סודות התורה זוכים על ידי מסירת נפש

 ב"ה

 ליקוטי מוהר"ן

טו:ד אבל בזה העולם זוכה לבחינת נסתר על ידי תפלה במסירת נפש, ע"כ.

עיין בסנהדרין מב. בטעם שהדנים בדיני נפשות לא היו שותים יין כל היום, ז"ל ולרוזנים אי שכר, העוסקין ברזו של עולם אל ישתכרו, ע"כ. ולכן שפיר יש להשיג סוד על ידי מסירת נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

הגנה

ספר המידות, מריבה קא – בשעת מלחמה צריך להכין כלי מלחמה כנהוג, והקדוש ברוך הוא יעשה מה שברצונו, ואין לסמוך על הנס, ע"כ.

 

כוכבי אור, ראשי פרקים מן האותו והמופתים שנראו מאדמו"ר זצ"ל יד – פעם אחת בנסיעת רבנו ז"ל ממעז'יבוז' לברסלב וכו' בהודע הדבר להמתנגדים, ובכן ביום זה יצאו מחוץ לעיר ומקלות בידם בכדי להכותו. כששמעו אנשי שלומנו דבר זה עשו גם המה כמותם ומקל איש בידו בכדי להציל את רבנו ז"ל מידיהם. ושתי החבורות עמדו על הדרך וכו' עיין שם באריכות.

 

כוכבי אור כו – המעשה מאלכסנריווקי וכו' שפעם אחת היה רבנו ז"ל בחרף על ברית מילה ובא איש אחד וקבל לפניו אודות בתו אשר פתה אותה ערל אחד להמיר דתה רחמנאלצלן ונאבדה, וכבר חפש אותו בכל הכפרים ולא מצאה. ויאמר לו רבנו ז"ל שנמצאת אצל הכמר דעירו, אשר לא עלה על דעתו שהכמר יעשו לו זאת, יען כי חי אתו בטוב מאד, ואמר אל רבנו ז"ל איך הולכים לבקשה. והשיב לו שיסעו שני אנשים תכף עם עגלת החרף סמוך לבית הכמר ובתו תעמד בחוץ, וכשתראה אותם תכף תתרצה לנסע עמם לביתה. וכך הוה. ואדמו"ר ישב עוד על סעדת ברית מילה. וכשנודע הדבר להערלים דשם, לקחו מקלות וקרדמות לילך ללחם עם היהודים אשר לקחו את נערה מבית הכמר ולקחת בחזרה בחזקה, ונפל על היהודים פחד גדול. ואמר רבנו ז"ל שלא יפחדו רק יקחו בידם גם כן מקלו ולצאת כנגדם ויפחוד הערלים מהם וילכו להם, וכך הוה. כשראו הערלים את מעט היהודים יוצאים כנגדם גם כן במקלות הלכו להם, אף שלא היה שום דרך הטבע לזה וכו' עיין שם.

 

הנה בשני המעשיות האלו מספר כוכבי אור, יש בהם מענין שמד (כי כאשר המתנגדים הולכים להכות את רבינו, בחינת משה רבינו שעומד בין שמד לרצון, בודאי יש בזה משום שמד).

והנה ידוע בעולם הישיבות בשם ר' אלחנן וסרמן ההבדל בין פורים, שהיתה גזירה על הגוף, ולכן היהודים לא התכוננו ללחום (-רק בסוף כאשר ניתן להם רשות), לבין חנוכה, כאשר הגזירה היתה על הנפש, להעביר על הדת, זה 'מעשה שטן' ולא 'מעשה ה'' ואז יש ענין של מסירת נפש לצאת וללחום ממש. ור' אלחן סיפר בשם החפץ חיים – 'יהודים שגו, בשעה שהתחילו גזירות היבסקים, היו היהודים חייבים לצאת נגדם למלחמה במסירות נפש. נכון, יהודים רבים היו נהרגים. אבל כוחו של השטן היה נחלש. אך כאשר לא מצא מי שימסור נפשו במלחמה, נתחזקו היבסקים', והם האריכו בזה. אכן הקמת היבסקים 1918? לכאורה היה קצת אחר שנפטר ר' ישראל קרדונר, וסבא ישראל היה עוד בחינוכו בדרך לקבל את הפתק הקדוש בשנת 1922. והם היו בארץ ישראל. ובכלל חסידי ברסלב היו בדעה חזקה כבר אז שעל כולם לעלות לארץ ישראל. ולכן אין סיבה ללחום נגד השמד, אלא לברוח לארץ ישראל.

והנה ראיתי בשם ר' מנחם זמבה בזה"ל 'לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלץ', שממנו שילחו יהודים לטרבלינקה. השלינו את עצמו בדמיונות שווא. היינו צריכים להזעיק את העולם, ועכשיו אנחנו צריכים להתנגד.' ועוד אמר 'יש דרכים שונות לקידשו השם. בזמן שניסו להכריח יהודים להשתמד, להמיר את דתם, עצם מיתתם הייתה קידוש השם. אבל היום הדרך היחידה לקידוש השם היא ההתנגדות החמושה.' ניצול שואה אחר שמע אותו אומר – 'צריך להתקומם, להתנגד במעשה, בנשק ביד'. הרב גם תרם כסף רב לוועד ההתגוננות שקם בגטו, ע"כ ראיתי מובא בשמו, ותמוה הוא, כי כל יהודי שנהרג אפילו לא על שמד, רק משנאה וכדומה, נחשב קידוש השם, כידוע. וגם לכאורה הדברים סותרים הכלל הנ"ל מר' אלחנן, שדוקא כאשר יש סכנת שמד אז יש ללחום. אכן בענין המרידה והמלחמה שהקימו היהודים בגטו ורשה, גם האדמו"ר מראדזין נכנס בעובי הקורה, עד שהלשינו עליו, ומסר עצמו להירג הי"ד.

 

שיח שרפי קודש ב-תשעב – בשנות המחלקת הגדולה, היה פעם בראש השנה שהתפללו אנ"ש כשתריסי בית הכנסת סגורים, לרוב פחדם מזריקת אבנים וכדומה, לאחר התפלה הבחין מוהרנ"ת שאין אנ"ש הולכים לביתם כנהוג, ושאלם מוהרנ"ת על זה, אמרו לו, שמפחדים לצאת החוצה מחמת שנסאספו המתנגדים בחוץ לעשות שפטים במתפללים, מוהרנ"ת היה נוהג בראש השנה להניח תחת המעיל את השטריימל של רבנו ולהתפלל עמו, הלביש מוהרנ"ת את השטריימל של רבנו ויצא לחוץ, ותיכף ברחו המתנגדים, ויכלו אנ"ש ללכת לדרכם, ע"כ.

 

סיפורי ר' משה גלידמאן: ר' שמעון תלמיד רבינו ז"ל היה כידוע מתבודד גדול והיה הולך ביער כדרכו תמיד והיה לוקח איזה סכין קטן, פעם כשהלך ליער עמד לפניו דוב כדרך הדובים כשעומדים מול אדם לפני שהורגים אותו, ור' שמעון היה אז באמצע התבודדות ולא ירד ממנו אז הישוב הדעת (כי התבודדות זה סגולה לישוב הדעת) ופשט את הפעלץ (בגד חורף), וסובב על ידו וידו נהיית עבה וחשב בכך הדוב לא יכול להזיקו בפרט שיש לו סכין וכך הווה הדוב קפץ עליו והכניס ר' שמעון מיד את ידו לתוך פיו ועם הסכין שבידו חתך לו את הפה וחלק מפניו של הדוב עד שנפל ומת, בהגיעו לא"י והמשיך דרכו מאז ומתמיד להתבודד התנפלו כנופיית ערבים והצליח להתגבר עליהם אך מהמכות נחלה ומת, ע"כ. אכן ראיתי ביקורת מאנ"ש שלא היה לו לצאת עם סכין, וזה גרמא לו שהיה צריך להשתמש בו.

 

ימי שמואל א:סד – פעם אחד הלך רבי ישראל דב בעצמו לטבל שם, ובאו שני בחורים ערבים והתחילו למרוט זקנו ולהכותו, אבל בין כך באתי גם אני, והכיתי אותם עד שברחו, ע"כ.  

נ נח נחמ נחמן מאומן

כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה אין אומרין שמועה מפיו

 ב"ה

במסכת ברכות דף סג:

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.

הקשו המפרשים (חדושי אגדות למהר"ל מפראג, אמרי שפר – קלאצקין סי' פג אות ב, אמרי הצבי – אות כח) דהא קיימא לן במסכת בבא קמא (סא.) כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.

ונלע"ד שמבואר בספרים הקדושים שכל אחד יש לו חלק בתורה, וזה חלקו בחיים. וכיון שממית עצמו עליה, הרי זה למעלה מחלקו בחיים, ומבורר שאין זה החלק שנקראת על שמו. ומבואר בליקוטי מוהר"ן שהצדיקים מוסרים נפשם – דהיינו את השם שלהם. וכן ראוי לעשות בדברי תורה. ויש לפרש עוד, שמדוייק הלשון דברי תורה, כמו הענין שרבינו גילה שיש שני בחינות, יש תורת ה' ויש תורתו, וכמו כן י"ל שאלו הם דברי תורה – הדברים של התורה עצמה (וכמו שהרא"ש פירש במסכת נדרים תורה לשמה לשם התורה), והם על שם התורה, ולכן המוסר את עצמו למיתה עליהן, והסיר כל נגיעתו מהן, הרי הן שייך רק לתורה ועל שם התורה, ואין התורה עצמה מתקיימת אלא על כאלו שממיתין עצמם עליה, ולכן נשארת התורה נקיה על שמה לבד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסירת השם לאיבדון היינו מסירת נפש

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה רס

וכן על ידי אבדת השם, הינו המפרסם דהינו שיש אחד שהוא מפרסם ואינו מפרסם, דהינו שהוא מפרסם בפי כל והכל מדברים ממנו ואף על פי כן אינו מפרסם, כי אינו חשוב כלל וכו' וכו' אבל יש אחד שעושה זאת ברצונו ובדעתו שמוסר את נפשו על קדוש השם, דהינו המפרסם שלו, שהוא בחינת שם כנ"ל, שהוא בחנית נפש וכו' ע"ש.

והרי קדוש השם – שמו של השם יתברך, על ידי מסירת שמו של הצדיק.

רמז לענין זה בסוף התורה (וזאת לד:ה) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', וימת שם – בחינת אבידת ומסירת שמו של משה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לבנה חדשה - נקודה טובה

ב"ה

במסכת ערכין דך ט. רש"י בסוף העמוד ד"ה איתחזויי איתחזי כז"ל לבנה לב"ד ואנן הוא דלאו אדעתין למימסר נפשין ולמיחזייה הילכך לא מרנני עכ"ל. והוא קצת פלא למה שייך מסירת נפש כדי לראות הלבנה החדשה. ועל כל פנים, הענין מרמז למצוא נקודה טובה כל דהו, ובזה שפיר מובן איך שצריכים בזה מסירות נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הצער והדבקות של רבי עקיבה במסירת נפשו על קידוש השם

ב"ה

לקוטי מוהר"ן קצג. רבינו גילה שרבי עקיבה היה מצייר בדעתו מסירת נפש על קידוש השם כל יום בקריאת שמע בציור כל כך תקיף שהיה ממש מרגיש את הצער וכפשע בינו ובין המוות ממש. ויש להעיר שבשעה שהרגו את רבי עקיבא לכאורה היה בדבקות כזה שלא היה מרגיש את הצער כל עיקר. ועיין בתורה סה, ובתורה רנ, שמי שיש לו דעת לא יהיה לו שום צער, רק קצת בהפרדה הצורה מהחומר ע"ש. והיתכן אם כן שבקריאת שמע בקבלת עול מלכות שמים רבי עקיבא היה מסלק דעתו כדי להרגיש את הצער?! או אולי נאמר שהיה מגביה דעתו עוד הרבה יותר גדול והיה מקבל את הצער בבחינת יוסף דעת יוסף מכאב המבואר בתורה ב:עז שהוא בחי' ראשית חכמה יראת השם, שיראתו קודמת לחכמתו, וכאשר הרגו אותו ממש, גם אז הגביה דעתו עוד יותר, אכן אז הוא כבר לא סבל את הצער של היוסף מכאב כי הצער נתלבש בהיסורין שעשו לו ר"ל, והוא רק שמח בדבקותו העצום. ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עבודת ה' באלול

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה פב

ועקר התשובה הוא בחדש אלול, כי הם ימי רצון, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ופתח דרך כבושה לילך בה. והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קשר את עצמו אפלו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב (שמות לב:לב): "ואם אין מחני נא". וזה פרוש (שמות ל"ה): "ויקהל משה" וכו' - שמשה היה מאסף ומיחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפלו עם הפחות שבפחותים.

והנה צ"ע כי הלוא הפסוק הזה, מה שמשה רבינו אמר ואם אין מחני נא היה בי"ח תמוז, ומבואר היטב ברש"י שבארבעים יום של י"ח תמוז עד כ"ט אב משה רבינו עסק בתפילה להש"י למחל ולסלוח לעם ישראל, עד שהש"י נתרצה והזמין את משה רבינו שוב לעלות אליו ונתן לו את התורה שנית. ולכן צ"ע איך רבינו לומד מזה הפסוק על ההנהגה של אלול, הלוא זה ההנהגה של תמוז שהוא עבודה אחרת לגמרי מקבלת התורה של אלול. ואפילו שנאמר שלכן רבינו הביא את הפסוק של ויקהל משה שהיה ממחרת יום כיפור, ומוכיח שמאז מי"ח תמוז עד לאחר יו"כ משה רבינו היה עוסק בזה הענין להתאחד עם אם ישראל, עדיין קשה איך מוכיח בזה במיוחד על חודש אלול.

ועוד צ"ב בתורה זו מה שרבינו כותב כל זה שכך עשה משה, ויכולים לפרש שכך עשה משה, ולכן כיון שמשה הצליח, נמצא לפי זה שכל עם ישראל מקושרים היטב להצדיק בימים האלו, ולכן הם ימי רצון ועת מוצלח לעבודת השם, ולפ"ז אולי יש ליישב הקושיא הנ"ל שרואים שעיקר הצלחת משה רבינו להשיג מבוקשו היה בימי אלול, כמו שאמרו חז"ל, ולכן הוא עת רצון בשבילנו.

אכן בהתחשבות שתורה זו ממש חלק מתורה ו', לכאו' רבינו לא סתם מגלה לנו הדרך של משה רבינו, אלא מראה לנו שכן ראוי לכל אחד מישראל להתנהג כך.

ואולי נוכל לפרש על דרך דרוש, שהנה בטענת משה רבינו מחני נא, הוכיח שהש"י עוד יתחדש התורה בנתינה השניה, והנתינה השניה יהיה עוד מקושר מאד כפי נשמות ישראל. ולכן דוקא חודש אלול שאז הש"י מסר את התורה שנית למשה רבינו, אז הוא מסוגל להתאחד עם כל אחד מישראל, כי אז כל אחד נקבע בתורה.

והנה התקשרות של משה רבינו עם כל אחד מישראל אפילו מהפושעים, לא היה שהלך לדבר איתם וכדומה, אלא שהתפלל אליהם (או כפי הדרוש הנ”ל, גם על ידי אותיות התורה), ואולי בזה שונה עבודת השם של איש פשוט, שגם עליו להתחבר לכל אחד מישראל, אבל הוא כבר צריך לעשות התקשרות גשמי (וכמו שמבואר בלקוטי הלכות שהצדיק שולח אנשיו למקומות נמוכות וכו').

תורה טו אור הגנוז – תפלה תמצית

ב"ה 

תורה טו אור הגנוז – תפלה תמצית

היילגע רחמים זכני לטעם טעם אור הגנוז דהינו סודות התורה - נ נח נחמ נחמן מאומן! על ידי שתזכיני להעלות היראה לשרשה בדעת שבלב, לדעת ממי להתירא – מרוממות השם הנכבד, על ידי שתזכני לשפוט את עצמי וכל וארחותי לכלכל דברי במשפט ויקויים מאמר הכתוב ושם דרך אראנו בישע אלקים. ועל ידי זה אפטר מכל היראות הנפולות , שאזכה להעלותן לשורשן. ואעשה דין למטה ולא תהיה דין למעלה.

ועל ידי דעת זכני למלוך בתורת הנגלה, ולקרוא בגרון חיים הם למוציאיהם.

ועל ידי זה זכני לתפלה במסירות נפש, בלי שום כונת תועלת עצמי, להשחיר פני כעורב, בהתבטלות כל עצמותי וגשמיותי, וכאילו איני בעולם, ועליך הרגנו כל היום. וזכני לקרוא להשם יתברך בכל מיני תוארים ושבחים כרוב חסדו.

ותתאוה לתפילתי שתהיה בחינת אשה ריח ניחוח לה', ונקבה תסובב גבר, ותגלה לי רזי תורה וזכני לשרתך.

ויקוים ואתם תהיו לי ממלכת <תורת הנגלה> כהנים <אברהם – תפלה> וגוי קדוש <ביהמ"ק – תורת הנסתר> אלה הדברים אשר תדבר <דבר – יראה. תדבר – משה – דעת> אל בני ישראל <משפט>.

עיני <דעת> בנאמני <אהרן – משפט> ארץ <יראה> לשבת עמדי <אשכון את דכא> הלך בדרך תמים <אברהם – תפלה> הוא ישרתי <סתרי אורייתא>. נ נח נחמ נחמן מאומן!


נ נח נחמ נחמן מאומן!

יד ה'

ב"ה כבר מזמן רואים שהרבה נפטרים מעם ישראל, ויש נחמה אחת, שרובם נפטרים לא על ידי בני אדם ונתקיים מה שביקש דוד המלך עליו השלום (תהלים יז:יד) ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים, ופרש"י במסכת ברכות (דף סא:) ז"ל ממתים ידך יי' ממתים. מידך היה לו למות ולא מידי בשר ודם: עכ"ל. הרי מבואר שעדיף להיפטר מן העולם על ידי שום סיבה מלהיות ח"ו נהרג על ידי בשר ודם.

אכן יש גם את הענין של חלקם בחיים, גודל ענין של הנהרג על קידוש השם.

נ נח נחמ נחמן מאומן!