כמה מחשבות

 

ליקוטי מוהר"ן תורה נד

והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו, בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן וכו', עיין שם.

עבודה זו רימז הנביא (ישעיה ה:יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. שצריכים לשים לב לכל פעולות ה'. ומיד אחר כך כתוב (פסוק יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, עיין שם. כי על האדם להבין את הרמזים שהשם יתברך נותן לו במקומו ממש, כי השם יתברך מצמצם אלקותו עד נקודת האדם במקום שהוא, וכיון שאינו מעמיק מחשבתו להבין את הרמזים יצטרך לצאת לגלות ללמדם ממרחקים, כי באמת החכמה רחוקה כידוע.

ואף על פי שלשון הפסוק הוא ענין של ראיה – יביטו, ראו, לשונות כאלו שייכים גם כן לענין עין השכל במחשבה, כמבואר כאן בתורה נד, שכל מחשבה נשלח מהאין סוף ב"ה.

פעל ה', פירש רש"י מהתרגום הוא התורה (שעל ידי התורה פעל וברא העולם – קהילת יעקב ערך פו). מעשה ידיו, אלו הצדיקים שנבראוי בשתי ידים (שוחר טוב, תהלים קלט:ה).

 

אף על פי שרבקה היתה נביאה הוצטרכה ללכת לדרוש את ה' מבית מדרשו של שם, (אולי מחמת שהיתה מעוברת בבחינת דינים וקטנות), מן הסתם מחמת עשו שכבר היה נוטה אחר עבודה זרה, וכמו שמצינו אצל אברהם שהשם יתברך לא דיבר איתו עד לאחר שלוט נפרד ממנו (כך כתבתי בס"ד לעיל כד:כה). לדרוש את ה' פירוש רש"י ז"ל שיגיד לה מה תהא בסופה, עכ"ל. י"ל כי מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, ובסוף נעשים אוהבים, ורצתה לדעת אם זה מחלקת לשם שמים שסופה כנ"ל. וכן אינה יוצאת מהתכוון עליה עצמה, כי אם לא תהיה מחלקת לשם שמים, למה אשכל גם שניכם יום אחד (כז:כה), ובאמת התורה העלימה סופה – יום מותה, שלא יקללו הבריות וכו' (רש"י לה:ח). וזה גם כן אותיות רבקה, קברה – הקבר והסוף שלה.

אגב, השם רבקה מצאנו פירושו הרתמה לחיבור בהמות (עיין במשנה עירובין ב., וע' בב"מ ל. הכניסה לרבקה), וכן לעיל פסוק כ', בת בתואל מפדן ארם אחות לבן, פירש רש"י פדן, לשון צמד בקר. וכן הולידה תאומים, שהיו קשורים בבטנה, ידו על עקב עשו. וכן רבקה, ר' זה ב' פעמים ק'.

 

 

 

איש שדה, יש לפרש כי יצחק העלה את התפילה לבחי' שדה (עיין באריכות מש"פ לעיל כד:כה). ופירוש יהודי, מי שרוצה לילך מדרגא לדרגא (חיי מוהר"ן טו – מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וכו'). ועשו לא רצה לעלות מהדרגה שבה היה נמצא בזכות הוריו, ונשאר בדרגת שדה. ואילו יעקב המשיך לעלות והעלה את התפלה לבחי' בית. (בעל הסולם מסביר שהכח של המפרסמים של שקר לעשות מופתים בא מזה שהם מסתפקים להישאר בדרגתם ואינם מנסים לעלות).

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ד' --- איזה תורה הוא זה!!!!! נ נח נחמ נחמן מאומן!

ב"ה

חידוש נורא ונפלאה וממש למעשה - אשרי מי שיתבונן עליה כראוי ובעזרת השם יתברך יאיר לו מאד.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

לקוטי מוהר"ן תורה ד

ב"ה יש לשים לב למה שרבינו גילה פה (ד:ט) שענוה הוא רצון הא"ס ב"ה, כי באמת ידענו שענוה הוא הכתר, שהוא הרצון, אכן לפי קט ידי לא ראיתי את זה בפירוש על רצון הא"ס ב"ה שהוא מדת הענוה, והוא פלאי ופתח ושער גדול. ובזה מובן, ויכולים להתבונן טובא על עיקר בריאת העולם, שחז"ל גילו כי הש"י ברא את העולם כי אין מלך בלא עם, ולהראות המדות הקדושות של רחמים וכו'. כי זה מטבע הענוה, כמו שכתב הרמח"ל בספר לשון למודים (עמוד יב) ז"ל העניו כי הוא ימאס ביקר הגאוה אל שלימותיו, מטעם היות בו חסרון אחר, אך אם היו נקי מכל חסרון לא היה מואס בו, הלא תראה כי אלהינו יתברך יאמר עליו גאות לבש, כי לו נאוה הגאוה, ולא רעה היא כאשר היא בנו, יען אין בו כל חסרון, ולא תמצא ענוה תמנעהו מן היקר שכר גדולתו, עכ"ל. הרי בהיות מדת הענוה הא"ס מבחין שיש מקום להשלים, להראות להזולת כביכול את שלימות הא"ס ב"ה, הטמין את עצמו בענוה ונתן מקום לאפשר להזולת כביכול להשיג יחוד הא"ס ב"ה. ועי"ז דייקא כתוב ה' מלך גאות לבש. וראוי להתבוננן מאד בזה, ובנוסף למה שרבינו גילה שעל האדם לשבת ולהרגיש איך שהשי"ת מסתכל עליו, עד שפניו יתאדמו. כי הש"י ממש הטמין את עצמו במדת ענוותנותו ליתן מקום להאדם להיות ממלא כל החלל, והשי"ת ממש מאחוריו בא"ס, וכל אחד כפום מה דמשער ליביה יבין גודל נוראות הענין הזה ב"ה. והנה הסתכלות הש"י באדם, בחי' אור ישר, והאור חוזר זה כפי מדת היראה, כמבואר בהקדמה לספרינו לקוטי נ נח. והכל כפי התקרבות האדם להתורה הקדושה שהיא מאירת עינים, וכמבואר בתורה יג בלקוטי מוהר"ן.

ונראה לעניות דעתי, ובאמת איך אדע, אבל תורה היא וכך מאיר לי, שמשה רבינו על ידי תכלית ענוותנותו, שביטל את עצמו לא"ס ב"ה השוה עצמו לרקע של המציאות העולם הנ", ועל ידי זה המציאות העולם דהיינו מלכות הא"ס ב"ה נחשב כלתו – כלת משה.

ויעקב מלבר ומשה מלגו. כי אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו בסוד נ"ר – נפש רוח, נר מצוה, שהם בנו התגלות הש"י ברקע מציאות ענוותנותו יתברך, במה שהוא יתברך נתן מקום להזולת כביכול וכמו שנתבאר לעיל [ונראה שזה הענין נמצא גם כן בסוף יחוד הי”ג חיוורתי, שז”א מסתכל בא”א, והויו”ת שבעיניו מקבלים הניקוד של חסד בסגול, כי א”א זה תכלית הענוה שנותן המקום לכל הנהגה, וברקע זו בונים בחסד כנ”ל]. ויעקב ע"ה בחי' ותורה אור, שלמות הנ"ר בהג' יחודים כידוע (אהי"ה הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י הוי"ה), וזה בחי' בקיעת האור (יעקב אותיות בקיע) א"ס בתוך הענוה. שזה בחי' החושים שבוקעים את הגוף. [וזה סוד ובני דן חושים, חשים אותיות משיח, שעיקר תיקונו הוא אותיות ד"ן של אדנ"י שזה תיקון משכא דחויא, והר"ת בגמטריא ח"י בחי' ט' עולים וט' יורדים ובסוד יום שכולו שבת ומנוחה לח"י עולמים, והס"ת בגמטריא מאה, בסוד המאה ברכות, שזה תכלית הבריאה ביחוד הרישא והסיפא]. וזה סוד המנרה שגובה ח"י טפחים, מ-נ"ר-ה, שאור מ"ה שורה על הנ"ר.

ואילו לפי בחי' משה רבינו ע"ה אפילו הגוף – בחי' רמ"ח אברים, בחי' מחקק (ע' לקמ"ת עב) שמשה רבינו ברמ"ח איברים מיחד עם הא"ס ב"ה בסוד כלת משה. וזה תכלית יחוד הרישא וסיפא. וז"ס א"ת ב"ש, וז"ס יוו"י שצריכים לעשות לכבד את ה"י, והרי"ו ליראה אותו, ומאה ברכות, כמובן לי ואכמ"ל.