ב"ה
בלקוטי מוהר"ן תורה ז:ד כתב ז"ל ודע, שעל ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנח, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף, כמובא בתקונים (תיקון יח): ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם (בראשית ט) - זה בחינת ציצית. וערות אביהם לא ראו - כי ציצית מכסה על עריין עכ"ל ע"ש.
וצריכים להתבונן על זה שהציצית מכסה על הערוה ומציל מנאוף, כי הלוא עיני האדם מרגלים ומחפשים את הערוה חוץ ממנו, ומה שייך לזה הכיסוי של הציצית על גופו. אלא כבר ידוע מהגר"א שהגדיר את נאוף כעבירה בין אדם לעצמו (כי הוא הגדיר שלוש סוגים, בין אדם למקום, שהאדם פוגע רק בהשם יתברך ח"ו, ובין אדם לחבירו, שהאדם בעיקר פוגע רק בחברו, ובין אדם לעצמו, שהפגם והפגיע הוא בעיקר רק בעצמו). ועל כן מה שהאדם מצליח לכסות את ערותו, בודאי מתקן לו את הראיה והבטה והדעות שלו, ולא יכשל בנאוף. וכמו שמצינו אצל יהושע הכהן הגדול שהיה לבוש בגדים צואים מבחינת בניו שהיו נשואים לנכריות (ועי' בענינו בזוהר פרשת פנחס דף ריד, וכ' שם ז"ל אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן, דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה ע"כ, והרי גם כן מבואר שההסתכלות תלוי בלבוש) כי הפגם של עריות הוא פגם בלבוש האדם. וכאשר האדם זוכה לבגדים צחים וזכים, בבחינת כנפי מצוה של ציצית, אז בודאי יהיה שמור מכל פגם נאוף.
ויש לפרש בזה מה שכתוב בתהלים (כה - תחנון) עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי. רגלי זה בחי' לבושים, כי הוא בחינת הרגל, דהינו המדות של האדם והרגלו, יידוע שהמדות של האדם הם לבושו, ולכן דיקא על ידי הדבקת העינים אל השם יזכה לתקן המדות וההרגל.
נ נח נחמ נחמן מאומן
Posts
