קצת חידושי תורה מהשבוע שעבר פרשת ואתחנן

 ב"ה

י' אב – הילולה של יששכר. והרי בתכלית הירידה של היום של שריפת בית המקדש, עומד יששכר שהוא בחי' הגואל, מבחי' משיח בן יוסף, לתכלית העליה. וי"ל שמשיח בן דוד נולד בט' באב, ומשיח בן יוסף נולד בי' באב. והרי יגאל בן יוסף, ששמו מעיד עליו בחי' משיח בן יוסף, היה המרגל של שבט יששכר, ונהרג בט' באב.

והרי רבי עקיבא בן יוסף, הרמח"ל כתב, בן יוסף ממש, שהיה ממש ראוי להיות משיח בן יוסף.

והאריז"ל (שער הגלגולים הקדמה לב עפ"י זהר חדש רות) גילה שרבי עקיבא היה גלגול של יששכר, ופירשו בזה מה שכתוב בגמרא שרבי עקיבא אמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (עיין ניצוצי שמשון פרשת וישלח עמ' נ. ושם הביא מהמגלה עמוקות אופן עג שהיה גלגול שמעון בחי' שור – כמ"ש בזהר וישלח).

והנה ידוע הקשר בין יששכר ויוסף, כי רחל נתן ללאה שכיבת אותה הלילה, ופרש"י (ויצא ל:טז) בלילה הוא, הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר (נדה לא.), ע"כ. הרי שבמקום שיעקב יזווג עם רחל וילד יוסף, היה עם לאה וילד יששכר.

נמצינו למדים שהתיקון של חיבור יוסף ויששכר הוא ברבי עקיבא, עקיבא אותיות יעקב א', דאיתא בזח"א קנז: כי שכר שכרתיך לנסבא מניה גופא ומאן איהו תורה שכור שכרתיך לך לגופך ממש, שכור שכרתיך לאולדא דיוקנך כו'. וכן הצירוף של יששכר, י"ההו הוא הצירוף של תפילין של רבינו יעקב איש תם.

ולכן רבי עקיבא צחק בסוף מסכת מכות, ולא התייאש מהפורענות של השועלים במקום המקדש. כי זה הכח של יששכר שעומד בי' אב.

ובנדרים כ: אלו בני תשע מדות כו' בני חצופה (שמעיזה פניה להיות תובע בפה, ר"ן) איני כו' כל אדם שאשתו תובעתו הוויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היה כמותם שנאמר (דברים א) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים, וכתיב יששכר חמור גרם וכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים (-ובינה בחי' לאה כמבואר באריז"ל), ההיא דמרציא ארצויי (שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה שלא אמרה ליעקב אלא לסור לאהלה אבל לא שתהא תובעתו בפה, ר"ן), ע"כ. והרי שפיר נתקיים ברבי עקיבא כמסופר עליו במסכת מנחות כט: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקשר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך, אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועיקבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש וכו' הראהו לי, חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע וכו' עיין שם. והרי התגים הם מבחי' בינה כנודע.

שכר שכרתיך בדודאי (בראשית ל:טז), הראשי תיבות עם הכולל בגמטריא רבי עקיבא בן יוסף.

וברחל אמו של יוסף גם כן כתיב יששכר, כי יש שכר לפעלתך (ירמיה לא:טו), פעלתך, עם הה' אותיות בגמטריא ברבי עקיבא בן יוסף. והרי מתכלית הירידה של שכר שכרתיך, שבשביל זה איבדה הזכות להיות קבור עם יעקב בעלה, מזה יצא שהיא קבורה על אם הדרך עבור תפילות הגולים, ויש שכר לפעלתה, להביא הגאולה שלמה בב"א.

ויבא יעקב וכו' ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא וכו' (בראשית ל:טז). אלי תבוא הראשי תיבות כמו הראשי תיבות של תשעה אב. ויש לדרוש ותצא, לשון ויצת אש בציון.

שכר שכרתיך בדודאי בני.

במסכת עירובין כא.: מאי דכתיב והנה שני דודאי (-סירי נחשת) תאנים מועדים לפני היכל ה' וכו' תאנים הטובות, אלו צדיקים גמורים (החרש והמסגר שגלו עם יכניה), תאנים הרעות, אלו רשעים גמורים (-שארית ישראל שנשארו עם צדקיהו, מהרש"א). ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים, תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח, אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ע"כ (רש"ש, הדודאים דומים בצורת ראש וידים של אדם).

ורואים מזה שהדודאים הם קיצונים, שהם או בשביל צדיקים גמורים או רשעים גמורים, ורמוזים לבחורים שלא טעם חטא. וראובן שהביא את הדודאים נידון בקיצוניות, שאמרה לאה ראו מה בין בני לבני חמי, והראה צדקתו המפולגת נגד רשעת עשו. והראיה שייך להריח, כמו שיצחק אמר על יעקב, ראה ריח בני. והתורה כותבת עליו בקיצוני ששכב עם פלגש אביו. ועסק בתשובה בקיצוניות, לפי המדרש. והרי ראובן עסק בתשובה ולא היה לו חלק במכירת יוסף, כי דייקא על ידו הביא ר' עקיבא בן יוסף. [ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא שר הצבא של יבין מלך חצור, כנען, חם. אכן יש אומרים שאמו, סרדיניה, שייך לאיטליה, כי יש עיר בשמה שם, ואיטליה שייך לרומא ועשו. ומעניין כי דייקא לזבולון היה משפחת סרד (במדבר כו). ור' מאיר תלמידו היה מצאצאי סנחריב].

 

שיר השירים ח:ז אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כל הון בגמטריא קי"א של עקיבא, נשאר ע"ב, ע' מתחלף בב' באותיות אח"ס בט"ע, הרי ב"ב ראשי תיבות, ביתו באהבה, הרי 'כל הון ביתו באהבה' רמז על רבי עקיבא. וכן, בוז יבוזו לו, בגמטריא עי"ב של עקיבה, הק' מתחלף לד' בא"ת ב"ש, בגמטריא ב"ב, והרי ראשי תיבות של, הון ביתו באהבה. [שוב מצאתי במדרש רבה, שיר השירים פרשה ח, אם יתן וכו', אם פותחין אמות העולם כל תסבריות שלהן בדבר אחד מן התורה, ונותנין כל ממונם בדמיו של רבי עקיבא וחבריו, אין מתכפר להם לעולם, ע"כ].

ושפיר בא לעולם על ידי הדודאים, שהם מילדין אהבה בעולם, ואף הצדיקים מילדין אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וזה שאמר הדודאים נתנו ריח כשרון מעשיהם, מדרש נעלם פרשת תולדות קלד:. ובספר קהלת יעקב פירש מדרש זו ז"ל ושורש אהבה היא מבינה ומשם בא בחינת ריח כמו שכתבתי בערך ריח, והצדיקים מושכים הארה מבינה, וזה שאמר שמולידים אהבה בעולם, ועל כן דודאים נקרא שהם מולידים אהבה בחינת בינה, וכן דודאים עם ו' אותיות עם הכולל גימטריא דא בינה, וכן גימטריא חסד שהן מעוררים בחינת אהבה שהיא מבינה ומחסד כנודע, עכ"ל. ואתי שפיר ממש כדברינו שרבי עקיבא בחי' בינה של יששכר ושל תגי התורה. ועל רבי עקיבא שפיר דרשו כשרון מעשיהם, כי לא היה בזכות אבותיו. ושוב מצאתי בסוגיא של פטירת ר' אליעזר הגדול ששם זרועות רבי עקיבא על לבו, שפירש הבן איש חי שזה רמז להמעשים שלו, והרי זה ממש ענין של כשרון מעשיו המיוחדים לרבי עקיבא דייקא.

בסנהדרין צט: מאי דודאים, אמר רב יברוחי, לוי אמר סיגלי, ר' יונתן אמר סיבסוך (סביסקי) ופרש"י סגלי וסביסקי מינין אחרים, סיגלי עקרי עזבים וכו', עיין שם. והרי סיגלי, בגמטריא קיבא, ונשאר ע' של עקיבא, ראשי תיבות עקרי או עשבי. וכן סביסקי, ביסקי ע"ה בגמטריא עקיבא. ויש שפירשו דודאים, יסמין, בגמטריא ע"ק של עקיבא, ונשאר אב"י לשון ציצים ופרחים. ויש שפירשו מייאשין, בגמטריא לרבי עקיבא בן יוסף.

מדודאי בני, דודאים ע"ה בגמטריא בן דוד. והרי הוא כערבון שתמר לקח מיהודה, תמר בגמטריא בר רחל. וכן חמש פעמים כתוב יעקוב מלא ו' שלקח ערבון מאליהו (רש"י בחקתי כו:מב) על הגאולה. ו' זה שמשלים יעקב, ל'עקיבה' ולפעמים 'עקיבא', לפעמים עם ה', כמו הסופי תיבות של (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ולפעמים עם א' כמו הראשי תיבות של (בראשית לה:א) אל יעקב קום עלה בית. וכן האריז"ל בלקוטי תורה סוף פרשת ויחי כז"ל אביר יעקב, אותיות רבי עקיבא, וזה מידי אביר יעקב, שאמרו רז"ל (סוטה מט: - ושם הגירסא סרועי תורה) משמת ר' עקיבא בטלו זרועות עולם, שהוא היה זרוע שמאל דז"א, ע"כ (זרוע, גם רמוז ברמז הנ"ל אור זרוע). ה"א בגמטריא ו'. ורבי עקיבא מסר נפשו בה' תיבות של שמע ישראל יא"י, שמתיחדים בתיבת אחד, הששי. שראוי היה התורה להינתן על ידו.

והנה לפי רוב המדרשים רבי עקיבא נרצח בי' תשרי, ביום הכיפורים ויש שסוברים בערב יום כיפור ורק קבורתו ביום כיפור (ויש עוד דעות בזה ואכ"מ). ולפי מש"פ למעלה, הרי רבי עקיבא גם שייך לי' אב, חודשיים לפני זה. צום הכי חמור מדרבנן, בחודש אב – עלית הא"ב, שבו נשרף בית המקדש וקודש הקדשים, לעומת היום שכהן גדול נכנס לקודש הקדשים, בחודש תשר"י ירידת האותיות. עקיבא נוטריקון יקר בעיני אלקים – המותה לחסידיו (תהלים קטז:טו – בפסוק כתיב הוי"ה). והאותיות האחרונות של שמו: י' אב! [ע"ק – עשירי קודש, כמו שפירש ר' שמשון מאוסטרופולי]

יששכר בגמטריא יעקב ישראל נ נח.

 

 

קינה לט לט' באב

אל המערה לכי, צרחי במר ובכי, ענו בניך בנותיך וניניך. שרה כשמעה לקולך, גם מבכה עלי בנים ארש נשבו אל כל שכניך. רחל ולאה בכו, בלהה וזלפה הלא קוננו, וקראו בקול, בחי בפניך, עכ"ל.

אל המערה לכי, היינו למערת המכפלה, ושם קבור אברהם ושרה יעקב ולאה, אבל לא רחל בלהה וזלפה הנזכרים בהמשך. ולכאורה מספיק שמעוררים בעליהם וצרותיהם כדי שיתעוררו גם כן אף על פי שגופם קבורין רחוק מהן. וזה סמך להעצה שעמדתי עליה מזמן, להיות אצל נשות משה ואהרן כאשר אי אפשר להגיע עליהם. וכבר הארכתי על זה במקומו.

 

בשבוע שעבר כתבתי לפרש מה התשלום כפל שמחכים השומרי שבת. ויש לציין עוד למש"כ בישיעה סא:ז תחת בשתכם משנה וכלמה ירנו חלקם (-תחת אשר עד הנה תמיד עמי היו רוננים כלמה חלקם, יש רנה שהוא אבל – רש"י) לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם.

וזה נזכר בקינה מא – הזה תשלום כפליך.

 

 

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה ה' מבן מלך שהיה כולו מאבנים טובות, והיו בו כל הסגלות של כל האבנים טובות עיין שם כל המעשה. ורבים לא שמים לב שבן מלך זו בכלל אינו יהודי, ואפילו אחר שהערתי את זה לכמה, הם מסרבים לקבל את זה אף על פי שלכאורה הוא ברור בסיפור.

עיין באיכה רבה ד:א ז"ל דבר אחר, מדבר ביאשיה, איכה יועם זהב, שהיה דומה לארנטס של זהב. ישנא הכתב הטוב, שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות. וכו' וכו' דבר אחר, מדבר באנשי ירושלים שהיו דומין לארנטס של זהב, וגופן דומה לאבן טובה ומרלגיות, ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים, אמר לו כבר כתיב [בני ציון].

 

 

במדבר ט:ח ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה י' לכם.

בפסוק ז, למה נגרע פרש"י ז"ל אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי, ע"כ.

צריך ביאר, דאילו כאשר משה רבינו אמר שהדבר הקשה תקרבון אלי (דברים א:יז) פרש"י על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד (ספרי יז), וכן שמואל אמר לשאול אנכי הרואה (שמואל א:ט:יט) אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה וכו' עיין שם. ולמה אם כן כאן דבר בשבחו של משה, שזה גם כן כמין התפארות.

וי"ל שראינו שלקה בהעלמת פרשת בנות צלפחד על שאמר הדבר הקשה תקרבון אלי, ולכן גם כאשר נעלם ממנו פרשת פסח שני הרי זה כבר כמין ליקוי ופחיתות, ועל כרחך אין להתפאר בכגון זה, ועל כרחך אין דבריו אלא התחזקות שעוד יזכה להשלים ידיעתו בזה, כי הוא תלמיד שמובטח לשמוע מרבו.

 

דברים ב:טז-יז ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו' פרש"י ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, ע"כ.

במסכת תענית כא:-כב. אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי וכו' וכו' הוה קא חלשא דעתיה דרבא משום דאביי, איתחזי ליה בחלמא אמרו ליה מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא, ע"כ.

יתכן שזה הענין של כל אותם ל"ח של ישראל היו ניזופין, והיו צריכים זכות של משה רבינו, וזה לקח ממנו זכות חביבות הדיבור פנים בפנים, וכמו שרבי נתן מביא מהאריז"ל (פרי עץ חיים) בפירוש ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל, שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, וזה סוד ישמח משה, פי' – כי משה שמח במתנת חלקו, פי' כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו. וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו. אך הסוד הוא, לומר, שאינו רוצה להשאר באותן הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שנתמלא לו חלקו, שהוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקן של ישראל, ואז חוזר ליתן לישראל חלקיהם, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי, והם חטאו, וכבר זכיתי בחלקיהן, אם כן אקח חלקיהם ואת שלי. אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי הלא עבד נאמן קראת לו, לכן אותן הכתרים של ישראל שהוא פקדון בידו, הוא מחזיר לבעליהן וכו' עיין שם.

הרי שיתכן שעל ידי שמשה רבינו לקח העדיים של ישראל, הגן עליהם, ועל כל פנים, כיון שלהם לא היה להם העדיים, למשה רבינו לא היה האלף אורות של הא' רבתי, ולכן לא היה לו חביבות הדיבור פנים בפנים. אכן לפי זה צריכים לפרש למה בשנה אחרונה, כן זכה, שבערבות מואב חזר על כל התורה מסיני, והיה להם בחי' העדיים, ולו האלף אורות של הא' רבתי.

וזה שרבא היה מקבל דרישת שלום (רש"י) או הכרזת שלום (רבינו גרשום) בערב יום כיפור, זה כמו תוספת שבת, דהיינו מיד בכניסת תוספת יום כיפור, והכפרה שבא מעיצומו של יום, כבר רבא היה זוכה לקבל חזרה מה שהיה ראוי לו.

 

ובענין אבא אומנא פירש המהרש"א שבודאי מעשיו של אביי היו גדולים ממנו, רק שאבא אומנא היה מצליח לקדש עם ישראל באופן שאביי לא היה יכול. ונראה בזה שלא היה כח האמוראים כמו הקדמונים. כמו שמצינו בענין להיות רועה צאן, שדוקא בזה נשתבחו השבעה רועים, ואילו האמוראים גדרו עצמם לא להתיחד עם הצאן כלל. וכן לענינינו, אברהם אבינו היה מצליח לקדש את עמי הארצות בדרך שהראשי ישיבה הגדולים, שם ועבר, לא היו עוסקים, כמבואר במקומו, ובענין הזה אביי דומה יותר לשם ועבר מלהיות דומה לאברהם אבינו. ואכן באמת ראינו שאביי היה עוסק גם כפשוטו לקדש את העם, כמסופר במסכת סוכה נב דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל בארחא, אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא וכו'.

 

לפני כחודש הייתי במקוה, ואני מאריך קצת, לא חושב אפילו עשר דקות, ומי שהוא התחיל לצעוק עלי חזק, ועסקתי בשלי, כי יש מקום במקוה עבור לפחות ד' אנשים ואני מצומצם בפינה אחד. ואחר שיצאתי הוא המשיך לצעוק עלי, ואמר שבגללי הוא לא טבל. ולא עניתי לא, כי בכלל איני מדבר בחדר המקוה, רק עשיתי לא סימן שלא שמעתי אותו. אחר כך במשך הזמן שעבר אני חושב שכבר ג' פעמים ראיתי אותו בא למקוה, מתקלח ויוצא, בלי לטבול. אז מה זה שצעק עלי שמחמתי הוא טובל? זה מזכיר לי הסיפור עם סבא ישראל שהיה מתפלל בקול, ואחד בקהל צעק עליו לשתוק שהוא מפריע, וסבא המשיך כהרגלו, עד שהאיש הזה קם והכה אותו. ומספרים שאחר כך בתפילות, האיש הזה היה רק יושב ומסתכל על סבא – ואיני זוכר טוב כי גם לא ספרו בדיוק, המשמעות שלא היה מתפלל רק יושב ומסתכל. ויש עוד נקודות בזה.

 

ליקוטי מוהר"ן צח

נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות, פירש שנתן להחוטא עיני הצדיק שרואה עד היכן הפגם מגיע, ואין ענש גדול מזה.

השם יתברך אמר לאברהם (בראשית יב:ג), ואברכה מברכיך ומקללך אאר. בקללה שינה מלומר אקלל, ושמעתי מפרשים שיאיר להם האמת. ולפי דברי רבינו י"ל יאיר להם כמה פגומים הם.

 

 

ישעיה כח:טז לכן כה אמר א"י הנני יסד בציון אבן וכו' האמין לא יחיש. רש"י פירש אבן, מלך המשיח. נמצא לפי זה שאסור ממש להחיש – למהר את המשיח. [ורש"י במכתב כתובות ריש קיא. כז"ל ושאל ירחקו את הקץ, בעונם ל"א שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, עכ"ל.] ויש לראות מה חומר הלאו הזה. הרי לקמן פסוק כב כתוב, ועתה אל תתלוצצו וכו', ועל זה כתב בעל התניא אגרת קכ ז"ל לאו דאל תתלוצצו, לאו שאין בו מעשה הוא, ולא היו לקוין עליו אפלו מכת מרדות מדברי סופרים, כי אם דינו מסור לשמים. כמפרש עליו סיפא דקרא, כי כלה ונחרצה, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז יח:). אך האיש מאנשי שלומנו אשר יזיד לשח ידיו בשלומיו, לעשות מעשה לצים בפעל ממש, אנכי אדרש מעמו, ועלי להרחיקו מעל גבולי בבל יראה פני, עד אשר יקבל דינו מעצמו ויבקש מטו מחבריו, שילקהו מכת מרדות, עכ"ל.

 

 

במסכת ע"ז ה, תנו רבנן מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה, אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר תן לנו אתה וכו', אף משה לא רמזה לישראל אלא לאחר ארבעים שנה וכו' ופרש"י אף משה רבנו ע"ה לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד ארבעים שנה וכו'. ובתוספות הקשה אמאי כעס משה על ישראל, הלא גם הוא לא נזכר, וי"ל שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד ארבעים שנה וכו'.

וביאור דברי תוספות, שהרי לעיל פירש תוספות מה הענין של כפויי טובה במה שלא אמרו תן לנו אתה, וז"ל לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך, עכ"ל. משמע שידעו שהיה להם לבקש תן לנו אלא מחמת שהיו כפויי טובה לא בקשו. ואילו משה רבינו, מבואר בהמשך הגמרא, שבכלל לא זכר בשעת מעשה שהיה להם לבקש תן לנו, עד אחר ארבעים שנה, ואז הבין שאף על פי שהוא לא עמד על זה בשעת מעשה, כי הוא לא היה צריך לזה ולא קאי אדעתיה דרביה, אבל בני ישראל היו צריכים לזה, והיו צריכים לבקש, ורק לא בקשו מחמת שהיו כפויי טובה.

וצריך ביאור קצת מה שכתב שבני ישראל היו צריכים לכך, כי הלוא השם יתברך אמר מי יתן והיה מה שיש להם עכשיו כל הימים, הרי שבאותו שעה לא היו צריכים, וצריכים לדחוק שעל כל פנים הדבר היה תלוי בהם, ולא במשה.

והנה האור החיים, דברים ה:כה כז"ל ואמרו ז"ל ששגג משה שלא אמר לו תן אתה, שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח, ע"כ. ותימה הוא, שהרי הגמרא האשימו את עם ישראל לא את משה. וביאור הדברים, שהגמרא האשים את בני ישראל בכפית טובה, ואחר כך בהמשך הגמרא כתבה שמשה רבינו לא עמד על זה עד אחר ארבעים שנה, והאור החיים קורא את זה שוגג, שאילו היה עומד על זה היה בעצמו מבקש תן אתה.

ולכן אין קשה לפירושו של האור חיים איך משה רבינו הוכיח את בני ישראל, הלוא מום שבך אל תאמר בחברך, קשוט עצמך וכו', כי לא ראוי זה כראוי זה, משה רבינו הוכיחם על שהיו כפויי טובה, כי לכן לא בקשו, ואילו הוא בעצמו לא בקש כי בכלל לא עמד על הענין עד לאחר מ' שנה.

והנה האור חיים המשיך ז"ל שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח, ע"כ. וקשה לפי זה למה משה רבינו לא הבין כבר מאז שהיה לו לבקש על זה, כי הלוא כבר אז היה כמו בני ישראל שהיו אשמים בזה שלא בקשו, כי כיון שהיה נוגע להם הבינו מיד שהיו צריכים לבקש, ורק משה רבינו שלא היה נוגע לו, לא עמד על דעת רבו עד אחר כך, והרי כבר בשלוח המרגלים ובמחלקת קרח היה נוגע לו, לפי האור חיים, ולמה לא עמד על זה מיד כאשר היה נוגע לו, הגם שהיה נוגע לו רק מן הצד – כי היראה מוטל על בני ישראל, לא לו.

ולכאורה לפי האור החיים יש שני בקשות שונות של תן אתה של משה רבינו ושל תן אתה של בני ישראל. כי משה רבינו היה לו לבקש מיד במה שנוגע לו מן הצד – שבני ישראל יקבלו את נבואתו כראוי. והוא שגג בזה שלא ביקש, כי לא רמיא אנפשיה. וגם לא היה יכול להוכיח בני ישראל על נקודה זו, כי הוא בעצמו נכשל בו. ובני ישראל היו צריכים לבקש תן אתה על הכל, שיהיה להם יראת שמים וגם אמונה, והטעם שלא בקשו היה משום שהיו כפויי טובה, ומשה רבינו לא הבין את זה עד אחר מ' שנה, ואז הוכיחם על זה.

בינתיים זה הכי פשוט שיכלתי לסדר הדברים.

 

 

בבא בתרא

נד. ואמר שמואל האי מאן דאתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני, פרש רשב"ם מסיר המכשולות, ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר, ע"כ.

הרי שצריכים להשוות פני הקרקע לפני המחרישה. ונראה שבחרישה ממש משוה את הקרקע. כי כן מבואר בישעיה כח:כה הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק וכו' ופרש"י ז"ל הלוא, כן דרך החורש, כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע, ע"כ. וכן רש"י בפסוק כו כז"ל לא לנצח ישלח נביאים להוכיחו, אחרי שאינו שומע לתוכחה, הוא ייסרנו במשפטי יסורין כדי שתועיל עמל תוכחתו שהוכיח, כזה שמשוה פני הארץ לזרע כדי שתצלח עמל חרישתו שחרש, ע"כ. [ועיין שם ביאור המשל גם בפסוק כד – הכל היום יחרש החרש לזרע פרש"י וכי החורש כדי לזרע לעולמים חורש, אם כן מה יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם להחזירכם למוטב, הלעולמים יוכיחו ולא יועילו. ובספר זית רענן (הקדמה ד"ג) פירש שחרישה הוא רק להמית ולהשריש מני האדמה העשבים הרעים, לבד יפסידו זרע הזרוע, כן הנסים והנוראות שעשו לאבותינו בימי קדם, היה רק למען יתמו ויכלו האמונות כוזבות והדעות נפסדות מקירות לבבנו, ואחר זה נודע ונטע בקרבנו האמונות האמתיות.]

 

 

בבא בתרא

בדף נג: אמר רב דימי בר יוסף א"ר אלעזר המוצא פלטרין בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאן, וכמה אמר רב יוסף אמה, אמר רב חסדא וכנגד הפתח.

פירש רשב"ם בנוין ואין חסר כלום, ואין לו מה לחדש בבית שתהיה חזקה. סיוד, טיח בסיד. כיור, ציורין מחוקין על הקיר. וכמה, הוי יפוי להחזיק. וכנגד הפתח. דרך כניסת פתח הבית בכותל שכנגדו, דשם נראה יותר לנוי, אבל במקום אחר טפי מאמה בעי, ע"כ.

דף נד. אמר רב הצד צורה בנסכי הגר קנה, דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא, ע"כ.

פרש רשב"ם הצר צורה, צורת חיה או עוף. בנכסי הגר, בכתלי הבית. אבל סיוד וכיור דעמר לעיל, אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים, אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד, ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח, ע"כ.

וכמה הלכות גדולות יש ללמוד מזה הלכה למעשה בענין גרפיטי של נ נח נחמ נחמן מאומן. דודאי נוי ויופי הוא. ואין צריך להיות אמה על אמה, ואין צריך להיות כנגד הפתח, אבל בודאי הידור מצוה יש בדבר. וסבא אמר על כל דלת, כי הידור הוא, שאפילו ציור של סיוד וכיור נוי הוא כנגד הפתח.

 

 

ואתחנן

ה:כ ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל וכו'. כא. ותאמרו הן הראנו י"א את כבדו וכו' היום הזה ראינו כי ידבר א' את האדם וחי. כב. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול י"א עוד ומתנו. כג. כי מי וכו' כד. קרב אתה ושמע את כל וכו' ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר י"א וכו'. כה וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר י' אלי וכו' היטיבו כל אשר דברו, כו. מי יתן וכו'. כז. לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. כח. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים.

הרמב"ן כבר טרח לפרש איפה היה השיחה הזה של בני ישראל עם משה. הלוא משה עלה בהר סיני. וכתב שמשה היה על הגבול.

מפשטות הכתוב (פסוק כז) לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, לפי חז"ל שכל המשא ומתן הזה היה לאחר ששמעו שני דברות הראשונים, אם כן, לא היו בכלל אפילו במעמד שאר הח' דברות. וקשה לקבל דבר כזה.

ולכאורה על כרחך לא כל זה נאמר בבת אחת, אלא חלק רק לאחר מתן תורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

י' אב - הילולה של יששכר וענין שרבי עקיבא היה גלגול של יששכר

 ב"ה

י' אב – הילולה של יששכר. והרי בתכלית הירידה של היום של שריפת בית המקדש, עומד יששכר שהוא בחי' הגואל, מבחי' משיח בן יוסף, לתכלית העליה.

כי רבי עקיבא בן יוסף, הרמח"ל כתב, בן יוסף ממש, שהיה ממש ראוי להיות משיח בן יוסף.

והאריז"ל (שער הגלגולים הקדמה לב עפ"י זהר חדש רות) גילה שרבי עקיבא היה גלגול של יששכר, ופירשו בזה מה שכתוב בגמרא שרבי עקיבא אמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (עיין ניצוצי שמשון פרשת וישלח עמ' נ. ושם הביא מהמגלה עמוקות אופן עג שהיה גלגול שמעון בחי' שור – כמ"ש בזהר וישלח).

והנה ידוע הקשר בין יששכר ויוסף, כי רחל נתן ללאה שכיבת אותה הלילה, ופרש"י (ויצא ל:טז) בלילה הוא, הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר (נדה לא.), ע"כ. הרי שבמקום שיעקב יזווג עם רחל וילד יוסף, היה עם לאה וילד יששכר.

נמצינו למדים שהתיקון של חיבור יוסף ויששכר הוא ברבי עקיבא, עקיבא אותיות יעקב א', דאיתא בזח"א קנז: כי שכר שכרתיך לנסבא מניה גופא ומאן איהו תורה שכור שכרתיך לך לגופך ממש, שכור שכרתיך לאולדא דיוקנך כו'. וכן הצירוף של יששכר, י"ההו הוא הצירוף של תפילין של רבינו יעקב איש תם.

ולכן רבי עקיבא צחק בסוף מסכת מכות, ולא התייאש מהפורענות של השועלים במקום המקדש. כי זה הכח של יששכר שעומד בי' אב.

ובנדרים כ: אלו בני תשע מדות כו' בני חצופה (שמעיזה פניה להיות תובע בפה, ר"ן) איני כו' כל אדם שאשתו תובעתו הוויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היה כמותם שנאמר (דברים א) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים, וכתיב יששכר חמור גרם וכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים (-ו בינה בחי' לאה), ההיא דמרציא ארצויי (שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה שלא אמרה ליעקב אלא לסור לאהלה אבל לא שתהא תובעתו בפה, ר"ן), ע"כ. והרי שפיר נתקיים ברבי עקיבא כמסופר עליו במסכת מנחות כט: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקשר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך, אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועיקבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש וכו' הראהו לי, חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע וכו' עיין שם. והרי התגים הם מבחי' בינה כנודע.

שכר שכרתיך בדודאי (בראשית ל:טז), הראשי תיבות עם הכולל בגמטריא רבי עקיבא בן יוסף.

וברחל אמו של יוסף גם כן כתיב יששכר, כי יש שכר לפעלתך (ירמיה לא:טו), פעלתך, עם הה' אותיות בגמטריא ברבי עקיבא בן יוסף. והרי מתכלית הירידה של שכר שכרתיך, שבשביל זה איבדה הזכות להיות קבור עם יעקב בעלה, מזה יצא שהיא קבורה על אם הדרך עבור תפילות הגולים, ויש שכר לפעלתה, להביא הגאולה שלמה בב"א.

שכר שכרתיך בדודאי בני.

במסכת עירובין כא.: מאי דכתיב והנה שני דודאי (-סירי נחשת) תאנים מועדים לפני היכל ה' וכו' תאנים הטובות, אלו צדיקים גמורים (החרש והמסגר שגלו עם יכניה), תאנים הרעות, אלו רשעים גמורים (-שארית ישראל שנשארו עם צדקיהו, מהרש"א). ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים, תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח, אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ע"כ (רש"ש, הדודאים דומים בצורת ראש וידים של אדם).

ורואים מזה שהדודאים הם קיצונים, שהם או בשביל צדיקים גמורים או רשעים גמורים, ורמוזים לבחורים שלא טעם חטא. וראובן שהביא את הדודאים נידון בקיצוניות, שאמרה לאה ראו מה בין בני לבני חמי, והראה צדקתו המפולגת נגד רשעת עשו. והראיה שייך להריח, כמו שיצחק אמר על יעקב, ראה ריח בני. והתורה כותבת עליו בקיצוני ששכב עם פלגש אביו. ועסק בתשובה בקיצוניות, לפי המדרש. והרי ראובן עסק בתשובה ולא היה לו חלק במכירת יוסף, כי דייקא על ידו הביא ר' עקיבא בן יוסף.  

 

שיר השירים ח:ז אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כל הון בגמטריא קי"א של עקיבא, נשאר ע"ב, ע' מתחלף בב' באותיות אח"ס בט"ע, הרי ב"ב ראשי תיבות, ביתו באהבה, הרי 'כל הון ביתו באהבה' רמז על רבי עקיבא. וכן, בוז יבוזו לו, בגמטריא עי"ב של עקיבה, הק' מתחלף לד' בא"ת ב"ש, בגמטריא ב"ב, והרי ראשי תיבות של, הון ביתו באהבה.

ושפיר בא לעולם על ידי הדודאים, שהם מילדין אהבה בעולם, ואף הצדיקים מילדין אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וזה שאמר הדודאים נתנו ריח כשרון מעשיהם, מדרש נעלם פרשת תולדות קלד:. ובספר קהלת יעקב פירש מדרש זו ז"ל ושורש אהבה היא מבינה ומשם בא בחינת ריח כמו שכתבתי בערך ריח, והצדיקים מושכים הארה מבינה, וזה שאמר שמולידים אהבה בעולם, ועל כן דודאים נקרא שהם מולידים אהבה בחינת בינה, וכן דודאים עם ו' אותיות עם הכולל גימטריא דא בינה, וכן גימטריא חסד שהן מעוררים בחינת אהבה שהיא מבינה ומחסד כנודע, עכ"ל. ואתי שפיר ממש כדברינו שרבי עקיבא בחי' בינה של יששכר ושל תגי התורה. ועל רבי עקיבא שפיר דרשו כשרון מעשיהם, כי לא היה בזכות אבותיו. ושוב מצאתי בסוגיא של פטירת ר' אליעזר הגדול ששם זרועות רבי עקיבא על לבו, שפירש הבן איש חי שזה רמז להמעשים שלו, והרי זה ממש ענין של כשרון מעשיו המיוחדים לרבי עקיבא דייקא.

בסנהדרין צט: מאי דודאים, אמר רב יברוחי, לוי אמר סיגלי, ר' יונתן אמר סיבסוך (סביסקי) ופרש"י סגלי וסביסקי מינין אחרים, סיגלי עקרי עזבים וכו', עיין שם. והרי סיגלי, בגמטריא קיבא, ונשאר ע' של עקיבא, ראשי תיבות עקרי או עשבי. וכן סביסקי, ביסקי ע"ה בגמטריא עקיבא. ויש שפירשו דודאים, יסמין, בגמטריא ע"ק של עקיבא, ונשאר אב"י לשון ציצים ופרחים. ויש שפירשו מייאשין, בגמטריא לרבי עקיבא בן יוסף.

מדודאי בני, דודאים ע"ה בגמטריא בן דוד. והרי הוא כערבון שתמר לקח מיהודה, תמר בגמטריא בר רחל. וכן חמש פעמים כתוב יעקוב מלא ו' שלקח ערבון מאליהו (רש"י בחקתי כו:מב) על הגאולה. ו' זה שמשלים יעקב, ל'עקיבה' ולפעמים 'עקיבא', לפעמים עם ה', כמו הסופי תיבות של (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ולפעמים עם א' כמו הראשי תיבות של (בראשית לה:א) אל יעקב קום עלה בית. וכן האריז"ל בלקוטי תורה סוף פרשת ויחי כז"ל אביר יעקב, אותיות רבי עקיבא, וזה מידי אביר יעקב, שאמרו רז"ל (סוטה מט: - ושם הגירסא סרועי תורה) משמת ר' עקיבא בטלו זרועות עולם, שהוא היה זרוע שמאל דז"א, ע"כ (זרוע, גם רמוז ברמז הנ"ל אור זרוע). ה"א בגמטריא ו'. ורבי עקיבא מסר נפשו בה' תיבות של שמע ישראל יא"י, שמתיחדים בתיבת אחד, הששי. שראוי היה התורה להינתן על ידו.

והנה לפי רוב המדרשים רבי עקיבא נרצח בי' תשרי, ביום הכיפורים ויש שסוברים בערב יום כיפור ורק קבורתו ביום כיפור (ויש עוד דעות בזה ואכ"מ). ולפי מש"פ למעלה, הרי רבי עקיבא גם שייך לי' אב, חודשיים לפני זה. צום הכי חמור מדרבנן, בחודש אב – עלית הא"ב, שבו נשרף בית המקדש וקודש הקדשים, לעומת היום שכהן גדול נכנס לקודש הקדשים, בחודש תשר"י ירידת האותיות. עקיבא נוטריקון יקר בעיני אלקים – המותה לחסידיו (תהלים קטז:טו – בפסוק כתיב הוי"ה). והאותיות האחרונות של שמו: י' אב!

יששכר בן יעקב-ישראל, יששכר ע"ה בגמטריא יעקב ישראל נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בבא קמא צב. - דף יומי

 ב"ה

צב. השב אשת האיש כי נביא הוא וכו'. אשת נביא בעי אהדורי' אשת אחר לא בעי אהדורי ארשב"נ אר"י השב אשת האיש מכל מקום ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' כי נביא הוא וכבר למד (נ"א וממך למד) אכסנאי שבא לעיר וכו' על עסקי אשתו שואלין אותו וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 משנה. ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו'. במפרשים הקשו אולי אברהם לפנים משורת הדין עשה אבל אין חיוב בדבר. ובפני יהושע (ד"ה ומנין) תירץ שמאחר שאבימלך פייס את אברהם ונתרצה, ממילא היה ראוי שיתרפא אף ללא תפילתו וכו' עיין שם, וקשה לפרש כן, כי כלל גדול שכל מה שהשם יתברך משפיע טוב בעולם הוא על ידי תפילתנו, וכמו שמצינו במעשה בראשית שלא ירדו גשמים עד שאדם הראשון התפלל על זה, וכן בכמה וכמה מקומות. ויש עוד כמה תירוצים במפרשים. וי"ל בפשטות שהדיוק הוא שהתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים, דהיינו שאפילו במידת הדין הסכים על זה, ואם כן מי שאינו מוחל הרי הוא אכזרי, כי אפילו לפי מידת הדין מוכנים למחול.

רש"י ד"ה אותם שהוכפלו שמותם כז"ל כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל וכו' ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה, עכ"ל. וצריך ביאר שהרי בני ישראל היו מצווים מהשם יתברך לשלול ולבוז. ויש שני דיוקים בלשון רש"י שאולי באים ליישב את זה. א' אצל משה כתב עסק, מה שאין כן בישראל לא כתב עסקו אלא, נתעסקו, לשון התפעל. ב' אצל משה כתב שהוא עסק במצוה, משמע שהחפצא שבו עסק היה חפצא של מצוה, מה שאין כן הביזה, אף על פי שהיו מצווין, אבל לא היה הביזה חפץ של מצוה.

 

וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה ובקש רחמים וכו' עיין שם. ומצינו אצל דוד המלך שהעלה את אבשלום מז' מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן רק באמירת בני. ומן הסתם אבשלום היה לו הרבה צדקות, רק שעוונותיו הטרידו והפילו.

צריך ביאור למה משה רבינו המתין עד סוף המ' שנה, ועוד צריך ביאור שמשמע שרק מ' שנה במדבר היו עצמותיו מגולגלין, והרי קי"ל שיהודה נפטר הרבה שנים לפני הגאולה, ומה היה בכל אותן השנים.

וי"ל שכל הרע הזה שהגיע ליהודה מפני שקללת חכם אפי' על תנאי היא, לא התעורר עד שבנימין היה ניתק מקברו במצרים, ואז התעורר הענין שבנימין אינו במקומו, וכאילו הזכיר האחריות של יהודה אם לא הביאתיו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג). אכן מאחר שכבר נד, לא היה חוזר לולא תפילת משה.

יהי רצון שנזכה להביא את רבינו לארץ ישראל במהרה בימינו אמן

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת ויחי בך יברך ישראל

 ב"ה

פרשת ויחי

מח:כ ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר י שמך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. ויברכם, עם האותיות והכולל, בגמטריא נחמן מאומן. ויברכם ביום ההוא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן. ההוא לאמור בך יברך, עם הד' תיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. ישמך אלקים בגמטריא לקוטי מוהר"ן. כאפרים וכמנשה, עם הי"ב אותיות והכולל, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן. מנשה ואפרים עם הכולל בגמטריא כהרבי נ נח נחמ נחמן מאומן.

בך יברך ישראל: הקשו המפרשים (ר' יחזקאל קוזמיר) שלכאורה הול"ל בכם. וי"ל ב"ך, הנעלם (והרי עיקר ברכה אינו אלא על דבר הסמוי מן העין) שבאותיות ב"ך – בית כף, דהיינו ית"ף עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ואולי בך הולך על יוסף. עוד יש רמז בזה, כי בך הוא יסוד ושורש של נבך, נבוכה (רש"י בספר ישעיה עה"פ ויתאבכו גאות עשן – ט:יז), וצריכים להאיר אור י' בתוך הנבוכה, אור, עם הג' אותיות בגמטריא ר"י (עיין בזה בספר אדיר במרום ביחוד הגן, שזה הסוד שצריכים להפוך את אויר – אור י', כי היוד הוא י' פעמים ו"ד, ו"ד פעמים י', ועם הי' הרי ר"י כמנין אור עם הג' אותיות), ואז יוצא מ'בך' יברך. שהוא גמטריא של ד' עיקרי מילואים של שם הוי"ה כידוע, ובגמטריא רל"א שערים ע"ה של הב"ך אותיות. והם פנים ואחור, ולכן אע"פ שהם בחינת בך אחד, לשון יחיד, עם כל זה יש להם פנים ואחור, וישם את אפרים לפני מנשה, אפרים נוטריקון אחור פנים רי"ם עם הג' אותיות בגמטריא רל"א כ"ב. אפרים בגמטריא אור פגם, בחי' אור בך הנ"ל. והנה עוד רמוז בזה, ברכת שרו של עשו לקרוא יעקב ישראל (וישלח לב:כז-כט), בהתאבקו עמו (עיין רש"י שם לב:כה, שהוא כענין פרש"י הנ"ל בישעיה על לשון ויתאבכו, ששרשו בך), כי שרית וכו' ועם אנשים ותוכל. והרי יהודה בא להתגבר עוד על עשו, ולקח לאשה בת איש כנעני ושמו שוע (וישב לח:ב), אותיות עשו, והוא היפוך עשו איש שעיר, כי שוע פירושו חלק (וכמו שהיפוך כתר כרת, ענג נגע כדאיתא בספר יצירה), ונולד לו שני בנים, ער ואונן, בגמטריא עשו ע"ה. וכנגדם הוליד יוסף את מנשה, כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי (מקץ מא:נא), כאשר לוקחים כ"י מ'נשני', נשאר ש"פ בגמטריא עשו, עם הג' אותיות והכולל, וכן, כל בית אבי, כאשר לוקחים כ"ל מ'בית אבי ע"ה' בגמטריא עשו. כי תיקון גיד הנשה, בחי' תומכי לומדי תורה, נתקן על ידי יסוד יוסף שזן ומפרנס. תיקון של כל עמלי, כי עמל הוא בחי' שקר (כמו שכתוב בתהלים י:ז תחת לשונו עמל ואון, ופירש הרמב"ן במדבר כג, כזב ושקר, וכתיב באיוב טו:לה הרה עמל, ופירש ר' משה קמחי, רמז למחשבת השקר. וכן הרבה), ושקר אין לו רגלים, רק רגל אחד, בחי' צולע על ירכו. והילד הג' של יהודה, שלה ע"ה, בגמטריא אפרים עם הה' אותיות. וזה בך, כי יש בית יהודה ויש בית יוסף, ב"י ב"י, הב' שווה לשניהם, ושני היודין ביחד הם כ', הרי בך, יברך ישראל כנ"ל, וכן הוא הראשי תיבות של: ב'ך י'ברך י'שראל. והנה אפרים, יצא ממנו יהושע, שיש בשמו אותיות עשו. והנה אפרים, עיקר השם הוא אפר, י"ם רק ללשון רבים, אפר בגמטריא רחל ולאה ע"ה. וכמו שברכו במצות יבום של בועז לרות (רות ד:יא) יתן האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, כרחל וכלאה, עם הט' אותיות וב' תיבות בגמטריא אפרים. אבל שלה, בחי' של נעלך, בחי' חליצה, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, שלא זכה לעשות יבום לתמר. ויקרא שמו בישראל (רות ד:יד). ישראל – יש רל"א. ועוד י"ל יש מלשון נשה, רמז למנשה, שא"ל בגמטריא אפרים. והר' כמו הר' של אברהם, בחי' מיותר (כמו שפירש רש"י בבראשית יז:ה עה"פ כי אב המון גוים, ורי"ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם וכו' ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד שהוסיפה ליהושע, שנאמר משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג:טז), עכ"ל, והרי יהושע מגזע אפרים, ולכן נשמר הר' בתוך הגמטריא שא"ל של אפרים.

אפרים ומנשה בחי' פורים וחנוכה. אפרים אותיות פורים, והאלף יתירה כמו חומת אנך וכמו שפירש רש"י בכמה מקומות יש אלף יתירה. מנשה, מנ"ש ראשי תיבות הג' דברים שהיוונים גזרו עליהם, שבת מילה נון, נון זה חודש, דהיינו הלבנה, כמו שכתוב לפני שמש ינון שמו (תהלים עב:יז). ולכן מנשה הוא המליץ והמתרגם בינותם (רש"י בראשית מב:כג). וכן מנ"ש אותיות שמן, שהוא עיקר ענין ונס חנוכה. וכן ענין גיד הנשה שהוא הגיד כנגד ט' באב (זוהר פרשת וישלח קע:) חורבן הבית, נתקן בחנוכה, טבח' והכ"ן אותיות חנוכה כידוע, שאמר להם טול גיד הנשה, תיקון של נצח. ורבינו אמר שעתה כל ההתחלות וכו', היינו מפורים. ולכן וישם את אפרים לפני מנשה. וישם אותיות ושמי, כענין שכתוב בריש פרשת וארא, ושמי ה' לא נודעתי להם, וזה, לפני ראשי תיבות י' לא נודעתי להם, הפ' של פורים גם בגמטריא נ"ל. כי הניסים של פורים, את אפרים, לא היו בגלוי אלא בהסתר מלובש בטבע. ויהושע שהיה מאפרים לחם והחליש את עמלק.הסופי תיבות של: ויברכם ביום ההוא לאמור, עם הד' אותיות, בגמטריא נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמרי שמך, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: בך יברך ישראל לאמרי שמך אלקים כאפרים וכמנשה וישם ע"ה בגמטריא רבינו נחמן. הסופי תיבות של: וישם את אפרים לפני ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ישמך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: ישמך אלקים כאפרים וכמנשה, ושל: אפרים לפני מנשה בגמטריא רבי נחמן. אותיות היסוד של: וישם את אפרים לפני בגמטריא רבי נחמן ע"ה. אותיות היסוד של: אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. אותיות היסוד של: בך יברך ישראל לאמרי שמך אלקים ע"ה גמטריא ברסלב, נחמן בן פיגא.גמטריא ברסלב, נחמן בן פיגא.גמטריא ברסלב, נחמן בן פיגא. אותיות היסוד של: יברך ישראל לאמרי שמך, עם הד' אותיות, בגמטריא נחמן מאומן.

הראשי וסופי תיבות של: לאמור בך יברך, עם הג' תיבות, בגמטריא נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של: לאמרי שמך אלקים כאפרים, בגמטריא רבי נחמן ע"ה. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

הדרן למסכת נזיר - לעילוי נשמת האמא שלי - חוה ברכה אילין בת שפרינצה

 ב"ה

הדרן למסכת נזיר עשיתי בס"ד ד' ניסן תשפ"ג – י"א חודש לפטירת אמי ע"ה (לא הסתפרתי במשך כל לימוד המסכת בהיותי מתאבל על אחותי בת שבע רוזא ע"ה, ובהיות שכל הלומד תורת עולה וכו' ובפרט בדברים שאי אפשר לקיים בימינו וכענים ונשלמה פרים שפתינו, ראיתי לגלח מיד אחר הסיום). והמסכת נעשית לבוש לנשמתה, סוף המסכת מדברת על חטוף ובריך, הראשי תיבות של חטוף בריך, כראשי תיבות חוה ברכה. ועיין במסכת כלים יד:ב (שנזדמן לי בס"ד ללמוד המשנה הזו באותו יום) רבי עקיבא אומר המחסר חטיפה טמא (דהיינו כלי, אף על פי שאין לו כיסוי עדיין מקבל טומאה), חטיפה לשון כיסוי, ובזה י"ל חטוף ובריך, תכסה ובריך, שאין הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין. והרי חוה ברכה בגמטריא אהיה נזיר. י"א אלומות השתחוו לאלומת יוסף נזיר אחיו כמו שהארכנו למעלה, הזורעים בדמעה ברנה יקצרו (... נושא אלומותיו), ברנה בגמטריא נזר. נזיר, לכאורה ענין של כל המוסיף גורע, כי מגדל שערו רק לגלחו לגמרי. והרי כאשר מוסיפים על נזי"ר מגיעים לחס"ר. ובזוהר מבואר שזה הסוד של הע' של עשתי עשרה (שעושה מי"ב י"א. ועיין בספר אדיר במרום באריכות, ובענין זר"ע, אור ע'), והרי הצעקה: עזרני, אותיות נזיר ע'. בהלל (תהלים קיח:יג-ד אומרים דחה דחיתני לנפל וה' עזרני. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה, והרמ"ז בשרשי השמות אות מ' סימן יב על השם מצמצי"ת ז"ל נמצא בכתבי האריז"ל (טעמי המצות פרשת נשא) שסודו מפסוק קדוש יהיה (במדבר ו:ה) קדוש גימטריא ת"י, יהיה הוא י"ה י"ה, בא"ת ב"ש 'מצ מצ' ונמצא קדוש יהיה הוא מצמצי"ת, וניקודו אלקים, והניקוד מפסוק יגלח אדנ"י בתער השכירה בעברי (ישעיה ז:כ), ואני ראיתי בספרי עיר פיס יע"א כי מוצאו ג"כ מפסוק יצמיתם (תהלים צד:כג), והוא בהחליף היו"ד וכו', ונ"ל שנרמז בפסוק עזי וזמרת י"ה ויהי (שמות טו:ב) כי ב' פעמים י"ה י"ה בא"ת ב"ש מצמ"ץ, תי ס"ת עזי וזמרת, הוא שם זה, והוא נקרא תער של הקב"ה, וכן עולה גימטריא תער עכ"ל, ע"כ עיין שם עוד. והרי המדפיס ציין להפסוק עזי וזמרת של אז ישיר, אכן יתכן שהכוונה להפסוק בהלל הנ"ל, שהמילה הקודמת – עזרני, אותיות נזיר ע', שמחסר הנזיר, בחי' תער.

ובענין השם הזה מצמצי"ת נראה שהוא ענין של ראיה ויציאת האור שזה שייך לנזיר, וכמו שכתוב בתהלים בסוף פרק קלב, ועליו יציץ נזרו. כי כל ענין של הנזיר בגידול שערו, באמת נראה שהוא תיקון העינים כמו שכבר הבאתי למעלה איך שענין השער קשור ותלוי בעינים. וזה מה שהבאתי למעלה (ה.) מה שיוסף אמר לאחיו, (בראשית מה:יב) והנה עיניכם רואות וכו' כי פי המדבר אליכם (פרש"י בלשון הקדש), וכי איזה שייכות ראיה לדיבוריו בלשון הקודש, הול"ל לשון שמיעה. אלא רמז שהלשון הקודש שלו נבע מתיקון העינים וראות, וזה בחי' נזיר שענינו השער – העינים – והפה.

שבירת המלכים היתה מחמת שלא היה מתקלא, לא היה לזכר נקבה, ויש לראות סדר יציאת האורות ושבירתם בסדר נשים. כי הסדר הוא אוזן חוטם פה עינים – ואז היתה השבירה – מצח – התיקון. יבמות, יבום בגמטריא אוזן. כתובות, החיים עם האשה, בחי' חוטם. נדרים – פה. נזיר – עינים כנ"ל, סוטה – השבירה, גיטין – י"ל עוד שלב של השבירה וי"ל התחלת התיקון כאשר המלכות הפריש וגרש חלק התחתית למטה, ובזה התחיל התיקון. קידושין – עולם התיקון.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סתם נזירות ל' יום

 ב"ה

מסכת נזיר

ה. סתם נזירות ל' יום, מנהני מילי אמר רב מתנא – מתנא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, אמר קרא (במדבר ו) קדוש יהיה, יהיה בגמטריא תלתין הוו.

בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת, ובתוספות (ריש ה:) אע"ג דתמצא שלשים, וכשאתה יורד למניינם יש לומר דנזר אלקיו על ראשו לא הוי ממניינא דהוא לשון כתר כדמתרגמינן כלילה, ע"כ, הרי שנזיר הל' כבר הגיע למלכות שנקנית בל' מעלות (אבות ו:ו), ועיין עוד כמה רמזים בזה בפ' ויחי עה"פ ולקדקד נזיר אחיו (בראשית מט:כו), וזה מה שאמר יוסף (בראשית מה:יב ברש"י) והנה עיניכם רואות, בכבודי ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש, ע"כ, כי לשון נזיר משונה מכל הש"ס (רבינו עזריאל בשיטה במקובצת דף טו., וכן בראשונים בדף ד, ובעוד כמה מקומות), ו'עיניכם' מיותר, ומורה על שערות הראש (כי על ידי שבעה גלדי עינא מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו – לק"מ כט, עיין שם המראה מקומות מהגמרא).

והנה ל' פעמים נזירות של ל' יום, שנתים וחצי, כדין ערלה (מגלה עמוקות מ"ת, פרשת חיי שרה עמ' לט., עיין ראש השנה י: ובהלכות נטע רבעי ט:ט-י).

----

מט:כו ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו.

תאות, עם הד' אותיות, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. הורי עד, בגמטריא ברסלב ע"ה, נחמן פיגא ע"ה.

הראשי תיבות של: ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות, בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הסופי תיבות של גבעת עולם תהיין ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ולקדקד נזיר אחיו. אחיו בגמטריא כ"ה יהיה זרעך. ויוסף הוא נזיר עליהם, משלים למנין הוי"ה. אצל יעקב כתיב אביר יעקב, א"ב עם ב"ן, והב' אותיות, בגמטריא נ"ז-יר. יוסף בן י"ז שנה היה רעה את אחיו בצאן (בראשית לז:ב), ובן ל' כאשר נהיה מושל בחי' נ"ר כמו שכתוב בתהלים (סוף קלב) ערכתי נר למשיחי – ועליו יציץ נזרו (ופירש המלבי"ם שהמלכים נמשחו כמין נזר ויציץ עליו נזר שמן משחת אלקיו). יוסף בן שלשים בעמדו לפני פרעה (בראשית מא:מו), כי המלכות נקנית בל' מעלות (אבות ו:ו), וסתם נזירות ל' יום נלמד בגמרא (נזיר ה.) בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת, ופירשו בתוספות (ריש ה:) אע"ג דתמצא שלשים, וכשאתה יורד למניינם יש לומר דנזר אלקיו על ראשו לא הוי ממניינא דהוא לשון כתר כדמתרגמינן כלילה, ע"כ, הרי שנזיר הל' כבר הגיע למלכות (ועי' ענינם במגלה עמוקות מ"ת ריש פרשת ויצא, שיש בד' רגלי הכסא ח' שמות שיש בהם ל' אותיות, לכן אמר יעקב כשראה את הסולם 'שיר למעלות' בל' עיין שם). כי יעקב היה בן פ"ד (-בר פדא) כאשר אמר הבה את אשתי (בראשית כט:כא, וברש"י שם), ויוסף בן ל' קיבל את אשתו (בראשית מא:מה) ועמד להיות משנה למלך. נזיר אחיו. והרי, 'לקדקד' עם עוד כ"ט משלים ל'נזיר'.

מפתחות:

יוסף ולקדקד נזיר אחיו – לקמ"ת פה דף לט:.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אין עוד מלבדו - אין עוד מלבדי

 ב"ה

פרשת וישב

לז:יב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם.

וילכו אחיו, עם הט' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח. וילכו אחיו לראות, עם הי"ד אותיות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. וילכו אחיו לרעות את, עם הט"ז אותיות וד' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב. את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח.

הסופי תיבות של: וילכו אחיו לראות את, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה. הסופי תיבות של: את צאן אביהם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל לרעות את צאן, נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן (ב"ר פד:יג), עכ"ל. והענין נלע"ד כי מובא בספרי קודש שקומת השכינה הוא על פי הדעת של צדיק הדור. וזה הענין שהשבטי י"ה הלכו לרעות את עצמן, דהיינו להגדיל שכל ודעתם בהשם יתברך. אמנם דיברו חז"ל בלשון גנאי, כי הכל תלוי בצדיק הדור, בחינת יוסף. וכיון שלא בטלו עצמם לו, ולא התקשרו אליו, לא היה להם חלק בעיקר הקמת השכינה, כמו שאיתא בזוהר מובא בליקוטי מוהר"ן תורה ב'. ונמצא שבעיקר לא היו רועים אלא את עצמם. והיום כבר ידוע בעולם שאלו מדברים תמיד על אלקים, באמת מכוונים על עצמם, שמה שהם קובעים וחושבים, זה האלקים שהם בדו לעצמם. והרבה שצועקים 'אין עוד מלבדו' באמת צועקים – 'אין עוד מלבדי', רחמנא ליצלן. עיין בזה בחלק ה' מאומן – פרק מה ענין התגובה שמע ישראל.

ובזה יש להבין דברי רבינו יצחק ב"ר יהודה הלוי מבעלי התוספות בספרו פענח רזא, פרשת ראה אות צז, ז"ל שאל מין אחד את הר"ר נתן ב"ר רבינו משולם סיבת אריכות הגלות הזה כ"כ ולא כן גלות בבל שבא על ע"ז שאין עון חמור ממנה, ואעפ"כ לא היה כם אם ע' שנה, והשיב דבבית ראשון עשו צלמים ואשרות וכלים שלא לקיימא, אבל בבית שני עשו ע"ז מבני ישראל עצמן, דהיינו דאותו האיש ותלמידיו (ימשו"ז) והפכו עליהם הנבואות הקדושות וקבעוהו לע"ז קיימת ומקובלת לעובדיה, לכן הדבר חמור ע"ש. והקשו עליו ממסכת יומא ט: שחורבן בית שני היתה בגלל שנאת חנם. ולפי דברינו מובן מאליו ששניהם אותו דבר, שכל מה שבונים קומת השכינה מבלי הצדיק האמת, וכל שכן וכל שכן כאשר בונים דמות עבודה זרה במקומה, בעצם בונים השיטה שכל אחד קובע לעצמו – אין עוד מלבדי, וזה האב לכל השנאת חנם.

מפתחות: וילכו לרעות את צאן אביהם - לקמ"ת סג דף כט:.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הנשמר מהבל היופי של נשים זוכה לעשירות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה ס

ס:ג וע"כ מי שחומד יופי הנשים, נמצא שמקבל בחי' הפסק הנשימה, וע"כ הוא בהיפך מעשירות, שהוא בחי' אריכות הנשימה, כי כל מיני עשירות, דהיינו כל מיני דגן וכל האילנות ועשבים וכל מיני מתכות, כם רק ע"י גשמים וכו' ע"ש.

אולי יש רמז לזה גם בזוהר הקדוש (פרשת מקץ דף קצו: עה"פ ראה חיים עם אשה אשר אהבת – כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט:ט-י)) ז"ל דבר אחר, בכחך, דא היא אשה דקאמרן, דאיהי חילא לאתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ובעי בר נש למזכי בה בהאי עלמא בהאי חילא וכו' וכו' תא חזי, יוסף זכה בהאי עלמא וזכה בעלמא דאתי, בגין דבעא לאתאחדא באשה יראת ה', כמה דאת אמר (בראשית לט:ט) וחטאתי לאלהי"ם, וגין כך זכה למשלט בהאי עלמא, וזכה לון לישראל.           מה כתיב (בראשית מז:יד) וילקט יוסף את כל הכסף, והכי אתחזי, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק איהו לקיט כלא, וכל עותרא ביה קיימא, ודא היא רזא דכתיב (בראשית א:יז) ויתן אתם אלקים ברקיע השמים, וכלא איהו כדקא יאות, דודאי יוסף באי למשלט על מלכותא, עכ"ל.

הרי שיוסף לא נכשל בהבל היופי ואתתקף באשה יראת השם, וזכה לעשירות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עצמות יוסף הובאו לשכם כי כן צריכים להביא את רבינו הקדוש לארץ

ב"ה

בזכות שיוסף טרח להביא את יעקב אבינו לקבורה בארץ ישראל, יעקב נתן לו את שכם להיקבר בו (רש"י פרשת ויחי מח:כב), והרי שכם בגמטריא רבי נחמן, ויש בזה רמז חזק מן התורה שכן צריכים להביא את ציון רבינו הקדוש לארץ ישראל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

צריכים להביא את ארונו של רבינו הקדוש כדי לכבוש את ארץ ישראל

ב"ה

המעיין במסכת סוטה (דף יג.) יראה גודל הכח של ארונו של יעקב אבינו, וגודל הכח של יוסף הצדיק. וכתוב שם שכל הארבעים שנה שהיו במדבר היו שני ארונות הללו - אחד ארונו של יוסף ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה וכו' עיין שם בסוף העמוד.

והנה גם בכניסתם לארץ ישראל שנסעו לכבוש תחילה את יריחו, היה ארון של יוסף הולך לפניהם, כמו שכתוב (יהושע ג:ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו, לשון רבים, וכמו שפרש"י שם ז"ל שני ארונות היו, של שכינה ושל יוסף מהלכין יחד, עכ"ל.

ומזה נוכל לשער קצת בדעתינו כמה תועלתי יהיה כאשר נזכה להביא את ארונו של רבינו הקדוש לארץ ישראל במהרה בימינו אמן. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת מקץ - רמזים של ברסלב השייכים לרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן מתוך הספר לקוטי נ נח

ב"ה

מקץ

מא:ב פרות יפות, פרות ע"ה בגמטריא התרפ"ב – השנה שסבא קיבל את הפתק. יפות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות.

מא:כב שבע שבלים עלת בקנה אחד מלאת וטבות, אחד מלאת עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מא:כו שבע פרות הטבת שבע שנים הנה ס"ת בגמטריא פעמיים נ נח נחמ נחמן מאומן עם ג' כוללים.

מב:ו ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. 'השליט' בגמטריא נ נח נחמ נחמן, 'המשביר', המ' וי' ביחד הם נ', הרי אותיות רנב"ש – ראשי תיבות רבינו נחמן בן שמחה. וזה מש"כ (משלי יא:כו) וברכה לראש משביר, כי רבינו הוא הראש, 'וברכה' עם האותיות בגמטריא ברזל, שם המשפחה של סבא ישראל, האותיות הפנימיות של 'לראש' ר”א, ראשי תיבות רבקה אייזיק, הוריו של סבא ישראל, ושל המשביר – ב”י – ראשי תיבות ישראל בער. הסופי תיבות של 'הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מג:יא ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. ע' בפנים הספר 670:ג, וע' בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה סג שמזמרת הארץ בחינת הזמר והניגון של ארץ ישראל. ובחיי מוהר"ן (אות הפת"ק!) כתב שזה בחי' כסף משנה ושפע כפולה, ע"ש, הרי בחי' שיר פשוט כפול.

הסופי תיבות של: אם כן אפוא זאת, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. "אפוא זאת"  בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הה' תיבות. "עשו קחו" עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. "מזמרת הארץ" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן עם הכולל (פעמיים ננננ"מ ממש בחי' שפע כפולה כנ"ל). מזמרת הארץ, הסופי תיבות עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. בטני-"ם ושקדים" עם הכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה בסידורי עדות המזרחים מביאים מהאריז"ל לכוון שמות היוצאים מפסוק זה: כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה (נעורירו"ן), והנה השם הזה מתחיל עם נ' ומסיים עם ן' כמו נחמן, ובפנים עוריר"ו בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. צרי ומעט דבש נכאת (רוט"א) ולט בטנים ושקדים (צדנלב"ש). והנה השני שמות אלו, רוט"א צדנלב"ש ע"ה, הם בגמטריא רב נ נח נחמ נחמן מאומן.

השבטים לקחו את יוסף והשליכו אותו לבור - וישב לז:כד

ב"ה

ויקחהו וישלכו אתו הברה (בראשית לז:כד).

יש לפרש, כי בסתמא יוסף הצדיק היה הולך יותר עם האמונה הקדושה ברורה, והשבטים השליכו את כל זה אחר גיבם, ואמרו שזה כולו בורות, כי היו חכמים יותר ביותר....

נ נח נחמ נחמן מאומן

מדריגות שאי אפשר להשיג אלא על ידי מחלקת

ב"ה

חיי מוהר"ן אות תב, יש מדרגות שאי אפשר להשיג כי אם על ידי מחלקת, וביאר שם שזה כמו המים שמרים את העץ. ויתכן בזה, כי רבינו אמר שהשיג תכלית יחידה שביחידה, וכבר הקשינו על זה שהרי בזוהר הקודש כתוב שעולם הזה אי אפשר סתם להכיל היחידה, ולכן חנוך הסתלק. ועל כרחך צריכים לומר שרבינו היה יכול להלביש ולהסתיר את עצמו, וכל עוד שרוצים להשיג בדרגות ובחינות כאלו שהם בתכלית יחוד השם כאשר העולם עדיין לא ראוי, אי אפשר אלא כאשר מוקף במריבה ומחלקת בחי' פירוד, חושך וענן סביבו, ועל ידי זה נותן את האפשרות שהעולם ישאר כהוויתו ולא יעכב אותו להשיג את תכלית היחוד.

ועוד נראה כי השמים הוא אש ומים שני הפכים, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה פ בענין יוסף ובחי' שלום שהוא התחברות החסדים וגבורות, אלא שצריכים מסירות נפש כדי להשיג את זה כמבואר שם, אכן כן הוא המציאות שזה שני הפכים ביחד. ולכן העובד את השם שצריך להגיע לזה בודאי ימצא את עצמו בתוך מחלקת, אלא שמצד העובד יהיה בשלום עם זה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אלה תולדות נח נח

ב"ה

אלה תולדות נח נח, והחיד"א גילה שזה מרמז על שני גלגולים של נח, ביוסף ובמשה. ושמעתי מיהודה ליב בן צביה, ש"יוסף משה" בגמטריא רא"ש בחי' הצדיקים שהם ראש בני ישראל, בחי' "נחמן (בן) שמחה" ו"שמעון (בר) יוחאי" שהם בגמטריא רא"ש.

[וידוע ששנות ימי האבות, 175, 180, 147 בגמטריא 502 – רא"ש עם הכולל]

נ נח נחמ נחמן מאומן

נתנו רשעים פח לי ומפקדיך לא תעיתי

ב"ה

בתהלים (קיט:קי) נתנו רשעים פח לי ומפקדיך לא תעיתי. אות נ' של התמני אנפי, והשבירה והנפילה באות נ' כידוע. ודרכו זוכים לאור העינים כמבואר בתורה א' של לקוטי מוהר"ן ובבחי' הכתוב פה, נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.

הר"ת של נתנו רשעים פח, פרן.... וע' ברש"י (בבא מציעא, דף כג:ב ד"ה שלא שבעתן) שכז"ל אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה, עכ"ל (וידוע שהא' יכול ליפול מהתיבה כמש"כ רש"י עה"ת בכמה מקומות. וע' בפירוש רבינו עבדיא מברטנורה שם - משנה ראשנו של ב"מ על זה שאמר רבי שמעון בן אלעזר שלא צריכים להכריז אבידה של כלי אנפוריא ז"ל כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין... ואכמ"ל)!!! וזה ממש היפוך הבחינה של עפרן החיתי - ע' פרן, בגמטריא עי"ן ר"ע!

והתיקון נראה בגמטריא של פר"ן = ש"ל, בחינת (שמות ג:ה) של נעלך מעל רגליך, וזה היה כאשר משה רבינו היה 'סר לראות', העצה הוא של נעלך שמבואר בספרים הקדושים הוא התפשטות הגשמיות. [ויש לומר בזה ענין של פלטי בן לי"ש, שאף שלא נגע במיכל נהנה בעיניו, והיה צריך להתגלגל בר' מתיה בן חרש שסימא את עיניו לא לראות את האשה יפה שהשטן הציעה לפניו, כי הוא פלטי נפלט אבל עדיין היה בחי' יש, וצריכים ש"ל, לשלול את הגוף לגמרי ולהעלות את האהבה כדלקמן).

ויוסף שקיים את זה, כמש"כ וינח בגדו, שמבואר בספרים הקדושים שהוא פשט את גופו, אצל אשת פוטי פר"ע - ע' פרן (כי 'ן' הוא תוספת להקטין כידוע). זכה לבחינת בן פר"ת יוסף בן פר"ת עלי עין בנות צעדה עלי שור.

והנה לא מספיק בהתפשטות הגשמיות אלא שצריכים להעלות את האהבה נפולה למקומה ולעסוק בתיקון השדה ליחד קב"ה ושכינתיה. וזה מש"כ ומפקדיך לא תעיתי, כי ענין פקודים, מלשון פקידה, שהזכר פוקד את הנקבה. כי יוסף הצדיק נפל והפילו לפח בהיותו תעה בשדה (וישב לז:טו – וע”ש וימצאהו איש, ופרש”י זה גבריאל, וע' בשבחי הר”ן יח, ובחיי מוהר”ן תרד, שרק מי שאין לו שום הרהורים על אישה לא יפחד ממלאך), שביקש לתקן את השדה, ולא יצא נקי עד שהביא את מנשה ואפרי"ם לעולם ויעקב אבינו שכל את ידיו לברך את אפרי"ם בימינו. והנה בריש פרשת אלה פקודי המשכן משכן העדות, איתא בזוהר ז"ל תא חזי בשעתא דאמר ליה קב"ה למשה עביד משכנא, הוה קאים משה תוהא, דלא ידע מה למעבד, עד דאחזי ליה קב"ה בעינא כמה דכתיב (שמות כה:מ) וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. והיה ממש צריך לראות, וזה בחי' עדות ביהוסף כדאיתא שם, שצריכים שבטי י"ה עדות בעינים, והעינים של הצדיק מתקנים דם נדה (תורה כט), אשר פקד משה, בחי' יחוד קב"ה ושכינתיה.