הערות במסכת בבא קמא לפי הדף יומי

ב"ה

בבא קמא

יז:

פרק ב' משנה א'. הברטנורה מפרש "מהדס" - מרקד. והנה מהדס בגמטריא נ נח עם הכולל. הרי עוד גילוי על מהות של ננח.

ושם במשנה ג, הכלב והגדי שקפצו מראש, שרבינו פירש בילדותו שרקדו מארטש... ממש תורת משיח כמו שכתבנו בפרק על מתי רבינו זכה להשם נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

כ. - כ:

א"ל רב חסדא (-שהיה כהן וחמיו של-) רמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא

(-ברש"י הביא פירוש, בבית המדרש, עיין בפרש"י בפרשת ויחי עה"פ רבץ בין המשפתים (מט:יד) בין התחומין, ועיין במסכת ברכות סג. בענין תלמידי חכמים ההולכים מעיר לעיר, ולמדו שם ממה שמשה רבינו לקח את אהלו, אהל מועד, הרחק מן המחנה, אבל בתוך התחום),

דאיבעיא לן מילי מעלייתא וכו' הדר בחצר חבירו שלא מדעתי צריך להעלות לו שכר או אין צריך וכו', א"ל מתניתין היא, א"ל הי מתניתין, א"ל לכי תשמש לי, שקל סודריה כרך ליה, א"ל אם נהנית משלמת מה שנהנית, אמר רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, דאע"ג דלא דמי למתניתין קיבלה מיניה, האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר, ע"כ.

במפרשים כתבו טעמים למה רמי בר חמא דרש מחמיו שישמשו. ועוד צריך ביאור לשון של רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש, הרי לפי רבא היה פשוט שטעה רמי בר חמא, אז לפי שהיה לו סייעתא דשמיא ניצול מחולי ולהרגיש שטעה?

וי"ל שאף על פי שזה נהנה וזה לא חסר לא חייב לשלם, מכל מקום לא יצא מכלל מקבל מתנה לענין של שונא מתנות יחיה, וכמו שחייבים לברך על בשמים אף על פי שאין הנאת הריח הנאה גשמי אלא הנאה רוחני, ואם לא בירך כאילו גוזל מהקב"ה וכנסת ישראל. וכאילו מעל [-שוב ראיתי שלפי הצל"ח במסכת ברכות מג: שלמדו חיוב לברך על הריח מכל הנשמה ולא סמכו על הכלל שאסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה, הוא משום שאין מעילה בריח, הוכיח מזה בספר ציונים לתורה להגר"י ענגיל (כלל ז) שברכת הריח אינו אלא שבח, והמריח בלא ברכה אינו כגוזל ומועיל. ובעוללות אפרים (דין א') הקשה עליו כי מבואר בפסחים כו. שיש מעילה בריח (בתחילה הגמרא הביא מאמר שאין מעילה בריח, והקשו על זה עד שהוציא רב פפא את ריח מהדברים שאין בהם מעילה, כי יש בו מיעלה-), רק שלאחר שנעשה מצותו מותר להריח בו, עד כאן ראיתי במפורש], ולקמן בסוף העמוד אמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, ולכן כמו שיש ענין לאכול חולין רק בטהרת הקודש, כן יש להתנהג לא להנות מאחרים שלא מדעת – שלא מחסרו כלל. והזוהר הקדוש מדגיש לעשות המצות באגר שלם – בכסף מלא. וי"ל שזה הדרך שרמי בר חמא רצה להראות לרב חסדא, ועל כן דרש ממנו שישמשו, ואף על פי שאסור להשתמש בתלמיד חכם עד שהוא כבר תלמיד ולמד משהו, כאן השימוש היה כמשלם ליכנס לבית המדרש. וזה מה שאמר רבא כמה לא חלי וכו' גברא דמריה סייעיה, סיועה היינו שעוזר עמו, שהאדם לא סתם מקבל מתנה, אלא שהאדם פועל והשם יתברך מסייע לו בעבודתו, ובזה מקבל הברכה של שונא מתנות יחיה, ולכן קבלה רב חסדא, אף על פי שאינה הלכה לדינא של המשנה.

 

 

כב

דף כ"ב לשון לכבות, סימן שבו מופיע הסוגיא של אש, ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש  אמר אשו משום ממונו. והקדים רפואה למכה, שהאש יהיה בדף לכבות. ובאמת יש לראות איך כ"ב מכבה את האש, כי אש, מרמז על האותיות מא' עד ש', שהם כ"א אותיות, ולכן כ"ב יתירה עליה ומכבה.

וסימן שר' יוחנן הוא שאמר אשו משום חציו, הוא שם המלאך הג' ממאורות המתפשטים מנהר פרת, בפעולות מרכבת התפארת של עולם הבריאה, שגילה בספר ברית מנוחה, ושמו יוחצצבירו"ן, יוח' – זה יוחנן, ואז יש ח"צ, וכן הד' אותיות הראשונות, הם אותיות חצי"ו. ואותיות בירו, הם גם כן ענין אש, כמובא כאן, דהדליק את הבירה. הרי אשו משום חציו שהדליק את הבירה. ועיין בליקוטי נ נח ח"ה מאומן בערכו עוד סודות המרומזות בשמו. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

בבא קמא - דף יומי דף טז-יז - חשדו לצדיקים על אשת איש

 ב"ה

מסכת בבא קמא

בבא קמא טז:

כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי (ירמיה יח:כב) רבי אלעזר אמר שחשדוהו מזונה ר' שמואל בר נחמני אמר שחשדוהו מאשת איש.

גם במשה רבינו מצינו (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה כי. ש"ק ה' כסלו הילולה שלו, אשרינו שזכינו ללמוד מתורתו בו ביומו) שטעם אחד לשניהם, שמשה וירמיה היו מוכנים תמיד לנבואה ושניהם הוכיחו את ישראל בנבואתם ארבעים שנה. [ראה ילקוט שמעוני (דברים רמז תתקיט)], והוצרכו לפרוש מנשותיהם כדי להיות מוכנים לנבואה, ואמרו ליצני הדור שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם, ולכן חשדו אותם באשת איש – עד כאן ראיתי במפורש.

פירוש זה לא מפרש למה חשדום על אשת איש, הלוא יש כלל (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרי רע, ולפי טענתם שמשה וירמיהו היו צריכים להיות עם נשים, בודאי היו ממעטים באיסור ולא היו עוסקים באשת איש החמורה וגם אוסרה על בעלה. ואולי כל עוד שהאשה היתה מותרת, לא היה סיבה להם לפרוש מנשותיהם, שהיו צריכות לקבל את זה בעל כרחן.

לענין משה רבינו י"ל אשת איש הכוונה על אשתו. וזה אתי שפיר בפרט במשה רבינו שנקרא איש, והאיש משה, איש האלקים. וכן לשון המפורש, 'שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם', דהיינו שחשדו שחזרו לנשותיהם, ונשותיהם הרי הן אשת איש – והאיש זה עצמו.

אכן לענין ירמיהו בסוגיין אי אפשר לפרש כן, כי הגמרא אמרה: בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות (ירמיה יח:כג), אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה, מאי למות? ע"כ. הרי מבואר שחשדוהו על אשת איש ממש.

ועל כל פנים מזה גופא מסייע לן בענין משה רבינו שלא חשדוהו על אשת איש ממש, כי לא מצינו שדנוהו למיתה, רק התלוננו. [ולפי פירוש הגר"א שחשדוהו למשה רבינו שאין נבואתו טהורה, לכאורה לפי טענתם יש חיוב מיתה מפני שמתנבא מה שלא שמע – דברים יח:כ ברש"י].

 

 

יז.

גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. ופרש"י ז"ל אלמא מעשה עדיף, ע"כ. ותוספות ד"ה והאמר מר, הקשו שמבואר במסכת קידושין (מ:) שנמנו וגמרו בזה שתלמוד גדול. ושם בקידושין תירצו התוספות (ד"ה תלמוד, בתירוץ השני) שלענין מי שעוד לא למד, בודאי תלמוד יותר גדול, אבל מי שכבר למד, ודאי המעשה יותר חשוב. [והפנים מאירות תירץ שהגמרא בקידושין מיירי כאשר המצוה אפשר על ידי אחרים].

עיין מה שכתבתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח חלק א, שיש בזה סוד של נעשה ונשמע, רז זה של המלאכי השרת שהכתירו את בני ישראל עם שני עדיים, והיו בגדר ובבחינת לא למדו, כי הרי עוד לא קבלו את התורה, ורק אז היו באים ללמוד, ועכ"ז אמרו נעשה ונשמע, הקדימו והחשיבו את המעשה יותר מהלימוד. ועל כל פנים מבואר בליקוטי מוהר"ן שבחינת 'נשמע' עוד יותר גבוה מהנעשה. ועכ"ז לכאורה מבואר החשיבות של העשיה שבו מתחילים. ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן