ב"ה
בשיחות הר"ן אות רלה רבינו הזהיר מאד נגד דקדוקים וחומרות עיין שם באריכות
וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב
ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.
אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק
ככל האפשר.
ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב
שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד
בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין
את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב
כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.
ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי
שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה
המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא
ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את
הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן
קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד,
ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על
מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל
הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק
בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד)
ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן
אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים,
שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן
ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל
פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים
שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש.
וע'
בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו.) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו
עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני
טורין, ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא, אקריבו
ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא
לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם
מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא
אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא, מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה.
כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא, ע"כ. והנה
מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו
ותוצאתיו. וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי'
הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד
וכו'. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את
המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת
שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים
לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.
ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל-תלא,
מכון רמח"ל) בענין
ראית העינים, ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים.
והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים.
כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש
הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא
הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו'
וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח
בראית הפרטים לחזור להיות כלל.
ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה
של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם
בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד
ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה,
ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר
ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים.
ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח
אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל
היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו
נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ובאשר משפטו שם פעלו (יבמות עח).
נ נח נחמ נחמן מאומן
Posts
