פי שנים שאלישע קיבל מאליהו

 ב"ה

ספר מלכים ב

ב:ב:ט ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.

ויהי כעברם ואליהו אמר אל ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב. אלישע שאל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, ובגמטריא רבינו נחמן מברסלב. אעשה בגמטריא רבינו נ נח. פי שנים ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ענין פי שנים יש לפרש, כי בני הנביאים דאז היו שקולים כאליהו (רש"י פסוק ג, תוספתא סוטה יב:ה), וידוע שצדיק הדור שקול ככל הדור, וכמו שכתוב בריש פרשת יתרו, כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, ופרש"י שקול משה כנגד כל ישראל ע"כ. הרי שהיו שני מדות נבואה בשיעור של אליהו. ובתוספתא דסוטה (יב:ה הובא ברש"י כאן פסוק טז), שבהסתלקות אליהו נעלם הרוח הקודש מכל אותם הנביאים, וי"ל שזה מה שענה אליהו לאלישע (פסוק י) אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן, שאם באמת יסתלק רוח הנבואה מכולם, אז אלישע יזכה בכולה – בשני החלקים, כי שאר הנביאים שוב לא זכו כנ"ל, אלא כולה לקח אלישע. וזה יהי לך כן, כי אות ה' בעצמה מורה על הדעת, כמבואר בליקוטי מוהר"ן, והרי 'יי לך' בגמטריא 'כן', כי עיקר הנבואה שנאצל מהצדיק הולך לע' זקנים, והרי שני החלקים. ועוד, יי לך, שני היודין מורים על אליהו ואלישע, ל"ך, על החמשים נביאים שעמדו לעומתם, כמו שכתוב בפסוק ז – וחמשים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק ושניהם עמדו על הירדן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רוח הקודש של דוד המלך

 ב"ה

תהלים

נא:יד השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.

לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (- ד' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן), עם הד' פעמים. תסמכני בגמטריא פתק.

פרש"י ז"ל השיבה לי ששון ישעך, רוח הקודש שנסתלק מעלי, עכ"ל, ומשמע שכל המזמור אמר בלי רוח הקודש, ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה קנו שכל התהלים נאמרה ברוח הקודש, ועמש"כ שם. וי"ל שבודאי כאשר דוד המלך עסק בתהלים שרתה עליו רוח הקודש, ולא נסתלק ממנו אלא בשאר הזמנים, שהיה רגיל להיות תמיד מלוה עם רוח הקודש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ידיעה על ידי השגה ורוח הקודש - דף יומי מסכת מועד קטן דף כ

 ב"ה

מסכת מועד קטן

כ: אמר רבי יוסי בר אבין שמע שמועה קרוב ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד, ע"כ.

מכאן רמז בעלמא להיסוד שרבינו קבע בספר חיי מוהר"ן אות יב ז"ל ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכים לנהג אבלות א על פי שיודעים על פי השגות, ע"ש המעשה שהיה. כי ידיעה על ידי השגות הוא כמו ידיעה ביום טוב ושבת, שאינו חשוב שמועה קרובה  כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רמזים מן השמים - דף יומי סוף מסכת מגילה - דף לב על פי הבעל שם טוב

 ב"ה

לב. אמר ר' יוחנן מנין שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר והני מילי דשמע קל גברא במתא וקל איתתא בדברא והוא דאמר הין הין והוא דאמר לאו לאו, ע"כ. ותימה מזה למה שכתוב בספרון עיקרי אמונה על הדרך של הבעל שם טוב לחיות בעולם אצילות ולהתייחס לכל מה שהגיע להרגשותיו, אפילו דיבור מגוי, כאילו הוא דיבור ישר מהשם יתברך.

וי"ל שהגמרא בעצמה מפרשת הענין במה שסיימה, והוא דאמר הין הין וכו', אין זה עוד תנאי, אלא חוזר על הבן אדם עצמו, שאינו בטוח בעצמו, ואינו מסתפק להגיד פעם אחת הין או פעם אחת לאו, אלא צריך לכפול דבריו, אז גם כאשר הוא מקבל רמזים הוא דרוש שהרמז יהיה יותר חזק מסתם קול בעלמא. אבל האדם שתקיף בדעתו שהכל מהש"י ולא צריכים לכפול שום דבר, כן יש לו עבודת השם להבין כל חוש ורגש שהוא ישר מהש"י.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מגילה דף כד: בדף יומי - כמה הערות בדברי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת מגילה דף כד

כד: תניא אמרו לו לרבי יהודה (שאמר במשנה כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע) הרבה צפו (-התבוננו בדעתם – ע' רש"י חגיגה טו. ד"ה צופה) לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם (-הרי שניתן להבין דבר בלא לראותו, וכמו כן אדם סומא אפשר ללמדו, וידע מעלת האור אף שלא ראה מאורות מימיו, ויוכל לברך עליהם – מתיבתא ע"פ הריטב"א וחידושי ר"מ מאימראן. ומשמע שאע"פ שמסקנת הגמרא שתלוי בהנאה, עכ"ז כולם מודים שהסומא יש לו להבין קצת ענין האור), ור' יהודה, התם באבנתא דליא תליא מילתא והא קא מיכוין וידע, הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה, ורבנן אית ליה הנאה כרבי יוסי וכו' ע"כ.

עיין בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות מג, שרבינו אמר לרבי אהרן ז"ל מברסלב, למה לא תקח את זפרי ותעין בו היטב עד שיעלה על דעתך איזה קשיא וכו' וכו' וכן עשה וז"ל וחזר אחר כך לרבנו ז"ל ואמר לפניו את הקשיא והתרו והוטבו דבריו בעיני רבנו ז"ל, ואמר לו, אני יודע מאחד שחבר פרוש על הזהר ולא ברוח הקדש, ואף על פי כן כון אל האמת, ע"כ.

ואכן בחיי מוהר"ן אות קיג, רבינו דחה את ההשגות של הרב מורנו ר' צבי אריה ז"ל ואמר לו הרבה צפו לדרש במעשה מרכבה וכו', ע"ש, ושם משמעו שטעה, כי מבואר לעיל שם שקודם שהגיע לר' צבי אריה ז"ל היה אצל הרב מנסכיז וז"ל: ורבנו ז"ל אמר שלא כך רואין אותו וכו' ורבנו ז"ל לא רצה להסכים על זה, ואמר להם רבנו לא כך רואין את מט"ט, אני ראיתיו כך וכך, וזה הוא באמת ראית מט"ט, עכ"ל, אכן לפי המבואר בפירוש הפשוט של הגמרא, יש לפרש שרבינו לא התכוון שהיה טועה ממש, רק שהיה ניכר מדבריו שלא באמת ראה, ויתכן עוד שזה לגבי ר' צבי אריה, ואילו בסיפור הקודם גם כן טעה ממש. ויתכן שכולם טעו ממש, ועכ"ז רבינו ציטט להם ברמז דברי הגמרא, אע"פ שהגמרא מדברת רק לענין חסרון ראיה והשגה נכונה, עכ"ז שייך לענין הזה שמתוך שלא ראו ורק השיגו מה שהשיגו, גם כן טעו.

 

כד: אמר ר' יוסי כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' וכי מה איכפת לי' לעיוור בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי וכו' ע"ש בסומא שהי' מהלך בדרך ואבוקה בידו בכדי שיהיו בני אדם רואין אותו ומצילין אותו מן הפחתים ומן הקוצים וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

כד: משנה: כהן שיש בידיו ומין לא ישא את כפיו, ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטים לא ישא את כפיו, (וטעם שניהם:) מפני שהעם מסתכלין בו, ע"כ. במקום אחר הארכתי קצת שזה טבע האדם שעיניו וראותו נמשכים אחר החסרונות בסוד שם ב"ן שיצא מהעינים, ורבינו פעל לתקן את זה בתורה רפ"ב אזמרה להשתדל להפוך, לראות רק את הטוב הנצחי כמו הקבצן העוור.

 

אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, פרש"י ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא (-לשון לעורר את הדין), כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו' ע"כ. ויוצא המילים ברוח קדשו של רש"י יאר יער הוא לשון קללה. וזה רמז על מש"כ במסכת ברכות דף נז. הנכנס לאגם בחלום וכו' ע"ש שהעיר לייקווד רמוז בתמצית במילה אחת: יאר, כי יאר עם א' הוא לייק – אגם, ויער עם ע' הוא וודס, ע"ש באריכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רוח הקודש לא יופיע אלא למי שראוי

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה א' מבואר שקדושת הבית המקדש וכליו אינו ח"ו מחמת שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות שם, אלא שכיון שהם נאים הוא יתברך המשיך להם קדושה.

והרי אם היה הטעם מחמת שצמצם אלוהותו, אם כן היה שייך לכל דבר, שכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות בבית המקדש שאין לו שום ערך נגד אלוהותו, כמו כן יתכן שיצמצם אלוהותו לכל דבר. אכן כיון שזה אי אפשר להגיד דבר כזה חס ושלום, ואין הקדושה אלא מטעם שהשם יתברך ממשיך שם קדושה בגלל שהם נאים ויפים, כמו כן לכל דבר, לא יהיה המשכת רוח הקודש אלא לדבר שהוא יאה לכך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הזוהר!

ב"ה

ר' אברהם בן הר"ן מביא בספר חכמה ותבונה (סימן ב אות טז) דיבור מרבינו הקדוש:

אני יודע מאחד שחיבר פירוש על הזוהר ולא ברוח הקודש, ואעפ"כ כיוון אל האמת

ותמוה מאד, איך יכולים לזכות לעבור על כל ספר הזוהר ואפילו לכתוב פירוש אמיתי עליה בלי לעצור ולצעוק להשם יתברך ולבכות באין הפוגות עד שזוכים לרוח הקודש?! ואולי באמת כך היה לבסוף.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

לקוטי מוהר"ן - תורה יב - "תהלה לדוד" - בענין נשיקה של רוח הקודש - ביאורים

ב"ה

יב:ג ויתישב בדבר עם רוח התנא איך לחזר בתשובה וכו', ע"כ. והנה לעיל רבינו כתב בריש אות ב', ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה וכו' ע"כ. ועל כרחך צריך לומר שאין הכוונה שיחזור לגמרי בתשובה, אלא שיתחיל להתישב איך לחזור בתשובה. ואגב כמו כן מצינו בתורה רפ"ב – אזמרה – שעל ידי שדנין את האדם לכף זכות, עוד מעט ואין רשע – אין הכוונה שממילא האדם נהפך לכולו טוב, אלא לשון רבינו שם הוא שעל ידי זה האדם יחזור לעשות תשובה.

יב:ד והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ובמין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה וכו' ע"ש.

כותב שמחה לפני אהבה, וכן במאמר חז"ל שמחים ביסורים ועושים מאהבה, השמחה לפני האהבה, אבל רבינו מפרש קודם את האהבה.

וראיתי בפרפראות לחכמה שכתב בסוגריים שזה מה שהצדיק מבין שאלו הדברים וכו' זה בחי' בינה. ואילו עצם תיקון הצירופים לבנות חזרה את ההלכה בצירוף הנכונה, זה חכמה, וצריך לאמר שעל כל פנים בתחלה ההבנה הכללי זה בחינת בינה. ויש לומר עוד אולי שזה בחי' שמאלו תחת ראשי, שקודם לימינו תחבקני, ומבואר בכתבי האר"י, שזה הקודם בחיבוק, ואילו רבינו כאילו דילג על בחינה זו של שמאלו תחת ראשי, ופירש רק ענין הימין של החיבוק. ויש לומר כי זה פשוט, שעצם ההבנה של הצדיק שמתיחס בכלל להלמדן שמחרפו, והיה ראוי לנקום בו, אבל הצדיק הבין את השורש של החירוף, ובוחר להתיחס לזה באהבה, זה בחי' השמאל של החיבוק, שיש את הדין מתוחה נגד הצדיק, והצדיק מתחיל לחבק עם זה.

אכן עיין בקיצור לקוטי מוהר"ן (יב:ט) שסתם וכז"ל על ידי ששמחים ביסורים ועושים מאהבה (שבת פח) לקבל חרפת השונאים באהבה, על ידי זה מעלין את השכינה לבחינת חבוק, עכ"ל. הרי שלא תלה דבר החבוק בכלל לענין ההלכה, וצ"ע קצת, הגם שכל חרפת השונאיםי תהיה מקלקול צירופים קדושים.

ישמחו במלכותך – מלכותך בחי' מלך, בחי' לב, בחי' חיבוק, כמבואר בסוף התורה, ובינה זה בחי' יין המשמח, כמבואר בפנים.

אהבה רבה, אשמ"ח של שמע-אחד, - בחי' החיבוק ואח"כ השמחה, ואח"כ בונים הנוקבה בחכמה בברכה שלאחר ק"ש.

יב:ד כשנתעוררים השפתים עליונים וכו' לבחי' התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדקבא גופא בגופא. נמצא כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין וכו' ועושה מהם צרוף הלכה וכו' אזי על ידי החכמה הזאת השכינה וכו' נשיקין וכו' ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון הלומד להתורה וכו', ע"ש.

וצריך עיון על איזה תורה מדובר, אם מדובר על התורה שהתנא חידש לפני כמה זמן, ואחר כך בא הלמדן ודיבר בגנותו, והתנא עשה מדיבוריו צירופין בחכמה, הרי הצדיק התחתון אינו לומד הצירפים החדשים רק ההלכה הישנה שקבע התנא. ולכאורה על כרחך צריך לאמר שתנא מעיקרא כאשר קבע את ההלכה, הוא הוציא את ההלכה הזו יקר מזולל, והם צירופים בחכמה מהדיבורים הרעים שדיברו עליו. וקצת קשה לאמר שכל או אפילו הרבה מעיקרי ההלכות הם בבחינה זו, כי התורה הוא העיקר, אפילו אם מצילים הרבה מהזולל, אבל עיקר הרוב זה טוב מעיקרא, לכאורה. ועוד, לשני הפירושים קשה מאד, איך הזיווג של נשיקין שהתנא עשה בצירופיו, מעורר את הזיווג התחתון גופא בגופא, הרי זה פועלה אחרת לגמרי שבא הצדיק התחתון ומתחיל ללמוד את ההלכה הזו של הצדיק העליון, ולכאורה אינו תלוי בכלל זה בזה.

וזה בכלל צ"ע שמצד אחד רבינו כותב בתחילת התורה שאדם הלומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחי' נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא, ואילו באות ד' רבינו כותב שהנשיקין על ידי החכמה, שהצדיק עליון מצרף כראוי הצירופין המקולקלין של המחרף, ועל ידי זה יש התדבקות רוחא ברוחא. והרי זה נשיקין אחרים לגמרי.

והרי עוד חילוקים צריכים לברר בתורה. יש "תנא או צדיק אחר" ובכלל הצדיק אחר יש "ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם", דהינו יש צדיק חי שהלומד תורתו מנשק עצמו עם הצדיק, וכן אפילו אחר פטירתו, כמו התנא. ויש את הצדיק הדור שהלמדן רודף בכוונה לחרפו. כל אלו נזכרים באות א. ואילו רדיפת התנא אינו בכוונה אלא ממילא (אות ד' בביאור דברי רבב"ח). והמכוון גדול שהשם יתברך מסבב שהלמדן ידבר על "צדיק גדול", ומן הסתם מדובר בצדיק שעדיין חי, שעל כן הלמדן רודפו, ואותו צדיק הוא עושה את התיקון של החיבוק בבינה והנשיקין בחכמה.

והנה רבינו כותב ז"ל והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה, שהיה מקדם שנתקלקל ע"כ. הרי שהצדיק הגדול החי, מתקן הצרופין של ההלכה שכבר חידש התנא, רק שנתקלקל כי רשעים יכשלו בהם כמבואר בתורה שם. וכתב עוד ז"ל ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתוון הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק, ע"כ. הרי שעל ידי הנשיקין של הצדיק הגדול החי, הוא מעורר את התנא להשפיע בה, והתנא הוא הצדיק העליון, ואילו הצדיק הגדול החי הוא הצדיק התחתון.

וזה החילוק בין הלימוד של אדם רגיל, שגם כן גורם לנשיקין עם הצדיק העליון, אבל אינו מעורר בזה החכמה השם השפתים עליונים, כי גם לא עשה את החיבוק בבינה, ולכן על כל פנים הוא מתדקב ברוח הצדיק העליון, ויש נשיקין, אבל אינו מעלה מ"ן לשכינה, ולא מעורר את הזיווג גופא בגופא [וע' בעץ חיים (שער לט דרוש ד) שהזיווג תמידי של או"א אינו אלא זיווג דנשיקין, ואינו זיווג גופני תחתון של יסוד אלא כאשר צריכים לעשות בירור על זו"נ, ע"ש. ולכאורה כן הדבר כאן לפי מש"פ, כי רק כאשר הצדיק התחתון עושה את הבירור והתיקון של הצירופי אותיות של ההלכה אז יש זיווג גופא בגופא, אבל אדם רגיל שלומד התורה של התנא, אפילו שיש זיווג רוחא ברוחא, אין יש את הבירורים ולכן אין יש את הזיווג דגופא בגופא]. רק הצדיק התחתון, שמקבל את החירופין בשמחה ואהבה, מעלה את השכינה לחיבוק, ובונה את השכינה בחכמה כאשר הוא מתקן את הצירופי אותיות של ההלכה, והרי יש בזה שני בחי' נשיקין, נשיקין בבחי' התעוררות השפתיים העליונים, וכן מצד שהוא לומד התורה של התנא כמו כל אדם רגיל, שעל ידי לימוד התורה של התנא מנשק עצמו עם התנא, אבל כאן הצדיק התחתון יש לו את הנשיקין מהשפתיים העליונים, ומעורר את התנא בזה להשפיע בהתורה, ואילו הצדיק התחתון ממשיך להעלות לה מיין נוקבין, וזוכין להקים גם את הזיווגא דגופא בגופא. כן נראה לע"ד מוכרח בביאור הדברים. [ולענין זיווג האותיות התורה בלימודן, עיין תורה יד ותורה לא]

שכינה בין תרין צדיקיא יתבא.

ולכאורה פלא, כי איתתא לבי תרי לא חזיא (קידושין ז. וש"נ). ורבינו מפרש ז"ל בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק.

ומצינו כזה בכוונות, למשל בקדושה של מוסף שבת כתב הרמח"ל בקיצור הכוונות ז"ל להעלות נשמה לנשמה שלך על ידי שם ע"ב למיין דוכרין ליסוד ז"א, ונשמה שלך על ידי שם ס"ג למיין נוקבין אל יסוד נוק', ומזדווגים ישראל ורחל.

והנה בתחילה חשבתי שצדיק עליון, עליון זה בחי' אבא עילאה, כמובא בכוונות לפני שמונה עשרה ש"א-ל עליון" זה יסוד אבא, ולענינינו גם כן, רבינו הביא את הזוהר שעיקר בנינה של השכינה על ידי חכמה בסוד וגם אמנה אחותי בת אבי, ולכאורה מבואר שהצדיק עליון פועל בבחי' אבא עילאה, ודרכו יבוא המיין דוכרין למטה ליסוד ז"א. אבל אחר העיון הנכון בתורה מבואר שהצדיק העליון הכוונה להתנא שחידש את ההלכה מעיקרא, והצדיק התחתון הוא שבונה ומתקן שוב את הצירוף של ההלכה, והוא בא מכח המלכות של השכינה, ואבא יסד ברתא, אז הוא מעורר את החכמה עליונה.

וע"ע בפירוש הזוהר ריש משפטים להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעט) – ענין רוח הקודש, ונשמת הצדיק, נשמה המשפעת, שבא מהיסוד דרך המלכות, ואילו שאר הנשמות מבחי' מלכות עצמה:

וזה הכלל: שכמה בחינות הם שמתחברות זו בזו, וכלם נקראות נשמה, כי הגוף הוא כלי אחד, מוכן לקבל בו בחינות פנימיות הרבה, שכל אחד מהם יש לו ענין בפני עצמו. והנה זה הרוח הקודש גם הוא בחינת נשמה ממש, המתחברת בנשמת האדם עצמו, אלא שבחינת הנשמה הזאת נקרא: נשמתא דצדיק, מה שאין כן הנשמות ממש, שהם נשמות המלכות. וזה שרש אחד וכו'. וזה הרוח הוא מה שכתוב בתיקון י"ח: רוח הקודש דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, דכתיב: "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב".                   וסוד זה – דע כי כל השראה, היא בסוד מלכות, ולכן השכינה היא השורה: אבל בסוד צדיק – נקראת רוח הקודש, והיינו שההשפעה באה ממנו, אלא שאין שום ספירה משפעת לתחתונים, אלא כל ההשפעה לשכינה, והיא לתחתונים. ואמנם רוח הקודש היא בחינה אחת גדולה, שבו מגיע גילוי אלקות ב"ה אל הנשמות, והוא סוד: "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל. אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך זה. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו (ישעיה סג:יא)", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה. ע"כ, ועיין שם עוד איך שרוח הקודש שייך לכל אחד מישראל.

וכתב עוד שם (עמוד רפ) ז"ל:

והאמת, שכל הנשמות שהם נשמות בני אדם ממש, שהם מקבלות כלם – מתיחסות למלכות. אך זה שאינו אלא נשמה משפעת, לא מקבלת – מתיחסת לצדיק, וגם אינו דבר נפרד אלא שכינתא עצמה, ע"כ.

וע"ע שם (גנזי רמח"ל עמוד רסג) במאמר סוד דמות אדם הכללי שכז"ל:

שהאלקות כולו נקרא זכר שכולו משפיע, והנפרדים הם הנוקבא המקבלת. ובסוד זה יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר, דהיינו המאורות.              ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא: "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים (תיקון סט, קט:), עכ"ל.

הרי מבואר לכאורה שהתנא שמשפעת לתורה שבעל פה שהיא בחי' השכינה, והוא מנשק ומדבק רוחו ברוח הקודש שבשכינה, זה בחי' נשמת הצדיק, מבחי' היסוד ומבחי' כלת משה, והוא הצדיק העליון. והצדיק הגדול שהוא הצדיק התחתון, הוא בא מבחי' כנסת ישראל, מבחי' דוד, מבחי' השכינה עצמה, ומתקן הצירוף של ההלכה ומעלה מ"ן לזיווג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מי נותן את המסר של החיים

ב"ה

בלילה באו הרבה בחורים ודיברתי מהם מהפתק הקדוש והתכלית, והיו הרבה שאלות וויכוחים, והסברתי להם שמן הסתם - כפי שיטת הנפש החיים שלומדים כל היום בהתמדה את התורה כדי שאולי תוך כל זה יהיה איזה שניה פה ושם שמסיחים דעת מהרצונות עצמי, ולומדים לשניה בלי פניה, תורה לשמה, אז אמרתי שמן הסתם זכו לאיזה שניה של תורה לשמה, ובזכות זה זכו להגיע לציון הקדוש של הרמח"ל ולשמוע עוד דברים אמיתים, וכמו שהרמח"ל פוסק כמו האריז"ל שמקסימום מותר ללמוד שעתיים גמרא ביום, לבל כשרון גדול כמו האריז"ל, ולמי שאינו כל כך מוכשר אולי בכלל לא. כי העיקר זה ללמוד לגלות את השם יתברך בעצמו ובכל העולם. וצריכים לעשות התבודדות. והלואי שיתפלל אדם כל היום. והם שאלו אבל תלמוד תורה כנגד כולם, והסברתי להם בודאי בודאי, אבל התורה שאדם לומד זה לפי מדריגתו הנמוכה, וכדי לעלות לקבל תורה יותר גבוה הוא צריך תפילה. והיו עוד שאלות וויכוחים. 

אז שאלו אותי איך אתה יכול לבטל כל הרבנים הגדולים של היום עם כל הניסים שלהם והרוח הקודש?

אז עניתי להם, עם כל הניסים שלהם והרוח הקודש שלהם, שאתם הולכים לאורם כל החיים, לא שמעתם מילה אחת מדברים האמיתים שנוקבים על תהום שאתם שומעים ממני תוך כמה דקות ספורות שפגשתם אותי לרגע. ואיך זה? והרי הרמח"ל שאתם אורחים אצלו, שהיה לומד בחברותה עם משה רבינו, ואליהו הנביא ומלאכים, פוסק להדיא כנ"ל, ואיך הם מעיזים להסתיר דבריו הקדושים מכם ולהורות לכם דרך אחר? והרי הרמח"ל כבר כתב שרוב הרבנים בזמנו היו בשביל כבוד וכסף. וקבלו הסבר שזאת לא אומרת שהיו ממש כולו בשביל כבוד וכסף, רק שבאיזה מידה מסויימת, תחת לעשות את האמת לאמיתו הם נטו אחר בצעם. ואז הם רצו להגיד שזה היה רק בזמן הרמח"ל אבל הרבנים של היום יותר טובים. אבל זה תמיה גדולה להגיד דבר כזה. והיה מול עיניהם הטענה הנ"ל שהרי הם לא גילו להם את האמת שעל זה הרמח"ל פסל אותם שבזמנו.

והם הקשו אלי איך את עוזב את הגמרא, ואמרתי להם אדרבה ח"ו הגמרא קדושה וחשובה מאד, אבל כל דבר יש מקומו, והעיקר זה תפילה וללמוד וללמד מהשם. והם שאלו אז מה אתה עושה סתם עומד ומחלק ניירות (הפתק הקדוש!). אז הפכתי את זה עליהם, הלוא כל השיחה שלנו לברר את האמת והתכלית בעולם, הלוא זה ממש תורה, זה לא דברים בטלים ח"ו. ומה עשה אברהם אבינו כו' כמבואר בדברי רבינו. והרי משה רבינו אמר מי לה' אלי ונאספו עליו רק שבט לוי, ואפילו משבט לוי יצא קרח, שחלק על הצדיק האמת.

וכאלו דיבורים ב"ה.

בקיצור היה שמח מאד, לזרוע את האמת בזרע אמת, בבחורים לומדי תורה בבני ברק (כמדומני), ובעזה"י בזכות הפתק הקדוש הם כבר יהיו ננחים בב"א.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ספר השגת אלקות

ב"ה חבר נתן לי את הספר, הוא אמר לי שהרבנים החרימו, אבל בידעי מהותן של הרבנים של היום לא ראיתי בזה אלא סיבאה לתקוה שבאמת יש בו רעיון חזק טוב ואמיתי. מה שעבר עלי, כפי מה שאני מתיחס לזה, עוד אני סובל, חוץ מהזמן והכוחות וכו'. אבל צריכים לדון את המחבר לכף זכות, שהוא היה ניצול השואה (ובעמ' קלט הוא מזכיר כמה ניסים שהיה לו כאשר נמלט), ועבר כמה וכמה גלויות במחנות אויב וכמעט הרגו אותו, ובסתמא קשה מאד לתאר מה שהוא סבל.

המחבר היה חייט בירושלים בשם בן ציון נחמי' בן חושיאל פרסברגר (ובעמ' קסד בן חושיאל בן דבורה בן יקותיאל מנחם, ובעמ' סה מביא שמות בניו: בן דוד, בן יוסף, נחמה, שמעון בן שלמה שנולד בל"ג בעומר). [פעם לפני כח"י שנים קבלתי ברכה מאיזה חייט במאה שערים שאנשים אמרו לי שהולכים להתברך אליו, ונתתי לו בסתמא כחמש שקל. ולכאורה זה החייט לא המחבר, כך ביררתי].

סוף דעתי על הספר שבאמת כדאי לגנוז אותו, כי לא מלבד שאין נראה בו לשון ומידע חכמים, הוא גם מביא מספר הברית (ענין השמיטות וכו') מה שהחליטו להשמיט (והוא לא הבין את זה...) כי האריז"ל פסלו (וכן רבי נתן מביא שרבינו הקדוש אמר שהוא אינו כן, עיין בספר חיי מוהר"ן אות תכד, ואיך חסיד ברסלב לא ידע את זה, ואיך בעל רוח הקודש לא ידע את האריז"ל?), ועיקר רעיון של הספר, שהוא כותב בבירור ובמפורש רק בעמוד קכז-קל' (שהחלל פנוי הוא אלקות וכו' - וכבר התחיל בזה בעמ' פא-פב, ועמ' קיא, וזה מתאים לעוד כלל שהוא רגיל לצטט שכל רוחני הוא אלקות, אלא שהכלל של רוחני לא מבואר ומבורר מספיק להבין עד כדי כך כוונתו, אבל לאחר שרואים שיטתו בחלל הפנוי, מבואר הדבר שאצלו כל דבר רוחני הוא כבר אלקות חס ושלום חלילה (וכן הוא מביא כמה דברים שהם אלקות, ואיני רוצה להזכיר ה"שמות" שלו - עמ' קכח-ט ובעוד מקומות, וכותב כל זה בפירוש, וכן למש בעמ' קצב כותב שהש"י הוא המחשבה), וכן יש לראות בכמה סיפורים שהוא מביא איך שהוא שמע השם יתברך וכו', ואפילו אם הוא שמע איזה בת קול איך הוא בא להגיד שהוא שמע מפי קב"ה ועוד יותר ממשה רבינו כדבריו. אלא שהסיפור דברים הנ"ל בפני עצמן גם כן הוכחה שכוונתו עד כדי כך, כי יכולים להבין שהוא קיבל מסר מהש"י, ובאופן שהוא מחשיב יותר וכו', אבל לאור שיטתו בחלל הפנוי ובכל הספר מבואר הדבר), הוא ממש נגד כל הספרים הקדושים (והוא בעצמו מודה לזה), ולא זו בלבד אלא שהוא בכלל בלתי הגיון ואי אפשר כמובן לכל בר דעה. ובשביל זה ההחלטה לגניזה.

ועצם הדבר שהוא כותב ספר שלם על ענין לראות את ה', ואינו מזכיר מה שיש בנביאים שכתבו בפירוש וראיתי את ה', וגם רבי נתן מביא את זה בלקוטי הלכות, והמחבר הוא כחסיד ברסלב, והיה צריך לדעת מה שרבי נתן בעצמו אמר לאחד מהמשכילים פעם: אני בעצמי ראיתי את ה', כל זה ממש צועק על עם הארצות של המחבר (ואיני שופטו חס ושלום, ובפרט שהיה ניצול השואה כנ"ל, רק שצריכים לקבוע שאין בהספר לשון חכמים), וכן כמה שאלות שהוא מביא למשל למה משה רבינו מבקש רק אז הריני נא את כבודך, והמחבר מתפאר שאף אחד חשב על זה ואין להם מה לאמר, מעיד על חסרון ידיעותיו, ומעיר שבכלל לא ניסה כהוגן לברר את השיטה שלו עם תלמידי חכמים אמיתים, על אף שהוא טוען שכל התלמידי חכמים לא מדברים עם אנשים פחותים, קשה לקבל שלא מצא שום תלמיד חכם שהיה יכול להראות לו המפרשים על שאלות כאלו ולהסביר לו בהגיון. ועל כל פנים הוא היה יכול לחפש בעצמו בספרים (ועכ"פ הוא מצא ומחכיש דברי הרמב"ם - עמ' קעא).
וכן מה שהוא כותב שמשיח זה השם (עמ' קטו ובעוד מקומות, וע' עמ' קמא שמשיח יבוא עם בית המקדש כי משיח בעצמו הוא יהיה גם הבית המקדש), מאד בעיתי -- אכן בכמה מקומות משמע שהוא כן מאמין שמשיח יבוא כבן אדם, ומה שכבר מביאים בשמו (והוא בעמ' סא) שחמור של משיח זה חומריות גופו, מאד מאד בעיתי (ובטח יהיה לו תשובות על מה שהחמור לבן ויש שופר של יצחק וכו'), רק שדנינן לכף זכות שהוא אומר על דרך דרש.

ועם כל זה קבלתי כמה חיזוקים מתוך הספר, כמה שצריכים להרגיש את השם יתברך בפועל ממש שהוא ממש החיות שלנו והוא יתברך מקומו של העולם. ונהניתי ממה שהוא עמד קצת על הסיפור של מלך הענו, שהדרך לצלם את המלך זה על ידי ענוה, ובאמת אין מה לצלם, כי הלוא המלך נעשה אין, ואני רק בקרוב עמדתי על זה כמו שכתבתי בספר לקוטי נ נח, אבל הוא לא הבין בכלל מה זה אומר, ואדרבה חיזק את עצמו בטעיות שלו.

[ועוד פירכא גדולה על כל המהלך ושיטה שלו, מאד דיבור של רבינו שהוא לא מזכירו ונשמט ממנו, והוא בשיחות הר"ן סימן עו, שבעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא פירוש רש"י ותוספות, עכ"ל. אכן יש בזה אולי חילוקים, ולכן לא סמכתי לפסול מחמת זה, אמנם מה שהוא לא מתיחס לזה ולא מזכירו כל עיקר, זה בעצמו רעיותא חזקה, ואכמ"ל]

והנה הספר מזכיר לי קצת מה כאשר קראתי ספר של אז וזוגדון (אילו ידעתיו הייתיו)  שממציאים איזה דיוק ורעיון קטן ומועניין, ומבטיחים לבנות עליה, וקוראים עוד עשרים דפים, עוד ששים דפים, עוד מאה ועשר דפים, ואין כלום, רק חוזרים על עצמן עוד הפעם ועוד הפעם. אכן בספר זה קבלתי הרבה יותר חיזוק לפחות כנ"ל, והמחבר הוא כמו חבר, כאלו שמסתובבים במקומות הקדושים שאינם מאה אחוז אבל יש להם הרבה נקודות טובות ורעיונות... ואם לא סבלתי כ"כ הייתי אפילו מפסוד מהחיזוק כנ"ל.

קטע אחד שנהנתי וצחקתי (עמ' עח, ויש עוד כמוהו) ז"ל ראיתי בספר ליקוטי עצות המשולש בשם הבעל שם טוב ז"ל (ה"ע - הוא מהזוהר הקדוש) כשבי' כנישתא אחד ישוב בתשובה שלימה אז מהרה יבוא משיח, וזה ממש בושה וחרפה בית הכנסת של חסידי ברסלב אחת מלא תלמידי חכמים עם חברת מבועי הנחל עם חידושי תורה טריים כל חודש ואין אחד שיכול לעשות תשובה שלימה עם כל אנשי בית הכנסת אחת כמובא..

עוד נהנתי ממש"כ בעמ' קלה: פעם באתי בדברים עם רב בישראל ואמרתי לו שהרגלים שלי הם נעשו לי חלשים מאד, אז הוא אמר לי, נו, נעשים זקנים יותר. אבל איזה תשובה ותירוץ זהו? זה היום כבר צריכים לחיות אלפי שנים....

בעמ' קעג הוא מביא שאיזה אדם גדול אמר לו שהרבי שלו (של אותו אדם גדול) פעל בשמים שחסידיו יחיו טוב עם נשותיהם. אז המחבר ענה לו, הרבי שלי (רבינו הקדוש) פעל שמי שלומד לקוטי מוהר"ן לשמה יכול להשיג דבקות  בה' וכו' וכו'.

בעמ' קסב הוא ממציא סגולה ללבוש חתיכת בד סמוט (סור מרע ועשה טוב) או אטלס (אבקש טוב לישראל) כל כל צורון על כל מעיל. או משי (מקום של ישראל).

מעניין מה שהוא כותב (עמ' קמט) שבמלחמת יום הכיפורים תשל"ד (וזה תאריך לידתי) התחילה ממשלת ישראל לטעות ולשקר את כל עם ישראל בארץ ובגולה יותר מתמיד והמחדלים הלכו ונתגברו כל יום יותר ויותר.

והוא מביא מהשקר בעמ' קסה לצלם את הנשמה, ובמקום אחר הוא מביא שני תאריכי הגאולה תשס (המקובל סאלאמן), ותשן. וכל זה לא מראה טוב עליו כלל.

נ נח נחמ נחמן מאומן