לא עליך המלאכה לגמר

ב"ה

שיחות הר"ן סוף אות עו

גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכין ללמד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה וכו' 'ולא עליך המלאכה לגמר ואי אתה בן חורין להבטל ממנה (אבות ב:טז)', ע"ש.

ונראה שזה הענין מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט, שאור להביות הלב של איש הישראל הוא עד אין סוף, וכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו כביכול ועשה חלל פנוי כדי לגלות מלכותו, כן האדם צריך לצמצם ההתלהבות ע"ש. והרי הקב"ה ברא את העולם לעשות, דהיינו שהניח את בני אדם לגמור את תיקון העולם, וזה מה שחז"ל הורו לנו גם כן במסכת אבות הנ"ל שלא עלינו המלאכה לגמר, ודוק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הרבה עשו וכו' כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידן - ברכות לה.

ב"ה

כבר כתבתי בס"ד כמה פירושים יפים על זה (ובעיקר שהדרך של רשב"י זה דרך היחיד, ולכן הרבה - בבחינת הרבים, לא יצליח בזה).

ויש לפרש שאלו שעשו כרבי שמעון בר יוחאי - לא עלתה בידן, דהיינו עלתה בידן בחי' לא, תכלית הביטול להאין סוף ב"ה.

עוד י"ל שאלו שעשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא, דהיינו כרשב"י והאין סוף ב"ה, כי הדרך של רשב"י דורש מסירת נפש עד אין סוף, ואי אפשר לעשות אותו לחצאין.

וע"ע מש"כ כאן: http://naanaach.blogspot.com/2018/08/blog-post_30.html

נ נח נחמ נחמן מאומן

דרך להשגת התורה דרך משה רבינו

ב"ה

כתוב בתורה (שמות לג:יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל.

ימיש זה לשון משה, משה רבינו, דהיינו שהיה מחפש את האין סוף ב"ה - בחי' לא, דרך התלבשותו במשה רבינו.

וזה גם כן בחי' משה ואהרן, משה לשון חשך, וימש חשך, וכתיב ומשה ניגש אל הערפל (שמות כ:יח), ואהרן לשון אור, כיתרון האור מן החושך (ועיין בזה בלקוטי הלכות יורה דעה, הלכות בכור בהמה טהורה ג:ז).

נ נח נחמ נחמן מאומן

Matrix - מטריצה - עולם השקר והדמיון - - תראה הוספה נפלאה נ נח!!!

ב"ה

הרמח"ל בחיבורו הנפלא יחוד היראה (נדפס כעת ספר קיצור הכוונות עמ' שיג):

“וכלא קמיה כלא חשיבי (זוהר פרשת בראשית יא:)” - הוא מה שנתפרש בסוד הידיעה והבחירה, שכל מציאות העולמות אינם אלא כמי שחולם חלום ויראה דבר בדמיון, כך הכח השלם של אין סוף ב"ה שאין בו זמן – נראה לפי דר הזמן, וכשרוצים להסיר מזה הדמיון – הרי אין המציאות כלום, וסוד זה (תהלים עג:כ), “כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה,” כי אין מעשה הס"א כלום, כי כבר עובר דמיון זה ואינו כך, וזהו "כלא חשיבי". והוא סוד: “כל הגוים כאין נגדו", כי אינם נמצאים אלא בבחינת "לא" זה. ובאמת ישראל אינם כך, כי הם לפי שורש הטוב, שהוא טובו יתברך שמו הנמצא בפועל ממש. כלל הענין הזה – כמו מי שיסתום חלון חדר אחד בזכוכית בעל גוונים, והשמש מכה בו לפי עצמו בלי שינוי – ונראים בחדר עמה מיני גוונים וריקומים יוצאים מניצוצי השמש עצמו כאלו הוא מרוקם כך. ומי שהוא בחדר לא יוכל לראות אלא כך, ואי אפשר להבין הניצוץ ההוא בדרך אחר. כן האין סוף ב"ה פועל בדרך שלמותו, ושם לפניו מסך הצמצום, שבו תלויים כל הגוונים האלה, והם כל חוקות הטבע מראש ועד סוף. וכל הדברים האלה הם לפי האין סוף ב"ה בדרך אחר ממש, שאי אפשר לנו להבין אותם איך הם, אלא זה ידענו, שכל אלו הדברים הנראים לנו במציאות שהם כך – אין זו ענין הדברים ההם כלל, כי אם ענין נעלה מזה הרבה. אלא לפי הזכוכית הסותם השמש – הוא נראה לנו כך. כך ענין הזמן איננו כלל אלא מה שאנו מדמים הטבע כמו שנראה לנו לפי הצמצום. הלא נראה – בחלום עצמו יראה לנו שעברו ימים ושנים בתוך חלום אחד, והחולם נראה לו שהוא כך ממש. כך אנחנו בהקיץ בעניני הטבע אנו משערים מה שאנו רואים, וקרואים לזו השיעור – זמן, כאלו יכול להיות שעה אחת או רגע אחד, כשני החלום שהם באמ רגע אחד, והבן היטב. עכ"ל.

וראה זה פלא, הלילה אחר שכתבתי את זה ביום, נזדמן לי לעיין במסכת סנהדרין (לג.) וראיתי רש"י שם ד"ה האם שלה שכז"ל בית הריון ונקראת טרפחת ושלפוחית ובלעז מטריצ"ה, עכ"ל. והשתוממתי כי רק עכשיו כתבתי על המילה הזו "מטריצה"- שהיום הוא התרגום של matrix (שבאמת פירושו הסביבה וכדומה, ולכן שפיר יש להבין שענינו בית הריון - וכמו הבדיחה על המכחישים מעשה בראשית, על שני עוברים במעי האימא ואחד טוען להשני שזהו זה, והשני מבטיח שיש עולם מלא מחוץ, והשני צוחק עליו). ורק אז שמתי לב שהמילה הזו "מטריצה" הוא בדיוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן!! (שהוא השיר של הצדיק שמתקן אפילו בתוך החלל הפנוי כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה סד)!! מאומן!

סיפרתי את זה לחברים, והם אמרו לי שעוד לפני שיצא הסרט the matrix, אהרן פץ ז"ל פגש עם מוצאי הסרט וסיפר להם על נס הפתק ועל הזוהר שמספר על שני אנשים שקבלו פתק. אז יכול להיות שכל הסרט הזה היה מעשה ידי הפתק הקדוש.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

כי לא יראני האדם וחי

ב"ה

רבו הפירושים גם אצלינו במקום אחר בס"ד. 

עוד יש לפרש על פי המבואר בלקוטי מוהרן תורה ד' בענין אפילו משה לא ידע מקום קבורתו דהינו כאשר האדם משיג את הביטול להאין סוף ברוך הוא, אז הוא בעצמו לא יודע מעצמו, עד שהוא חוזר לדעתו עיין שם, וזה כי לא יראני האדם דהיינו להשיג ביטול להכין סוף ברוך הוא, וחי - וגם באותו שעה להיות חי בדעתו, כי תרוויהו בבת אחת אי אפשר, בשעה שמבוטל לאין סוף אי אפשר שיהיה חי בדעתו כנל.

עוד יש לפרש כי לא יראני - כאשר האדם רואה ומשיג את הלא בחינת האין סוף, אז מזה הוא ממשיך וחי - חיות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אין שום יאוש בעולם כלל

ב"ה

י"ל ששום הוא תבלין עם הרבה סגולות כידוע, ולכן יאוש הוא השום בעולם שמסוגל להביא את האדם לבחינת אין, דהיינו כאשר האדם מתייאש מעצמו, אז הוא כבר מסוגל להתבטל להאין סוף ב"ה.

ליקוטי מוהר"ן תורה לא - אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה לא

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי.

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שרבי שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפלה -- צריך לכוון לבו כנגד קודש הקדשים - - דרך הצדיק

700. תפלה לצדיק והתקשרות.

א] כ' בישעיה (מה:יד) שהשם יתברך מבטיח לעם ישראל: 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!', הרי מפורש שאין שום טעות להתפלל להצדיק ואפילו להשתחוות להצדיק (וכמו שהשבטים ואפילו יעקב אבינו השתחוו ליוסף הצדיק), ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך אל ואין עוד אפס אלהים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'!

אכן באמת צריך ביאור איך יכולים להתפלל לבן אדם, והלוא בלתי להשם לבדו (וע' במפרשים עה”פ זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו – שמות כב:יט,ו שלכן בקרבנות לא כתיב אפילו שם "אלקים")?! וביאור הדבר נראה לעניות דעתי שהלכה שצריכים לכוון לבו ואפילו גופו לארץ ישראל ולקודש הקדשים. ואלו דברים שהם בזמן ובמקום, ואין קדושתם אלא ממי שהזהיר עליהם (יבמות דף ו:, לא משבת וממקדש אתה מתיירא ע”ש), והשם יתברך בחר שרק דרכם נקבל קדושתו ורק דרכם ניחס אליו יתברך. והם ממש נקראים על שמו של הקב"ה (כדאי' בבא בתרא דף עה:, ובמס' סוטה איתא שמשון נקרא על שמו של הקב"ה ומקשה ומיישב רק מעין שמו, ולא כן דחו בב"ב. וכן שבת הוא שם של השם יתברך), שאינם חוצצים כלל, כי הרי הם כמלכותו (בחי' שם) של השם יתברך.

והנה ירושלים קבעו חז"ל להלכה בפירוש שצריכים לכוון נגדו. משיח, זה הלכתא למשיחא, שיבוא בב"א ויגלה לנו דרך ה' ואיך להתקשר אליו. וצדיקים, הרי כל צדיק אמיתי באמת הורה לעמו שצריכים להקפיד מאד להתקשר אליו בכל דבר ובבפרט בתפלה. וכל צדיק כפי צדקתו האיר את הענין הזה שהוא תלוי ממש באמונת הצדיק לגמרי, והרי לא שייך לקבוע דבר הלכה סתם, כי לא יעזור כל עיקר, כי תלוי בהצדיק בעצמו, והבן. והרי הצדיק בעצמו הוא בית המקדש כידוע מהספרים הקדושים (ואפילו בספר נפש החיים באריכות שער א' פרק ד'), ושכנתי בתוכם כתיב. והרי מי שבאמת רוצה לקיים דין השולחן ערוך לכוון נגד קודש הקדשים בודאי יכוון דרך הצדיק.

וכן זוכר אני שכתוב בספר ימי שמואל שהוא היה מכוון תפלתו נגד קודש קדשים ומשם דרך הצדיק להשם יתברך. ובחידושי על לקוטי מוהר"ן (תורה צט) העירתי שלכאו' שכמו שצריכים לכוון דרך קודש הקדשים בבחי' מקום, צריכים גם לכוון דרך קודש קדשים של הזמן והנפש. לענין זמן, לכוון לעת רצון (ע' בתורה צט שם) וכמו שכתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שבפסוק זה מתחילים התפלה בבקר. ובנפש זה נפש הצדיק. ולפי זה לא דק ר' שמואל הורביץ בהנהגתו, כי כל בחי' הוא ענין בפני עצמו, ולא בזה אחר זה, שבכל בחי' של זמן מקום ונפש צריכים לכוון דרך קודש קדשים שבו. אלא שנראה שהוא תפס רק לענין הנ"ל שהצדיקים הם עיקר בית המקדש. ואכן גם בזה לכאורה לא דק, כי כיון שמה שהוא מכוון דרך הצדיק הוא אינו מכוון לגוף הצדיק אלא לנפש הצדיק (וצריך לבדוק לשונו שם, ואין הספר לפני), והרי נפש הצדיק הוא רוחני, ואם כן לא חל ביה הסדר להיות בהדרגה לאחר בית המקדש למטה, אלא הצדיק הוא שורה ומתלבש נפשו בנפשינו, ואתו ועמו אנחנו מכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש [והרי אנחנו כאילו נכנסים לתוך הצדיק לראות בעיניו ולהבין בשכלו, ובלשון הספרים הקדושים להיפוך – שנפש הצדיק מתלבש בנפשינו ועל ידו ובכחו אנחנו רואים ומבינים. ואין זה חשוב חציצה כלל, וכמו שכתב האלשיך לפרש מה שכתוב בתורה (דברים ה:ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם, שכיון היה ענו בבחי' מה, בחי' אין, הרי אינו חוצץ כלל]. ולפי ר' שמואל לכאו' אין יכולים לזכות להשראה וההתקשרות הזו עם הצדיק עד שמכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש, ואז יכולים לזכות להתקשרות של נפש הצדיק שהוא בחי' בית המקדש ממש הרוחני, ודו"ק.

וכעין זה תמצא בספר המדות (ערך דעת אות י) ז"ל מי שרוצה להעמיק ולעין בשכלו באיזה ענין צריך לקשר את שכלו לבית המקדש. וסימן לדבר 'אשא דעי למרחוק' 'וירא את מקום מרחוק', עכ"ל. והרי השכל הוא בחי' הצדיק שהוא בחי'הדעת של עם ישראל. והרי מבואר שכדי לקבל את הדעת צריכים קודם להתקשר לבית המקדש שלמטה, ודו"ק.

והנה הצדיק גם כן מכוון תפילתו נגד קודש הקדשים, אלא שהצדיק ממש עומד בדעה והכרה שלמה מול השם יתברך. ולכן הצדיק חי בעולם של יחוד ה', שאינו חי אלא במציאות של אחדות השם יתברך, זאת אומרת שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הם מיוחסים רק להשם אחד. וזאת אומר שכאשר הצדיק מדבר עם בני אדם, באמת הוא מדבר ישר עם השם יתברך (וזה מבואר אפילו לפי הגאון מווילנא, שכתב כן בכמה מקומות. וע' בזכרונות של החיד"א איך שהוא היה מבקש ומתחנן עם שומרי הגבול, ואין ספק שכל כוונתו ומגמת לבו היה תפלה ישרה להשם יתברך), ורואה את הבן אדם שעומד לפניו רק כהצגה ורמז איך שהשם יתברך מופיע ומתלבש בכל העולמות באותו זמן ומקום. והרי הצדיק אסור אפילו לבקש מבן אדם שום דבר, כי אם צדיק מתיחס לבן אדם חוץ מאחדות השם יתברך זה כבר בחי' קיצוץ בנטיעות אחדות השם יתברך חס ושלום. אלא שכל מה שהצדיק מבקש זה רק מהשם יתברך [– ובודאי הצדיק מתפלל רק להאין סוף ולא למדותיו חס ושלום, ואל תחשוב חלילה שהוא מתפלל להמדות שמתגלים לפניו בצורת האדם הזה שעומד לפניו, ח"ו. אלא שהצדיק מכוון בלתי לה' לבדו, להאין סוף ב"ה, אלא שמכוון הענין כפי המסר שהוא רואה מוצג לפניו] . ולפי זה כאשר הצדיק מבקש משהו מבן אדם הוא בעצם מתפלל להשם יתברך, רק שאותו אדם עומד לפניו. וכן מצינו ביעקב אבינו שהשתחווה לעשו הרשע, והזוהר הקדוש תמה מאד איך יכול להיות שיעקב אבינו בחיר האבות שדמותו חקוק על כסא הכבוד ישתחווה לעשו, והזוהר מיישבת שיעקב ראה את השכינה והשתחווה לשכינה. וכל זה שייך רק להצדיק שממש רואה את השכינה, ולכן הצדיק מתפלל ישר לשכינה. וכן מבואר בלקוטי מוהר”ן (תורה כב, וכן לקוטי הלכות חושן משפט הלכות שלוחין ב) שהצדיק בתפילתו מבטל את עצמו לגמרי עד כדי כך שהוא בטל לאין סוף, ותפלתו הוא בחי' תפילתו של השם יתברך, שאומר יהי רצון מלפני. אבל שאר בני אדם שמותרים לבקש דברים מאחרים, כי זה לא בחי' תפלה בכלל אלא בקשה בעלמא, ולכן הם אסורים בהחלט להתפלל בשום כיוון אלא דרך מקום בית המקדש הגשמי, ודרך נפש הצדיק הרוחני. ולעתיד לבוא לכאו' יזכו כל אחד מישראל לבחי' זו של הצדיק להיות בהכרה גמורה באחדות השם יתברך כמו הצדיק, וזה מה שאמר הנביא ישעיה שלעתיד הגוים יתפללו אלינו, דהיינו דרכינו.

הנה עוד מצינו בתורתינו הקדושה, ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא:ב). מבקש מעשיר - תבקש מהצדיק, כי כל השפע בא דרכו. וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

[וידעתי שגדולים ממני כבר האריכו מאד להסתבך בדבר הזה, כי טינא מצא בכמה וכמה דברי חז"ל במה שסידרו בקשות למלאכים וכדומה, והרבה פוסקים אסרו והחרימו, אבל לעומתם צדיקים אמיתים קיימו דברי חז"ל, שאדרבה כל אמונתינו תלוי בדברי חז"ל ואיך פוסלים כל היכא שלא מבינים סתם, ואדרבה, זה כל הענין פה, שצריכים להאמין שהשם יתברך מרומם מכל הכלים והמלאכים, ורק אליו אנו מתפללים ולא ח"ו לשום נברא, ולא אפילו למדותיו ית'. אלא שצריכים לדעת חוקיו, ואם השם יתברך בחר שיהיה איזה מלאך ממונה על שמיעת התפלה ולהעלותה, אז זה כפירה ממש בהש"י לא להתיחס לזה. ואיך יזכה אדם לכוון התפלה מכוון ממש לא"ס, והוא נמצא בגבול עולם הזה, אם לא ישמור דרך חי החיים, ויכוון בכיוון ארץ ישראל, ובכוון ירושלים, וכו', וכן התפלה צריך להיות מכוון דרך כל נשמות ישראל, וזה על ידי הצדיק, ואכמ"ל].

ב] וענין התקשרות לצדיק אין כאן מקומו, ואינו כמו שמבינים העולם, שהם מגשימים כל התורה הקדושה בעוונותינו הרבים. ועל כן הם טוענים ששמים הצדיק כאמצעי בינינו להשי"ת. ובאמת הפסוק אומר בפירוש, אנכי עומד בין ה' וביניכם (ואתחנן לפני העשרת הדברות), ובאמת יותר מזה אנו מצווים להלכה לקבל את התורה רק ע"י הצדיק, יעו' בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל!

אכן בה"ד על פי מה שפי' האלשיך, כי משה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובחינת אין, כמו שאמר ואנחנו מה, הרי לא חצץ כלל, לא אפילו כזכוכית. [וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

ג] ועצם קשר דברים מכונה צדיק. ואינו כעולם הגשמי שהחיבור הוא כבר דבר ניתוסף. אבל אי אפשר להבין את זה ולהסביר את זה לאנשים שלא רוצים לעזוב שטחיות ההבנה המגושם. ועל כן מסרבים ומתלוננים הם.

אבל מי שמבטל קצת ישותו, ודוקא כפי שמבטל ישותו, אינו דואג וחושש שהצדיק לוקח ממנו חלקו האישי בהשי"ת, ואדרבה מבין ומחשיב שכל זכות והתקשרותו להשי"ת נקרא על שם הצדיק, ואכמ"ל.

ד] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

ה] אביא כאן בעזה"י ההקדמה להאגרות של בעל הסולם (פרי חכם ח"ב):

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות והבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם.

והוא כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה.

ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק, והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשייה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבים לבחינת עצמותו ית'.

[ה"ע ע' ליקוטי מוהר"ן תורה עו ד"ה ודע שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מוקדם ראותו הדבר הוא בלי גבול, וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול ע"כ. וע' בליקוטי מוהר"ן תנינא א', שהנשמות הם מקומו של עולם]

ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפלה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא 'רצונו להטיב לנבראיו', והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגלוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה שם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין.

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו. כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא 'נברא' ו'בחינה מחודשת', לכן דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל – משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין האור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.

בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנשמך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג – אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבין בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל פי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: 'אין השתנות באור'. אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמ"כ באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים, עכ"ל.

והנה מה שבהקדמה הנ"ל מכנה לנשמות, שע"פ הנשמות כן יהיה בפועל בעולמות, מובן שעיקר הקמת וקיום כל העולמות הוא ע"י הצדיק יסוד עולם, שמשיג כראוי בהשגה גמורה, כי כל אחד יודע בנפשו מיעוט השגתו ובלי יכולתו להקים אפילו חלק קטן מרצונו יתברך להטיב עמנו, וע"כ השי"ת כביכול סומך על הצדיק יסוד עולם שע"י ועל פיו יצאו ויבואו כל העולמות עד אין סוף, וזה פשוט וברור. ובתוך ונכלל בהשגת הצדיק יסוד עולם, יהיה השגה פרטית של כל אחד ואחד. וממילא מובן איך שכל חיינו ותפילתינו ולימודנו הכל תלוי לגמרי בהצדיק יסוד עולם.