זמן מיתה עת לעלות

 ב"ה

שיחות הר"ן קעט

קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלובשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן. כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת (שנז) אפלו כשהגיע לאיזה מדרגה עליונה שיהיה, אפלו לתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. וכן היה תמיד כל ימי חייו כמבאר במקום אחר. ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אפן. ועל כן היה מוכרח להסתלק. ואמר בזו הלשון: איך וואלט שוין גיגערין דאס העמדיל אויס גיטאן. ווארין איך קאן אויף איין מדרגה ניט שטיין (כבר רציתי לפשוט כותנתי מפני שאיני יכול לעמד על מדריגה אחת): 

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו.

 

בספר נזר ישראל טשורסקוב כז"ל מה עשה אלישע בנגיעה שנגעו עצמות המת בעצמותיו (מלכים ב:יג:כא) הוא, כאשר השליכוהו לקבר בנוסם מפני הגדוד, קם האיש וחי, אם כן אם יכל אלישע אחרי מותו להחיות את המת, למה לא החיה את עצמו, למה לא קם בעצמו מקברו ויחי (-ותמוה השאלה מאד, כידוע שאין חבוש מתיר עצמו, חוץ משאר דחויים), מכאן שאלו באמת יכול היה להשיג גדלות רבה יותר בחייו, היה עושה כן, אלא שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ועל כן העדיף אלישע להחיות את האחר, ואלו הוא עצמו נשאר מת, שכן אז משיג הוא יותר גדלות מאשר בחייו, ע"כ.

 

להפשיט גופו כדי להמשיך להעלות. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שינה וקושי לישון במוצאי שבת

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

תורה קיז

הענין שקשה לישן במוצאי שבת – כי במוצאי שבת מתחיל התגלות אליהו וכו' ע"ש, [וע' בחיי מוהר"ן (נסיעתו לארץ ישראל) אות קפג, שרבינו בעצמו לא היה ישן במוצאי שבת]. וקצת קשה דבספר המדות ערך שנה אות ד, כז"ל מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ, הרי שדוקא על ידי העלת המחשבה של תחית המתים זה עוזר לישון, וכאן רבינו מגלה שענין של התגלות אליהו, שהוא הקדמה לתחית המתים, עושה קשה לישון. אם לא נחלק שביאת אליהו לחוד ותחית המתים לחוד. ואולי יש לחלק עוד שכאן רבינו גילה שיש ממש הארה של התגלות אליהו הנביא ולכן קשה לישון, ואילו העצה לישון זה רק להעלות על המחשבה, ואין באמת אז הארה של הגאולה, ואילו היה ממש הארה של הגאולה היה גם כן קשה לישון.

וראוי לציין שיש מדרש שבליל חורבן בית המקדש אף בריה ישן, עיין בקינות לתשעה באב, סוף קינה כד (מרבינו אלעזר הקליר) ז"ל בשאגו כארי בדביר בל (-נבוכדנצר העובד לאליל בשם 'בל'), ברח דודי וכעל מת מתאבל, פקדון הרוחות בו בלילה לא קבל, ע"כ, וציינו שם לפירוש בית לוי שהביא בשם י"מ שבאותו לילה לא נמצא שינה בעיני כל בריה. וידוע שחורבן בית המקדש היה במוצאי שבת (והאריז"ל אמר שאעפ"כ אין להתאבל יותר במוצאי שבת בתיקון חצות).

נ נח נחמ נחמן מאומן

נקימה ונטירה של תלמיד חכם

ב"ה

איתא במסכת שבת (סג.) אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש  26  הוא - חגרהו על מתניך. ואיתא במסכת יומא (כג.) ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם [והכתיב {ויקרא יט-יח} לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה א''ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א''ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר {שופטים ה-לא} ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס:]

והדבר פלא, כי הרי זה לאו בפירוש בתורה לא תקום ולא תטור (ומה שהגמרא מחלק בין ממון לגוף, החינוך פסק שהגמרא חזרה בה, ואין חילוק כזה קיים).

ואגב ע' בספר חסידים (סימן קפה מובא בחק לישראל לפרשת שופטים יום ג) שכתב ז"ל:

וְאִם תֹּאמַר לָמָּה בִּקֵּשׁ נְקָמָה כִּי לֵית דִּינָא בְּאַרְעָא כִּי הָיוּ חֲפֵצִים בַּעֲלִילָה בְּלֹא יְדִיעָתוֹ לְתָפְשׂוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ) אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ, הֲרֵי לֹא יוּכַל לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם וּמְגָרְשִׁים אוֹתוֹ מִנַּחֲלָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו יִקָּחוּ:

וע' פלאי פלאות בזה שגילה רבינו הקדוש בספר שיחות הר"ן (צג) ז"ל:

דַּע שֶׁיֵּשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת (קצו. וְזֶה הָאוֹר אֵין אָדָם פָּשׁוּט יָכוֹל לְקַבֵּל מֵחֲמַת גָּדְלוֹ. וְצָרִיךְ לָזֶה חָכָם גָּדוֹל שֶׁיּוּכַל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת. דְּהַיְנוּ שֶׁיּוּכַל לְחַלֵּק הָאוֹר הַגָּדוֹל לַחֲלָקִים קְטַנִּים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה לְקַבְּלוֹ מְעַט מְעַט. כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁאֶחָד אוֹמֵר פְּשָׁט אוֹ חִלּוּק גָּדוֹל מְאֹד וּמֵחֲמַת זֶה אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת גָּדְלוֹ. כִּי חֲצִי פְּשָׁט אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם כֻּלָּהּ. אֲבָל כְּשֶׁמְּחַלְּקִין הַפְּשָׁט וְהַחִלּוּק לַחֲלָקִים וְעִנְיָנִים אֲזַי יְכוֹלִין לְהָבִין כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כָּךְ יֵשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת וְהוּא הַשָּׂגָה אַחַת דְּהַיְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ אֶלָּא כֻּלּוֹ אֲבָל לֹא בְּמִקְצָת כִּי הוּא אוֹר אֶחָד פָּשׁוּט. אַךְ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הוּא יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת דְּהַיְנוּ לַחֲלֹק הָאוֹר גָּדוֹל לַחֲלָקִים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבְּלוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְעִנְיָן זֶה שֶׁתַּלְמִיד־חָכָם שֶׁנּוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת הוּא מְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי יז־ט: "וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּהַיְנוּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר, שֶׁשּׁוֹנֶה בְּדָבָר שֶׁעָשָׂה לוֹ חֲבֵרוֹ עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מַפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם. כָּךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. אֲבָל תַּלְמִיד־חָכָם צָרִיךְ דַּיְקָא לִהְיוֹת נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא כב:: "כָּל תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר וְכוּ'". אַךְ פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק הוּא כַּנַּ"ל, שֶׁתַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וְזֶהוּ וְשֹׁנֶה בְדָבָר הַיְנוּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר, מַפְרִיד אַלּוּף הַיְנוּ שֶׁהוּא מַפְרִיד וּמְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.: "אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ - חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ לְסוֹף שֶׁתֵּהָנֶה מִתַּלְמוּדוֹ", כִּי עַל־יְדֵי שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר עַל־יְדֵי־זֶה יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת דְּהַיְנוּ לְחַלֵּק אוֹר גָּדוֹל לַחֲלָקִים וְעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לֵהָנוֹת מִתַּלְמוּדוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. כִּי בְּלִי זֶה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל מֵחֲמַת גֹּדֶל הָאוֹר כַּנַּ"ל. אֲבָל הַשֵּׂכֶל וְהַטַּעַם שֶׁל עִנְיָן זֶה מִפְּנֵי מָה מִי שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וְכוּ' זֶה עָמֹק עָמֹק וְכוּ'.
וְדַע, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ זֹאת הוּא יָכוֹל לְהַחֲיוֹת מֵתִים כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים סח. זֹהַר א קיד: קלה.: 'עֲתִידִים צַדִּיקִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים', וְיוֹדֵעַ מַה הוּא מֵת כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמְּחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וּמַמְשִׁיךְ הָאֲלָפִים לְתוֹךְ הַמֵּאוֹת כַּנַּ"ל עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה מִמָּוֶת מֵאוֹת עַל־יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ הָאֲלָפִים לְתוֹכָם. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ זֹאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מַה הוּא עַכְשָׁו בְּשִׂמְחָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַיִּחוּד שֶׁל בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (קצז, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ צִיקֵי קְדֵרָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נו.: "מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה, תֹּאמַר - יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר - יֵשׁ לָהּ צַעַר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ ח"שׂ מֵחַשְׁמַ"ל (קצח, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ נֹגַהּ (קצט כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל א־ד: "וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה (ר, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ בְּרִית, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מָה חוֹלְקִין עָלָיו.
וּמָשִׁיחַ יוֹדֵעַ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה בִּשְׁלֵמוּת. אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשִׂין מֵאֲלָפִים מֵאוֹת. וְאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם נוֹקְמִין וְנוֹטְרִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מֵאֲלָפִים מֵאוֹת הֵם חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ - חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ", הַיְנוּ בְּחִינַת חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (יְשַׁעְיָה י"א־ה: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו" כְּתַרְגּוּמוֹ 'וִיהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ', הַיְנוּ בְּחִינַת 'מָתִין מָתִין' (רא דְּהַיְנוּ מֵאוֹת. הַיְנוּ מִי שֶׁיָּכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת (רב הֵם חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ כַּנַּ"ל. וְאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים מְחַיִּין אֶת הַצַּדִּיקִים הַקְּטַנִּים: 

והנראה לעניות דעתי בזה בס"ד ובקיצור גדול, שעיקר הנקימה והנטירה הוא נגד היצר הרע, שכל פעם שהתלמיד חכם מקבל איזה התגברות של היצר הרע או מפלה ח"ו עליו לנקום ולנטור, והיינו לעשות עבודת השם יתברך יותר לשמה, נקי לשם שמים. [והנה שמעתי מר' שלמה קרלבך שכל פעם שהאדם מקבל איזה מכה מהסטרא אחרא ר"ל הוא רוצה להטמין את עצמו, ואז דייקא ר' שלמה קבע כלל, שאז דייקא עליו לצאת יותר בהפצת האמת עם אנשים. ונראה לעניות דעתי שזה לא דוקא הענין להיות יותר עם הציבור - אלא יותר בעד הציבור, דהיינו יותר לשמה, דהיינו יותר לשם השכינה שהיא כנסת ישראל].

וזה הענין של האלפים והמאות, כי האלפים בא"א והמאות באבא (ע' אדיר במרום עמוד קיז, הגם שלפעמים האלפים זה באבא כמש"כ שם ואכמ"ל), וארך אנפין זה בחי' אין, ואבא זה בחי' יש, כי אבא הוא פנימיות המהות של הספירות ואילו א"א הוא ממש המציאות שלהם בבחי' אין. ותחית המתים זה בחי' אין כמבואר בלקוטי מוהר"ן שהתחיה יהיה על הבחי' של האין עיין שם. וזה ענין לעשות ממה מאה, הוא לכאורה בנין המלכות - אדנ"י בגמטריא מאה (כמובא - בציור של הא' יו"י והנ' עם י') על ידי אבא, ובהגיע למאה אז היא ממש בבחי' אשת חיל עטרת בעלה בסוד רישא דלא אתידע, שעוד בכתר של ארך אנפין.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מלך ממית ומחיה

ב"ה

לפי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תנינא עב) שתחית המתים הוא לבחינת השפלות של האדם, הרי בזה שהשם יתברך ממית את האדם, ומשפילו לגמרי עד עפר, בזה גופא הוא מחיה אותו נצחי.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ברכת מחיה מתים - כתר וחכמה - נ נח

ב"ה

בשמונה עשרה, ברכה שניה

מכלכל חיים בחסד - מחיה מתים ברחמים רבים

נראה לי שאלו שני הנהגות, הראשון של חכמה והשני של כתר (וכמבואר בספר קנאות ה"צ להרמח"ל ובעוד מקומות שלפעמים הכתר הוא הראשית ולפעמים החכמה. ובחטא אדם הראשון ירד ההנהגה מכתר הוא הראשית לחכמה, ע"ש ואכמ"ל).

כי חיים זה בחי' חכמה כידוע (לקוטי מוהר"ן תורה לה ובעוד הרבה מקומות), ותחית המתים הוא בחי' כתר, כי הוא ממש מהפך את המיתה לחיים (וע' ביחוד היראה עמ' שיח, ד"ה ותראה כי ז"ס, בענין הג' דברים שצריכים מפתח מן השמים, שאליהו לקח שנים מהם, שהם גשמים, חיה, ותחית המתים, וכולם צריכים הארת הכתר עיין שם). ובלקוטי מוהר"ן רבינו גילה שתחית המתים זה מהחלק הענוה - הביטול והאין שזכינו להתבטל להשם יתברך, זה החלק הוא שקם לתחיה.

וכן להלן:

מי כמוך בעל גבורות - ומי דומה לך.

החכמה כאילו מדמה את עצמו להכתר, כי הכתר הוא בחי' אין, והחכמה רץ להשיג אותה, במטי ולא מטי, ונשאר בחוץ, ואז כל רצונה להיות הכי מבוטל לכתר, אז להיות כמוהו. אבל "ומי דומה לך" שפשוט משתיק ומדמם את עצמו בביטול גמור - שיהיה רק השם יתברך ולא הוא בכלל.

עמוד והתבונן על זה, כי כאשר תחשוב טוב על שני המעלות האלו, ועוצם המעלה של כתר על החכמה, יתעורר לבך גם כן בכיסופין וברצונות והתשוקקות חזק לא"ס ב"ה.

ובמקום אחר כבר הארכתי בברכה זו ובמילים האלו, שמאירים ביותר על פי תורה ו' מלקוטי מוהר"ן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מכלכל חיים בחסד

ב"ה

מכלכל חיים בחסד, נראה לפרש בעזה"י, כ"ל זה האמצעי של א"ת ב"ש... ט"ן י"ם כ"ל. ולכן מצינו שכל זה בחי' יסוד, וכן כל זה בחי' מלכות. וזה מכלכל, מבחי' כל כל, יסוד ומלכות, חיים, חי, יש חיות לה- י"ם, שהם האותיות א"ת ב"ש שלמעלה מכ"ל. ובאמת י"ם זה בחי' חכמה ומלכות, אלא שח"י זה בחי' ט' עולים וט' יורדים, ו-טי"ם = ט"ן, ופירוש ט"ן (רש"י יבמות קיח:) הוא גוף, וזה בחסד, ח"ס - אותיות א"ת ב"ש שמעל לט"ן, כי הגוף הוא תלת על תלת - חג"ת על נה"י, אז י"ל שט"ן זה נה"י, וח"ס (שהוא ח"ס ד', כי הוא הכת הד' מהאמצע, כ"ל י"ם ט"ן ח"ס, וכן צריכים לרחם - ח"ס על הד' כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורא מישרא דסכינא) שהוא רחמים הוא חג"ת. מחיה מתים, זה בחי' ע"ז, כי עיקר התחיה זה להשפלות, והיפוך השפלות הוא העזות, שעז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן. וזה הסוד של א"ת ב"ש כמבואר במסכת שבת, אם את בוש. וזה בחי' מכלכל חיים בחסד, כי חסד בארמית הוא חרפה ובושה, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לד, ומבואר בתורה ו' שם שתחילה צריכים להתבייש בחי' שפיכת דמים, ושוב זוכים לחיות בחי' חיי עולם הבא ע"ש. והרי מבואר שמכלכל חיים בחסד הוא ממש בחי' מחיה מתים.

וכבר במקום אחר פירשתי "ומי דומה לך" ששוב רואים את אמצעות הא"ת ב"ש, מ"י ל"ך. בערך של "דמה", המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו'.

והש"י יעזור לי לעמוד על השאר, ולהבין את זה למעשה ממש. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מחיה מתים ברחמים רבים

ב"ה

מחיה מתים ברחמים רבים (שמונה עשרה, ברכה השניה), י"ל על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא עב) שהענוה ושפלות של האדם הוא זה שקם בתחיה. והיינו רחמים רבים של השם יתברך, שמנהיג את העולם בדרך כזה, שהאדם יכול להרכיש לעצמו את הענוה הזו המסותרת לגמרי, שאי אפשר להשיג אותו בעולם הזה, כי הוא חלק לעולם הבא, וכל מצוה ופעולה טובה ומחשבה טובה ולימוד לשמה רוכש להאדם חלק אלוה ממעל של ענוה. ובאמת השם יתברך ברא את העולם לגלות רחמנותו, וברא את העולם כדי שהאדם יזכה לתכלית העונג בידיעת השם יתברך ובהתאחד אתו יתברך. והרי כל זה כלול בענוה הזה האמיתי שקם לתחיה, הרי מחיה מתים ברחמים רבים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דופק החיים - נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה ב ממלך וקיסר

'ולקחה הדפק בידה ואמרה שנשרף מחו' כאן רבינו מגלה סוד עצום, שאפילו למת יש דפק, כי על אף שכל מעשה בדיקת הדפק פה היה רק לפנים, עם כל זה מבואר שיש באמת אפשרות הכי. והנה בסיפור של השבעה בטלרס רבינו מקשר ענין ידיעת העשרה דופקים להכח להחזיר את עשרה מיני חיצים, ומבואר שם שאפילו אחר שהחץ עשה תפקידו יש כח להחזיר את החץ כאילו לא נגע בכלל במטרתו. ושם בסיפור כתוב שהבת מלכה, שנפגעה בכל העשרה חיצים נשארה חלשות, והוא רופא אותה. ולכאו' אפילו אם היתה מתה לגמרי, עדיין יש דפק ויש אפשרות להחזירה לחיים ולרפאותה. ואולי זה ענין מה שרבינו אמר שאפילו מחלות שאין להם שום רפואה הוא יכול לרפאות, אכן זכרני שיש שם איזה רמז שבכהאי גוונא רבינו עושה מחדש.

מעשה מהחיגר – הגנב נתן לו כל הגנבות, ואח"כ הלך לעיר והודה, ולכאו' היה צריך להביא להם את כל הגנבות. ולא מסופר כלל מה עשה אתם.

מלך השדים הבטיח שלא יזיקו את משפחת הזקן, ולכן מיד יביאו וכו', ולמה צריכים המהירות, והרי מלבד זה השדים לא יכולים ליכנס להעיגול. ואכן בהמשך הסיפור כתוב שהמדברים ביניהם היו מפתים את נכד הזקן וכו', כך כתוב בעברית, ובידייש כתוב בפירוש המדברים שבין השדים, ואיך הגיעו בכלל אליו? אכן כתוב שהנכד נסע לקבר הזקן, אז יש לומר שמשפחת הזקן לא נשארו שם, אלא חזרו לתוך העולם, וכמו שכתוב שהמלך של אותו מדינה שהנכד היה שם גזר על היהודים להתפלל עליו, ומשמע שמלך זו כבר לא היה אפיקורוס כמו המלך הראשון שגרם להזקן להבריח משפחתו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מי שקשה לו לישון - עצה מרבינו בספר המדות

ב"ה

ספר המדות

שנה ד. מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ. י"ל בזה מה שבני אדם נוהגין לשים ידיהם תחת הלחי כאשר רוצים לישון, כי לחי בגמטריא הלוז (העצם שממנה תחית המתים), וכן לחי יכולים לקרוא לחי עם צירי – לחיים. וע' באבניה ברזל אות נט, מסורה שרבינו נחמן מעולם לא אמר תורה בפירוש להסביר שלשה דברים, ואחד מהם הטעם למה בני אדם נוהגים כנ"ל.

והנה בעצם העצה שרבינו יסד וגילה, נראה לפרש בע"ה, על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא (תורה עב) שעקר התחיה הוא להשפלות ע"ש. ולפי זה האדם שמנסה לישון עליו להתמוקד על שפלותו ולהשיג ענוותנותו. ולפי זה בקלות יכולים להבין בהגיון איך שזה מסוגל לשכוח מעצמו ודאגותיו ולישון. והנה השינה הוא א' מששים ממיתה, והמיתה הוא כבר התהליך לקראת תחית המתים, ובמיתה כל הגדלות והחומריות נמחקת, ורק נשאר להחיות את השפלות. וכאשר האדם ישתדל להחיות את שפלותו בהעלות על מחשבתו אמונת תחית המתים, ממילא יהיה לו עזרה לימשך לישון ולבטל גדלותו וחומריותו. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח זה התחית המתים של משה רבינו!

ב"ה

פרשת וילך (דברים לא:טז) הנך שכב עם אבתיך וקם, ורז"ל (סנהדרין צ עמוד ב)  למדו מזה שיש תחית המתים – 'וקם', משה יקום. משה וקם, - הינו התחית המתים של משה רבינו – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ויש לומר עוד בעזה"י, שבזה נרמז כוונות אלול (לקוטי מוהר"ן תורה ו - כי תורה ו ממש ענין של תחית המתים, שבזה שהאדם יש לו שפיכות דמים בחי' מיתה, הוא מחיה את הענוה והנצחיות שלו), כי משה רבינו הוא נקודה עליונה של הא' בחי' אהי"ה, ויש ב' אהי"ה – אהי"ה אשר אהי"ה. 'וקם', בחי' הו' של האלף, בחי' מלך, בחי' דרך כוכב מיעקב וקם שבט בחי' רקיע כמבואר שם, ועוד הרי השם הקדוש הק"ם – שעם הכולל בגמטריא וקם, הוא השם שבו ממליכים מלכים כבמואר בלקוטי מוהר"ן, והוא אחד מהע"ב שמות, וגם משה – מה"ש, אחד מהע"ב שמות, הרי ששני שמות מהע"ב שמות, מה"ש הק"ם עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 'שכב' זה בחי' הנקודה תחתונה של האלף. ב'אהי"ה וקם שכב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

חידושים בדברי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

תצב. לכן ידע עמי שמי לכן ביום ההוא כי אני הוא המדבר הנני (ישעיה נב:ד – הפטרה לפרשת שופטים) – כי אני הוא המדבר הנני עם האותיות והתיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ישעיה (נב:ט) פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים. פצחו רננו ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תצג.תנחומיך ישעשעו נפשי (תהלים צד:יט) ר"ת וס"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות.

שיחות הר"ן צח: אמירת תהלים מעלה גדולה כאלו אמרם דוד המלך בעצמו. כי הוא אמרם ברוח הקדש (ריז), והרוח הקדש מונח בתוך התבות וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו. והוא מסוגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה'.

והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים יח יט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כא יט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת (ישעיה יא א): "ויצא חטר מגזע ישי" הנאמר על משיח שהוא דוד בחינת (איכה ד כ): "רוח אפינו משיח ה'". וזה בחינת (פסחים סח. זהר א קיד: קלה.): 'עתידין צדיקים שיחיו מתים על ידי המשענת' בחינת "ואיש משענתו בידו" בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות. וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב).

יש פה נקודה מעניינת שהבטחון של אחד יכול להחיות את השני (וכעין זה מצאנו שבודאי יכולים להתפלל על יראת שמים, ע' בריש הקדמה להשתפכות הנפש, וקטני אמונה דנו הרבה בזה), ואכמ"ל.

ועוד יש להבין שמה שרבינו גילה כאן אינו בכלל עיון תפלה שחשוב עבירה (בבא בתרא דף קסד:) ופרש הרשב"ם שם ז"ל יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב''ה שכרו ויעשה הקב''ה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה: ודו"ק.