היא משהוא עיקרי ובסיסי לכל התהוות הגוף בכלל, וכהא דאיתא במסכת שבת (דף י) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד ע"ש, שזמן תפלה בכלל לא עולה בחשבון, ואפילו לרבא שחולק על זה, מבואר בלקוטי הלכות (הלכות ראש חדש הלכה ה', מובא בסוף ספר השתפכות הנפש אות א) שזה מיירי בתפלה על צרכי הגוף, אבל תפלה לצורך גבוה, 'היא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוהה מהתורה'.

והא דקיימא לן שמי שתורתו אומנותו פטור מתפלה, ורבי נתן מפרש בלקוטי הלכות שתורתו גופא בבחינת תפלה, בבחינת תורה דעתיקא סתימאה ע"ש, והוא האמת פשוט, כי הפטור מהתפלה, הוא מהשלוש תפילות הקבועות של שחרית מנחה וערבית, אבל על עצם התפלה אי אפשר בכלל פטור, כי ממש חלק מהחיים וכמו השינה כנ"ל, ועוד הרי הרמח"ל באדיר במרום מסביר שהסודות הכי גבוהות בזוהר היה אי אפשר לדבר מהם רק בצורה של תפלה, וכמו המאמר 'ארימת ידי בצלו', שמרמז שם על מדותיו של השם יתברך שלמעלה מהצחצחות שר' חיים ויטל בכלל מסתיר, לא היה אפשר לדבר מהם בכלל ולגלות סודות כל כך גבוהות ונעלמות רק בדרך תפלה. הרי שרשב"י, שתורתו אומנותו, היה דוקא חותר ושואף דייקא לתפלה, ותכלית כל תורתו בשורשו היה תפלה, אלא שהיה פטור מהתפילות הקבועות.

ומצינו כמעט בפירוש בתורה הקדושה ענין זה, כי משה רבינו אחר שכבר למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך בעלותו להר סיני פעם ראשונה, עוד ביקש מהשם יתברך לראות את כבודו (כי תשא, שמות לג:יח), ופרש"י (לג:יט) ז"ל הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה וכו' ע"ש. הרי שכל מה שמשה רבינו למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך עוד לא הגיע לסדר התפלה.