כמה מחשבות

 

ליקוטי מוהר"ן תורה נד

והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו, בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן וכו', עיין שם.

עבודה זו רימז הנביא (ישעיה ה:יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. שצריכים לשים לב לכל פעולות ה'. ומיד אחר כך כתוב (פסוק יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, עיין שם. כי על האדם להבין את הרמזים שהשם יתברך נותן לו במקומו ממש, כי השם יתברך מצמצם אלקותו עד נקודת האדם במקום שהוא, וכיון שאינו מעמיק מחשבתו להבין את הרמזים יצטרך לצאת לגלות ללמדם ממרחקים, כי באמת החכמה רחוקה כידוע.

ואף על פי שלשון הפסוק הוא ענין של ראיה – יביטו, ראו, לשונות כאלו שייכים גם כן לענין עין השכל במחשבה, כמבואר כאן בתורה נד, שכל מחשבה נשלח מהאין סוף ב"ה.

פעל ה', פירש רש"י מהתרגום הוא התורה (שעל ידי התורה פעל וברא העולם – קהילת יעקב ערך פו). מעשה ידיו, אלו הצדיקים שנבראוי בשתי ידים (שוחר טוב, תהלים קלט:ה).

 

אף על פי שרבקה היתה נביאה הוצטרכה ללכת לדרוש את ה' מבית מדרשו של שם, (אולי מחמת שהיתה מעוברת בבחינת דינים וקטנות), מן הסתם מחמת עשו שכבר היה נוטה אחר עבודה זרה, וכמו שמצינו אצל אברהם שהשם יתברך לא דיבר איתו עד לאחר שלוט נפרד ממנו (כך כתבתי בס"ד לעיל כד:כה). לדרוש את ה' פירוש רש"י ז"ל שיגיד לה מה תהא בסופה, עכ"ל. י"ל כי מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, ובסוף נעשים אוהבים, ורצתה לדעת אם זה מחלקת לשם שמים שסופה כנ"ל. וכן אינה יוצאת מהתכוון עליה עצמה, כי אם לא תהיה מחלקת לשם שמים, למה אשכל גם שניכם יום אחד (כז:כה), ובאמת התורה העלימה סופה – יום מותה, שלא יקללו הבריות וכו' (רש"י לה:ח). וזה גם כן אותיות רבקה, קברה – הקבר והסוף שלה.

אגב, השם רבקה מצאנו פירושו הרתמה לחיבור בהמות (עיין במשנה עירובין ב., וע' בב"מ ל. הכניסה לרבקה), וכן לעיל פסוק כ', בת בתואל מפדן ארם אחות לבן, פירש רש"י פדן, לשון צמד בקר. וכן הולידה תאומים, שהיו קשורים בבטנה, ידו על עקב עשו. וכן רבקה, ר' זה ב' פעמים ק'.

 

 

 

איש שדה, יש לפרש כי יצחק העלה את התפילה לבחי' שדה (עיין באריכות מש"פ לעיל כד:כה). ופירוש יהודי, מי שרוצה לילך מדרגא לדרגא (חיי מוהר"ן טו – מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וכו'). ועשו לא רצה לעלות מהדרגה שבה היה נמצא בזכות הוריו, ונשאר בדרגת שדה. ואילו יעקב המשיך לעלות והעלה את התפלה לבחי' בית. (בעל הסולם מסביר שהכח של המפרסמים של שקר לעשות מופתים בא מזה שהם מסתפקים להישאר בדרגתם ואינם מנסים לעלות).

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת חיי שרה - רבקה נגד עבודה זרה

 ב"ה

כד:כה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם-מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן.

גם תבן, וכן: תבן גם, ע"ה בגמטריא רב נחמן בן פיגא.

הראשי תיבות של: גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

רב עמנו, ק"ק שזה כמו לשון של בנה עשו, יש לי רב. וי"ל שלשון של יעקב, יש לי כל, כל זה בחי' יסוד כידוע. ויסוד זה בחי' שד"י, סוף בנין הזכר, ובחי' יש די באלהותו. וכיון שהתבן והמספוא היו של אביה שהיה עובד ע"ז, בחי' מי שאין די באלהותו עד שעובד ע"ז, ולכן נסכיו הם בחי' רב. ואחר שפינה ביתו מע"ז (פסוק לא) כבר לא מזכיר את הריבוי, ועוד לא זכה לבחי' כל, אז סתם (פסוק לב) ויתן תבן וכו'.

ונראה לפרש עוד ענין ר"ב, דתנן בסוף פרק א' של מסכת אהלות (משנה ח) לענין טומאת האברים שמטמאים גם באהל, ז"ל רמ"ח אברים באדם, שלשים בפסת הרגל וכו' וכו' מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, ע"כ, דהיינו שמנה שם כל האברים של הידים והרגלים [וי"א צלעות] וסיכם מספרם בפני עצמם, ר"ב.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה י' רבינו גילה בענין הגאוה שהוא בחי' עבודה זרה, שהיא שורה ביותר על הידים והרגלים. וכתב שם ז"ל אלו הבעלי גאוה, הם מעכבים תאוותו של השם יתברך, ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסיגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים, אבל האמת אינו כן, וכו' עיין שם. ומבואר שם שרק על ידי בחי' יעקב יכולים להודיע גדולתו של הקב"ה להעכו"ם, ועיקר גדולתו של הקב"ה הוא שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל. ומסביר שם למה דוקא יעקב, כי צריכים להעלות התפלה מבחי' הר ושדה לבחי' בית, כי בבחי' בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיה נו) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ואילו אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פח), שאינם מן היישוב. ורק על ידי התפילות של יעקב מתיישב השכינה באופן שגם העכו"ם יכולים לדעת שיש אלקים. ועל כן אלו בעלי הגאוה, שהם לא סתם אנשים, אלא אנשים שהתענו וסיגפו את עצמם, עד שבאו לסמוך על עצמם, ומונעים את עצמם ואחרים מללכת אל הצדיק האמת להתפלל, הרי הם מעכבים תאווותו של השם יתברך. וזה הגאוה היא בחי' ע"ז כנ"ל.

הרי מבואר איך שעבודה זרה דייקא תלויה בר"ב בעל גאוה [עיין עוד בזה בליקוטי מוהר"ן תורה ח', שהצדיק האמת הוא בחי' מרדכי בגמטריא רב חסד, היפוך הרבנים – אלופי עשו. רב חסד הוא התיקון הו' של י"ג תיקוני הזקן, שהם הי"ג מידות של רחמים. והרי ממנו עד הי"ג האחרון, ח' תיקונים. ח' פעמים הוי"ה בגמטריא יצחק בעלה של רבקה. (הח' תיקונים הראשונים הם בחי' אברהם – רמ"ח, ח' פעמים א"ל כמבואר בספר אדיר במרום)] ושורה בר"ב אברים של הידים והרגלים. וי"ל שזה מה שאמרה רבקה, רב עמנו, עמנו בגמטריא נגלה וסוד, אם הב' תיבות, כמבואר בתורה י' שם, שהידים והרגלים הם בחי' נגלה ונסתר.

ובתורה י:ד כתב עוד ז"ל השב (אשת האיש – הנאמר אצל שרה, בראשית כ) ר"ת ה'ר ש'דה ב'ית, עיין שם. השב בגמטריא רבקה. כי רבקה עם יצחק קבלו את בחי' הר מאב'רה'ם וש'רה', והם המשיכו להעלות את התפלה לבחי' שדה, והולידו את יעקב שהעלה אותה לבחי' בית. וכן רבקה, עם ב' כוללים (כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה. וי"ל שזה מה שאומרים במנחה של שבת, יצחק ירנן, ירנן בגמטריא שדה ע"ה (אברהם יגל, יגל, עם מילואו – יוד גמל למד בגמטריא ההר. יעקב ובניו ינוחו, בחי' בית מנוחה).

כתוב בישעיה (ה:ח) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ. ובמדרש הוא שם בר"י קרא ז"ל הוי על שגרמו בעוונותיהם שמגיעין חרבן בית ראשון לחרבן בית שני, שדה בשדה יקריבו, גרמו לבית לעשות שדה, כמה דאת אמר (ירמיה כו:יח) ציון שדה תחרש והר הבית לכמות יער, מי גרם להם לחרב, עד אפס מקום, שלא הניחו מקום שלא עבדו עליו עבודה זרה, ע"כ.

[הו"י הוא הצירוף של צפון, כי ג' אותיות י"הו, יש להם ו' צירופים, ויש כמה דעות איך לסדר אותם. צפון הוא בחי' יצחק, בחי' גבורה, בחי' ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'].

הרי בע"ז שלהם – 'עד אפס מקום', 'יקריבו' את הבית והורידו אותו לבחי' שדה, הבחי' השייך לרבקה – אותיות קרבה\הקרב. ולא החריבו והורידו אותו יותר עד בחי' הר, כי רבקה כבר אמרה לאליעזר כאן, גם תבן גם מספוא רב עמנו (-אולי יש לפרש עמנו, מלשון גחלת עמיא, דהיינו שמתחלשת והולכת לכבות, כמו שהופיע בדף ימי של היום בבא קמא), מספוא בגמטריא מקום ע"ה, וגם יש בו את האותיות: אפס, הרי עד אפס מקום. הרי בכחה של רבקה להעמיד את מעמד התפילה בבחי' שדה אפילו עד אפס מקום – שלא הניחו מקום שלא עבדו ע"ז. וזה מש"כ בפסוק לא – ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, פניתי הבית, בחי' חרבן הבית, ונשארת בבחי' שדה, ומקום לגמלים, כי הגמלין רובן כשרים (פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום), אבל אינם במעלת הספנים – שרובן חסידים (פרש"י ז"ל שפורשין למקו הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין). והרי כל הסיפור של רבקה כאן מדבר על הגמלים, וזה בחי' שדה. ועוד צריכים להעלות לבחי' בית, על ידי יעקב, בחי' הספנים, ה"ס בגמטריא אדנ"י – פנים, בחי' פניא-ל\פנוא-ל (בראשית לב:לא-לב) כי ראיתי אלקים פנים אל פנים.

[ויש להתבונן עוד, כי המשך הנביא ישיעה שם – הוי מגיעי בית וכו' -פסוק ט – באזני י"צ אם לא בתים רבים לשמה וכו'. באזני ה' – בחי' שם ס"ג. וידוע מהיחודים של האריז"ל עה"פ חדשים לבקרים רבה אמונתך, סופי תיבות כמנין ק"ה בגמטריא ס"ג עם המ"ב אותיות, וי"ל זה בחי' רב-קה. גם 'עמנו' ראשי תיבות של ד' עיקרי המילואים של שם הוי"ה ב"ה ע"ב מ"ה ן"ב וס"ג.]

ואגב, עכשיו שפירשנו בס"ד שמספוא הוא במגטריא מקום, הרי – גם תבן גם מספוא, רמז למה שמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יא, שתבן לשון תבונות התורה, והדיבור של איש ישראלי מאיר לו לכל המקומות שצריך לעשות תשובה, עד שזוכה לתבונות התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת חיי שרה - רמזים על דרך נ נח נחמ נחמן מאומן - מתוך הספר לקוטי נ נח

ב"ה

חיי שרה

כג:טז וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסחר. הסופי תיבות של: אברהם לעפרן את ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הס"ת של: הכסף אשר דבר באזני ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: באזני בני חת ארבע ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר עם שני כוללים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כד:ז ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני (ר"ת אלול, ע' בלק"מ בזה) משם. אב"י, זה ידוע ר"ת ישראל בער אודסר. אר"ץ עם האותיות, בגמטריא ברסלב. מולדתי ע"ה נ נח נחמ נחמן מאומן. ולכן כתוב ג' פעמים בפסוק אשר, אותיות רא"ש, כמו שמבואר בלק"מ שיש ג' ראשים, שצריכים להביא את הראש שלך, לראש בני ישראל, בראש השנה. גם הס"ת של דבר לי ואשר נשבע לי, וכן הס"ת של הארץ הזאת הוא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן לזר-עך את-ן  עךא"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הוא ישלח מלאכו לפנ-יך ולקח"ת- עם האותיות גמטריא פת"ק. ועוד תמצא הרבה רמזים, תן לחכם ויחכם עוד.

כד:כא למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית. ואנכ"י פנית"י עם ב' תיבות בגימטריא: אני הוי"ה אני נ נח נחמ נחמן מאומן. כי עיקר הסרת עבודה זרה מן העולם הוא על ידי הצדיק (ע' למשל בלקוטי מוהר"ן תורה י').

כד:כח ו'אם ל'א תאבה האשה ל'לכת א'חריך ונקית, ר"ת אלול כמובא בלקמ"ת (פז). ור"ת של כל התיבות בגימטריא 478, עם אב"ה של תאבה, 486, והכוללים של כל התיבה = 491, נ נח נחמ נחמן מאומן.

כד:מח הנחני בדרך אמת לקחת, הנחני, יש בזה האותיות של נ נח, מוקף י"ה דרכו של התורה הקדושה בשמות משפחות בני ישראל. בדר'ךאמתל'קחת – ךאמתל – אותיות את מלך – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כד:סה ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתינו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס. והנה ענין ותתכס, הוא ענין תיקון הברית כענין הפסוק כי היא כסות”ה לבדה (כמו שהזכרנו לעיל אות קו), בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן הס"ת של ותקח הצעיף ותתכס, פסח, בגמטריא נחמן. ולכן צעיף, ר"ת צ'דיק י'סוד ע'ולם, והפ' בעצמו בגמטריא יסוד, א"נ רמז להזכיר את הצדיק בפה, פה סח, ורמז על השם הקדוש המופיע בפתק, פצפצי”ה, כי צעיף, זה צ, עי, זה פ', יפ, זה צ', פ, הרי צפצפ, והה' של הצעיף, והי', הרי פצפצי”ה. ויש פה רמז על שני העלמות, צעיף ותתכס, הינו עולם הזה ועולם הבא. וכמו שאיתא במפרשים שראתה את יצחק יורד מן השמים, רמז להפתק מן השמים. מעולם הבא לעולם הזה. “אדני ותקח" ע"ה בגמטריא פתק. וכן הס"ת של "ותאמר אל העבד מי האיש להזה ההלך בשדה לקראתינו”, בגמטריא פתק (בגמטריא שפר). ההלך, בחי' פשוט, בשדה, ב' – כפול, ש' – שלוש, כי השין זה תמיד רמז על השלשה קוין, ד"ה, ד' זה מרובע, ד"ה בחי' רביעית ההין, שהוא ענין השיר פשוט כפול משולש מרובע שעושה מהדלת ד"י – ה' כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט. וזה לקראתינו, כי זה היה בחי' קול השופר ההלך לקראתינו במתן תורה.

ויאמר העבד הוא אדני, ס"ת הם הראשי תיבות של ר'בי י'שראל ד'וב א'ודסר.

האיש – איש במילואו, אלף יוד שין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הלזה ההלך = נ נח: הלזה – עם האותיות, נא – נ' ע"ה. ההלך גמטריא ס – נח עם האותיות.

כד:סז ויביאה יצחק האלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו. והנה בלקוטי מוהר"ן כתוב ששרה זה בחי' השיר שיתער לעתיד. ולכן בודאי וינח"ם יצחק (ר"ח אותיות בפתק) אחרי (בחי' אחוריים) אמו (עם האותיות הכולל, נ”א תיבות בפתק). והס"ת של ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק, ע"ה בגמטירא פתק.

רבקה, אותיות רה - בק- ר"ה – ראש השנה. בק – אומנה. ונראה שזה הסוד של ראשו של עשו, רבקה גמטריא רז ק'. בחי' רברבי (תרגום אלופי) עשו. בחי' חש, מחשמל, עשו חסר מל ע"ה (בפרקי דר"א פרק כ"ח שעשו מאס בברית מילה) = רבקה. כי רישא דעשו בעטפיה דיצחק (פרדר"א פרק כט), והרי אשתו של אדם נקראת השכובת בחיקו, הרי רישא של עשו בסוד רבקה. ונראה שזה ענין ויתרצצו, יתר צ'צ', בקרבה, ב' קרבה\רבקה. וע"ע לקמן אות שפז, ואכמ"ל.

כה:יז ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. בקיצור ישמעאל חי קלז שנה, שנה זה גמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה, קלז, גמטריא מאומן! (וכן לוי, וכן עמרם בן קהת, ע' משכ"ל אות קפה). כי רבינו כתב בלקוטי מוהר"ן (בכמה מקומות, ע' תורה ז,ח,ט) שישמעאל זה בחי' הצדיק שהשם יתברך שומע לתפילתו א"נ שהצדיק שומע את הנאנח"ות. ולכן כל פעם חוזר וכותב שנה, כי שנה זה גמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה, שחוזר ג' פעמים. ובזה י"ל מה שסבא אמר לא ליתן את הנ נח להערבים. כי יש לנו לקיים את הנ נח שישמעאל זה הצדיק כנ"ל, או ח"ו זה לעומת זה. ויש פה עוד הרבה רמזים, ובפרט בפסוק הבא וישכנו מחוילה (נח"מ) עד שור (ננח עם האותיות) וכו' על פני כל אחיו נפל (בחי' אחוריים), אכמ"ל. ויהי רצון שנזכה לראות את הקיום של ויאסף אל עמיו, שנביא את הציון הקדוש של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן לארץ ישראל בב"א.

נ נח נחמ נחמן מאומן

העיקר זה התבודדות בשדה

ב"ה

יעקב אבינו היה איש תם יושב אהלים - יושב ולומד תורה יומם ולילה, ועם כל זה יצחק לא רצה ליתן הברכות אלא לעשו שהיה איש ידע ציד איש שדה (פרשת תולדות, בראשית כה:כז). וכאשר יעקב נכנס בחכמה לקבל את הברכות, יצחק שיבח אותו, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (כז:כז), כי ביצחק עצמו כתיב (חיי שרה כד:סג) ויצא יצחק לשוח בשדה, וזה מה שהיה חשוב לו, השיחה בשדה, ההתבודדות עם השכינה הקדושה המכונה שדה (כי שד"י זה בחי' יסוד הזכר, ושדה זה נקבה של שד"י).

אכן קשה, הלוא באמת יעקב אבינו לכאורה עוד לא זכה אלא להיות יושב אהלים, על התורה, ואיך זכה שהתורה יעיד עליו כריח שדה אשר ברכו ה', שיכנס עמו ריח גן עדן (רש"י שם). ולכאורה זה היה מכחה של רבקה, וכמו שרבינו אמר (חיי מוהר"ן תקסג) שבימי יצחק השכינה היתה נקראת רבקה, וכן רבקה עם השני כוללים (- על פי כללי ר' אברהם אבולפיה כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה, אז כאשר יעקב קיים אל תטוש תורה אמך, אמך זו השכינה, זו רבקה, הוא זכה לבחינת שדה. אבל עם כל זה, זה היה רק בכח אמו, ועוד לא זכה בעצמו להשיג את זה, עד שיצחק אבינו הטיף לו מוסר (בסוף הפרשה - כח:א-ב) לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם וכו', ואז קיים שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, ואז ממש קיים אל תטוש, כי הוא כבר התחיל לשמוע אל רבקה אמו, ועכשיו לא נטש פיקודיה כאשר שמע למוסר אביו, ואז הוא היה בשדה עשרים ושנים שנים. וראה שחז"ל גילו לנו שיושב אהלים זה לימוד התורה, ועוד הוכיחו וגילו שקודם שיעקב הלך לפדן ארם לבית בתואל הוא היה י"ד שנים בישיבת של עבר, אבל זה לא מפורש בתורה, רק מה שמפורש בתורה באריכות גדול הוא כל עבודתו בשדה, יפה שיחתן של עבדי האבות יותר מגופה של תורה. וזה בחי' רחל ולאה כמבואר באריכות בלקוטי הלכות מובא בסוף ספר השתפכות הנפש איך הם בחי' לעשות תפילות מהתורות, כי רחל זה בחי' תורה שבעל פה, ולאה בחי' התפילות על התורות. וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, ראשי תיבות רחל, והסופי תיבות בגמטריא ק"ה כמבואר ביחודים שגילה האריז"ל שזה הגדלת לאה - ס"ג - על ידי הג' י"דים - מ"ב. והרי רחל וס"ג עם הששה אותיות של רחל לאה, בגמטריא רבקה, ולאה במילואה - למד אלף הי עם ק"ה הנ"ל ושני כוללים בגמטריא רבקה.

ואף על פי שיעקב כבר זכה לרחל ולאה, הוא עוד לא התפאר שיש לו רב כמו עשו (וישלח לג:ח), אלא אמר יש לי כל (שם פסוק יא) ופרש"י ז"ל כל ספוקי, ע"ש, כל ספוקי עם הכולל בגמטריא רבקה. ורק כאשר יעקב שמע שעוד יוסף חי, כתיב (ויגש מה:כה) ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה - הראשי תיבות בגמטריא רבקה, וכן אותיות היסוד (-אלו שלפני הסופי תיבות, כי הס"ת בחי' מלכות, ושלפניה בחי' יסוד) של ויאמ'ר ישרא'ל ר'ב עו'ד יוס'ף - בגמטריא רבקה, אז בכח של יסוד יוסף, בחי' שד"י זכה לבחי' שד"ה, לבחי' רבקה. כי אז ותחי רוח יעקב, שרתה עליו שכינה (רש"י), בחי' ראה ריח בני, ופרש"י ז"ל רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי, עכ"ל רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל, ראשי תיבות בגמטריא תורה, בחי' תורה אמך, ועוד יוסף בני חי ראשי תיבות בגמטריא הוי"ה בחינת מוסר אביך. כי דייקא על ידי יוסף לקה על חסרונו בכיבוד אב ואם, ועכשיו שעוד יוסף חי, השלים לקיים את זה במילואו. כי אפילו כל אותן שנם של התבודדות שזכה לבחי' רחל ולאה ואפילו להביא יוסף בעולם, הוא עוד לא זכה אלא לבחי' כל, ועשו לעומתו היה שולט ברשעתו על ה"רב", והוא עוד לא זכה כראוי ליכנס לקחת את הברכות, עד שזכה לרב עוד יוסף, רב עם ו' (בחי' יוסף כידוע), בגמטריא יצחק. וי"ל על פי תורה נב בלקוטי מוהר"ן שאפילו אחר הרבה התבודדות שזוכין לבטל כל המדות רעות, עדיין נשאר ממנו כלום, דהינו שעדין לא בטל לגמרי הגאות הוגסות עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר, ועל כן צריכין להתיגע ולהרבות בהתבודדות עד שלא ישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת מה באמת עד שיזכה לבחינת בטול באמת ע"ש. ומ"ה זה בחי' משה רבינו ע"ה כידוע, ולכן יעקב יוסף עם הח' אותיות בגמטריא משה ע"ה. ואז זכה לבחי' רב ושליט. וזה מה שאמר אלכה ואראנו בטרם אמות, שלכאורה היה יכול לומר ואראנו טרם אמות, אלא שכאן רימזה שבאמת בטרם, עוד לפני, הוא מת, הוא ביטל את עצמו לגמרי להשם יתברך. ולכן כאן זכה לכלול כל האבות והאמהות, ויאמר "ישראל רב" - ראשי תיבות, יצחק, שרה, רבקה, אברהם, לאה, ב' - בלהה (וזלפה י"ל זה הכולל של השבעה אותיות - ז, אי נמי, ע' של עוד, במספר קטן ז).

נ נח נחמ נחמן מאומן