בכית דוד המלך ורבינו הקדוש על מיתת התינוק שלהם

ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

כח. ספר עמם מגדל צערו ויסורים שלו הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת, כי היה מלא יסורים רבים ועצומים מאד מבית ומחוץ בכל עת תמיד. ובתוך דבריו ענה ואמר, מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו, והתחילו הדמעות הקדושות לירד על לחייו ותכף ומיד נשמטו מלפניו וכו' ע"ש.

בספר כוכבי אור, באבניה ברזל שיחות וסיפורים אות לב (הוספות חיי מוהר"ן רלט), משמע שהבכיה הזו נתהוה מעוד סיבה, ז"ל בעת שקבלה אשתו של רבנו זצוק"ל לפני הר' נתן והר' נפתלי על רבנו זצוק"ל, א) שאינו מסתכל על עצמו. ב) מפני מה הוא מטלטל עצמו בדרכים. ג) על שהניח שיסתלק הילד. ואמר רבנו זצוק"ל להרב ר' נתן ולהרב ר' נפתלי, אדרבה! תהיו אתם דינים, לה חבל על הילד, ונתן קולו בבכי ובדמעות שליש עד שברחו הרב ר' נתן והרב ר' נפתלי מלפניו מפני הבושה. וזאת מובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת, עכ"ל.

ויש לעיין בענין הבכיה של רבינו, כי הלוא אצל דוד המלך ע"ה כאשר נפטר לו הילד, והאריז"ל גילה שאותו ילד היה לו נשמת נחמיה התרשתא, ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך וכו' (שמואל ב:יב:כ-כג), ויאמרו עבדיו אליו מה הדר הזה אשר עשיתה, בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר בעוד הילד חי וכו' ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד וכו'. אכן עיין שם ברד"ק שכז"ל כי קטן הוא, לא בן דעת שיבכה אדם על אבדתו, כי הנה דוד בכה על אמנון (ב:יג:לו), ועל אבשלום (ב:יט:א), ולא היתה בכיתו להשיבם (- כמו שטען כאן, האוכל להשיבו), אלא דרך צער ואבל, ע"כ. אכן קשה על הרד"ק שהרי היה סיבה של צער גדול מחמת גודל נשמתו, כמו שגילה האריז"ל, וכמו שרבינו בכה על שלמה אפרים. ונלע"ד ליישב שדוד המלך בכה על הילד חי, אולי יחננו ה', ונכלל בכיתו הוא על עוצם הצער של הגזירה שהילד ימות. ואחר שנתקיים הגזירה במיתת הילד, לא נותר לו אלא לקבל גזירת המקום באהבה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל יפתח פיו לשטן

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה קסה

ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא יט), הינו שתקבל באהבה כל הרעות והיסורין הבאים עליך כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך אחר כל היסורים והרעות שיש לך עדין הוא מתנהג עמך ברחמים כי היה מגיע לך יותר ויותר חס ושלום לפי מעשיך, וזהו ואהבת לרעך, שתאהב הרע שבא לך וכו'.

עם כל זה צריכים להזהר לא לאמר את זה בפה, עיין בשולחן ערוך הלכות אבלות, יורה דעה שעו:ב ברמ"א ז"ל, לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו, שאל יפתח פיו לשטן (כן משמע בפרק מי שמתו ובהגהות אלפסי שם), עכ"ל. וכל שכן אין לשיר – לא מגיע לי כלום, וכדומה. ואולי אם תוך כדי דיבור מזכירים ומעוררים רחמי שמים לא צריכים לחשוש כל כך מפתיחה פה לשטן, וצריך תלמוד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ידיעה על ידי השגה ורוח הקודש - דף יומי מסכת מועד קטן דף כ

 ב"ה

מסכת מועד קטן

כ: אמר רבי יוסי בר אבין שמע שמועה קרוב ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד, ע"כ.

מכאן רמז בעלמא להיסוד שרבינו קבע בספר חיי מוהר"ן אות יב ז"ל ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכים לנהג אבלות א על פי שיודעים על פי השגות, ע"ש המעשה שהיה. כי ידיעה על ידי השגות הוא כמו ידיעה ביום טוב ושבת, שאינו חשוב שמועה קרובה  כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חותמים נ נח באצבעות הידים לנחמת ציון

ב"ה

ש"ש – שין שין. הרבה כבר מכירים איך שחותמים עם אצבעות הידים נ נח (מה שקוראים נ נח סווייפ), עם הגודל ושני אצבעות הגדולות, באופן שזה נראה כאות ש', ועם שני ידים, הרי ש"ש ושמח. ובאלו הימים של בין המצרים, מובא בכוונות לכוון ב' פעמים שין (בחתימת הג' ברכות הראשונות ג' שמות טדה"ד כוז"ה מצפ"ץ בגמטריא שין, וברצה, רצ"ה בגמטריא אלהי"ם במילוי ה"ה עם אדנ"י, הרי שי"ן שני שנמתק על ידי הראשון, ובשים שלום מכוונים שהוא ראשי תיבות שין שין, וכן שים שלום בגמטריא שין שין וו' שכולל הו' שמות). והנה עם הידים אנו נותנים ושמים שלום בחי' שים שלום אחד להשני, ומה יותר טוב עם האצבעות של נ נח שהם בצורה של שים שלום?! והרי שעיקר תקוותינו ונחמתינו בזמן אבילות החרבן הוא נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עיקר הפסח-נחמן זה בארץ ישרראל!

ב"ה

תוך השנה שלאחרי פטירת רבינו הקדוש רבי נתן קיים ההלכה לאמר ולכתוב הריני כפרת משכבו, כל פעם שהזכיר את רבינו. אפילו שזה חידוש גדול שכאילו באנו לכפר על רבינו, אם כל זה רבי נתן נהג בתמימות ופשיטות כהלכה. וכן עיקר הכפרה זה בקבורה בארץ ישראל כמובא.

והנה לקוטי הלכות כיבוד אב ואם הלכה ב' רבי נתן כתב באותו זמן, תוך השנה של פטירת רבינו הקדוש, כי כן מוכח כנ"ל סוף ב:י.

והנה שם (אות ט) רבי נתן מבאר שאף על פי שפסח הוא אור גאולה אפילו בתוך עמקי הטומאה של מצרים, עם כל זה עיקר הפסח הוא בארץ ישראל, וכיון שפסח היה במצרים על כן אינה גאולה שלמה, וצריכים חיפזון ושמירה מחמץ וכו' עיין שם. ואילו בשבועות זכו ממש לגאולה.

והנה ידוע שפסח בגמטריא נחמן, ויש בזה רמז גדול איך שרבי נתן שהיה בתוך שנה של אבילותו על רבינו, הבין שאף על פי שרבינו ממש אור גאולה אפילו בתוך עוצם הגלות, אפילו בתוך אומן, העיקר שיהיה רבינו בארץ ישראל.

וכן שבועות, כאשר מחליפין הש' לב' בא"ת ב"ש (שמו שרש"י מביא מחז"ל ש"קטרת" עולה תרי"ג כי מחליפין הק' לד' בא"ת ב"ש), עם הו' אותיות, עולה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ושבועות הוא סוד היובל, ויובל הוא לשון הובלה, פשוט להוביל את הציון הקדוש לירושלים.

במהרה בימינו אמן!

נ נח נחמ נחמן מאומן

שלשה שבועות עת צרה ליעקב

ב"ה

קודם טבעת נ נח אחד נפל וגלגל תחת הארון, אחר כמה ימים הטבעת נ נח השנית נפל וגלגל תחת הריהיטים. ואחר כך העיריה סגר את המקוה, וצריכים ללכת שעתיים ברגל לכנרת. אחר כך היום באמצע שחרית נפסק חוט של הציצית של הטלית לגמרי. אבל את השמחה לא יכולים לקחת, ושמחתי מאד, ובכיתי גם מתוך שמחה שהשם יתברך לפחות יתן לי טלית עבור שבת. והלכתי וקניתי הטלית הכי יפה, אבל הכרטיס אשראי לא עבד, ועשיתי טלפונים ועוד כרטיס לא עבד, עד שבעל החנות הסכים שאשלם פעם אחר. ואז מצאתי את הסיסמא הנכונה וזכיתי לשלם על המקום ב"ה. ועכשיו הביאו לי את הטלית הישן וסדרו לי את הכנף החסר, עם תכלת אבל בלי חוליות, וגם קצת משונה כי ניכר שאלו חוטים חדשים והשאר ישנים, וההידור מצוה שכולם יהיו דומים, ועם חוליות. אז ב"ה רואים שזה יהיה שבת של התשעה ימים. ובעזה"י מיד אחר תשעה באב אזכה לטלית מהודר מאד עם תכלת וחוליות ורקימה יפה של נ נח נחמ נחמן מאומן עם ניקוד בצבע כחול, ואז אעשה את הברכה של שהחיינו שנמנעים ממנו באלו הימים. (עכשיו בטלית הישן זה באדום, כי כך קבלתי בשאלת ספר "ויך את אדום" שהוא בגמטירא עם התיבות, נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא ענין של תפילה לבן ואדום, החלבים והדם. ואש על המזבח תוקד בו, כמסופר יותר באריכות במקום אחר).

ובעזה"י עוד אציל את הטבעות נ נח, ויפתחו את המקוה, ואשלם כל הכרטיסים וכל החובות, ויבנה בית המקדש הפנימי והחיצוני....

נ נח נחמ נחמן מאומן

לשמוע מוזיקה בג' שבועות

ב"ה

בשולחן ערוך (אורח חיים תקס:ג) נפסק שכל השנה אסור לשמוע מוזיקה. ויש דעות שאוסרים אפילו לשיר בפה. ורוב בני ישראל היום סוברים שמוזיקא דתי, מותר ואפילו טוב לשמוע כל השנה (אף על פי שהמעיין שם בשולחן ערוך יראה שהפוסקים אסרו גם לשיר על פסוקים וכדומה וקראו את זה ליצנות, אבל לא כן הדעה של רוב כלל ישראל היום, כי היום מי שרוצה ליצנות יש הרבה מאד ליצנות, ואם הוא בוחר לשיר ולשמוע פסוקים ושירים על יהדות והשם יתברך, לא חשבינן את זה לליצנות כלל, ואדרבה למצוה יחשב). ועוד הרי היום יש מוזיקא מוקלטת שלא היה בזמן חז"ל, אז אין שום סיבא סתם לפסול. הגם שאין חידוש תחת השמש, וחשמ"ל אסרו בשבת, אבל הא גופא ראיה להיפוך, כי כמעט רק החזון איש אסר את החשמ"ל מדאורייתא - ולא מטעם אש - אלא מטעם אחר לגמרי, שזה בנין, הרי מבואר בין כל הפוסקים שחשמ"ל אינו אש, ורק מטעם חומרא של שבת הקימו באיסור דרבנן. ולכן מי יבוא ויקבע פה איסור, מי הבר סמכא לעשות גזירה ואיסור כזה על עם ישראל, השם ירחם.

וכיון שנשאר לנו שמותר כל השנה לשמוע מוזיקא כשרה, הרי אין שום איסור גם בג' השבועות. אלא כמו שיש איסור לעשות חתונה, ועיקר האיסור של החתונה הוא מסיבת השמחה, שהמוזיקא קובעת מקום חשוב בזה, אז הרי באו לאסור מוזיקא חי בכלל. אבל מוזיקא מוקלטת - אין שום סיבא לאסור, ובכלל לא היה דבר כזה עד היום, אז מי יאסור את זה רק רבנים האחרונים ממש, ואלו הרבנים מי קבל הדעות שלהם בכלל, מי מסתכל עליהם?!

ובנוסף לזה, ידוע שר' משה פינשטין, זה שנתן את הסכמה על הפתק הקדוש, שסבא אמר שזה היה בחי' מה שרבינו אמר נצחתי ואנצח, הוא ציוה לר' שלמה קרלבך לעשות קנסרט ערב תשעה באב, עם מוזיקא חי וריקודים, בטענתו שאם הוא לא יעשה הם לא ידעו בכלל שיש מושג של תשעה באב. נמצינו למדים, שעבור הפצה, להציל ולקרב נפשות לרבינו הקדוש, להפתק הקדוש, מותר ומצוה לפעול אפילו עם מוזיקא חי, ככל מיטב יכולתינו להמשיך הצלה, כן מוטל עלינו ומחויבים אנחנו לעסוק בכל המאמצים והאפשריות.

וכל שיר וניגון על המלים נ נח נחמ נחמן מאומן, מותר ומצוה בכל אופן, כי זה השיר שבונה את בית המקדש, אז אין יכול להיות שיחול עליו איסור אבלות, השיר הזה גופא הוא בונה את בית המקדש ומביא ממש את הגאולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן