Posts
ב"ה
ספר שיחות הר"ן
א.
כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים (תהלים קלה:ה). דוד המלך ע"ה
אמר: כי אני ידעתי, אני
ידעתי דיקא, כי גדלת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו, ואפלו לעצמו אי אפשר לספר
מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, וכו' וכו' ועל כן אמר 'כי אני
ידעתי', אני ידעתי דיקא, כי אי אפשר לספר כלל, ע"ש.
מה
שרבינו דייק 'אני' שאי אפשר לספר לאחר, מובן, אבל קשה איך דייק שאי אפשר לספר אפילו
לעצמו מיום ליום, והרי דוד המלך אמר, ידעתי, שלכאורה סובל שלושה פירושים, ידעתי כבר
בעבר עד עכשיו, אי נמי, רק בעבר ידעתי – אבל אי אפשר לפרש כן אלא כאשר מפורש כן,
כי בסתם לא נתבטל הידיעה. אי נמי, יודע אני עכשיו. ולפי הפירוש הראשון, הרי דוד
המלך מספר איך שכבר ידע מגדולתו, ואם היות ששאר אנשים לא ידעו הגדולה, כי 'אני'
דייקא, אבל לא שולל את עצמו מהידיעה עכשיו בהוה. ולכאורה אדרבה, אם דוד המלך היה
אומר, אני יודע, היה ניתן לדייק, וכי לא ידע את זה כבר בעבר, ועל כרחך הידיעה של
עכשיו מיוחד. (דבר זה העירני בחור אחד בכותל המערבי).
וכן
יש לעיין להבין כוונת רבינו שאינו יכול לספר מיום לחבירה את הזריחה והתנוצצות, האם
באותו יום הוא כן יכול להביע אומר את הזריחה והתנוצצות? כי לכאורה הפירוש של זריחה
והתנוצצות הוא גופא זה שאינו ניתן לממש כלל במילים – וכמו שרבינו בעצמו אומר בהמשך
ז"ל מה שאי אפשר לפה לספר ע"כ. אלא די"ל שכל עת ששורה עליו הזריחה
וההתנוצצות, הוא יכול לדבר מתוך ההשראה להוציא מילים שמעידים על אותו הזריחה והתנוצצות.
ועם כל זה, אותם מילים לא יספיקו לכלול בתוכם עוצם ותוקף הזריחה, כי אפשר לפה לספר,
ולכן אי אפשר לספר את הזריחה ליום אחרת.
וי"ל
אפילו לא היה אומר אני, רק – ידעתי, היה ניתן לדייק, שרק הוא ידע, ולא אחרים. והרי
'אני' לכאורה מיותר לגמרי. ופירוש 'אני' גילה רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן
תורה עג, שהוא ענין התקשרות א-נ-י, אלף שהוא בחי' צדיק, נ – בחי' דיבור, י – בחי'
מחשבה, והוא כלי שבו השם יתברך מוריד לו שפע, ע"ש. וי"ל שזה כוונת דוד
המלך כמו שגילה רבינו כאן, 'אני ידעתי', שאותם מילים שדוד הוציא בהשראה של הזריחה
והתנוצצות בידיעת גדולת השם יתברך, הם בחי' 'אני', והרי אני ידעתי, אבל רק 'אני',
רק אותם המילים שהוציא מתוך ההשראה, שהם בחי' אני כנ"ל, אבל עוצם תוקף הידיעה
אי אפשר לספר ולדעת מיום ליום. אכן כאשר ידעתי את זה, אני ידעתי! אני בעצמי, וכמו
שרבינו פירש בליקוטי מוהר"ן תורה כב, ובחיי מוהר"ן קמז, אני זה הנשמה – ועיקר
הזריחה והתנוצצות הם לבחי' הנשמה. והמילה 'אני' כאילו מיותר, כי זה מה שמספר את
הידיעה, הוא מספר הבחי' של 'אני' של הכלי שעשה כנ"ל.
ובזה
מיושב מה שהקשיתי לקמן, כי באמת מצינו פסוקים שמספרים גדולת השם, כי בודאי יש ענין
לספר גדולת השם כפי מה שהאדם זוכה להרגיש וכפי הזריחה וההתנוצצות שזוכה, אכן
השבחים יהיו רק בבחי' מה שהפה יכול לספר, ואילו כאן דוד המלך גילה שיש ידיעה מעבר
ומעל מה שיכולים לספר בפה. וזה מה שרבינו אומר כאן ז"ל שמה שכתוב אחריו
(תהלים קלה:ו) 'כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ' וכו' הוא ענין אחר לגמרי ורחוק
לגמרי משבח 'כי אני ידעת', ע"ש.
