Breslov Books In ENGLISH!

English Breslov Books to Read Online on this blog

Donate to NNNNM!

Translate

Welcome to Na Nach!

FREEDOM - LIBERTY - EMANCIPATION
Showing posts with label אזמרה. Show all posts
Showing posts with label אזמרה. Show all posts

Thursday, April 4, 2019

אזמרה - לקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב

ב"ה במסכת ערכין (ח:) רבה כרבי אלעזר - שצדקתך כהררי אל שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו עונות בתהום רבה (רש"י), בחי' ישוב ירחמנו יכבוש עונתינו, כי הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכויות. ורב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא - שאלמלא צדקתך  כהררי אל שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות ("נושא עון" נושא ומגביה כף העונות למעלה כדי שיכריעו הזכויות) מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעים עד תהום רבה (רש"י). 
יש לפרש שאלו השני דרכים להבין תורת אזמרה. שפירוש הפשוט שמלקטים נקודות טובות ומרימים אותם, זה כפי רב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא. ופירוש התורה רפ"ב אזמרה על פי הרמח"ל שכל יהודי יש לו הנקודה או נקודות שלו ואלו הנקודות צריכים להאיר ולהביא לכל תוקף, זה כפי רבה כרבי אלעזר, ודוק!!!!
נ נח


Friday, October 12, 2018

תורה רפב - אזמרה - האם ניתן לעשות את זה על מת

ב"ה

תורה רפ"ב אזמרה – כבר הבאתי יסוד וביאור עמוק לתורה זו מהרמח"ל בדעת תבונות חלק ב' אות סב [ז"ל יתרצה המאציל יתברך שמו שהבחירה המועטת הנמצאת באותם המצוות המועטות הנמצאות בפושעי ישראל, שהם באיברים פרטיים, תהיה ממשכת אחריה תיקון כל שאר האיברים כלם על ידי העונש, כי נפרד מהם הס"א על ידי העונש, בכח הבחירה הזאת הנמצאת בהם, ודי לו בזה, כי כבר גם הנהגתו כך הכינה מתחלה וכו' ע"ש]. ונראה לפי זה שיתכן אולי לעשות ולפעול התיקון של אזמרה אפילו על מת, משא"כ לפי שטחיות ההבנה של תורה זו, שנותנים כח להנקודה טובה להתגבר ולכבוש את כולו, הרי אחר פטירת בן אדם כבר עבר זמנו.



נ נח נחמ נחמן מאומן


Saturday, June 30, 2018

תורת אזמרה - תורה רפ"ב - מבואר בפירוש על פי הרמח"ל!

ב"ה

אחד מהתורות הכי יסודי של רבינו הקדוש, למצוא נקודה טובה בכל יהודי ולהתיחס אליו רק דרך אותו נקודה טובה ועל ידי זה הכל יתהפך לטובה. וכן מבואר שם ובהנוגע לתורה זו שרבינו אמר שלא יתכן אפילו בהרשע הכי גדול, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, שלא ימצא בו איזה נקודה טובה.
ונשאר קצת להבין את זה, איך באמת יכולים להפוך הכל לטובה רק על ידי נקודה טובה קטנטנה? ועוד הרי הרשע שאין לו אלא איזה נקודה טובה, אפילו אם נתחזק מאד אותה נקודה טובה, אין לו עוד כלום טוב לעמוד בעדו, אז כמה זה יכול לעזור לו באמת?

אז הרמח"ל מסביר שבעצם נשמת ישראל הוא ממש טוב כחלק ממחויב המציאות הטוב (ע' לקוטי מוהר"ן תורה נב), אלא שהם מנותקים משורשם, וכל מיני רע נספח עליהם ומונע אותם ומבדיל אותם משרשם, וכל אחד יש לו הנקודות טובות שהן הם שרשו בטוב, רק שצריכים לקשר את הטוב ההוא לשרשו, ואז הכל מתוקן. נמצא שלא צריכים רק לקשר אותו, הנקודות טובות שלו לשרשן בקדושה, אז ממילא הוא כבר מתוקן לגמרי, כי הרע כבר בטל לגמרי, כי לא היה יכול רק לעכב אותו, והוא כבר מקושר בטח. כך הבנתי דבריו לעת עתה. וזה כמו חולה שסובל כל מיני מחלות, וצריכים רק לקשר אותו לשים בדם שלו מה שהוא צריך, וממילא חיו יחיה, ויבריא, ויתחזק, וכל המחלות יפלו ויתעלמו.

והנה אביא כאן כל דברי הרמח"ל בשלימותם.






נ נח נחמ נחמן מאומן








Friday, August 18, 2017

חלוקי הנחל יסוד א' שהכל מהשם יתברך - בו כתוב שזה יסוד של תורה רפ"ב אזמרה?!

ב"ה
בספר חלוקי הנחל לר' יצחק ברייטער זצ"ל הי"ד יסוד א' כז"ל יסוד היסודות ועקר העקרים, מה שזכינו לשאב ממימי הנחל, הוא לידע ולהודע כי כל מה שעובר על האדם בין ברוחניות בין בגשמיות, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל בגזרת היוצר הוא, כי אם האדם איננו ראוי ולא זכה עדין להתקרב אל קדשה ואל המצוה לעשות אותה, מבלבלים אותו מן השמים ממנה, כי נתגלגלת בתוך מחשבותיו מחשבה מבלבלת כזאת, אשר אינה מניחה אותו לעשות הדבר שבקדשה אף שרצה לעשותה, וכל זה אינו חס ושלום לנקמה מהשם יתברך, כי אם ברחמיו יתברך, המרחם על כל מעשיו, יודע ועד דין אמת, כי אי אפשר לקרבו אל הטוב כי אם בדרך זה, להודיעו איך הוא רחוק מטוב, ואיך הוא עומד במדרגה פחותה כזו, ואין עליו לעשות כי אם לצעק אחר המעשה הרע להשם יתברך על זה, ולספר הכל לפניו יתברך, ולשפך לבו בתחנונים ולפרש שיחתו לפניו ולבקש ולהתחנן על נפשו, שיזכהו השם יתברך להתקרב אל הדבר שבקדשה, וזהו נפלאות תמים דעים, ועל יסוד זה סובבים הולכים כל המאמרים וכל התורות של הלקוטי מוהר"ן, וכל מיני התחזקות, ובפרט התורה "אזמרה לאלקי בעודי", לקוטי מוהר"ן ח"א סימן רפב, מה שצריכין לדון את עצמו ואת אחרים לכף זכות, כי זהו עקר הלמוד זכות שכל הירידות שעברו עליו ועליהם, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל מן השמים כדי לקרבו בדרך זה. אבל הרחוקים מהצדיק האמת אינם מבינים זאת, וגם המקרב צריך זכות גדול שיזכר זאת תמיד, ועל הכל מזה מה שעובר עליו יתחזק בתפלה להשם יתברך, שיתקרב על ידי הירידה ואל יתרחק על ידה חס ושלום, וכן בלקוטי מוהר"ן תנינא סימן פב בהתורה "כי תצא", מענין כסדר ושלא כסדר בין ברוחני בין בגשמי, והבחינה מכ כחינו המובא שם הכל כנ"ל, וזכות ההתגלות הזאת יעמוד לנו לילך בזה, אמן, ע"כ.
והנה היסוד קיים ויציב, אבל מה שכתב שהוא מיוסד בתורה רפ"ב – אזמרה, תמוהה מאד, כי מבואר שם, וביותר במפרשים, שאין הדיון לכף זכות שם אלא למצוא נקודה טובה, ומוהרנ"ת בעלים לתרופה אפילו מביא לשונו רבינו שנתן כמה דוגמאות על נקודות טובות הנמצאים, וזה ממש בלי לסמוך בכלל על היסוד הזה שהכל מהשם יתברך, אלא אדרבה למצוא משהוא טוב שהוא כן זכה. ולכאורה על כרחך צריכים לומר שרי"ב זצ"ל הבין בתורת אזמרה, שלאחר שמוציא נקודה טובה, אז צריכים להפוך את הבן אדם על דרך היסוד הזה, והיינו שבלי שמוציאים שום נקודה טובה בהאדם אין על מה לדבר, כי לאיזה צד זכות יש להפוך אותו אליה, להגיד שהשם יתברך עשה את הכל, בסדר, אבל האיש הזה כולו רע, אבל לאחר שמוציאים איזה נקודה טובה, אז כבר יכולים לתפוס את הבן אדם על צד הטוב, ולהקימו חזק ויציב על צד הטוב, ואז לפטור את כל הרע נגדו. וצריכים לומר שזה החלק של "התשובה" שרבינו כתב שם שעל ידי שרואים את הנקודות טובות שבו יחזור אותו בתשובה.
ועדיין צ"ע למה הוא מוכרח לפרש את התורה רפ"ב ככה, שלכאורה לא צריכים לזה בכלל. והשם יתברך יאיר עיני בתורתו אמן.
ב"ה באמת הש"י האיר עיני אחר כך, כי מצאתי דברי הרמח"ל שמבאר הענין שהעיקר הוא הנקודה טובה, כי כל מה שסביב לא היה בכלל מוטל עליו, ולכאורה לזה ר' יצחק ברייטער רצה לחתור. והבאתי את דברי הרמח"ל באריכות בפוסט אחר עיין שם.
נ נח נחמ נחמן מאומן


Friday, May 26, 2017

תורה רפ"ב - אזמרה - בעיקר שייך להצדיק ולעשות על עצמך

ב"ה
ידוע כמה חשוב תורה רפ"ב של לקוטי מוהר"ן, "אזמרה" - לדון כל אחד לכף זכות על ידי שמחפשים ומוצאים איזה נקודה טובה, ועל ידי זה ממש מעלין את הבן אדם לכף זכות. ורבי נתן אמר שעל ידי זה יכולים להחזיר את כל העולם בתשובה. וכל העולם מתפעלים מהתורה הזו. אכן לעומת זה, רבי נתן קורא את התורה הזו "פרה אדומה" שמטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים, כי ח"ו על ידי יכול בן אדם להיות שמח בחלק הרע ולא יבקש ולא ישים כל מגמתו ותשוקתו לעלות להשם ולעשות תשובה תמיד כמו שצריך וכמו שרבינו מגדיר איש יהודי, וכו'.

והנה אתמול שלחו לי אוסף של כל המקומות שסבא דיבר על "אזמרה" - וזה לא הרבה בכלל, רק כמה מקומות בודדות, וכבר רואים מזה בלבד לכאורה, שהוא לא ראה שזה עיקר הדרך של ימינו. ומתוך הציטוטים לכאורה יש לראות שסבא קבע שעיקר העבודה הזו של "אזמרה" הוא עבודה של הצדיק, ועל האדם לעשות על עצמו - בכח הצדיק - לחיות את עצמו, ועל רשעים סבא כותב בפירוש שרק הצדיק יכול לעשות "אזמרה", ועל סתם אחרים, משמע שכל אחד יכול, אבל העיקר שזה עבודת הצדיק, ורק לעשות על עצמך בכח הצדיק כנ"ל.

וצריך עיון בכל זה למעשה. אבל כך נראה לעניות דעתי. והנה הציטוטים מסבא, ותראה ותדין אם צדקתי.

בְּסוֹף הַקֵּץ שֶׁאָז יִתְגַּבֵּר הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְאֹד, וַאֲזַי יִהְיֶה עִקַּר הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ שֶׁדָּן אֶת הַכֹּל » לְכַף זְכוּת, וּמוֹצֵא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת אֲפִלּוּ בְּהַנִּדָּחִים וְהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר, וּמְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁנֶּעֱלַם וְנִסְתַּר בִּמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים מֵה' יִתְבָּרַךְ, וּמַעֲלֶה הַטּוֹב מֵעִמְקֵי עִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת. שֶׁזֶה עִקַּר עֲבוֹדַת הַצַּדִּיק שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל לְרַפְּאוֹת הַחוֹלִים בְּיוֹתֵר עַל-יְדֵי גֹּדֶל כֹּחוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּלִים וְצִמְצוּמִים נִפְלָאִים כָּאֵלֶּה בְּחָכְמָה נִפְלָאָה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְהָאִיר גַּם בָּהֶם הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת כְּדֵי שֶׁיִּתְקָרְבוּ גַּם הֵם, וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִהְיֶה עִקַּר הַתִּקּוּן וְהַגְּאֻלָּה בַּקֵּץ הָאַחֲרוֹן. 
אבי הנחל חלק א-י.


אוֹתָן הָרְחוֹקִים וְהַגְּרוּעִים בְּיוֹתֵר שֶׁכְּבָר הִזְקִינוּ בְּרִשְׁעָתָם וְנִתְעַבּוּ וְנִתְגַשְּׁמוּ מְאֹד, אָסוּר לַעֲסֹק בְּתִקּוּנָם מִי שֶׁאֵין כֹּחוֹ חָזָק וְגָדוֹל בְּיוֹתֵר כִּי יוּכְלוּ לְהַזִּיק לוֹ מְאֹד, רַק הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא הָרַבִּי וְהַמַּנְהִיג הָאֱמֶת שֶׁל כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁכֹּחוֹ אַבִּיר וְחָזָק מְאֹד מְאֹד יָכוֹל לְתַקְּנָם וּלְהַעֲלוֹתָם וּלַהֲבִיאָם אֶל הַתַּכְלִית הַטּוֹב. כִּי זֶה הַצַּדִּיק מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ עִם הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים וְהַקַּל שֶׁבַּקַּלִּים, וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר וּמַעֲלֶה וּמְקַבֵּץ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם, מִכָּל אֶחָד, וּמוֹצֵא זְכוּת וְטוֹב אֲפִלּוּ בְּרָשָׁע גָּמוּר, כִּי יֵשׁ אֱלֹקוּת אֲפִלּוּ בִּדְיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה, וְעַל-יְדֵי זֶה מַעֲלֶה הַכֹּל » לְכַף זְכוּת בֶּאֱמֶת וּמְתַקְּנוֹ וּמַחֲזִירוֹ בִּתְשׁוּבָה. 
אבי הנחל חלק ב-לג.

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, שֶׁעוֹסֵק תָּמִיד בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל לְעוֹרְרָם מִשְּׁנָתָם עַל-יְדֵי » הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא בְּכָל אֶחָד, וּמֵאִיר בְּלֵב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת תָּמִיד כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ וּנְפִילָתוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וְהָעִקָּר בְּעֵת שֶׁמִּתְגַּבֵּר תֹּקֵף הַשֵּׁנָה עַל נֶפֶשׁ הַיִּשְׂרָאֵלִי עַל-יְדֵי רִבּוּי עֲווֹנוֹתָיו וְקִלְקוּלָיו עַד שֶׁכִּמְעַט כִּמְעַט יָכוֹל לִפֹּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי דַּיְקָא יָאִיר בּוֹ בְּחַסְדּוֹ לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְחַזֵּק לְחַפֵּשׂ נְקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה לְהַצִּילוֹ וּלְעוֹרְרוֹ. וּבָזֶה תָּלוּי הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָט! 
אבי הנחל חלק א-כה.

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּגֹדֶל קְדֻשָּׁתוֹ מוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ לְעֹמֶק הַנְּפִילוֹת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וּמֵאִיר בְּלֵב כָּל אֶחָד שֶׁאֲפִלּוּ בְּתַכְלִית הַחשֶׁךְ הַגָּמוּר יִתְחַזֵּק גַּם-כֵּן בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים וְכִסּוּפִים גְּדוֹלִים לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ, וַאֲפִלּוּ הִתְעוֹרְרוּת כָּל שֶׁהוּא כְּחוּט הַשְּׂעָרָה אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם, כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מַשְׁגִּיחַ עַל זֶה וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ וּמְאַסֵּף כָּל הָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים » וְהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וּבוֹנֶה מֵהֶם בִּנְיָנִים נִפְלָאִים.
הַצַּדִּיק מִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא בְּכָל הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת לְהַמְשִׁיךְ לָהֶם אוֹר קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה לִמְקוֹמָם, וְעַל-יְדֵי עֹצֶם עַנְוְתָנוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ הָעֲמֻקָּה כְּשֶׁרוֹאֶה בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה כָּל שֶׁהִיא - אַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִקְּדֻשַּׁת הַתּוֹרָה מְאֹד, הוּא מוֹרִיד וּמַשְׁפִּיל עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם לִמְקוֹמָם שֶׁהֵם שָׁם, לְעוֹרְרָם וּלְקָרְבָם לַה' יִתְבָּרַךְ. וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא מְקָרֵב כָּל הָרְחוֹקִים מְאֹד לַה' יִתְבָּרַךְ.
הַצַּדִּיק מְעוֹרֵר רַחֲמֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּסְתַּכֵּל רַק עַל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל הָרַע שֶׁלָּנוּ כְּלָל, עַד שֶׁיִּכְנוֹס בְּלִבֵּנוּ רַחֲמָיו הָעֲצוּמִים עַד שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ שִׂמְחָה עָלֵינוּ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה. 
אבי הנחל חלק ב-ג.

בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה שֶׁגָּבְרָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה עַד אֵין קֵץ, עִקַּר הַתִּקּוּן הוּא עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְעוֹרֵר » הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ בְּהַגְּרוּעִים הַמְּלֵאִים עֲבֵרוֹת - גַּם בָּהֶם מְחַפֵּשׂ הַצַּדִּיק וּמוֹצֵא בָּהֶם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת עַד שֶׁמַּכְנִיס בָּהֶם שֶׁגַּם הֵם יְשַׂמְּחוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם, וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא מוֹצִיא אוֹתָם מֵעֲבֵרוֹת וּמִפְּגָמִים וּמַחֲזִיר אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה. 
אבי הנחל חלק ב-ו.




לִכְבוֹד חֶמְדַּת לִבִּי, שֶׁזָּכָה לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לֵירֵד לְמַטָּה לְמַטָּה לְעִמְקֵי עֲמָקִים לַמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים וְהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר, וּלְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל כָּל הָרַע הַנֶּאֱחָז אֲפִלּוּ בְּהַמִּינִים וְכוֹפְרִים גְּמוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לְעִמְקֵי עִמְקֵי הַתְּהוֹם תַּחְתִּיּוֹת, וּלְהוֹצִיאָם מִשָּׁם וּלְהַעֲלוֹתָם אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְלַהֲפֹךְ לָהֶם כָּל הַיְרִידוֹת לְתַכְלִית הָעֲלִיּוֹת. וְכֵן הוּא מְבָרֵר וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וּמַכְנִיס בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וּמְחַזֵּק וּמְעוֹרֵר אוֹתָם שֶׁאֵיךְ שֶׁהֵם וּבְמָקוֹם שֶׁהֵם, אַף-עַל-פִּי כֵן עֲדַיִן יְחַפְּשׂוּ וִיבַקְּשׁוּ אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד אֲשֶׁר בְּכֹחַ זֶה יַהֲפֹךְ לָהֶם כָּל הַיְרִידוֹת לְתַכְלִית הָעֲלִיָּה. 
אבי הנחל חלק ב-כד.


כְּשֶׁלּוֹמֵד בֶּאֱמֶת בַּסְּפָרִים שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת צָרִיךְ לָשׂוּם לִבּוֹ וְעֵינָיו הֵיטֵב לְהָבִין נִפְלְאוֹת אוֹרָם הַצַּח וְהַנִּפְלָא וְעֹצֶם הָעַמְקוּת וְהַמְּתִיקוּת שֶׁנֶּעֱלַם וְנִסְתַּר בָּהֶם, וְזֶהוּ הָעִקָּר - לִזְכּוֹת וּלְהַרְגִּישׁ הַמְּתִיקוּת וְהַנְּעִימוּת, וְאָז יָכוֹל לִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת וְנִפְלָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם, וְזֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי תִּקּוּן הַכָּבוֹד, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל שׁוּם כָּבוֹד לְעַצְמוֹ רַק כָּל הַכָּבוֹד יַעֲלֶה לַה' יִתְבָּרַךְ. גַּם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, רַק אַדְרַבָּא יִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לִמְצֹא זְכוּת וְטוֹב בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה חַס וְשָׁלוֹם לְרָשָׁע גָּמוּר יִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא בּוֹ » נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָפֶה וְנָאֶה בְּעֵינָיו. גַּם עַל-יְדֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁים מְתִיקוּת דִּבְרֵי הַצַּדִּיק נִצּוֹלִין מִלִּהְיוֹת אַלְמָן. 
אבי הנחל חלק ב-קיט.


נ נח נחמ נחמן מאומן




Friday, March 17, 2017

Azamra - Seeing only the good points - תורת אזמרה היא בחינת פרה אדומה!

HH

In the Aitzoas Hamivoo-uroas (Remedies Explained - concise practical advice taken from Likutay Moharan), in the entry of Hischazkus (-encouragement, strengthening) #19 - it writes there that the famous fundamental Torah of Azamra in which Rabbainu exhorts everyone to see only the good points, in himself and even in the most evil and wicked people, and through this one can turn everyone around to be actually good - so it is written there a bombshell - this Torah-lesson is like the Red Haifer - which makes the impure pure, and the pure impure!  See there [Also note that one of the foremost fundamentals of Breslov, the practice of hisbodidus can also be extremely detrimental, as Rabbainu himself points out in his holy work Character - The Alef Bet Book of the Traits, see there].

ב"ה
בספר עצות המבוארות, ערך התחזקות אות יט:
גם צריך לזכר, שמבאר בלקוטי הלכות כי העצה לשמח בנקדות טובות ולדון עצמו לכף זכות כמבואר בתורה "אזמרה", יש בה מן הכח של "אפר פרה אדומה" לטהר טמאים ולטמא טהורים. הינו, לקרב להשם יתברך ולטהר מעוונות טמאים ורחוקים. אבל מאידך, טהורים, הינו שלו הנוגים בקדשה ובטהרה, עלולה עצה זו לרחקם מהשם יתברך, אם ינהגו בה שלא כראוי. על כן צריך להתבונן היטב, שעל ידי העצה של "אזמרה" יתקרב בכל פעם ליראת השם ולקיום התורה, ובכל פעם לתת תוספת חשיבות לכל נקודה טובה, ובפרט לחזק כל מעשה טוב. עד כאן לשונו.

נ נח נחמ נחמן מאומן




Saturday, August 1, 2015

בושת המשכב זכור שאסור לדון אותו לכף זכות

ב"ה

בספר המדות, ערך נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

נ נח נחמ נחמן מאומן


Tuesday, April 14, 2015

לימוד זכות על רשעים, ומה עם מסית?

ב"ה
ספר המדות הרחקת רשעים יז: אל תדבר עם המסיתים אפלו להוכיחם ולקרבם, ע"כ (ובמראה מקומות מביא פסוק ממשלי ט:ז ומוכיח לרשע מומו ופרש”י מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו. זו היא אזהרה, שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה, אפילו להוכיחם ולקרבם, ע”כ. וע”ש בחידושי ר' משה דוד וואלי שגם הציע טעם פנימי). והנה צ"ע למעשה אם יש למצוא נקודה טובה בהמסית ולעבוד משם להוכיחו למוטב. כי ידוע לענין אות ז, שרבינו אוסר ללמוד זכות על רשע, שלמעשה רבינו גער באיש אחד, ואמר (חיי מוהר"ן לד) שאי אפשר לאמר על איש ישראל שהוא רשע גמור, ועל כל אחד מישראל יכולים למצוא נקודה טובה ועי"ז להפכו לטוב, וקשה כי באות ז' הנ"ל מבואר שמדבר על רשע שיש לו נקודות טובות, כמו שהוכחנו שם, ועם כל זה רבינו אוסר ללמד זכות עליו (ולא נראה בכלל לאמר שמדובר על גוי), והמפרשים רוצים ליישב שאסור ללמוד זכות מצד הרשעות, אבל בודאי יכולים לבנות על הנקודות טובות שלו. ולפי דבריהם צריך לעיין אם יכולים לעשות כן על המסית, או שמסית הוא יותר גרוע מסתם רשע גמור, שכיון שיש לו דין מסית אי אפשר אפילו להתיחס להנקודות טובות שבו (וכמו שמצוה על המסית – דברים יג:ט – ולא תחמול, לה תהפך בזכותו), וצ"ע.
 


Tuesday, January 27, 2015

תוכחה של הצדיק על איש העושה מצוה

תורה ל:ז ועקר התגלות החסד וכו' הוא על ידי תוכחה וכו' וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אעפ"כ צריכין אנו לקבל תוכחתם כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו וכו' ע"ש.
והוא קצת פלא לאור מה שרבינו גילה בתורה רפ"ב ובתנינא תורה ח', שהדרך היחיד ליתן תוכחה הוא בדרך של השיר של חסד, שאינו מבזה ומביש כלל את ריח השומעו, וצריכים לבנות את האדם על ידי הנקודות טובות, ואילו כאן רבינו מטיל את החיפוש לזכיות על השומע התוכחה, שהוא צריך לדון המוכיח המבזה אותו לכף זכות.

וי"ל שכאן התוכחה הוא על מעשה המצוה, כמבואר שהצדיק קיבל בלבולים מהתפלות, והצדיק מבחין בין המתפללים כפי בחינת העזות דקדושה שיש בהתפלה ובהתורה של כל אחד, ואז הצדיק מוכיח את המתפלל על תפילתו שלא היה בשלימות כמו שצריך, והרי מבואר שהתוכחה בא על טוהר המעשה והתפלה של אותו אדם, ואולי כביכול ניתן לומר שהצדיק קצת אשם בזה שהוא מוכיח את העושה מצוה. ולכן על האדם השומע להיות עכשיו כאילו הוא הצדיק, ולהתחזק באותו עזות דקדשה שלו (כמו שמבואר בתנינא תורה ח' שזוכין להשיר פשוט כש"ר על ידי עזות דקדשה) ולחפש רק את הזכות והטוב - לדון את הצדיק המוכיחו לכף זכות. ואז החסד נתגלה על ידי התוכחה, ודו"ק.