להרגיש הירידות של הצדיק

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן 

תורה סו

סו:א אך כמה בחי' יש בתלמידים, ומי שמקושר מאוד בהצדיק כמו ענפים באילן ממש, דהיינו שהוא מרגיש בעצמו כל עליות וירידות שיש להצדיק, אע"פ שאינו אצל הצדיק, כי ראוי לו להתלמיד להרגיש בעצמו כל עליות וירידות של הצדיק, אם הוא מקושר באמת כראוי, כמו ענפים באילן, כי הענפים מרגישים כל העליות וירידות שיש להאילן וכו' עיין שם (וכעין זה בתורה כב:ו שהחכם האמת, שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחינת עצם, והעם הם נגדול בחינת בשר, וכשהם בבחינת בשר, כמו בשר הגוף בעצם האדם, הם שומעים הקול אנחה, הינו קולו של החכם, ושוברת גופה וכו' ע"ש).

כתיב (כי תשא לג:ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, והקשו המפרשים שהלוא כבר נאמר לעיל מיניה (פסוק ד) ולא שתו איש עדיו עליו. וראיתי מובא מהמלבי"ם לפרש כך – כבר באר האר"י ז"ל הטעם שאמרו בני הנביאים לאלישע, 'הידעת כי היום ה' ולקח את אדוניך מעל ראשך, ויאמר גם אני ידעתי, החשו' (מלכים ב:ב:ג). למה חשבו בני הנביאים שאלישע לא יודע. כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגוף, ירגישו תחלה האיברים הרחוקים מן הלב, והאיברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרון. כך גם האסף אור האלקי מן האיש הישראלי, ירגישו ההמונים שהם במדרגת האיברים הרחוקים מן הלב תחלה, ורק באחרונה ירגישו האצילים והנביאים. ועל כן בעת שאמר ה' למשה 'כי לא אעלה בקרבך' שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו 'העם' שהם ההמון, תחלה, ולא איש עדיו עליו. אבל 'בני ישראל' שהם הגדולים והנביאים, לא הרגישו עדין הסתלקות האור והאלקות מנפשם, ולכן התנצלו את עדים באחרונה, ע"כ. וקצת קשה על פירוש המלבי"ם שהולך אם ההוה אמינא, כי למעשה אלישע כן הרגיש, וכן מבואר כאן בתורה סו שהתלמיד הקרוב ביותר ירגיש כל הירידות וכו'. וי"ל שבענין העדי לא מדובר בקשר להרב, ואדרבה אצל משה רבינו לא נסתלק האור כידוע בכוונות של ישמח משה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הספד על בת שבע רוזא בת ר' משה

 ב"ה

הספד על בת שבע רוזא בת ר' משה

המדרגות שאכתוב עליהם איני חושב לרגע שאחותי הגיעה ואחזה בהן, אלא שכבר גילה לנו האריז"ל שבדורות האלו בעוצם ותוקף ירידתנו בחשכת הגלות, יש למעשינו הקטנטנים ערך ומשקל וחשיבות כמו מעשה הצדיקים הקדמונים. ויש שהמשילו ואמרו שבעת מלחמה כולם נוסעים במחלקה ראשונה, ויש שהמשילו את זה להדלקת נר, שכאשר העולם בחושך, אז נר קטן מאיר הרבה. ולכן כיון שאחותי קבלה יסורי מות באהבה ושמחה, והמשיכה בכל כחה לנטוע האהבה והשמחה באחרים, ובפרט בגידול תינוקות של בית רבן, ומסרה נפשה לא לבטל הלימוד תורה של בעלה, ועוד מעשיה הטובים, וכל זה בימינו עכשיו שהשקר והטומאה גברה מאד מאד בעולם, והיא התגברה כנ"ל, ולכן בודאי זכתה באיזה בחינה להתדמות ולאחוז ברמות המדרגות. ועצם הדבר שאנחנו דורשים עכשיו מאותם המדרגות מראה שזכרונה עולה לכאן ולכאן. ובסוף דברי אראה איך הדברים באמת שייך לה ולכל אחד מאתנו. תנצב"ה.

כתיב אמור לחכמה אחותי היא (משלי ז:ד, קידושין ל:), והתורה הקדושה נקראת אשה, וכתיב עליה (משלי יח:כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' – כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה (-יבמות סג:). והזוהר הקדוש מגלה על פסוק זה (תקון כא דף מט:) ז"ל לב חכם לימינו (קהלת י:ב) דא (משלי יב:ד) אשת חיל עטרת בעלה, עלה אתמר מצא אשה מצא טוב, דאיהי יצר הטוב מזליה דבר נש, עלה אתמר (יחזקאל מד:ל) להניח ברכה אל ביתך, (משלי י:כב) ברכת ה' היא תעשיר, ועלה אתמר (קהלת ט:ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת, ע"כ. ורבינו ביאר יותר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג, שיש בחי' בן חורין, בחי' שבת – שין בת (-היא התפלה), וקדשת שבת בחי' תכלית שמים וארץ, בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, שהוא עיקר החכמה, והוא עיקר המקום, בחינת מקומו של עולם, והמקום גורם לפשוט גוף המצורע שהוא ממשכא דחויא (-עור הנחש), ולובש בגדי שבת, הינו גוף קדוש מגן עדן, ועל שם הגוף הקדוש נקרא שבת, בחי' (שמות ד:ז) והנה שבה כבשרו – שנרפא מצרעתו, ונתלבש בגוף קדוש מגן עדן הנקרא בשר, בחי' (בראשית ב:כג) בשר מבשרי. ואז נתרומם מזלו, שהיא בשר מבשרו, וזוכה לעשר, בבחינת ברכת ה' היא תעשיר, ונתחזק יצרו הטוב, הינו לב בשר (יחזקאל לו:כו) – יצר טוב, מצא אשה מצא טוב, וזהו (שמות יט:יט) קול השפר הולך וחזק מאד, 'קול השופר' – היוצא מגופא שפירא הנ"ל, ו'קול' זה בחינת תפלה, עיין שם. והרי בת שבע רוזא, בת זה התפלה הנ"ל, שבע רוזא בגמטריא שופר – גופא שפירא, והראשי תיבות של בת שבע רוזא, בש"ר הנ"ל. [בשר ר"ת רבינו בן שמחה. גם מה שהיו קוראין לה – שבי, בחי' התורה כמו שכתוב עלית למרום שבית שבי (והוא ראשי תיבות של הצדיקי הדורות ר' שמעון ב"י, ר' ישראל ב"ש, ר' שלמה בן יצחק, רבי יצחק בן שלמה לוריא, וכן רבינו היה לו שם נסתר – יצחק, והוא בן שמחה). בת שבע רוזא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ונ נח נחמ נחמן מאומן. בת שבע רוזא, בלי הר', בגמטריא התשפ"ג, ונשאר הר' – ריש – בגמטריא: ע"ה בכ"א טבת. אי נמי, ריש – אותיות שיר, בארמית לשאר – להניח. ר' בגמטריא מאתי"ם – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן].

בת שבע רוזא נקברה בהר זיתים ביום שני כג טבת תשפ"ג, שבו למדו בדף יומי מסכת נדרים דף פג, דיקבר יקברוניה, ושביעי ליום הקבורה, יום א' כט טבת תשפ"ג, למדו דף פט, ואיתא שם ז"ל ההוא גברא דאיתסר הנייתא דעלמא עליה אי נסיב איתתא כי לא תנינא הילכתא (-אסר על עצמו להנות מהעולם אם יתחתן קודם שילמד הלכות. התוספות ד"ה ההוא כתבו עד שאלמוד כל הש"ס. ויש לזה רמז, כי הוא רץ בגפא ותובליא, נוטריקון של גפ"ת – גמרא פירוש רש"י תוספות. אכן מסתימת הלשון, ולא אמצי למיתנא, משמע משניות, וכן קיימא לן לעולם הוי רץ למשנה), רהיט (-רץ) בגפא ותובליא [- פירוש הר"ן ז"ל במקלו ותרמילו, שהשתדל בכל כחו ללמוד], ולא אמצי למיתנא (-לא עלה בידו), אתא רב אחא בר רב הונא ושבשיה (-הטעהו לומר שלא היה נאסר לאחר מכן) ואינסיב איתתא, ושרקיה טינא (- רב אחא טח טיט על בגדיו של אותו איש, כדי להראות לו שהוא זקוק לבריות שיכבסו את בגדיו, וממילא יש להתיר לו את נדרו), עיין שם.

וקשה, איך לא עלה בידו ללמוד, הרי קיימא לן יגעתי ולא מצאתי אל תאמין (והרבה מפרשים נזהרו מזה לפי פירושם, אבל לפי פירוש הר"ן קשה). ודוחק לפרש שהיינו לאלו שנושאים אשה ואחר כך לומדים תורה, כדאמר רב יהודה אמר שמואל בקידושין כט: הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, ומסקנת הגמרא שם הא לן והא להו וכו'. ויתכן שאף על פי שהשתדל בכל כחו, עם כל זה לא יגע ממש, כי הוא השתדל רק במקלו ובתרמילו, בלי יגיעת בשר, וכתוב בסוף קהלת (יב:יב) ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר, והתרגום – למעסק בפתגמי אוריתא סגי, ולאסתכלא בליאות (-חלישות) בשרא. ולכן לא זכה לכל הדברים שהבאתי לעיל הכתובים על התורה והיצר הטוב, מצא אשה מצא טוב, כי מבואר בדברי רבינו שאותם הדברים שייך לבחי' בשר דוקא. וכיון שלא הגיע לבחי' אמור לחכמה אחותי את, שבשיה רב אחא, האח האמיתי, ושרקיה – הראה לו סדר הפוך – בחי' תשר"ק, כי עוד לא זכה לתקן הבגדים הצואים של פגם הברית.

והנה מבואר מהפסוק ומהתרגום שצריכים ב' דברים, א' להג בשר - העסק בתורה, ורש"י פירש שזה גירסא. ב' יגיעת בשר, ממש לסבול חלישות בשר (ואולי צריכים לגרוס בתרגום – לאסתבלא, כי לא ידעתי מה ענין הסתכלות כאן). וזה מה שמצינו בר' אלעזר בר' שמעון במסכת בבא מציעא דף פד: שקיבל עליו יסורין, באורתא אמר להו אחיי ורעיי בואו, בצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה, ופרש"י ז"ל ביטול תורה – שהיה עוסק בגירסתו תמיד בביתו, ע"כ. הרי בלילה עסק ביגיעת בשר, כמבואר שם באריכות איך שהיסורין נקה את בשרו, וביום עסק בגירסא (עיין בעירובין דף סה – אמר רב יהודה, לא איברי ליליא אלא לשינתא, אמר רבי שמעון בן לקיש, לא איברי סיהרא אלא לגירסא, אמרי ליה לרבי זירא, מחדדן שמעתך, אמר להו, דיממי נינהו – וביאר המהרש"א כוונתו שעדיף ללמוד לאור השמש שהוא מזהיר יותר ודעת האדם מיושבת יותר, מאשר ללמוד לאור הירח. וכו' אמר רב נחמן בר יצחק, אנן פועלי דיממי אנן – כלומר אין משנתנו אלא ביום עיין שם בריטב"א).

ובענין היסורים של ר' אלעזר בר' שמעון מבואר שם בב"מ דף פג: שאחר שמסר מחוצף אחד למלכות, והתחרט, ופייסו אותו שאותו מחוצף היה חייב מיתה, הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי וכו' מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם, ועם כל זה לא נתיישב דעתו, וחתכו והציאו מחלבו ושמו בשמש ולא הרקיב. והגמרא בדף פד: ממשיכה שאפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה קביל עליה יסורי, באורתא הוו מייכי לי שיתין נמטי לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא וכו'. ופרש"י לא סמיך דעתיה אהכי מלבקש רחמים ומחילה ביסורין שמא חטא באחד מן הצדיקים עכ"ל. וצריך עיון קצת, כי החוטא בן אדם לחבירו צריך מחילה ממנו, וקשה לפרש שהתייאש מעיקר התיקון, ותפס רק לקבל עונשין.

והנראה בזה שעל כרחך יש בטהרת הבשר תיקון גם בפגיעת אחרים, בודאי על העתיד שלא יפגע ואולי אפילו על העבר. כי הענין שראבר"ש היה בטוח שבשרו ישכון לנצח, לכאורה הוא ענין הסרת הקנאה המבואר במסכת שבת קנב: ורקב עצמות קנאה (משלי יד:ל) כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים (אלא שלא ישלוט בו רימה, הוא עוד מדרגה יותר גבוה, כמבואר בתוספות בבא בתרא דף יז. ואכמ"ל). וזה ממש הענין של בשר, כמבואר בספר פנות המרכבה, עיין שם נפלאות, ובמה שפירשנו עליה בליקוטי נ נח חלק ג' נחמ, בערכו.

וזה גם כן ענין טהרת הדם שכתוב בראבר"ש עיין שם בב"מ דף פד: ברש"י ד"ה ונגדי מתותיה, שכתב שדמו הלבין, וי"ל שזה התיקון הכללי, להפוך הדם לחלב (תורה כט, וכן התיקון של אזל סומקא ואתי חורא, של דם לה' בתורה ו', והתיקון של תכלם בתורה כא. וסבא העיד על עצמו שהפך כל דמו לחלב). ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עה ז"ל יש מדת נצחון ומחלקת ומלחמה, ומהיכן בא מדה זו? מדמים שעדין לא עבד בהם השם יתברך, כמו שכתוב, ויז נצחם, ופרש רש"י דמים, ועיין שם באריכות שצריכים לדבר בתורה ותפלה כל כך בכל טפי הדם שלו, עד שיהיה הגוף בטל ואפס, כמה שכתוב, והיו לבשר אחד, ומבואר שם שזהו העושה שלום, שמכניס אהבה בלב כל אחד לגבי חברו ומקרבם יחד, עיין שם באריכות. ולכן מוכרח שמי שזיכך דמו ובשרו בלהג הרבה יגיעת בשר, לא יגיע קנאה במעשה ידיו, רק השלום. [וע' בשיחות הר"ן עז, שהאדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו עיין שם שמבואר היטב איך שכל האומות ממש מתגרין בתוכו, ובודאי שיכול לתקן בינו ובין עצמו גם לענין אחרים].

ומבואר שם בב"מ שאשתו של ר' אלעזר ברבי שמעון, כיון שידע שהוא הביא על עצמו היסורין, לא רצתה לשלם על ההוצאות הגדולות של הרפואה ועזבה אותו, והשם יתברך הזמין לו הון רב ממקום אחר. וזה היפוך המעשה מההוא גברא שלא עלה בידו הלימוד, ופירשנו כי לא יגע בבשרו ממש, ועל כן הוצרך לישא אשה. ואילו ראבר"ש נקה בשרו עד שלא היה צריך לאשתו. כי על ידי בחי' בשר, זכה לכל הענין של מצא אשה טוב וברכת ה' היא תעשיר שהבאתי למעלה.

ומבואר בב"מ שם ולפי מה שפירשנו שעל ידי היסורין היה שמור מלפגוע במי שהיה צדיק בדינו. ויתכן שזה הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רסב ז"ל מי שרוצה לחדש חידושין דאורייתא שיש בהן ממש, הוא צריך לבכות מקודם, כי כשנעשין נהרות הנ"ל, והכל באים לשתות מהם, אזי יבואו ג"כ קליפות וס"א ח"ו, לשתות גם כן משם, ע"כ צריך לבכות מקודם, ואזי עושה על ידי הבכי נהרות, בבחי' (איוב כח) מבכי נהרות חבש, שעל ידי הבכי מתקן נהרות, ומשם שותין די סיפוקם כל הקליפות וס"א, ואחר כך כשעושה נהרות מחידושין דאורייתא שמחדש אח"כ, אזי יכול להמשיכם רק למקומות שצריך, שלא ישתו ממנו זר. וע"כ חיבור ההלכות והחידושין נקרא מסכת, זה בחי' (תהלים קב) ושיקוי בבכי מסכתי וכו' עיין שם.

והנה סתם ולא ביאר על מה הבכיה, ומסופר בספר חיי מוהר"ן לא ז"ל אמר אז על עצמו שבכל עת שהוא מחדש חדושי תורה הוא בוכה מקדם. גם אז בעת ההיא ראינו בעינינו ענין זה, כי באותה העת וכו' וביום חמישי שלפניו בכה לפניו, ואחר כך ביום שבת שלאחריו אמר הענין הנ"ל על פסוק ושקוי בבכי מסכתי. ויש בענין זה הרבה לספר כי כל זה היה בסמוך אחר פטירת בנו שלמה אפרים ז"ל וכו' עיין שם. ומשמע שהבכיה אינה צריכה להיות קשורה ממש להחידושים שבא לחדש, רק שיהיה בכיה. כי מבואר בתורה נא ז"ל כי הדם הוא הנפש (ויקרא יז) נמצא כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים ומזה באה המרה שחורה וממותרי המרה שחורה נתהוו הדמעות וכו' עיין שם, הרי שהדמעות מטהרים הזוהמא שבדם. ופירשנו לעיל שעל ידי טהרת הדם יש שלום וסדר בעולם, והכל יתנהל בצדק. ולכן כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני בראשית – פרשת תולדות פרק כו, ובעוד מקומות) לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, יבואו הקליפות והס"א וישתו מהדמעות דהיינו הזוהמא שנטהר מהדם הראוי להם.

והנה כתבנו על ענין הזדככות הדם והבשר, שעל ידי זה מביאים גם בירור למעשה ידינו וללימוד התורה שלנו, שהכל יבוא על שלום. והבאתי מהזוהר ומרבינו שבשר זה ממש בחי' היצר הטוב. וענין זה מבואר עוד בתורה לג – מי האיש החפץ חיים, עיין שם באריכות, ובתוך דבריו כז"ל נמצא אפלו במדור הקלפות, הינו בימי רע, שהם מדות רעות ולשונות עכו"ם, גם שם יכולין למצא אותיות התורה, אבל מחמת רבוי הלבושים וגדל הצמצום אינם נתראים אותיות התורה הינו ימי טוב, על ידי ימי רע והחשך השורה עליהם, אבל מי שכופה את יצרו הרע, הינו הימי רע, הינו המדות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר, כי מתחלה לא היו מאירין כל כך כי לא קבלו אור מלמעלה כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו, ועכשו שנתבטל הרע ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה, נמצא, זה שכופה את יצרו הינו שכופה את ימי רע, כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מדותיהם אזי תכף הרע ששוכן על הטוב הינו אותיות התורה נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר, וזה שכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף צ:) 'ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו' אלין אנון דמתגברין על יצריהון, אנון דמין למלאכין ממש, 'עשי דברו' דעבדין להאי דבר, 'לשמוע בקול דברו' אנון זכין למשמע קלין מלעלה וכו' עיין שם. (וכן יש מסורה מהבעל שם טוב שיכולים לשמוע ולהבין מסרים מהשם יתברך אפילו מהדיבורים של גוים). ולכאורה זה ממש הענין שכתבנו עליו, לנקות את הרע, כדי שיתקיים רק הטוב. ורואים שעבודה זו עדיין שייך לימינו, כל אחד כפי יכולתו וכפי מה שזוכה להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע, ולהכניע את היצר הרע, פועל לפדות אותיות התורה מהקליפות והגוים והס"א, ולגלות אותם בכל העולם. ובענין הזה היסורין הם חזקים ביותר כמבואר לעיל.

והנה לפני כמה חדשים היה קידוש השם, שכמה מיליוני גוים נדלקו על השירים והתופעות של יהודים שומרי תורה ומצות. וזה בודאי בליטת אותיות התורה מתוך הימי רע. ובעל כשרון אחד פתח ערוץ שבו הוא עושה ביקורת על השירים. ותוך שהוא שומע ומשמיע השיר הוא מגיב: זה טוב, זה פחות, יש פה כלי מוזיקה מיוחד וכדומה. ועשה ביקורת על השיר של אברהם פריד, תניא רבי ישמעאל בן אלישע, והשיר פותח בחזרת המילה תניא כמה פעמים, והגוי חשב לפי תומו שבטח זה שם של אשה שנתאהב בה, ובהמשך השיר כאשר הוא שוב לא שומע את תניא, הוא שואל מה קורה.... והיה ממש מצחיק. אכן לאחר קצת זמן נכנס לי בעומק והבנתי מסר עצום, כי בודאי התורה שבעל פה בחי' השכינה כידוע. וכל מאמר של הגמרא שאנו קוראים אנחנו ממש קוראים את השכינה, וראוי להזכיר את זה בריש כל מימרא ומימרא, תניא, זה מהשכינה, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'.

והרי מבואר הדברים שאמרתי בעת הלויה, מה שרבינו ראה בחזיון – חיי מוהר"ן פ"ג וגילה תורה כ' – שאמר שכל תורה שהוא אומר יש בה רמז על אותה חזיון. והחזיון על פטירת מרים (שהיתה 'בת שבע' בלידת משה אחיה), נשמה שסובלת יסורין ודרכה באים כל הבאורי התורה (ולכן מובן שכל תורה שיאמר תהיה לה רמז, כי כל תורה הוא ביאורי התורה. וכן התורה מדברת על הדרך לנצח ולעלות לארץ ישראל, וכמו שרבינו אמר נצחתי ואנצח, שנזכה להביא את הציון שלו לארץ ישראל בב"א. וכולם צריכים כבר לעלות לארץ ישראל), כי מבואר שעל ידי היסורין מזככים הדם והבשר, וזה משליט היצר הטוב, ומפיל את הרע מעל אותיות התורה, עד שהן בולטות ומאירים.

וגם זה מרומז בשם אחותי – רוזא – שושנה, כשושנה בין החוחים, שהטוב והיופי בולטת ומאירה אפילו מתוך החוחים. [ובלויה הזכרתי הענין של סוגה בשושנים, שבני ישראל נזהרים מאיסור נדה, וזה ענין של בת שבע, שיושבים שבע אפילו על כל ראית טיפת דם אפילו לא בימי נדה. הרי תיקון לקללת חוה, וכמו שם אמנו חוה ברכה ע"ה הכ"מ].

ורבינו כתב שזה ענין של נעשה ונשמע, שבונים את האותיות ואחר כך זוכים לשמעם. ובלויה הזכרתי איך שאחותי היתה קצת קובע מגמות – trend setter, (ובתחלה גמגמתי קצת ויצא כאילו – trandscender , שזה גם כן ממש לענינינו), ואמרתי שכן ברוחניות יש את הענין הזה בבחינת נעשה ונשמע, והזכרתי דברים נפלאים שכתוב בספר עמק המלך, וכדאי לראות דבריו – אותיות מחכימות, וזה לשונו (א:ב):

ומרוב השמחה שחשב בהצדיקים, היה משתעשע ומתענג איך יהיה לו עם קדוש, ומזאת התנועה נולדה כח דכח של הדין [היינו] קימוץ האותיות, אשר נולדו מן הנקודות שברשימו הנשאר בתוך העיגול, כי כל אות ואות יש לו גבול על הנייר. וכדי לשבר את האזן וכו' האדם הגשמי כשיש לו איזה שמחה, או יחשוב שיבוא לידו ריוח גדול, הוא משתעשע בעצמו וכו' מתנועע, וידוע כי השחוק באדם הגשמי בא לו מן הטחול, והטחול כולו מותרי הדם וכו' כח הדין וכו' וכו' כן אין סוף יתברך שמו היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע. ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות וכו', עכ"ל.

כתיב אדנ"י יתן אומר המבשרות צבא רב. תניא, זה אותיות א' יתן. אומר הוא השתלשלות הורדת השפע כידוע, אור מים רוח. המבשרות, לאלו שהם בחי' בשר כנ"ל. צבא רב, בחי' (ישעיהו מח:יט) ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעתיו – לשון דמים (וכן מבואר בשיחות הר"ן קפג – וחש במעיו ואמר שהרגיש בזה שיבוא לו מעות והרמז וכו'. וכן המעיים ממש, כי שם עיקר הזיכוך כנ"ל בר' אלעזר ברבי שמעון), לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. זכרונה של בת שבע רוזא בת ר' משה ולבחל"ח חוה ברכה, לברכה לחיי עולם הבא.

תנצבה

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מקום הצדיקים האמיתיים בחינת ארץ ישראל

 ב"ה

פרשת בהעלותך

יא:יב הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו.

הריתי, עם הה' אותיות, בגמטריא נון נון חית. הריתי את כל, בגמטריא הפתק נ נח נחמ נחמן מאומן. ילדתיהו כי, עם הב' תיבות, בגמטריא רבי נחמן מאומן. ישא בגמטריא רב נ נח ע"ה. את ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח. נשבעת בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה.

הראשי תיבות של: תאמר אלי שאהו בחיקך, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של : האנכי הריתי את כל העם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ילדתיהו כי תאמר, ושל: כתאמר אלי שאהו, בגמטריא נ נח נ נח. הסופי תיבות של: ישא האמן את הינק ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמנ חמן מאומן. הסופי תיבות של: האמן את הינק על האדמה אשר בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן.

צ"ע מש"כ על האדמה אשר נשבעת לאבתיו, והרי אדרבה משה רבינו היה נגזר מליכנס. ועיין תרגום יונתן – עד זמן ימטון לארעא דקיימתון לאבתהון. ויש שרצו לפרש על פי אדרת אליהו שמשה רבינו היה טוען ומבקש כאן שיצוה לישא את ישראל בארץ ישראל. ובספר זאב יטרף מפרש שאכילת בשר היה פגם בדרגה דמשה, ואינו שייך אלא כאשר יכנסו לארץ ישראל (ולפי זה התרגום יונתן מובן להיפוך מהעולם), ורק בהסתלקות דרגה דמשה שייך אכילת בשר. ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קט ז"ל ואמר כי (תהלים לז) צדיקים יירשו ארץ, הינו שהצדיקים אמתיים יורשים ארץ ישראל, שזוכין שמקום גניזתם (אומן – האמן) הוא קדוש בקדשת ארץ ישראל ממש, ע"כ. אכן כאן כתוב בפירוש על האדמה אשר נשבעת לאבתיו, משמע ארץ ישראל גופא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התוקע בבור האם העומדים בחוץ יכולים לשמוע עצם הקול או רק קול הברה - דף יומי מסכת ראש השנה דף כז לפי ליקוטי מוהר"ן תורה כב

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה כב:ז

וכשאינו בבחי' בשר להחכם, שהוא בחי' העצם, אזי אינו הקול בעצמו הנ"ל, רק הקול ההברה, היינו קול העוונות שנתעוררים מזה הקול: וזה (סוגיין) התוקע בבור, בחינות (תהלים פח) שתני בבור תחתיות, והוא מתאנח ותוקע על זה, אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר, אם קול שופר שמע, יצא, הינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו, ואם קול הברה שמע, לא יצא כנ"ל, ע"ש.

והנה מבואר שם לעיל סוף אות ו', ולקמן בסוף אות ז', שרק מי שבבחי' בשר להחכם הוא שומע עצם הקול, ואם לאו אינו שומע אלא קול הברה. ולפי זה קשה מה שכתב כאן: אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר, אם קול שופר שמע יצא, כי אם אינם בבחינת בשר איך ישמעו קול השופר.

וע"ש במסכת ראש השנה, שרש"י פירש שאותם שבבור בודאי שומעים קול השופר, ורק אלו שבחוץ צריכים להבחין מה שמעו, אם שמעו עצם הקול או קול הברה. אבל הרא"ש פירש, שאלו ששבור שומעים קול השופר, ואלו שבחוץ שומעים קול הברה. והרי דברי רבינו בסוף אות ו' ובסוף אות ז' הם כפירוש הרא"ש, שרק אלו שבפנים שהם בבחינת בשר הם שומעים את עצם הקול, וכל אלו שבחוץ אינם שומעים אלא קול הברה. ואילו דברי רבינו כאן באמצע אות ז' על דברי הסוגיא בעצמו, נוטים כפירוש רש"י שאפילו אלו שבחוץ – והיינו שאינם בחינת בשר, יש אפשרות להם לשמוע עצם הקול.

נ נח נחמ נחמן מאומן

איסור אכילת דם - פרשת אחרי מות - ייקרא יז

ב"ה התורה הקדושה אסרה עלינו כמה וכמה פעמים אכילת דם, ונתן טעם להאיסור, כי הדם הוא הנפש. והנה ידוע מהאריז"ל וביותר מהבעל שם טוב שכל המאכלים שאנו אוכלים יש בהם נפשות מגולגלים, ובאכילתן אנו מעלין אותן. ואם כן מאי שנה, למה הדם אסור כי הדם הוא הנפש, לאילו בשאר המאכלים אנו דוקא מכוונים לאכול הנפש.

והתירוץ כי הדם הוא הנפש הבהמית, לא נפש האדם. כי גוף הנפש הבהמית אסור, ואי אפשר לתקן ככה באכילתה (ועם כל זה, באכילת הבשר מעלים את הבהמה לאדם, וזה תיקון גם לנפש אותה הבהמה, ודוק). אבל הנשמות שמחופפות בגלגוליהם שנכלאים בבהמה, אלו צריכים לשחרר, להחליץ, ולהעלות.

ועיין במסכת שבת (קכט.) שאחר שהקיז דם צריכים לעשות סעודה, ורב אמר שצריך דוקא בשר, נפשא חלף נפשא, והמהרש"א כתב כי כן כתוב כי נפש כל בשר דמו הוא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ברסלב זה בשרי

ב"ה

לאחרונה נתפרסם שחלב ראשי תיבות חייבים להיות ברסלב, ושמתי לב שהמשמעות הוא שהוא עוד לא ברסלב אז הוא חייב להיות ברסלב. וזה מתאים מאד למ שידענו מרבינו שברסלב הוא לב בשר, ועוד, בשר זה ראשי תיבות רבינו בן שמחה, הרי שברסלב הוא בשרי לא חלבי, אז אם זה חלב הוא עוד חייב להיות ברסלב.

נ נח נחמ נחמן מאומן.