Breslov Books In ENGLISH!

English Breslov Books to Read Online on this blog

Donate to NNNNM!

Translate

Welcome to Na Nach!

FREEDOM - LIBERTY - EMANCIPATION
Showing posts with label גאוה. Show all posts
Showing posts with label גאוה. Show all posts

Monday, January 29, 2024

אגרת הרמב"ן - תעלה על לבך מדת הענוה

 ב"ה

תעלה על לבך מידת ענוה, הרי עליה וגאוה להענוה, וכמו שאמר רבינו הקדוש שצריכים בחינת ויגבה לבו בדרכי השם, ובגמרא סוטה ה תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. וזה מרומז במילת גובה, כי מצינו שכתוב: גבהה - אל־תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי א-ל דעות י' ולא ולו נתכנו עללות: (שמואל א פרק ב פסוק ג). והרי ג' עם ה' = ח', ב' עם ה' עם הכולל= ח'. הרי שמיני בשמינית. וזה לשון תעלה בגמטריא ח' פעמים ס"ג, כי ס"ד היא ח' פעם ח' (וכן בגמרא שזה יפה כמו סאסא בשיבולת, סא, עם הב' אותיות בגמטריא סג).
וי"ל בזה תעלה בעידניה סגיד ליה, בעת הראוי לקחת הגאוה תקבלו בענוה. וזה מה שראיתי שהפסוק השמיני בפרשה השמינית הוא ויאמר יעקב וכו' קטנתי וכו'. כי יעקב בעצמי בחי' עקב ענוה, שבע פעמים הוי"ה, ובשמינית, שחזר על פכים קטנים רמז לשמונה נרות חנוכה, אמר קטנתי. אי נמי יצחק בגמטריא ח' פעמים הוי"ה ויעקב ז' פעמים לה', נשאר לו לעצמו השמיני שבשמיני.

נ נח נחמ נחמן מאומן



Wednesday, January 3, 2024

עשירות כבוד חכמה וגאוה של השם יתברך

 ב"ה

איגרת הרמב"ן

כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר י' מלך גאות לבש וגו'. ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא, שנאמר והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם בחכמה, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא כי הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וכו' עיין שם. הקדים לכתוב אצל עושר, שהשם יתברך מוריש ומעשיר, וכן כתב בסוף לענין חכמה, שהשם יתברך נותנה ולוקחה, אבל לענין כבוד כתב שאינו אלא שהשם יתברך. אכן אותו פסוק שהביא ראיה שהכבוד של השם יתברך כתוב בו גם עושר, ואילו בעשירות לא כתב אלא שהשם יתברך הוא המעשיר. והרי מצינו גם לענין כבוד שנאמר למשל (שמואל א:ב:ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. וי"ל שכיון שכבוד אינו דבר ממשי, כיון שכתוב שהוא שייך להשם יתברך, על כרחך כל כבוד שיש שייך להשי"ת. מה שאין כן מה שכתוב עשירות, לא מכריח בעשירות הנמצא אצל אדם פרטי שאינו של אותו אדם, רק שאין לו להתפאר עליו משני הטעמים שכתב, כי גאות הוא לבושו של השי"ת, ובמה יתגאה כי ה' מוריש ומעשיר.

נ נח נחמ נחמן מאומן 




Saturday, March 18, 2023

כישוף

 ב"ה

כשוף ג. אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

עיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

 

בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג כתב שלמדו כישוף כדי לידע החכמה להנצל מהמכשפים. וקשה למה צריכים לדעת את החכמה, רק צריכים ענוה. ויש לומר כדי להגן בכלליות.


נ נח נחמ נחמן מאומן



Friday, July 7, 2017

ביאורים בלקוטי מוהר"ן תורה יא

ב"ה
תורה יא
אות ג: כי זה תלוי בזה גאות ונאוף כמו שאמרו חז"ל (סוטה ד:) על פסוק (משלי ו): ואשת איש נפש יקרה תצוד עכ"ל.
ובה"ד נראה כמו שרבינו מבאר כאן שהגאוה הוא עבודה זרה, שמכחיש שיש די באלוקותו יתברך ח"ו, כן הוא מביא את האדם לעבור על אשת איש, שכל מהותו הוא בחינת יחוד השם כידוע, כי האדם ואשתו בבחינת קב"ה ושכינתיה. ועוד שהרי רבינו מגלה כאן שתיקון הברית בחינת שד"י הוא בחינת הסתפקות בשני בחינות, יחודא תתאה ויחודא עלאה, והרי הגאוה שהיא מכחשת בחי' שד"י - שאין מספיק לו אלוקותו ח"ו, הרי לא יספיק לו יחוד דקדושה ויחמוד מה שאינו שלו ואינו ראוי לו.

ונראה עוד ב"ה שכל דבר יש לו זכר ונקבה, ולכן ברמות רומא, שקנה לעצמו רוח של הבל, הרוח הזה דיקא יחפש להזדווג בהבל טמאה כמותו.
(ועיין בכלי יקר פרשת קרח עה"פ וישמע משה ויפול על פניו שחשדוהו על אשת איש, שפירש שהענין הוא שבעל גאוה רוצה להשתלט על כולם, והנראה לי כתבתי).



אות ד. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג), פעמים שלש הם בחינת טל אורות של מילוי שלש אותיות ראשונות ע"ש.
פעמים שלש זה בחינת שיר כפול משולש, והרי הגמטריא של נ נח נחמ = גבר עם הכולל. עד שיבוא לשלמות הדיבור בריבוע - נחמן מאומן.

והנה לא מבואר בכלל איך העונשין והיסורים והתיקונים שבו הפסוק מדובר הוא בחי' טל אורות. אכן סיפה של הפסוק וכן מלפניה מבואר שכל התהליך הנ"ל של פעמים שלש הוא להביא את האדם לאור באור החיים. והרי מבואר הדבר, ובפרט על פי מה שכבר פירשנו בס"ד בתורה ו (אות ב) שתורה יא זו הוא כהמשך ביאור של תורה ו שבעיקר דיבר על מה שהאדם צריך לקבל בזיונו בשתיקה ולעשות וידוי על חטאותיו, ולקבל הכל בדממה, ועל ידי זה זוכה לכבוד השם. אכן מרומז שם ומבואר להדיא כאן ובעוד מקומות שיותר חשוב ומעולה מהשתיקה הוא הדיבור של שבת. ולכן הן כל אלה יפעל - כל התיקונים שעוברים על האדם הוא צריך לקבל בשתיקה עד שזוכה לשלוש - בחינת הו' שמשלים קדושתו במידת שד"י, ואז הוא כבר זוכה לבחי' טל אורות ודיבור בקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן


Wednesday, June 28, 2017

ביאורים בלקוטי מוהר"ן תורה י'

ב"ה
לקוטי מוהר"ן תורה י'

סוף אות ח: מבואר שפורים הוא בחינת ספירת העומר, הכנה לשבועות, ובמקום אחר רבינו גילה שפורים הוא הכנה לפסח.

אות ט: ואנחה ברישא דרומחא, בחינת רוח מ', ולפי זה אתי שפיר לשון אנחה, כמבואר בתורה ח', שעל ידי אנחה ממשיכים הרוח.
וכן מש"כ באות י' שפורים זה בחי' אסתר ברוח הקודש כמו שכתוב כשעירים עלי דשא שהוא לשון רוח, עיין שם בתורה ח' ועיין בזוהר הקודש פרשת תרומה רלא.

אות ט: כשמתקרב את עצמו לצדיקים וכו' ועל ידי זה נשבר הגאוה והעבודה זרה ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא יתברך שמו עכ"ל.
צריך עיון שלכאורה לא זה מה שפירש בתחלה שהצדיק יש לו תפלה בשלמות בחינת בית שעל ידי זה יש גם לעכו"ם - סטרא דמותא- השגה ואתיקר שמא עלאה. כי עכשיו מפרש שהצדיק מבטל בחי' העבודה זרה והסטרא דמותא בזה שמתקרב אליו, וזה על ידי כח רוח התורה ולא על ידי העלאת התפלה מהר ושדה לבחינת בית.

והנראה בזה בעזה"י שיש כח של בחינת בית להאיר אפילו לעכו"ם רק שהגאוה מעכבת, כי הגאוה פוגמת בבחינת בית באמרה שאין צורך, ועיקר המעלה של בחינת הבית הוא הצורך, כמו שכתוב למעלה, "ושדה הוא יותר משג ונצרך להעולם". ולכן על ידי הגאוה בטל המעלה והכח של בחינת בית. והתיקון לזה הוא על ידי הרוח של הצדיק, ששוברת הגאוה, ומסרת את הפגם, וממילא בחינת בית והצורך שלה חוזרת לתקפה, ושוב מאירה אפילו לעכו"ם. (ולשון התורה הנ"ל קיצר "ועל ידי זה נשבר הגאוה והע"ז [וממילא חוזרת תוקף בחינת בית] ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא י"ש [על ידי בחינת בית]).

וזה נבוא בעזרת הש"י ליישב עוד כמה פליאות בתורה לפנינו.
רבינו גילה שעל ידי הידים והרגלים יש התגלות של רוח התורה דבנגלה ובנסתר לשבור את הגאוה, וזה נפעל על ידי רקודים והמחאת כף, אכן אחר כך באות י' בפירוש דברי חז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - השוו אשה לאיש וכו' כתב שצריך להשוות, הינו ליחד קדשא בריך הוא ושכינתה, שהוא בחינת אשה ואיש, בחינת מרדכי ואסתר עכ"ל, דהינו לא רק שצריכים להפעיל הידים והרגלים כל אחד בפעולותו הראויה לו, אלא שצריכים ליחד הידים עם הרגלים.

ועוד פליאה שמבואר בהתורה שבחינת רגלין היא למעלה ויותר חשובה ועיקרי מבחינת הידין, וכותב שיש על זה תשובה וכמו שמצינו שהתנאים בחי' רגלין והאמוראים בחי' ידין. אכן לפי זה איך יכול לפרש שצריכים ליחדם ולזווגם בבחינת אשה ואיש ובבחינת מרדכי ואסתר, הלוא בזווג אשה ואיש ומרדכי ואסתר העיקר הוא האיש!

ולפי מה שפירשנו למעלה ניחא, דלענין ביטול הבעלי גאוה העיקר הוא הרוח הקודש בחי' שעירים של אסתר כי הם יסודם של הסערה של הגאוה. וכל זה להשלים הפגם של הגאוה בבחינת הצורך של הבית. אבל לענין להראות להעכו"ם אלוהותו יתברך, העיקר הוא נגלה כמו שכתוב במקום אחר שהכל צריכים למרי חטיא, והכל צריכים תורה שבכתב אפילו העכו"ם.
ולכן לענין ביטול הגאוה, הידין והרגלין שניהם טובים בבחינת רוח התורה דנשיב בהם (והרגלים יותר עיקרי, אבל שניהם טובים), אכן לפעולת הבית להראות להעכו"ם בכח הצורך שיש לו, צריכים עוד לזיווג הידין עם הרגלין, בבחינת אשה ואיש. ובזה הידין שהם בחי' איש יהיו יותר עיקרים.

נ נח נחמ נחמן מאומן


Sunday, January 29, 2017

כשוף

ב"ה


בספר המדות (ערך כישוף אות ג) רבינו הקדוש גילה בזה"ל:

אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

ועיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:
    ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

וכיון שבאת לידי פרשת וארא - אכתוב עוד רעיון בעזה"י בסוף הפרשה כתוב (שמות ט:כט) ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' ופרש"י ז"ל אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים, עד כאן לשונו, וטרחו המפרשים ליישב בזה כמה סתירות שנראה שבאמת משה רבינו התפלל כמה פעמים בתוך העיר, ובאמת קשה בכלל איך יכולים לפסול את כל העיר מלהתפלל שם בכלל. ויש לאמר שהרי זה היה מיד אחר מכת ברד, וכל הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים (שם ט:כ), והנה מקנהו של המצרים היה יראתם (רש"י שם ח:כב) העבודה זרה שלהם, ומן הסתם אם היו מכניסים את מקניהם לבתיהם, יהיה צר להם וקנאה עם העבודה זרה שהיו מחזיקים בתוך ביתם, ולכן ניתן לאמר שלעת עתה הוציאו את כל העבודה זרה שלהם שהיה בביתם החוצה לפנות מקום למקניהם. ולכן ניתן לאמר שדוקא עכשיו במכת ברד כל העבודה זרה - חוץ ממקניהם - היה בחוצות של העיר, ולכן משה רבינו לא היה יכול להתפלל אז בתוך העיר.


עוד בענין כשוף

רבינו הקדוש גילה בספר המדות, ערך ההתנשאות אות ה':

    כְּשֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן לְהַשָּׂר בִּשְׁבִיל אֵיזֶהוּ הִתְמַנּוּת, שֶׁיַּעֲבִיר אֶת חֲבֵרוֹ וִימַנֶּה אוֹתוֹ, זֶהוּ כְּמוֹ כְּשֶׁוּף
ויש להשוות את זה למה שרבינו אמר על אלו שמתפללים עם כוונות האריז"ל ולא ראויים לזה - בלקוטי מוהר"ן תורה קכ - שזה כמו כשוף - כי גם בזה גם בזה האדם מצוה לכוחות עליונות לעשות כפי פקודתו, ואם הוא לא ראוי לזה הרי בעצם פקודתו לא יגע בכלל אל הקדושה, והרי הוא כמו מצוה לשרי העכו"ם השדין ולילין לעשות פקודות, וכמו הנותן להם כסף לעשות כרצונו.

נ נח נחמ נחמן מאומן





Thursday, June 2, 2016

Ga* pride - הגאוה של המשכב זכר

HH

Why is it called ga* pride? Because Rabbainu revealed (Sefer Hamidos - Character, humility 2:2): Through excessive arrogance one will be sodo*ized like a woman. NNNNM!


ב"ה למה המש*ב זכר קוראים לענין שלהם גאוה? כי רבינו הקדוש גילה בספר המדות (ענוה ב:ב) על ידי גאוה רבה נב*ל כאשה. נ נח נחמ נחמן מאומן!


Saturday, August 1, 2015

בושת המשכב זכור שאסור לדון אותו לכף זכות

ב"ה

בספר המדות, ערך נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

נ נח נחמ נחמן מאומן


Monday, April 27, 2015

The bigger they are the harder they fall

HH
Why is Mt. Everest and Nepal (Hebrew: fall, stillborn) an attraction and breeding grounds for homose*uals?
Rabbi Nachman revealed in Sever Hamidos that through arrogance one comes to homose*ual desires, and that through excessive arrogance one will be sodo*ized like a woman. The high mountains represent haughtiness so naturally they are inviting the quee*.
Rabbi Nachman also revealed: one who  transgresses the prohibition against homose*ual relations through this he is caught and incarcerated.
It is forbidden to judge homose*uals favorably.


Upon consideration of the correlation between haughtiness and homose*uality, it occurred to me that both are the anti-thesis of unity. For the Sages revealed that haughtiness is like idolatry and G-d says that he can not dwell with this person, and the homose*ual can not achieve unity with his partner, only a man and women together form the complete image of the One G-d. So therefore haughtiness and homose*uality will play in to one another. May HY save us from these things....

Na Nach Nachma Nachman MeUman!

ב"ה

מה הענין שכל המש*בי זכר הולכים לניפל? כי שם ההרים הגבוהים בחי' גאוה. ורבינו גילה בספר המדות:
 ערך ענוה חלק ב' אות ב: על ידי גאוה רבה נבע* כאשה
ובערך גאוה אות ב: על ידי גאוה בא לידי תאות מש*ב זכר

ועוד גילה בספר המדות
ערך נאוף אות לג: מי שעובר על מש*ב זכר על ידי זה נתפס בתפיסה
ערך נאוף אות ח: אסור ללמוד זכות על זה שעבר על מש*ב זכור

נתתי לבי להבין הקשר בין שני הדברים האלו, מש*ב זכר וגאוה, וחשבתי ב"ה דהנה שניהם סמלים על פירוד ואי אחדות. כי המתגאה הרי הוא כעובד עבודה זרה והשם יתברך אומר אין אני והוא יכולים לדור ביחד, וגם מש*ב זכר לא יכול להתאחד עם זוגו, רק איש ואשה ביחד משלימים את הצלם ודמות אלהים, והיו לבשר אחד. ולכן מש*ב זכר וגאוה הולכים זה עם זה.

נ נח נחמ נחמן מאומן


Friday, February 27, 2015

ר' עקיבא מתקן הגאוה של תלמידי חכמים

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.
והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל. ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן, ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס, שהנדון הוא לענין סתם גאוה.
עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.
ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים, ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס, הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם.
עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס, אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו, ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א, וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח:, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס, אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו), ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.
ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן, שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.