חיים טובים על ידי אכילת לחם לבד

 ב"ה

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מעשה משבע קבצנים

הקבצן החרש

וחיים טובים שלו הוא, שהיה אוכל לחם ושותה מים, ע"כ.

במסכת אבות ו:ד שנינו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עשה כן (תהלים קכח) אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע"כ. ועיין במסכת סוטה מט. אמר רבי יהודה בריה דרבי חיא, כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר (ישעיה ל:יט) כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, וכתיב בתריה (פסוק כ) ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ [פרש"י ז"ל במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה, ע"כ], רבי אבהו אומר, משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר, והיו עיניך ראות את מוריך, רבי אחא בר חנינא אמר אף אין הפרגוד ננעל בפניו שנאמר, ולא יכנף עוד מוריך, ע"כ [ובהמשך הגמרא שם מיירי בביטול טעם הפירות שהוא גם שייך לסיפור החרש].

ובפשטות אין הלחם צר ומים לחץ מפיק לאותו תלמיד חכם חיים טובים. ואפילו אם נדחק לפרש, שעל ידי שהשם יתברך נותן לו לחם צר, על ידי זה, משביעין אותו מזיו שכינה שנאמר והיו עיניך ראות את מוריך, אינו משמע שהשביע מזיו השכינה ממש תלוי בלחם.

האריז"ל פירש את הפסוק, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, דהיינו, כי לא על הלחם, אלא, לבדו, על השם יתברך לבדו יחיה. ולפי דברי רבינו יש לפרש קצת שנוה, על הלחם, פירושו מלבד הלחם, ופירוש הפסוק, מי שאינו אוכל אלא לחם, ולא על הלחם – לא דברים אחרים עם הלחם, לבדו יחיה האדם, יזכה לחיות חיים של דבקות לבדו יתברך. וכמו שרבינו כתב בליקוטי מוהר"ן שיכולים לחיות רק על הלחם, שהשם יתברך ישלח כל התזונתיים בתוך הלחם. וכן מסופר על ר' ישראל קרדונר שהיה אוכל רק לחם. וכן הקבצן החרש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אזנים טובים של הקבצן החרש הקדוש

ב"ה

בחיי מוהר"ן אות רמג בהשמטות: 'שמעתי מפיו הקדוש שכל הדבורים שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי, ואפלו מי שמספר לפניו לשון הרע, מאחר שבאו הדבורים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי. ושאלתי אותו: הלא אמרו רבותינו ז"ל ברית כרותה ללשון הרע וכו' השיב: וכי משום הא הוא חיוב גדול על הכל שלא לעמד בזה. הינו, כי אעפ"כ יש אחד שיכול לעמד בזה, כי אצלו נעשה מלשון הרע ענין אחר לגמרי ע"ש.

והנה דבר פלא זה באמת מבואר להדיא בספר אדיר במרום על האזנים של ארך אנפין, ע"ש עמ' קעא ז"ל שהאזנים סתומות בא"א מפני שאינו עומד להשתנות בהנגתו לפי התחתונים. כי הסדר זה הוא בז"א, שיש בו חסד ודין לפעול שניהם בזמניהם. אך פעולות הא"א כבר שמעת שהוא להחזיר הדין לחסד, ולא יפעול דין לעולם. אלא אדרבה, הכל תלוי אם יתגלה הא"א או לא יתגלה, כי כל פעם שהוא מתגלה ממתק וכו' אך ודאי שמי שיזכה שיגיע אל האוזן ההיא גילוי האוזן, מיד יהיה הקול נידון לטובה ומתקבל לרצון, אפילו היו עליו קטרוגים הרבה שלא לקבל וכו' (עמ' קעב) אבל בא"א אינו כך, כי אין פקיחת אזניו אלא לטובה וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

טעם, ריח, ומראה של המאכל

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה יג מהשבעה בטלירס

יום שני -- הקבצן החרש

"קלקלו את הטעם... כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה שנתקלקל אצלם."

לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון 'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא  שמדובר על החפצה של הפירות, ודו"ק).

נ נח נחמ נחמן מאומן

חיים טובים של עולם

ב"ה

כי כל הקולות כלם הם מן חסרונות, כי כל אחד צועק על חסרונו וכו' ואצלי כל העולם כלו אינו עולה לכלום, שכינסו באזני החרסון שלהם, כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון... (ספורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה משבעה בעטלירס, יום שני הקבצן החרש).

יש קול אחד, שהוא לא שייך לחסרונות, רק לחיים טובים:

נ נח נחמ נחמן מאומן