שמחה של מצוה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

ה:ב ודווקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כ"כ, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חז"ל (אבות ד:ב) שכר מצוה מצוה, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ע"ש.

עיין בפירוש הרע"ב שם ז"ל ששכר מצוה מצוה, שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחד שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה, עכ"ל. והנה אף על פי שרבינו מבאר הבחי' של השמחה של המצוה, מדוייק בדבריו שאינו מפרש כפירוש השני, כי רבינו כתב שמחמת השמחה הוא רוצה עוד מצוה אחרת. ולפי רבינו השמחה של המצוה אינה מצוה אחרת, אלא השיעור קומה של אותה המצוה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד - לא חובה!

ב"ה בלקוטי מוהר"ן רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן גילה את המשפט הזה, שכבר ידוע ונתפשט ונתקבל בכל עם ישראל: מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. והנה כמה פעמים אני שומע מאנשים, שלא הסתפקו בלשון רבינו הקדוש, לשון חכמים מרפא,כי הוא שקול על טהרת לשון הקודש עם היוצר והבורא והמאציל אין סוף ב"ה, והם הוסיפו לבנות ולהמציא שזה לא רק מצוה אלא חובה להיות בשמחה. והנה אפילו מעצמי, מהבטן שלי אני יכול ליתן כמה טעמים לפרוך דבריהם, ובודאי לרבינו היה תלי תלים של טעמים וענינים שאולי נזכה להבין קצת מהם בעולם הבא, והוא אמר שזה מצוה, לא חובה, ובלקוטי מוהר"ן הוא גילה שחובה זה עבודה זרה. והנני כותב את כל זה לזכות ולרפואת איש יקר שעשה לי הרבה טוב אין שיעור, אבל גם נפל ופרסם השטות הנ"ל, וכנראה אחז ממש בזה לעצמו עד שהוא בעצמו נפל לדכאון איום (וכמו שרבינו אמר לרבי נתן בענין השמחה בשבת, שעכשיו שגילה שצריכים להיות בשמחה בשבת שלא יפול לעצבות בזה גופא איך יזכה לקיים את זה), וקפץ עליו זקנה וכמעט לא יוכל ללכת, רק בעזרת אחרים. שהשם יתברך יקח ממנו את החובה והעצבות, שיהיה בשמחה תמיד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אכן - כמה חדשים אחר שכתבתי את זה, חבר באומן הראה לי מה שכתוב בחיי מוהר"ן (אות שעא) ז"ל אמר לי האתה תהיה במרה שחורה. אתה מחיב להיות בשמחה תמיד [בפרוש אמר לי כן] "דו זאלסט נאך זיין אין דער מרה שחורה, דו ביסט מחיב משנה פרייליך צו זיין". ע"כ. הרי מבואר שרבינו אמר לרבי נתן שהוא חייב להיות בשמחה. אבל עם כל זה לא כן כתב בלקוטי מוהר"ן, וצריכים לחלק ביניהם, ודוחק לי לפרש שרבינו חייב רק את רבי נתן. אכן יש לומר שמי שהוא במרה שחורה אז הוא כבר מחויב להיות בשמחה, אבל סתם בן אדם מצוה להיות בשמחה (והרי זה כעין  מה שכתב השאגת אריה (סי' לב והר"י פרלא ביאורו לספר המצות של הרס"ג מ"ע ז) במצות ציצית, שאין התורה אוסרת ללבוד בגד של ד' כנפות ללא ציצית, אלא שכאשר האדם לובש בגד כזה הוא מויב להטיל בו ציצית, וכן לענינו, אין יש חיוב להיות בשמחה אלא למי שנפל למרה שחורה (אבל זה אסור - ולא דמי למה שכתבו שאין איסור ללבוש ד' כנפות בלי ציצית, אכן יש להשוות את זה, כי על כל פנים יש שנופלים במרה שחורה בעל כרחם, ובלי עבירה בידם), וכיון שנפל למרה שחורה הרי הוא חייב להיות בשמחה, אבל מי שהוא בעלמא שאינו במרה שחורה, אז אינו מחויב להיות בשמחה, אלא מצוה, ודוק.

והנה עוד חידוש גדול יוצא מדיבור הנ"ל של רבינו בחיי מוהר"ן, שרבינו אמר לרבי נתן ביידיש "דו ביסט מחיב משנה פרייליך," שאתה חייב להיות משונה שמח, ואילו רבי נתן תירגם את זה, והביא את זה: אתה מחיב להיות בשמחה תמיד, דהינו שהוא תרגם את המילה משונה - תמיד. וזה חידוש גדול. והוא פושט חקירה שחקרתי בלקוטי נ נח לפני הרבה שנים, במה שאמר רבינו מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, אם זה מצוה שתמיד צריכים להיות בשמחה, או שזה מצוה להיות בשמחה תמידית, ששמחה תמידית אינו כמו סתם שמחה. ופה רואים שכך רבי נתן הבין את זה, כצד השני של החקירה, שהשמחה תמיד של רבינו פירושו שמחה משונה, שמחה תמידית כזה, והמצוה הזה בודאי יש לו תמיד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כל העולם לא נברא אלא בשבילי - שמחה של מצוה ונבואה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה ה' – כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) וכו' צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם ולמלאת חסרון העולם ולהתפלל בעבורם וכו'. ומבואר שם שכדי לדעת איך להתפלל בעבורם צריך לעשות המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, וזה בחי' נבואת משה רבינו ע"ה, דאילו סתם נבואה הוא בחי' צפיה ותקוה לשכר העתידה לבוא, ורק נבואת משה רבינו הוא בחי' שכר מצוה מצוה ע"ש. והדבר תמוה מאד מה רבינו דורש כאן מכל אדם, שיהיה יותר צדיק מכל הנביאים, ולהיות רק בדרגת משה רבינו ע"ה?!

והנראה לעניות דעתי בזה, שאדרבה בודאי הנביאים היו הולכים דייקא בדרך זו המבואר כאן, שקבלו על עצמן את האחריות של כל העולם לא נברא אלא בשבילי, והכניסו את עצמן לעובי הקורה לתקן את העולם, והיו עושים את המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, ודייקא על ידי זה זכו לנבואתם, כי נבואתם בא להציל את העולם מפורעניות ולהובילו לזכות לכל הטוב. וזה מה שרבינו דורש מכל אדם. לא להסתפק בקיום תוכחת הנביאים, כי נבואתם היה רק על העתיד [ע' נדרים כב: ובר”ן שם כב. שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם ואלמלא (לא) חטאו לא הוצרכו לתוכחה. וע' במגילת קהלת ז”ל לא תשבע עין וגו' אמר שמואל בר נחמן כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעוה"ז לא לחנם ראו אלא על ידי שהיו הוגין ועושין מצות וצדקות ואם תאמר שראו כבר נאמר (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך וגו' וא"ת שלא ראו כבר ראו מקצת שנאמר (עמוס ג) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כיצד ראו ר' ברכיה אמר כמבין סידקו של פתח ר' לוי אמר ראו ומתן שכרן לא ראו וכו' ר' חוניא פתר קרייא בנביאים ובכתובים שאילו זכו ישראל לא היו קורין אלא חמשה חומשי תורה ה' ספרים בלבד וכלום ניתנו להם נביאים וכתובים אלא שיהיו יגעים בהן ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהם שכר טוב, וע"ש עוד, ומדויק שהנביאים בעצמם זכו על ידי שהיו עושים המצות סתם, ואילו על נבואתם הוסיפו לכתוב שהיה כדי שיעשו המצות כדי לקבל עליהם שכר, ויש לפלפל עוד הרבה בכל הנאמר שם ואכמ"ל], ואילו האדם גופא צריך לקבל תפקיד זה לתקן את העולם, וכדי לעשות את זה האדם עצמו צריך לעשות את המצות עבור המצות בעצמן, בשמחה של המצוה עצמה, לא עבור העתיד. ואז האדם יעסוק לתקן את העולם ויתפלל עבורם, כדי שהעולם יהיה זכאי וינצל מהגזירות, שזה בחי' הדאגה על העתיד. אבל לא כן נבואת משה רבינו, שלא רק משה רבינו ע"ה עצמו, שבודאי היה עושה את המצות בשמחה של המצוה עצמה, אלא אפילו נבואתו היה במעלה זו, שלא היה סתם לתקן על העתיד (וכמובא בספר עבודת הקודש ובעוד מקומות שנבואת משה רבינו היה על העבר ההוה והעתיד), אלא נבואת משה רבינו, שהיא כל התורה שמסר לנו, היא גופא הפנימיות, השמחה של המצוה, והיא כל העולם, שנה, נפש וכו'.

תורה ה:ג והקול פוגע בעבי מטרא, הינו בחי' מוחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה:) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמוחא, וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא וכו', ע"ש. וקשה שלכאו' אלו הבחי' הם תרתי לסתרי, כי מה שהוא בחי' לבונא דמוחא אינו בחי' עבים ועננין. על כן צריכים לעיין שם בזוהר שמבאר מה שרבינו דילג, שהעבי מטרא הם הכנפי ריאה שמלאים מליחות, והקול בא מהלב וצריך לפגוע בהריאה, “וחסד לימינא מים דכנפי ריאה, ותמן חכמה מוחא, ומניה (שיר ד:טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, דאיהו לבונא דמוחא, נוזלים על קנה דריאה, בתר דאסתלקו עננים דבינה לגבי מוחא.”

ואולי העננים של בינה שצריכים לעלות לגבי מוחא, הוא בחי' השמחה וישרות לב, כי הזוהר ממשיך ז"ל ורזא דמלה (שיר ג:ד) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן, ודא עשן המערכה (-שהיה עולה ישר לשמים ולא נעקם על ידי הרוחות – אבות ד:ז), דסליק מן לבא למוחא, דכל רוחין דעלמא לא זזין ליה מאתריה, ע"כ. וי"ל שזה בחי' ענן הקטרת, והקטרת הוא בחי' עשית המצות בשמחה כמובא בדברי רבינו בתורה כד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מצוה בו יותר מבשלוחו!

ב"ה

מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא.) מצוה בו בגמטריא נחמן ע"ה, בשלוחו בגמטריא נבש – ראשי תיבות נחמן בן שמחה, רמז למה שרבינו אמר שהוא זכה למה שזכה מעצמו ולא בזכות אבות. עוד י"ל שהרי עיקר פנימיות המצוה, בחי' מצוה בו – בו, מה שפנים המצוה, הוא השמחה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ה', וזה בחינת נחמן בן שמחה, כי מצוה הוא בחי' הוי"ה כמובא, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, והרי י"ה ו"ה, הרי שהמ"צ הם לבושים בשביל הי"ה, וכן הצדיק הוא לבוש של שם הוי"ה בעולם, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא סז), ומקבלים בחי' יתירה מזו מהפנימיות – השמחה כנ"ל – בחינת נחמן בן שמחה.

והרי יש את המצוה שהוא בו ויש בשלוחו, ונר מצוה (נ”ר ראשי תיבות רבי נחמן), והאש שלי תוקד עד ביאת המשיח על ידי תלמיד היקר של רבינו סבא ישראל דוב אודסר, ובמסכת בבא קמא (דף כב.) יש אשו משום ממונו (עם האותיות והכולל בגמטריא נחמן) ויש אשו משום חציו (שזה ממש כאילו עשה בידים, אפילו יותר משליחות בעלמא, כמבואר במפרשים), בחי' חצי אשלח, חצ"י בגמטריא נ נח, מצוה שלוחו – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כל מצוה היא ממש כל העולמות בפני עצמה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה ה' אות ב שכל מצוה היא קומה שלמה של עולם שנה נפש. יש לראות את זה בכוונות של כל ברכה וברכה, שברוך הוא באימא עילאה, שעל ידי הברכה שהיא משפעת למעטה, היא מעלה אליה את בחי' אתה ה' אלקינו – חסד תפארת גבורה – בחי' ז"א – למעלה – ועל ידי זה נהיתה "מלך העולם" – ושוב מורידה אותם חדש – באשר – יסוד אימא – קדשנו במצותיו וציוונו – תפארת נה"י של ז"א – ושוב להמצוה הפרטית במלכות. הרי מבואר שכל מצוה הוא בחי' שלמה של הכל – עולם שנה נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן