רחל - שמירת הלשון

 ב"ה

כל האמהות יש בשמותיהן אות ה' חוץ מרחל. ויתכן שאות ח' של רחל היה ראוי להיות אות ה', ואם כן היה ראשי תיבות לה"ר לשון הרע (ואילו עכשיו הוה ראשי תיבות רחמנא ליצלן), כי ענין הנשים, ובפרט הצדקניות שהן ממש מרכבה לשכינה, הוא ענין של דיבור. וכן רחל בלשון תרגום אמרא, ורחל נצח בזה לא למסור את לאה בליל חתונתה. וזמש"כ בתהלים לד, מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, השכינה בחי' ים, ורחל ולאה מרכבות לשכינה, והרי יעקב הוא האיש וכו' אהב ימים, יעקב ולאה. לראות, לרא"ו ע"ה בגמטריא רחל. שהיו עיניה טובות, ולאה עיניה רכות, גם כן מרומז, כי אות א' – נכתב יו"ד בגמטריא כ', לראות נעשה לרכות, ללאה שעיניה רכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ואכל וחי לעולם

 ב"ה

פרשת בראשית

ג:כב וַיֹּ֣אמֶר | יְ"הֹוָ֣ה אֱלֹקִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת טוֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה | פֶּן-יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם.

ויאמר י', עם התיבות, בגמטריא נחמן מאומן. י' אלקים הן האדם בגמטריא נ נח נ נח ע"ה. טוב ורע ע"ה בגמטריא ברסלב, נחמן בן פיגא. היה כאחד ממנו לדעת ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב. לדעת טוב ורע, עם הי' אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. ולקח, עם הד' אותיות בגמטריא נחמן. ורע ועתה, עם התיבות, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. גם מעץ החיים, עם הג' תיבות והכלל, בגמטריא רבי נ נח. ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם, בגמטריא נון חית מם נון ע"ה.

הראשי תיבות של: האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב, ושל: פן ישלח ידו ולקח גם, בגמטריא נ נח ע"ה. הראשי תיבות של: פן ישלח ידו ולקח גם מעץ, בגמטריא נחמן ע"ה.

הסופי תיבות של: ויאמר י' אלקים הן בגמטריא ברסלב ע"ה. הסופי תיבות של: היה כאחד ממנו לדעת טוב בגמטריא רבינו נחמן ע"ה. הסופי תיבות של: היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ידו ולקח גם מעץ, עם הד' אותיות, בגמטריא נחמן.

אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: ידו ולקח גם ע"ה בגמטריא נ נח. אותיות היסוד של: ורע ועתה פן ישלח בגמטריא נון חית מם נון. אותיות היסוד של: מעץ החיים ואכל וחי, בגמטריא נ נח.

ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם. יש לפרש שיקח את 'גם', דהיינו בחי' לאה כידוע, וחי לעלם, לעלם כתיב חסר, משמעו עלמא דאתכסיא – בחי' לאה.

עוד י"ל גם הוא הקליפה שאומרת (מלכים א:ג) גזורו גם לי גם לך לא וכו', כמו שרבינו גילה בסוף ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב – ז"ל כי קישוי לילד הוא, על ידי שיש קליפה שהיא אומרת גזורו וכו', כי אינו רוצה שיצא לאויר העולם, וכנגד זה יש מ"ג תיבות בזה המזמור, כנגד בחי' ג"ם הנ"ל, כי המזמור הזה הוא סגולה למקשה לילד, עכ"ל. ולא מבואר שם ענין הקליפה מה היא מפסדת אם תצליח לעכב הוולד. ואולי י"ל לפי מה שראיתי פעם, ושכחתי מקומו (ומתוך חיפוש קל למצוא מה שזכרתי, מצאתי פירוש כזה בספר מעדני מלך על התורה בפרשת וישלח עה"פ ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן, אז אין פחד שהיא צריך להתגלגל בתוך אותו הוולד), שעיקר ענין המקשה לילד הוא מה שמחכים למי שהוא לפטר מן העולם כדי שתלדי זו, בסוד דור הולך ודור בא, ואין דוחין נפש מפני נפש, ולכן אי אפשר סתם לגזור שתלדי, כי בזה מקרב מיתת השני. ולפי זה מובן שהקליפה 'גם' מפסיד בעיכוב הולדה, שבזה השני ישאר בחיים. ועכ"ז עדיף להקליפה שישאר הזקן בעולם מלידת נפש חדש. ואם יקח אדם את הקליפה 'גם' אז תמיד יעכב דור הבא מלהחליפו ויחיה לעלם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

איך מכרה רחל ללאה את הלילה עם יעקב עבור דודאים?!

 ב"ה

פרשת ויצא

ל:טו ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך.

וימצא ע"ה בגמטריא נחמן. את דודאי בני, עם הג' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אישי, בגמטריא רבי נ נח ע"ה. תני נא לי ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של: ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים, בגמטריא רבי נ נח.

 

כמה ראשונים פירשו שהדודאים היו מסוגלים להריון, ולפי דבריהם מובן למה רחל מכרה אותה לילה עבורם. אבל שיטת רש"י (לעיל פסוק יד) שהדודאים הם סתם עשב – ישמי"ן. וצריך עיון איך מכרה רחל אותה לילה עבורם.

ונראה לע"ד שסתם עשבים ופרחים כוחם כמו סימן, שנותנים אותם לסימן אהבה, וכמו שבאמת נראה כאן שראובן הביא אותם לאמו מאהבתו אותה (לפי שיטת רש"י שהם כמו סתם עשבים). ולאה אמרה לרחל – המעט קחתך את אישי ולקחת גם את הסימנים – ובזה הצליח רחל בגדול לעורר זכותה מה שנתנה הסימנים ללאה כאשר ניתנה ליעקב תחתיה (רש"י כט:כה), לקחת גם יעקב וגם הסימנים. ועכ"ז נחשב לזילזול ונענשה, ועכ"ז אחר כך כבר (פסוק כב) ויזכר אלקים את רחל, פרש"י זכר לה שמסרה סימניה לאחותה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השלושה שבועות עד תשעה באב ושבת נחמו - להגיע לרחל דרך לאה - ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פה

תנינא תורה פה

אגוזים הנקראים לוזים, הם רומזים לבחינת לאה שהיא בערף, שהיא נקבא ראשונה, ואחר כך נכנסין לבית המקדש, שהוא בחינת: יעקב קראו בית אל (פסחים פח). וזהו שפרש רש"י (שופטים א), שדרך לוז נכנסין לבית אל. וזהו (ישעיה מ): "נחמו נחמו". שתי פעמים נחמו גימטריא קדקד, שהוא בחינת ערף, שעל ידה נכנסין לבית אל. וזהו שלשה שבועות שהם עשרים ואחד יום שבין המצרים, וכנגדו באילן לוז. בשביל זה נוהגין לאכל ביצה בסעדה המפסקת בתשעה באב, כי הביצה נגמרת בעשרים ואחד יום, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (בכורות ה) (עין תוספות שם): תרנגלת מולדת לעשרים ואחד יום וכו', וכנגדו באילן לוז. וזהו העצם לוז שיש בערף אדם, שישאר אחר כליון הגוף, וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחית המתים. וזהו עקר נחמותינו, בחינת 'נחמו נחמו' כנ"ל, כי על הגוף נאמר (רות ג): "שכבי עד הבקר", שהוא עת התחיה, והנה בבקר והנה היא לאה (בראשית כ"ט) - הינו עצם לוז הנ"ל, שעל ידה נתבנה הגוף. ובשביל שכל כונתו של יעקב היה בשביל רחל, נאמר בבני רחל, דהינו יוסף: "ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מ"ט), ובבנימין כתיב (דברים ל"ג): "ובין כתפיו שכן". רמז, שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה, יכול לבוא לבחינת רחל. קדקד וכתפיו זה בחינת לוז הנ"ל. ערף גימטריא ש"נ ראשי תבות: שבת נחמו, רמז להנ"ל:

דרך לבית א-ל מלוז – מהערף.

בית אל עם האותיות = 448, לוז = 43, הרי 491, וזה דרך העורף, דהיינו באחוריים, נ נח נחמ נחמן מאומן.

אגוזים הנקראים לוזים הם רומזים לבחי' לאה שהוא בעורף וכו' ע"ש.

יש להאיר שבאנגלית אגו, זה האנוכית שיש להאדם, אגוז, זה לשון רבים. לוז, באנגלית, זה לאבד. אז אגוזים לוזים, זה לשון לאבד את האגו!

לוז בגמטריא גם – כינוי ללאה (עיין בספר עץ חיים, שער לח, פרק ה מ"ת, ובספר קהילת יעקב ערך גם). ועיין לקמן הפסוק שמוכיח כדברי רבינו כאן.

לאה שהוא בעורף שהוא נוק' ראשונה ואח"כ נכנסין לבית המקדש שהוא בחי' יעקב קראו בית אל וכו' וכו' שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה יכול לבא לבחי' רחל, ע"ש.

יש לזה רמז בתהלים (קמו) עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השמר אמת לעולם. הראשי תיבות של: השמר אמת לעולם: לאה, הסופי תיבות של: בם השמר אמת לעולם ע"ה בגמטריא רחל בית אל (ע"ה בגמטריא תרפ"ב השנה שסבא קיבל את הפתק!).

ספר אדיר במרום (עמ' רמ – ספינר) כז"ל ויאהב יעקב את רחל (בראשית כט:יח) מגמת יעקב הוא לרחל תמיד, אלא שיוחצא משם מה שיוצא, לפעמים התעוררות רחל, ולפעמים התעוררות לאה, בכל הבחינות הפרטיות שיש. והזה זה סוד: ותצא לאה לקראתו (בראשית ל:טז), כי לאה היא תמיד היוצאת לקראת יעקב, כי כוונת יעקב אל רחל, אלא שמשם נולד התעוררות לאה היוצאת ומזדמנת לזיווגה, והבן היטב. וזה סוד: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וכו' (בראשית כד:סג), כי הנה יצחק הולך לתקן לרחל בכח הגבורה שלו, כנ"ל בסוד: וישב ויחפור בארות וכו'. אך מכח התקונים האלה מזדמנת אליו לאה להזדווג, שהיא רבקה שניתנה ליצחק. ונמצא לפי זה שאף על פי שאנחנו אומרים שכשבאה לאה פב"פ עם ישראל, אז נשאר מקום לרחל שעולה עד הדעת. אינו שפניית המקום יגרום זה. שהרי בלילה אינו כך. אלא אדרבא, זווג לאה עצמה נמשך מפני היות כח זה ברחל להתעלות עד למעלה, בכח חזרת תפלת שחרית כנ"ל. ולכן תפנה לה לאה מקום, והיא תבוא פב"פ בזווג, ואז נמשכת רחל למקום הראוי לה להמשך. והנה זה סוד: ויהי בעלות המנחה, והיא לאה העולה מעצמה, בסוד: ותצא לאה לקראתו, כי בעוד שהז"א מכוון לתקן רחל בכח הגבורה, עולה משם זאת המנחה שהיא לאה, עכ"ל.

ועמש"כ כאן רבינו: והנה בבוקר והנה היא לאה (בראשית כט:כה – ויהי בבקר והנה הוא לאה)....

והנה עוד כתוב (בראשית כט:ל) ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה. גם כינוי ללאה, ובגמטריא לוז כמו שהבאתי לעיל. הרי שכאשר בא אל רחל, קודם פגש בלאה, ויבא גם אל רחל.

כי על הגוף נאמר שכבי עד הבוקר שהוא עת התחי', והנה בבוקר והנה היא לאה, היינו עצם לוז שע"י נתבנה הגוף ע"ש.

לפי זה מובן הסגולה שרבינו כתב בספר המדות (ערך שנה אות ד) מי שאינו יכול לישן, יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ. כי השינה היא מה שצריכים לעשות להגוף כדי להגיע לעת התחיה כנ"ל.

דברי רבינו בתורה זו קשה מאד לעמוד על פשוטן, כי כותב שלוז היא בחי' הקדקד וכתיפיו, וזה נחמו נחמו גמטריא קדקד, ואיך יכול להיות שהקדקד הוא בחי' ערף? ואפילו שבת נחמו רבינו כותב שזה בחי' ערף. ונראה לעניות דעתי הדברים מפותחים היטב על ידי מה שהרמח"ל גילה בספר אדיר במרום (קנד- ספינר, רנ – מכון רמח"ל) ז"ל:

דע כי שני ראשי הכתפין דא"א, מהם נעשה הדעת בז"א. כך כל הכתפין מתלבשים באו"א והאור נמשך בתוכם, ואחר כך מהם נעשה מוחין חו"ב בז"א. והאמת כי דעת דא"א הוא עומד כאן בין הכתפים, ועל כן מכחו נמשכים הקוצין האלה בכל תקוניהם עד כנגדו, דהיינו – עד בין הכתפים, ואז מתפשטת ההארה בכל הכתפים.       ... הנה מוח הדעת ממשיך הקוצין בכל כחותם למטה כנגדו, ואז מקבלים זה האור הגדול ראשי הכתפים, שמהם יעשה הדעת בז"א, והם נקשרים בקוצין האלה מכח ההארה הזאת, עד שאחר כך אפילו בז"א עצמו יוכלו להמשיך אור הנימין האלה וכו' וכו' מכח[ו] יקבלו ההארה גם שאר ב' המוחין חו"ב, ואז יוכלו לבקוע במצח דז"א ולצאת לחוץ בסוד תפילין, וגם יחזרו לאחור ויעשו הקשר בעורף...             כל מאור למטה לפי פעולותיו צריך שיהיה לו שורש בא"א, להיות נמתק ונשגב מן הס"א. והנה העורף בז"א הוא מקום יניקת הס"א, ושם צריך שיהיה לה הכפיה, והוא באמת סוד (בראשי מט:ח): ידך בערף אויביך... וכו' ... והאחור הוא המקום שאין האורות מאירים, וכך הם פנים ועורף. והס"א אינה יכולה לאחוז בפנים כלל, אלא באחור. ועל כן למטה בעורף יש יניקת הס"א כנ"ל, כי הוא המקום הראשון שהיא יכולה להתחזק, ומשם היא מתגברת לינק וכו' אך בא"א ודאי אינ יונקת, אלא שצריך ליעשות שם תיקונים לצורך מה שיהיה למטה (בז"א). והתיקון הזה יהיה לעשות שגם בעורף יהיה בחינת פנים, פירוש: המשכת האורות וכו' וכו' שסוף השערות מתקשר ברישי כתפין, זה גורם שיאירו הקוצין האלו גם בז"א בדעת שלו, והוא מכה בעורף והאור נכנס לפנים בדעת שהוא הנקשר בו בא"א. אבל נמשך גם כן בחו"ב כמו שנמשך למעלה בכתפין עצמם. ואז הם בוקעים המצח (של ז"א) ויוצאים לחוץ, ובקיעה זה עשויה להחזיק כח הקדושה הרבה, והוא ענין (דברים כח:י) וראו כל עמי הארץ וכו' וכו' ואז הבחינה הזאת חוזרת (ע"י הרצועות) עוד לעורף לכפותה, וזהו בחינה אחרת – שקר של תפילין שהוא ד', בסוד ד' דיחודא, ובכח זה מכפה את הס"א ואת האומות הרבה.            והאמת: 'כי כלהו כתיבי באדרעיה' (ברכות ו:), כי תפילין של יד הם סוף התפילין של ראש, ושם (ביד) הקשר הוא יו"ד. ועל זה נאמר (בראשית מט:ח) ידך בעורף אויביך, כי התפילין דיד הם תפילין דראש בנוקבא. ונמצא זה הכח לפכות הס"א, בכח הי' והד' האלה. וכו' וכו' והנה הקשר היוצא לאחור הוא ממתק העורף כנ"ל, שהוא האחור הראשון שבפרצוף שמשם תלוים כל שאר האחוריים, וזה צריך מאד שיהיה ממותק וכו' וכו' ... עכ"ל.

והרי כבר מבואר איך שכל הבחינות האלו של הכתפים והקדקד ולוז כולם באים מכח הערף. וזה בחי' ידך בעורף אויבך, וא"כ הרי זה גם בחי' שבת, כמו שרבינו גילה בתורה נז, שסגולת אכילת וענג שבת הוא "להשבית אויב ומתנקם (תהלים ח)".

ועוד מבואר ברמח"ל שם (קכב – ספינר) שטל תחיה, שעל ידי תחית המתים, גם הוא בא מבחינת הערף מכח א"א (אלא שהנ"ל בא בעיקר מבחי' הדעת ומבחי' הקוצין והנימין, ואילו הטל בא מבחי' החוורתא) ז"ל עוד אור אחד נמשך מן החכמה סתימאה דרך השערות מאחורי העורף, ומגיע אל המוחין האלה שבז"א ומאיר בם. וזה אור שאינו יורד ממדרגה למדרגה כמו אותו של המזלא (-המבואר למעלה שם שעושים המוחין שלו), אלא מחבר הח"ס בסוד יו"ד ה"א וא"ו אשר שם, עם המוחין דז"א שהם גם כן יה"ו. והוא סוד: חכמות בחוץ תרונה (משלי א:כ). והנה זה הט"ל יורד מבחינת הגולגלתא, פירוש – שאינו לפי ההתפשטות האצילות הנמשך מח"ס כנ"ל, אלא מבחינת הגולגלתא שהיא שליטת הנהגת א"א כנ"ל,  ולכן יורד מיד בלא התפשטות. והנה על כן אמר: ומהאי גולגלתא נטיף טלא וכו', כי הוא הטל היורד דרך השערות שהם בוקעין הגולגלתא ויוצאים, וזה יורד טיפין טיפין דרך השערות האלה. וזה הטל נקרא (ישעיה כו:יט) טל אורות, מפני שהוא מסוד הגולגלתא כנ"ל ומאיר מבחינת החוורתא. ועל זה נאמר: שראי נמלא טל וכו' ע"ש.

הרי שגם טל התחיה בא דייקא מבחי' הערף.

ויש עוד קטע ברמח"ל שנראה לענ"ד יביא עוד הבנה לדברי רבינו כאן.

בספר אדיר במרום (עמ' תפז, מכון רמח"ל) ז"ל ותבין גם כן איך עיקר גילוי ההנהגה היא בדעת, כי הוא המתגלה ומפתשט, בסוד: ובדעת חדרים ימלאו (משלי כד:ד). והאמת כי הדעת סוף הכתב, והיינו כי סוף כלי הכתר נעשה כלי לדעת, כי למוח הדעת עצמו אין יש כלי פרטי. והנה על כן תראה שהקטן אין לו דעת, וכמו שהולך וגדל יתגלה בו. כי כבר אמרתי: הכתר הוא תמיד רחמים, והוא איננו מתגלה עדיין בעיבור, ולכן אין בו דעת, ומתחיל להתגלות אחר כך, ואז יתחיל הדעת, וגם תדע כי באמת ההנהגה אינה אל בו"ק, אך מלכות הוא רק לעליתה, בסוד שבת ויום טוב. והנה היא נשרשת בכתר, בסוד: כתר מלכות, כמ"ש לך כבר. ובאמת בהתגלותה בסוד שורש זה, אז יהיה לספירות עליה. ונמצא לפי זה שבהיות הדין מתגבר יגרום לכתר להתעלם, ונשאר ממילא כמו מתעלם הדעת, ולא נשאר להנהיג בסוד הדין אלא חו"ב וו"ק, ומלכות תהיה בלא כח. ובבוא עוד אורות, הנה כן בדרך זה יתגלה הכתר, וממילא יגיעו הדברים לדעת, ואז יאיר האור לחו"ב לצורך הו"א, ואחריהם למלכות לצורך העליה, ע"ש.

ונראה שכן הענין להגיע לבית אל, שהוא בית המקדש, בחי' מלכות, וגם בחי' דעת, כי כל מי שיש לו דעת כאילו נבנה בית המקדש, על כרחך יצטרך התגלות והמשכת דעת, והנה היא לאה שעומדת במקום הדעת, ועל כרחך היא תעורר ראשונה.

ש"ן – שבת נחמו. ש"ן זה גם כן הראשי תיבות של נחמן (בן) שמחה. ש"ן זה ג"כ בחי' חו"ב, כי יוד-הי, בגמטריא ל"ה, כפול י', הרי ש"ן (אדיר במרום עמ' תקכ, מכון רמח"ל).

נ נח נחמ נחמן מאומן

רחל ולאה - בכיה בעולם הזה ולעולם הבא לדורי דורות

ב"ה

ועיני לאה רכות, שהיתה בוכה כל כך שלא תיפול לידי עשו, ואילו רחל היתה יפת מראה. ואילו לדורות כתיב, רחל מבכה על בניה מאינה להנחם, ובתיקון חצות, תיקון רחל זה החלק של האבל והבכיה ואילו תיקון לאה הוא המשכה טובה. [ושמעתי על זה סיפור מאיזה צדיק בקטנותו שאלו אותו מה הבדל בקיצור, וענה מה שרחל פועל בבכיה לאה פועלת בשמחה]

אז רואים, לפחות ברמז בעלמא, שעל ידי בכיה בעולם הזה יש להינצל לבכיה פי כמה לעולם הבא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

העיקר זה התבודדות בשדה

ב"ה

יעקב אבינו היה איש תם יושב אהלים - יושב ולומד תורה יומם ולילה, ועם כל זה יצחק לא רצה ליתן הברכות אלא לעשו שהיה איש ידע ציד איש שדה (פרשת תולדות, בראשית כה:כז). וכאשר יעקב נכנס בחכמה לקבל את הברכות, יצחק שיבח אותו, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (כז:כז), כי ביצחק עצמו כתיב (חיי שרה כד:סג) ויצא יצחק לשוח בשדה, וזה מה שהיה חשוב לו, השיחה בשדה, ההתבודדות עם השכינה הקדושה המכונה שדה (כי שד"י זה בחי' יסוד הזכר, ושדה זה נקבה של שד"י).

אכן קשה, הלוא באמת יעקב אבינו לכאורה עוד לא זכה אלא להיות יושב אהלים, על התורה, ואיך זכה שהתורה יעיד עליו כריח שדה אשר ברכו ה', שיכנס עמו ריח גן עדן (רש"י שם). ולכאורה זה היה מכחה של רבקה, וכמו שרבינו אמר (חיי מוהר"ן תקסג) שבימי יצחק השכינה היתה נקראת רבקה, וכן רבקה עם השני כוללים (- על פי כללי ר' אברהם אבולפיה כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה, אז כאשר יעקב קיים אל תטוש תורה אמך, אמך זו השכינה, זו רבקה, הוא זכה לבחינת שדה. אבל עם כל זה, זה היה רק בכח אמו, ועוד לא זכה בעצמו להשיג את זה, עד שיצחק אבינו הטיף לו מוסר (בסוף הפרשה - כח:א-ב) לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם וכו', ואז קיים שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, ואז ממש קיים אל תטוש, כי הוא כבר התחיל לשמוע אל רבקה אמו, ועכשיו לא נטש פיקודיה כאשר שמע למוסר אביו, ואז הוא היה בשדה עשרים ושנים שנים. וראה שחז"ל גילו לנו שיושב אהלים זה לימוד התורה, ועוד הוכיחו וגילו שקודם שיעקב הלך לפדן ארם לבית בתואל הוא היה י"ד שנים בישיבת של עבר, אבל זה לא מפורש בתורה, רק מה שמפורש בתורה באריכות גדול הוא כל עבודתו בשדה, יפה שיחתן של עבדי האבות יותר מגופה של תורה. וזה בחי' רחל ולאה כמבואר באריכות בלקוטי הלכות מובא בסוף ספר השתפכות הנפש איך הם בחי' לעשות תפילות מהתורות, כי רחל זה בחי' תורה שבעל פה, ולאה בחי' התפילות על התורות. וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, ראשי תיבות רחל, והסופי תיבות בגמטריא ק"ה כמבואר ביחודים שגילה האריז"ל שזה הגדלת לאה - ס"ג - על ידי הג' י"דים - מ"ב. והרי רחל וס"ג עם הששה אותיות של רחל לאה, בגמטריא רבקה, ולאה במילואה - למד אלף הי עם ק"ה הנ"ל ושני כוללים בגמטריא רבקה.

ואף על פי שיעקב כבר זכה לרחל ולאה, הוא עוד לא התפאר שיש לו רב כמו עשו (וישלח לג:ח), אלא אמר יש לי כל (שם פסוק יא) ופרש"י ז"ל כל ספוקי, ע"ש, כל ספוקי עם הכולל בגמטריא רבקה. ורק כאשר יעקב שמע שעוד יוסף חי, כתיב (ויגש מה:כה) ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה - הראשי תיבות בגמטריא רבקה, וכן אותיות היסוד (-אלו שלפני הסופי תיבות, כי הס"ת בחי' מלכות, ושלפניה בחי' יסוד) של ויאמ'ר ישרא'ל ר'ב עו'ד יוס'ף - בגמטריא רבקה, אז בכח של יסוד יוסף, בחי' שד"י זכה לבחי' שד"ה, לבחי' רבקה. כי אז ותחי רוח יעקב, שרתה עליו שכינה (רש"י), בחי' ראה ריח בני, ופרש"י ז"ל רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי, עכ"ל רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל, ראשי תיבות בגמטריא תורה, בחי' תורה אמך, ועוד יוסף בני חי ראשי תיבות בגמטריא הוי"ה בחינת מוסר אביך. כי דייקא על ידי יוסף לקה על חסרונו בכיבוד אב ואם, ועכשיו שעוד יוסף חי, השלים לקיים את זה במילואו. כי אפילו כל אותן שנם של התבודדות שזכה לבחי' רחל ולאה ואפילו להביא יוסף בעולם, הוא עוד לא זכה אלא לבחי' כל, ועשו לעומתו היה שולט ברשעתו על ה"רב", והוא עוד לא זכה כראוי ליכנס לקחת את הברכות, עד שזכה לרב עוד יוסף, רב עם ו' (בחי' יוסף כידוע), בגמטריא יצחק. וי"ל על פי תורה נב בלקוטי מוהר"ן שאפילו אחר הרבה התבודדות שזוכין לבטל כל המדות רעות, עדיין נשאר ממנו כלום, דהינו שעדין לא בטל לגמרי הגאות הוגסות עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר, ועל כן צריכין להתיגע ולהרבות בהתבודדות עד שלא ישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת מה באמת עד שיזכה לבחינת בטול באמת ע"ש. ומ"ה זה בחי' משה רבינו ע"ה כידוע, ולכן יעקב יוסף עם הח' אותיות בגמטריא משה ע"ה. ואז זכה לבחי' רב ושליט. וזה מה שאמר אלכה ואראנו בטרם אמות, שלכאורה היה יכול לומר ואראנו טרם אמות, אלא שכאן רימזה שבאמת בטרם, עוד לפני, הוא מת, הוא ביטל את עצמו לגמרי להשם יתברך. ולכן כאן זכה לכלול כל האבות והאמהות, ויאמר "ישראל רב" - ראשי תיבות, יצחק, שרה, רבקה, אברהם, לאה, ב' - בלהה (וזלפה י"ל זה הכולל של השבעה אותיות - ז, אי נמי, ע' של עוד, במספר קטן ז).

נ נח נחמ נחמן מאומן

אפילו פושעי ישראל יש להם נקודה טובה

ב"ה

חיי מוהר"ן אות לד אפילו בפושעי ישראל על כרחך יש לו נקודה טובה, ע' בכללים ראשונים של הרמח"ל (שהולכים עם דעת תבונות(, אות לב, ענין שתי נוקבין לאה ורחל, הוא  כי שני שרים יש לישראל: א' – שורש כללי לכל האומה, לרעים ולטובים, מצד היותם ישראל. ודבר זה משתרש בשרשים גבוהים בבחינת שרשי ההארות העליונות, שאינם עשויים אלא בשביל ישראל, וכו' ע"ש. ונראה שלזה השורש צריכים להשיג עבור פושעי ישראל.

נ נח נחמ נחמן מאומן