נטילת הכהונה משם והעברתו לאברהם אבינו

 ב"ה

מסכת נדרים

דף 

לב:

מפתחות:

שאמר הקב"ה לאברהם אתה כהן וכו': לק"מ טו דף כא..

ביקש הקב"ה להוציא כהנה משם וכו': לק"מ לד:ז דף מח:.

 

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד) והוא כהן לא-ל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר (בראשית יד:יט) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ וברוך א-ל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם שנאמר (תהלים קי) נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, על דיבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב והוא כהן לא-ל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, ע"כ.

מצינו שרשב"י ברך את בנו בלשון זה, בריך בני לעתיק יומין, ועל כרחך אין בברכה זו פגם של הקדמת ברכת עבד לברכת קונו, והוא דומה ממש לברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון. ולכן ניתן לפרש בשני דרכים, או שבעלמא זה נחשב ברכת עבד, וזה בסדר לברך מישהו, ורק כאשר באים גם לברך את השם יתברך, צריכים להקדים ברכת הרב. אי נמי יש לפרש שאין זה נחשב אלא לברכת הרב, והגמרא מדייקת מיתור הלשון ויברכהו ויאמר, שמשמע להדיא שקודם כל ברך את אברם, ואחר כך יש ברכת קונו, בברכו לא-ל עליון קונה שמים וארץ.

והנה עוד יש לדייק כאן, שכל ההקפדה על שם היה על שהקדים העבד לרבו, ובגלל זה ניתן הכהונה לאברהם כמו שכתוב בפסוק נאם ה' לאדוני – שבו השם יתברך מכנה אברהם אבינו אדוני!

עוד מדוייק ששם ברך את אברם – דהיינו קודם היותו אברהם, ורק בהיותו אברהם חזר לתמוה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד.

והנראה בזה בעזה"י שברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון קונה וכו', עזר לו לאברם לקבל את ה' יתירה, להיות נקרא אברהם. ובבחי' אברהם הוא בחינת אדון, אב המון גוים שולט על רמ"ח אברים, בחינת בהברא"ם, יסוד של כל הבריאה. וזה ממש בחי' ברכת קונו. שהוא המרכבה למלכות השם יתברך בעולם. וכיון שהגיע לזה תמה על מה שהקדים שם לברכו סתם על מהותו כאברם, כי העיקר היה להגיע להיות אברהם. ובתמיה זו, שהכיר שאין תכלית להיות אברם סתם אפילו מבורך בברכת שם, והרי כמוהו לענין הכהונה, ולכן מיד נתנה הכהונה לאברהם.

בתחילת המימרא כתוב, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשמע שאינה מדייק שהברכה היה לאברם. אכן קשה כי משמע שממילא, מאחר שהקדים הקב"ה העביר הכהונה להוציאה מאברהם, ואילו בהמשך הגמרא משמע שרק לאחר שאברהם אבינו בעצמו תמה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, ורק אז, מיד נתנה לאברהם. ומשמע קצת אולי, שממילא הכהונה העוברה להוציאה מאברהם, אבל אחר שאברהם אבינו תמה בעצמו על שם, מיד קיבל את הכהונה בעצמו – נתנה לאברהם עצמו. כי הגמרא דרשה מהפסוקים שני דרשות, א' מהפסוק בתהלים, והיא תוספת על העיקר – אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק, כי הדיבור של מלכי צדק הוא גופא הקים אותו להיות אברהם, וכיון שהכיר במעלתו של אברהם, ותמה על הברכה הראשונה לאברם סתם, מיד נתנה לו בעצמו הכהונה. והדרשה השניה, שהוא מעיקר הפסוק בתורה, והוא כהן לא-ל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן, זה היה ממילא באשר הקדים ברכת אברהם לברכת המקום. וכאן הגמרא כתבה אברהם, ולא אברם, וכתבה המקום, ולא כתבה קונו או רבו. אלו הדיוקים שייכים להתוספת הנ"ל שבא על ידי אברהם, שעלה לבחינת אדון. אבל קודם שהגיע לזה, אפילו שנודע שלעתיד יגיע לזה, שיהיה אברהם, אין ראוי אלא לברך קודם את המקום, המקום דייקא, כי זה השם מורה שכל הבריאה כולל הזמן נסבלת בו יתברך, ובמציאותו יתברך דהיינו בבריאה שלו יש להבחין מידותיו. רק לאחר שכבר קיים מידה שמורה על אדנותו יתברך, והוא באברהם עצמו, ניתן אפילו לפתוח בברכתו.

 נ נח נחמ נחמן מאומן

תהא כאברהם - פרשת לך לך

 ב"ה

פרשת לך לך

יב:ג ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה.  ואברכה מברכיך. בגמטריא בוכ"ו (וסוד זה השם פירשו בזוהר – ב'רכה ו'חסד כ'ח ו'משפט, ר"ל השכינה – ברכה, בראש הג' אבות, שהם סוד חסד כח משפט, בסוד חסד דין רחמים) נ נח נחמ נחמן מאומן.

ונברכו בך כל משפחת האדמה. משפחת עם האותיות בגמטריא: בשם נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ונברכו בך כל משפחת בגמטריא לקוטי מוהר"ן. הראשי וסופי תיבות של: כל משפחת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל ונברכו בך כל משפחת האדמה, יש אגדות רבות, וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם וכו', ע"כ. ורבינו קיים את זה, בהשמטה ריש ספר ליקוטי מוהר"ן תנינא, רבינו אומר לנו, שצריכים להיות כאברהם בחי' אחד היה אברהם עיין שם. ואנחנו צריכים להעביר המסר הלאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שאול המלך היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם

 ב"ה

ספר שמואל

א:ט:ב ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם.

משכמו בגמטריא רבנו נחמן. היה בן ושמו שאול בחור, עם הה' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. שאול בחור, בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הראשי תיבות של: ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה, בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה, ושל: ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל, בגמטריא נחמן. הראשי תיבות של: היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה, עם הט"ו אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של: בחור וטוב ואין איש, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ואין איש מבני, בגמטריא רבי נחמן.

משכמו ומעלה גבה. נראה לפרש בעזה"י, 'שכמו' חסר 'ומעלה' בגמטריא רט"ו, ועם 'גבוה' – מלא ו' דייקא, והכולל, בגמטריא רל"ב. והענין מבואר בספר אדיר במרום (עמ' שצא, מכון רמח"ל) ז"ל הנה 'ברוך' עולה רכ"ח, ועם ד' אותיותיו הוא רל"ב, שהם: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והפסוק אומר: ה' יבר"ך – שעולה רל"ב. וסוד הענין, הנה הברכה אינה אלא תוספת הכנה בשורש המשפיע, ובמקבל עצמו – לקבל יותר ממה שניתן לו בחוק ראשון של הבריאה. וכו' וכו'. כי אין אדם מתחדש בברכה, רק ההשפעה מתחדשת. וזה כי הכל נברא בשיעור מדוקדק, בכח קו המדה המעמיד הדברים בגבולם. ובריאת הכל הוא בכח ד' השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ובאמת בחכמה סתימאה נבנים בתחלה כל הדברים, בסוד: כולם בחכמה עשית (תהלים קד:כד), ונבראים בסוד הד' השמות האלה. וכפי אותו הגבול שניתן בתחילה, כך תהיה אותה הבריאה כל הימים, בין בעצמה ובין במקריה. אך הברכה תהיה שהחכמה סתימאה עצמה תשפיע יותר. וכל הד' הויות שנקבצו בשום גבול הבריאה ההיא ישפיעו ביותר רוחב וריווח וכו' וכו' שאין הבריאה מתחדשת חידוש גמור, אלא יתוסף אור וכו' וכו' ולכן מלת ברו"ך חסירה ד' מ[חשבון]  ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כי [ד' אותיות הוי"ה] זה קים, והרכ"ח משתוה לפי המאור וכו' ע"ש. ובזה י"ל כנ"ל שהתוספת בגובה שאול היתה בבחי' ברכה זו שעל ידי הרל"ב. ועכ"ז גבה כתוב חסר, כמו שברוך חסירה ד' מהחשבון כמבואר שם.

מפתחות: משכמו ומעלה גבוה מכל העם – שיחות הר"ן קז.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בך יברך ישראל - פרשת ויחי

 ב"ה

פרשת ויחי

מח:כ ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. ויברכם, עם האותיות והכולל, בגמטריא נחמן מאומן. ויברכם ביום ההוא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן. ההוא לאמור בך יברך, עם הד' תיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. ישמך אלקים בגמטריא לקוטי מוהר"ן. כאפרים וכמנשה, עם הי"ב אותיות והכולל, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן. מנשה ואפרים עם הכולל בגמטריא כהרבי נ נח נחמ נחמן מאומן.

בך יברך ישראל: הקשו המפרשים (ר' יחזקאל קוזמיר) שלכאורה הול"ל בכם. וי"ל ב"ך, הנעלם (והרי עיקר הברכה אינו אלא על דבר הסמוי מן העין) שבאותיות ב"ך – בית כף, דהיינו ית"ף עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

ברכת נ נח בחנוכה לפי הרא"ש בני ישראל

ב"ה 

ג. חנוכה הוא ענין של נ נח כידוע, שהוא פרסומי ניסא באמונת חכמים, וכן מהדרין מן המהדרין מדליקין אחד שנים וכו', והשם פצפצי"ה הוא שם של חנו"ך. וע' במס' מגילה דף כא, והובא בהרא"ש שם דף ד: (ויש שם טעות בדפוס – מקום נקי מכתב, שממש מראה מקום להדיבור הנצרך!) דנר חנוכה יומא קמא מברכין נ נ"ח וכו'. וע"ש שבפורים מברכים מנ"ח אותיות נחמ. (ויש שני קושיות שהא' מתרצת השניה. דהיינו א' למה כתבו רק נ נח, וב' הלוא רק ר' נחמן זכה לדעת הסוד הזה של נ נח נחמ נחמן מאומן. ובזה השנית י"ל הראשון שבאמת שלפני ר' נחמן לא זכו לדעת את הסוד של נ נח נחמ נחמן מאומן רק שמץ מינייהו ורק לאיזה רגעים, ולכן כאשר התחילו לכותבו ונעלם ממנו, לא הספיקו לכתוב רק נ נח, ועל כן כתב הרא"ש וכו'. הילולה של הרא"ש בטו חשון - באותו יום של מתתיהו כהן גדול חשמונאי).

[והנה בענין פרסומי ניסא יש לדיין טובא, כי הב"ח והפרי מגדים ( או"ח תרע"ט:א) כתבו (ושורש הדבר בנוי על הרמב"ן) שעיקר מצות נר חנוכה הוא שממונו ידלק, וא"כ לו יצוייר שכל הענין שכותבים נ נח על הקירות היה רק מדין פרסומי ניסא אז יש לדון עם מספיק שהחומר כתיבה הוא ממונו ולא הבית או הקיר שנכתב (ועיין בפרק שנשאנו בענין כתיבת נ נח על רכוש של אחרים, שאולי יש בזה מדין כח מעשיו הגיד לעמו – דהיינו דין כיבוש, ואז יש לדון עוד טובא כמובן), אכן וודאי יש עוד הרבה ענינים גדולים ודברים העומדים ברומו של עולם בכתיבת נ נח כמובן קצת מרחוק לכל המעיין בקונטרסינו. וגם כעת שמעתי שיעור מר' אשר ווייס של העדה החרדית, שרצה לחדש דרך אחר בסוגיא בענין מה הקשר בין נר שבת לנר חנוכה, שהלוא נר שבת זה מדין עונג וכבוד ונר חנוכה זה מדין פרסומי ניסא, ועוד שאלות בסוגיא, והוא העלה שאין הדין של פרסומי ניסא דין בממונו, רק דין שרובצת על הנמצא, אם זה יחיד אז מוטל עליו ואם זה רבים נמצא המצוה חל על כולם שאחד יעשה בשביל כולם, ולפי זה יכולים לומר שהמצוה לפרסם נ נח חל על כולם, ושפיר יכולים להצטרף ולקיים כתיבת נ נח אפילו על רכוש של מי שהוא אחר, וכל זה כתבתי רק לרווחא דשמעתא, כי הלכה למעשה זה הכל חכמות, ועלינו לעשות כל מה שביכולתינו לפרסם שם של רבינו להאיר אור השם יתברך בעולם.]

והנה צ"ב דבחנוכה חוזרים באחוריים שמונה פעמים, משא"כ בשיר הגאולה חוזרים באחוריים רק עד מרובע. ונראה שבחנוכה כיון שלא עושים האחוריים במכה אחת, רק בימים שונים זה אחר זה, צריכים להגיע ממש להסכום הנדרש של עשרה. ובזה יוצא לנו חידוש עמוק, שבכלל החשבון של עשרה יש השמונה נרות השמש והמדליק, שגם המדליק בעצמו בא בחשבון. (ולכאו' נרות חנוכה הם האור של הצדיק, והשמש, אלו הנחמנים המשמשים את הצדיק ומביאים את האור להעולם, אכן גם במדליק יש הנקודה שלו, איך שאור הצדיק מאיר בו וממנו). ולכן קוראים ליום שמיני של חנוכה "זאת חנכה" (ולא "זאת חנוכת" – כלשון הקריאה בתורה), שהיא בגמטריא, נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח נחמ נחמן מאומן!

כל מצוה היא ממש כל העולמות בפני עצמה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה ה' אות ב שכל מצוה היא קומה שלמה של עולם שנה נפש. יש לראות את זה בכוונות של כל ברכה וברכה, שברוך הוא באימא עילאה, שעל ידי הברכה שהיא משפעת למעטה, היא מעלה אליה את בחי' אתה ה' אלקינו – חסד תפארת גבורה – בחי' ז"א – למעלה – ועל ידי זה נהיתה "מלך העולם" – ושוב מורידה אותם חדש – באשר – יסוד אימא – קדשנו במצותיו וציוונו – תפארת נה"י של ז"א – ושוב להמצוה הפרטית במלכות. הרי מבואר שכל מצוה הוא בחי' שלמה של הכל – עולם שנה נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת בלק - הבן איש חי סובר כהננחים

ב"ה

בספר עוד יוסף חי, דרשות (יש כרך של הלכות, וכרך של דרשות) של הבן איש חי, בפרשת בלק הוא כותב ז"ל:

לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה (במדבר כב:יח). נ"ל בס"ד, דאיתא במסכת עבודה זרה דף י"ב תנו רבנן לא ישתה אדם מים בלילה מפני סכנת שברורי, ואי צחי למשתי נימא שברור"י ברור"י רור"י ור"י ר"י י', ופירש רש"י ז"ל שד הממונה על מכת סנורים שמו שברורי, וכששומע השד המעטת אותיות שמו אות אחר אות בורח ע"ש, וידוע מכלל הן אתה שומע לאו, דאם יוסיפו באותיות השם פעם אחר פעם, שמרבין אותו אחר אות מתגבר בעל השם. והנה כאן א"ל בלק לכה נא קבה לי את העם הזה, וקבה הוא לשון המעטה, וכמ"ש באה"י קב לשון מארה והמעטה, ע"ד לא קבה אל עכ"ל, וכן הוא בדברי חז"ל שאמרו משנת ראב"י קב ונקי, והיינו קב ר"ל מעט וכנז' בערוך ז"ל, על כן י"ל מ"ש לו קבה לי את העם הזה, רצה ממנו שיזכיר שמם בדרך המעטה והקטנה, כמו שברירי הנז"ל שיזכיר שם שברירי בדרך הקטנה, וכן כאן שיאמר שם ישראל בדרך הקטנה שהוא ישראל שרא"ל רא"ל א"ל ל', ובזה יחלש כוחם לפי דעתו, כי כוחו של אדם באותיות שמו, וז"ש קבה לי את העם הזה, כלומר תעשה הקטנה והמעטה בשמם שבזה אתגבר עליהם, ואז מדבריו מובן ממילא להגביר את מואב ע"י שיזכיר שמם להיפך, שיאמר מ' מ"ו מו"א מואב, שבזה יהיה תגבורת למואב, ולכן אחר שא"ל קבה לי את העם הזה, שרמז לו שיזכיר שם ישראל בדרך הקטנה והמעטה כמו ענין הזכרת שברורי הנז"ל, לזה א"ל בלעם דבר זה שאתה מבקש ממני לעשות קטנה, ר"ל הקטנה בשמם כמו שברורי, או גדולה, ר"ל הגדלה בשם מואב כדי להגביר אותם לא אוכל לעשות בלתי רשות ה' אלקי, דגם בדבר זה צריך אני ליטול רשות מה' אלקי, עכ"ל.

והרי מבואר גודל הענין - אפילו על פי פשט, אפילו לכל שם של צדיק על אחת כמה וכמה לראש בני ישראל - להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן!

עיקר הצדקה זה לפתוח ולהשפיע משערי אמונה את הדעת

ב"ה

לקוטי מוהר"ן 

תורה לא

בהתחלת התורה רבינו מייסד: 'צדקה – רחמי, ועקר הרחמים על ידי הדעת' (וזה פשוט שדעת כולל כל הטבות וגמילת חסד שבעולם, כי דעת קנית מה חסרת), ובאות ב' רבינו מייסד : 'עקר החשיבות הצדקה היא האמונה'', ולפי זה עקר החשיבות של הדעת (הרחמים שעל ידי הדעת, ולכאורה היה צ"ל שהדעת הוא עיקר החשיבות של הרחמים שהוא פועל, אלא ע"כ שהאמונה היא עקר החשיבות של הדעת) היא האמונה. ובאמת דבר זה מבואר בכמה מקומות בדברי רבינו, שצריכים תמיד להעלות את האמונה, דהינו לעשות ממה שהוא רק מאמין לידיעה, ושוב להאמין עוד יותר.

אכן כמה דברים צריכים עיון, ובפרט לאור מה שאיתא בגמרא מסכת סוכה (מט:) ז"ל וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ע"כ. ופרש"י ז"ל אלא לפי גמילות חסדים שבה, הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, עכ"ל. והנה הבניהו לא פירש כמו רש"י אלא פירש שמשתלמת לפי התוצאה, כמה עזר באמת. ואילו רש"י לא תולה התשלום על התוצאה דוקא, רק בכמות שהאדם השקיעה וטרח שיהיה תוצאה טובה. ונלע"ד לפי רש"י אדם שהיה עובד וכל כוונתו להרויח כסף ליתן לצדקה גם כן חשוב כטורח. ועכ"פ מבואר שתכלית הצדקה נמדדת לפי מטרת התוצאה, דהינו או התוצאה עצמה, אי נמי על כל פנים הטורח לקראת התוצאה. ואיך רבינו קובע שעיקר חשיבות הצדקה היא אמונה, למה כל כך חשוב האמונה של הנותן, אם הצדקה אינה משתלמת אלא לפי הגמילות חסדים שבה (ואכן באמת אמונה חשובה יותר לזריעה, כמו שדרשו חז”ל והיה אמונת עתיך – זו סדר זרעים). ואולי יש לדחות, שכפי האמונה של הנותן כך הוא טורח. ועוד יש לדחות שהרי הגמרא מיירי רק לענין תשלום הצדקה (דהיינו לכאורה בעולם הזה בבחי' אוכל פירותיהם בעולם הזה של גמילות חסדים), דודאי יש הבדל עצום בין מי שהוא נותן אלפים ורבבות למי שנותן פרוטה. וזה עיקר הצדקה גופא, לא הגמילות חסדים שבה, ועיקר חשיבותה היא אמונה, הגם שזה גופא צ"ב למה.

ועוד י"ל שבאמת כוונת רבינו הוא רק שהאמונה הוא שלמות של הצדקה, ולכן גם כן נחשב כעיקר חשיבותה, אבל עיקר הצדקה אינה אלא כפי הגמילת חסד שבה.

ומה שרבינו ייסד שצדקה זה רחמים שע"י דעת, גם כן צ"ב ככל הנ"ל אם הרחמים והדעת הזו הוא ענין הגמילות חסדים הנ"ל (ובאמת רש"י כתב שנותן לבו ודעתו).

והנה רבינו כותב עוד ז"ל ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, ע"כ. הרי שהנותן צדקה משפיע על עצמו מאמונה שהיא מקור הברכות, וידוע שעל ידי אמונה זוכים לדעת כנ"ל, כי כל מה שזוכים ליותר אמונה, האמונה הישנה נעשה ידיעה. וידיעה זו גופא מראה את עצמה בעשיה, וכמש"כ אצל השם יתברך וכל מעשהו באמונה, והרי עיקר מעשהו של הש"י הוא מקדש ה' כוננו ידיך, ובית המקדש היא בחי' דעת כדאיתא בכ"מ בכתבי רבינו.

ולכן נראה שאלו הברכות שהנותן צדקה ומפייס את העני מקבל, רבינו מגלה שבאמת על הנותן והמפייס לעורר ולהאיר את הברכות האלו מראש, ולעשות כן בשלמות כראוי אי אפשר אלא בכח שבת בכח האמונה, ועל ידי הארת האמונה הוא יכול להשפיע דעת-בדעת. והרי העיקר הוא האמונה שהוא יכול להאיר, שכפי מעלת האמונה כן יזכה לדעת עליון להשפיע.

והרי לפי דברינו עיקר הטורח להגמילת חסדים שהזכיר רש"י הנ"ל הוא להשיג אמונה שלמה, ורבינו כבר גילה בלקוטי מוהר"ן עה"פ מקצר רוח ועבודה קשה, שבאמת כל הטרחה היא מחוסר האמונה, הרי שעיקר הטרחה באמת היא השגת אמונה שבזה כולל ומבטל כל הטרחה שבעולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השתדלות

ב"ה

כתוב בתורה הקדושה (דברים טו:יח) בפרשת ראה: וברכך י' אלקיך בכל אשר תעשה, משמע שצריך לעשות על כל פנים, ולכן בא הרמח"ל באדיר במרום (עמוד תטו) ומבאר שזה רק מי שבחר לעבוד אז הוא מוכרח לעבוד, והברכה יבוא לו רק דרך העבודה. אבל מי שיש לו שכל, יבחר בעבודת השם, ואז לא יצטרך לעשות שום מלאכה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עוד כף ברכה

ב"ה

שיח שרפי קודש ב-ב-תרלב


שָׁאַל אוֹתוֹ אֶחָד מֵאַנַ"שׁ אֵיזֶה עֵצָה, וְלֹא עָנָהוּ מוֹהַרְנַ"תְּ, וְשָׁאַל שׁוּב אֶת מוֹהַרְנַ"תְּ, וְשׁוּב לֹא עָנָהוּ, וְשָׁאַל עוֹד פַּעַם, נַעֲנָה לוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ וְאָמַר: "אֵינִי יוֹדֵעַ לָשִׁית עֵצוֹת לְעַצְמִי, אִם לֶאֱכֹל עוֹד כַּף סֶלֶק אִם לֹא, כִּי אוּלַי כְּבָר מַסְפִּיק, וְאַתָּה רוֹצֶה שֶׁכְּבָר אֶעֱנֶה לְךָ תֵּכֶף וּמִיָּד...

והוא ממש פלא, כי אדרבה ע' בגמרא מס' ברכות כ: 
דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע כתוב בתורתך {דברים י-יז} אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב {במדבר ו-כו} ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה {דברים ח-י} ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה:

הרי מבואר שהברכות של ברכות כהנים, ישא ה' פניו אליך, מגיעים לישראל בזכות זה גופא שהם מדקדקים עד כמה לאכול, והרי גופא זה שרבי נתן היה שוקל כל כך אם לאכול עוד כף או לאו, זה גופא מביא הישועה.

נ נח נחמ נחמן מאומן