ב"ה
ספר שבחי הר"ן
ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח)
שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש.
רבינו בעודו ילד היה מתפלל כל התפילות
שבסידור שערי ציון, ושם יש תפילות לעשות כל הגוף מרכבה לשמות הקדושים, ובכלל מאתים
מאה, דהיינו שבודאי רבינו היה משתדל לכוון תמיד הרבה שמות הקדושים להיות מרכבה בהם
בגופו ובנפש רוח נשמה שלו, אלא שכאן תפס המחבר לציין מה שאפילו מובא בשולחן ערוך,
ושוה לכל נפש להתחזק בו לקיים. ומן הסתם גם אצל רבינו שמעבר לכל השמות שיש לכוון,
השורה תחתונה שלו היה שעל כל פנים לא יגרע משויתי ה', שם הוי"ה. ועמש"כ
בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ בענין לכוון בשאר שמות הקדושים, שלכאורה אינם
בכלל האזהרה שלא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה.
עוד יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא
סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך
לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו
וכו' ע"ש.
והנה המעריך של הספר פתח כמו השולחן
ערוך, שמתחיל עם ענין שבירת התאוות – יתגבר כארי לעמד בבקר וכו', וכן כאן בסימן א'
מספר על בוקרו של רבינו שכבר מקטנותו רצה להתגבר על כל התאוות, ובשולחן ערוך מיד
אח"כ יש הגה מהרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה
ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישבית האדם ותנועותיו ועסקיו והוא
לבדו בביתו בישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו' וכו' כל שכן כשישים
האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' עיין שם
ומביא שם המקור בסוגריים – מורה נבוכים ח"ג פ' כב, הספר שרבינו הקדוש ממש אסר
וגילה שמי שקורא בו זה כבר ניכר בפניו רחמנא ליצלן. ואכן בדברי המורה הנ"ל
בעיקר מדגיש ענין של יראת הרוממות, ואילו רבינו הקדוש אמר וקבע שהעיקר הוא יראת
העונש. וכאן בשבחי הר"ן מבואר שרבינו לקח את הענין של שויתי כדרך שמובא שם במגן
אברהם (אות ג) מהראריז"ל,
פשוט לצייר תמיד מול העינים שם הוי"ה ב"ה. ומחשבתו היתה טרודה בזה, ולא
בהתבוננות של יראת הרוממות המתואר במורה והרמ"א. אלא שנראה לעניות דעתי שחלק
מעבודת ציור האותיות הוא גם כן עבודה של יראת הרוממות, כי צריכים להאיר האותיות במהותם
שהן אור אין סוף ב"ה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ואכמ"ל.
ויש לפרש בזה הטעות של שמואל הנביא ככתוב
(שמואל א:טז:ו-ז) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. (ז) ויאמר ה'
אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם
יראה לעינים וה' יראה ללבב.
ועיין שם בכלי יקר ז"ל כי האיש
השלם עמד לפני ה', על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, לא כן האיש הבליעל וכו' וכו' וזה
שאמר כאן בחשבו שאליאב הגון אמר, אך נגד ה' משיחו, רצה לומר אך נגד ה' עמד, על דרך
שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא ישליך אותו אחרי גוו, ע"כ.
ועל פי מה שביארנו למעלה י"ל ששמואל
היה מעריך ומחשב בחי' השויתי ה' לפי גודל יראת הרוממות, והשם יתברך ענה לו העיקר
הוא התבטלות לאותיות הוי"ה עד אין סוף ב"ה. וזה מה שהשם יתברך אמר
לשמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – ענין של גודל שיעור קומת יראת הרוממות.
כי לא אשר יראה האדם, האדם בחי' שם הוי"ה במילוי של אלפים, שם מ"ה, וכמו
שהבאתי לעיל מרבינו ומהזוהר שצריכים מחשבה – חשב מ"ה, להמשיך אלקותו יתברך,
אכן זה רק בחי' מחשבה ושכל, בחי' העינים, וזה מה שכפל, כי האדם יראה לעינים, אכן,
וה' יראה ללבב, זה בחי' התבטלות להאין סוף בציור אותיות הוי"ה ב"ה
כנ"ל, וזה תלוי באבנתא דלבא ממש. ובזה מיושב לשון הפסוק, כי לפי פשוטו אינו
דומה ראית האדם מהעינים שלו, למה ה' רואה לב האדם (והרמח"ל בספר אדיר במרום
כבר פירש זה על נכון, עיין שם), ולפי דברינו א"ש ששניהם מדברים על ראית האדם,
הראיה בבחי' עינים לחשוב מ"ה, והראיה מהלב להתבטל לאותיות הוי"ה
ב"ה עד אין סוף ב"ה.
אכן יש לנו דף מרבי ישראל קרדונר, שבו צייר
לעצמו בענין השויתי, ה' – הטוב והמטיב. תמיד, זה תמ-יד, תם בחי' יעקב איש תם בחי'
עליה, יד בחי' הידים ידי עשו, בחי' ירידה, ע"ש (נדפס בספר ישראל סבא). הרי
שלקח לעצמו ענין השויתי להאמין שהשם יתברך טוב תמיד.
ובענין שויתי, עיין ליקוטי מוהר"ן
סוף תורה רכא ומש"כ שם.
וענין תמיד, לכאורה אינה ענין של המשכה
בלי הפסקה, אלא התמדת הפעולה עוד הפעם ועוד הפעם, אפילו שיהיה הפסק זמן של יום או
שבועה בין הפעולות, כמו שמוכח מעבודות בבית המקדש שכתוב עליהם תמיד.נ נח נחמ נחמן מאומן
Posts
