פתיחת התורה הקדושה בבראשית

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

ריט. והיה רגיל להזכיר כמה פעמים גדל עצם נפלאות הטובה שעשה לנו משה רבנו עליו השלום, שנתן לו את התורה ופתח בה, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וגלה לנו האמונה הקדושה בלי שום חכמות וחקירות, ע"כ.

רבינו שבח את פתיחת התורה משום שקובע האמונה בפשיטות, אכן עיקר הטעם שהתורה פתחתה כך אינה אלא משום שרצה לקבוע זכותם של בני ישראל לארץ ישראל כמבואר ברש"י בהתחלת התורה ז"ל לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב:ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא:ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו', ע"ש (וירשת הארץ היא משכר המצות וחושבה כמצוה, ועיין מזה באריכות ברא"ם ויפ"ת) ורבינו בעצמו מביא את במ"א. הרי מבואר שעיקר התורה הוא המצות, ואפילו כל ענין של התחלת התורה במעשה בראשית אינה אלא להקים זכותם של בני ישראל בארץ ישראל מקום המצות.

ולכאורה מבואר מזה גודל חשיבות עם ישראל, שהם חשובים אפילו יותר מהמסר שרבינו שבח, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיחות הר"ן אות ב' - מסירת והפקדת החיים להשם יתברך

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

ב. טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו, ע"כ.

בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד-תטו[1], תטו-תיז[2]. וזה קשור גם למש"כ בחיי מוהר"ן (אות מד) בענין תמידית המחשבה שאינה מפסקת ע"ש. וקשור מאד למה שרבינו גילה כאן בשיחות הר"ן אות רסט ז"ל לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

ועיין בספר המספיק לעובדי ה', פרק הבטחון, ז"ל המעלה הרביעי היא מעלת ההפקדה, ופורשה דיפקיד האדם את עניניו או אחד מהם בידי השם יתעלה, ויערטל עצמו מכל צפיה ותשוקה, עד שאחת היא לו אם ישיג דבר שהוא משתוקק אליו או אם ישיג אם ההפך ממנו, ונמצא מסתפק במה שגוזר ועושה השם יתעלה. וזאת המעלה, אם אפשר למנות עם מעלות הבטחון, הריהי עליונה שבכלן, ואם אין למנותה ביניהן הריהי עליונה על כלן... ומה שנזכר במפרש על אודות ההפקדה בספרי הנביאים, הוא מאמר דוד עליו השלום (שמואל ב:טו:כה-כו), אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אתו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, עכ"ל.

 

בספר אמונת עתיך, תקנות והנהגות אצל החברים המקרבים להצדיק האמת, א:ג כז"ל ויאמר בזה הנסח:

רבונו של עולם, הריני מוסר עצמי אליך בכל תנועותי ומחשבותי ודבורי ומעשי, ותנועות ומחשבות ודבורים ומעשים של בני והתלויים בי, שיהיו הכל כרצונך הטוב עלי, ובהתקשרות לרבנו הקדוש צדיק יסוד עולם נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה רבנו נחמן בן פיגא זכונו יגן עלינו עכ"ל.

[עוד טעות נמצא בספר שיח שרפי קודש ו:שז כז"ל נמצא בכתבי יד הרב החכם רבי יעקב רבי יעקב (הכפל שם) קלמנוביץ ז"ל שנכר שהעתיקו מאחד מגדולי אנשי שלומנו נסח תפלה הקשור לענין המבאר בשיחות הר"ן (סימן ב. קלח ע"ש) וזה לשונו:

הריני מוסר נפשי ורוחי ונשמתי וכל התנועות, וכל העשיות, וכל העבדות וכל המחשבות וכל ההטיות וכל הכפילות, וכל מה שעשיתי בין בדבור בין במחשבה בין בראיה בין בשמיעה בין במעשה, בין בהקיץ בין בחלום בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים, מנעורי ועד היום הזה ועד הרגע הזאת, שאני מבקש ומתפלל לפניך ומתחנן ומתנפל לפניך אדון כל התמלא ברחמים שיהיו הכל מסורים בידיך, ואתה ברחמיך הרבים תתקן את כלם שיהי הכל כרצונך הטוב באמת, ומעתה ועד עולם לא אסור מרצונך ימין ושמאל וכרצונך תמיד אעשה בכל עת ובכל זמן, אמן כן יהי רצון, עכ"ל.

והמעיין יראה שלא כיוון נכון למה שרבינו אמר למסור התנועות העתידות שיהיו רק כרצון השם יתברך, ואילו כותב על ענין אחר שהמעשים שכבר עשה ושיעשה שיהיו אז מסורים בידי השם יתברך לתקנם].

ועיין בספר ליקוטים יקרים של המגיד (עמ' לו) שכז"ל כיון שהוא מוסר כל מחשבותיו להבורא ית', שהוא ית' ישלח לו במחשבותיו מה שהוא צריך לעשות, כמו שכתוב (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך, והוא רוצה וחושק ומתאוה לאיזה דבר חסידות, מסתמא הוא צריך לאותו דבר, והשם יתברך שלח לו אותה המחשבה, עכ"ל. ועיין לקמן אות ז' בענין המחשבות של ר' נחמן הורדנקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

---

[1] ז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים, והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי. כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

[2]. ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכל הפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל. הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

דע את השם אלקיך

 ב"ה

דע את אלהי אביך ועבדהו (דה"י א:כח:ט), וידעת היום והשבת אל לבבך וכו' (דברים ד:לט), וכן עוד פסוקים מורים לנו לדעת את השם יתברך, ועיין בהקדמה לספר ליקוטי נ נח באריכות (שפירושו להתאחד, ואין פירושו להיות חקרן ח"ו).

והנה עוד י"ל דע מלשון (שופטים ח:טז) וידע בהם את אנשי סכות, שהוא מלשון יסורין וטרח (וכן באמת מצינו, יוסיף דעת יוסיף מכאב, קהלת א:יח), וכמו שפרש"י בספר שמואל (א:כא:ג) עה"פ ואת הנערים יודעתי אל מקום פלני אלמני. והפסוק מצוה לטרוח בעבודת השם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בפטירת אהרן זכו לבחי' ראו והאמינו

 ב"ה

פרשת חקת

כ:כט ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.

ויראו כל העדה, עם הג' תיבות, בגמטריא רבי נחמן. ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו, בגמטריא רב נחמן בן שמחה ע"ה. כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, עם הי"ג תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (היינו ו' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן), עם הו' פעמים והכולל. כי גוע, בגמטריא נ נח ע"ה. שלשים, עם הה' אותיות, בגמטריא רב נחמן מברסלב ע"ה.

הראשי תיבות של: גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הסופי תיבות של: את אהרן שלשים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ויבכו את אהרן שלשים ע"ה בגמטריא רבי נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל ויראו כל העדה וגו' כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו, היכן הוא אהרן. אמר להם, מת. אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלט בו מלאך המות? מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו, עכ"ל. והנה מסתימת הלשון משמע שהאמינו ששלט בו מלאך המות, וקשה כי באמת לא שלט בו מלאך המות, כי נפטר בנשיקה. ולכן נראה לפרש והאמינו, שעלו יותר במידת האמונה. כי כל סיבת מיתת אהרן היתה (כ:יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, וזה היה צריך לתקן במיתתו, וכמו שרש"י כתב עה"פ (כ:יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, ז"ל ויקדש בם, שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב"ה עושה דין במקדשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות וכו' ע"ש, וכאן רואים שבמיתת אהרן באמת קיבלו התיקון של אמונה מה שנפסד בחטא הכאת הסלע.

מפתחות:

רש"י ראו והאמינו, עיין בהקדמה לליקוטי נ נח באריכות בענין ראיה ואמונה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נסים מחזקים האמונה באמת

 ב"ה

פרשת שלח

יד:יא ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו.

אל משה, בגמטריא רבינו נ נח. עד אנה, בגמטריא שם מ"ה באחוריים כידוע מהכוונות לתיקון חצות. ינאצני ע"ה בגמטריא רבי. לא יאמינו בגמטריא נחמן. האתות בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה. בקרבו בגמטריא רב נ נח.

הסופי תיבות של: בכל האתות אשר בגמטריא נון נון חית.

בכל האתות, פרש"י ז"ל בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכלת בידי לקים הבטחתי, ע"כ. הרי עוד מקום שאנו רואים שנסים הם באמת סיבה לחיזוק האמונה, ולא כדברי הטועים ברוב חכמות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קושיות על השם יתברך - קושיות על הצדיק - קושיות על התורה - נ נח

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

 

תנינא תורה נב

מה שקשה קשיות על הצדיקים זהו מוכרח להיות, כי הצדיקים מתדמים ליוצרם כמובא, וכמו שקשה קשיות על השם יתברך כמו כן בהכרח שיהי' קשה קשיות על הצדיק כי הוא מתדמה אליו ית'.                                ובענין הקשיות שקשה על הש"י מרגלא בפומי' לומר, אדרבא, כך ראוי להיות דייקא שיהי' קשיות על הש"י, וכך נאה ויפה לו ית' לפי גדולתו ורוממותו, כי מעוצם גדולתו ורוממותו שהוא מרוממם מאד מדעתינו, ע"כ בוודאי א"א שנבין ונשיג בשכלינו הנהגתו ית', וע"כ בהכרח שיהיו עליו ית' קשיות, כי כך נאה ויפה להבורא ית' שיהי' מרומם ונשא מדעתינו, שעי"ז קשה הקשיות כנ"ל, ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתינו א"כ הי' ח"ו דעתו כדעתנו, ע"כ.

עיין בשיחות הר"ן אות קמו, כי הצעקה בלבו בעצמה הוא בחינת אמונה, כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקושיות עם כל זה מאחר שצועק על כל פנים בלבו בודאי עדין יש בו ניצוץ ונקודה מהאמונה הקדוש וכו' נמצא שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה והבן זה. וגם על ידי הצעקה זועין לאמונה, הינו שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה כנ"ל רק שהאמונה הוא בקטנות גדול. ועל ידי הצעקה בעצמה יכול לזכות לאמונה הינו להעלות ולגדל את האמונה עד שיסתלקו הקושיות ממנו, ע"ש.

ועיין שיחות הר"ן קיח, שמעתי בשם רבנו ז"ל שאמר בלשון תמה: על השם יתברך קשה קושיות הרבה מאד. מה טוב ונעים להאיש הזה שזוכה לדעת שלם שיושב לו ורואה ויודע שאינו קשה שום קושיא כלל, והכל נכון וישר כי ישרים דרכי ה'. וכן אנכי שמעתי וכו' וכו' וכונתו היה כמתלוצץ מזה, שקשה לקצת בני העולם קושיות הרבה וגדולות על השם יתברך ח"ו. אבל באמת בודאי אסור להרהר אחרי דרכיו יתברך. כי בודאי צדיק ה' בכל דרכיו וכו'. רק שאי אפשר לשכל אנושי להבין דרכיו והנהגתו את העולם בשום אפן, ע"כ.

ועיין שיחות הר"ן אות מ' על הקושיות שאינם קושיות. ובשיחות הר"ן אות לב, על הקושיות של שטות, שבאמת זאת הקושיא הוא תרוץ וכו' על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברח מקושיות וכו' רק לחזק את עצמו באמונה לבד כנ"ל, ע"ש.

הרי מבואר שבודאי יש קושיות, וראוי להיות קושיות, רק שצריכים להגביר את האמונה, עד שלא יהיו אלו דברים קשים לו, ואדרבה מתוך אמונתו וידיעתו של גדולת השם יתברך, יבין שזה גופא התרוץ, דהיינו שראוי שיהיו קושיות כמבואר.

 

הנה רבינו הקדוש כתב כאן על הצדיקים ועל השם יתברך, שראוי להיות קושיות עליהם. ומצאתי בספר סוד ישרים לר' גרשון חנוך מאיזביצ'א שכתב כעין זה על התורה הקדושה. ז"ל ושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו כמו שאמר אאמו"ר וכו' (רבינו?!) אשר מי שלומד דברי תורה ואינו קשה לו בהם שום קושיא זהו סימן מובהק שלא נגע עדיין בדברי תורה, כי מאחר שהשכל של דברי ורה הוא באמת להיפך מהשכל של זה העולם, וא"כ מהיכן ישר בעיניו כ"כ ולא קשה לו שום קושיא אלא בטח לפי שלא נגע עדיין בהם. אולם מי שקשה לו ב"ד ומייגע א"ע אח"כ לתרץ זאת הוא ד"ת, ולכן מי שאינו יודע לשאול ואינו קשה לו כלום, זה בטח לא נגע עדיין בדברי תורה, לזה את פתח לו, היינו שצריכין להשתדל עמו ולפתוח לו דרך שיהיה ג"כ יכול לשאול ולתרץ, ולזה אמרו ז"ל בגמ' לעשות פעולות במכוון כדי שישאלו התנוקות, היינו למען שיהי' חידש בעיני הרואים ויקשה, כגון חוטפין מצה מלפני התנוקות כדי שישאלו, ע"כ.

והנה לדבריו התורה הקדושה בסוף כן מובנת, רק ראוי שיהיה מוקשה בתחלה, ואחר כך יזכה לתירוץ ולהבין את התורה. ויתכן שבזה התורה הקדושה שונה מהשם יתברך והצדיק, שמורם השם יתברך מעל על שאלה וקושיא, ואילו התורה נתנה לנו להבין ולהשכיל דייקא. אכן י"ל שגם בתורה, הרי תכלית הידיעה היא לדעת שלא נדע, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שכל מה שזוכים להבין, באים להכרה יתירה שלא התחלנו להבין.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת תצוה - האבנט וחשב האפד - שניהם בחינות אמונה

 ב"ה

ספר המידות 

ערך

אמונה כ. מתחלה צריך להאמין בהשם יתברך, ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל, ע"כ. ע' מ"מ שכתבתי באות יט.

י"ל בזה ענין בגדי הכהן גדול, שלבש אבנט וחשב האפוד, האבנט חגר על הכתנת, ועליהם ועל המעיל לבש האפוד שחגר עם חשב האפוד (רש"י בפרשת תצוה כח:ד, כח:לא). והתרגום של אבנט – המינא, והתרגום של חשב – המין, ששינהם בחי' אמונה, אלא שהאבנט הוא יותר פינימי, וי"ל מלשון אבנתא דלבא, והוא אמונה טהורה בלי מופת (אות א). ואחר כך זוכה לכל המלבושים, וכבר זוכה להבין בשכל, וזה ענין חשב האפוד, שהוא אמונה שכבר הולידה המחשבה והשכל. (והרגום של חשב אפדתו (תצוה כח:ח) והמין תקונה, י"ל כי כיון שזכה גם לאמונה גם לדעת, כבר מתוקן, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רנה, כשהאדם הוא מאין בהצדיק בלי שום דעת אפשר לו לפל מהאמונה ע"ש).

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מגילה דף לא - כל מקום שאתה מוצא גבורתו של השם יתברך

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן אות קצב. אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהש"י נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, והבן מאד, ע"כ.

עיין ספר המידות, הרהורים אות ז: מי שאינו מאמין בצדיק, על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך, ע"כ.

ויש ליתן רמז לדברי רבינו במה שאמר רבי יוחנן (סוף מסכת מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו (-במוצאי שבת הנוסח גדולתו) של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, ע"ש. הרי כל מה שאנו יודעים מהשם יתברך הכל רק על ידי אמונה, הרי שכל מקום שאתה מוצא גבורתו – שאתה מאמין בהשם יתברך, שאם אתה מוצא ענוותנותו – זה הצדיק שהוא הענו של השם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השלך על השם יהביך - על פי דף יומי - מסכת מגילה דף ח

 

ח. מאי משמע (שהנודר בלשון הרי עלי מקבל אחריות על עצמו) א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ.

עיין במסכת ראש השנה (כו:) לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נה) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר רבה בר בר חנה, יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייא, הוה דרינא טונא (נשא משא) ואמר (הישמעאלי) לי, שקול יהביך ושדי אגמלאי, ע"כ.

ויש להבין בזה מה שמפורש בספרי ברסלב לא לקבוע איך השם יתברך יעזור, כי אם השלך על ה', שהאחריות של המשא יהיה על ה' לנשאו איך שהוא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

טיול בהיכלי ובחדרי התורה ובהיכלי וחדרי האמונה ובטחון

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה רמה

דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים, ונכנס מחדר לחדש ומחדר לחדר, כי בכל חדר וחדר יש כמה וכמה פתחים לחדרים אחרים, וכן מאותן החדרים לחדרים אחרים, והוא נכנס ומטיל בכלם, ומלקט משם אוצרות וסגלות יקרות וחמודות מאד – אשרי חלקו, עכ"ל.

עיין חיי מוהר"ן אות תקצ"ד (והובאו שם גם באות שפט) ז"ל ואני אפתח לך שבילי השכל, ותלך ותטיל דרך כל התורות שלי כדרך ההולך ומטיל בהיכלות ובנינים נפלאים ונוראים.                 ואז באר לי הענין קצת ואמר לי, כי התורות שלו הם כמו מי שנכנס לפלטין שיש בו היכלות וחדרים ואכסראות ופשפשין נאים נפלאים ונוראים נאים מאד, ועילות על גי עליות שונות בדרכי חדושים נוראים, ותכף כשנכנסין בחדר אחד ומתחילין להסתכל בו ולהתפלא על נפלאות החדושים אשר בו, בתוך רך רואין שנפתח לו פתח נפלא לחדר אחר, וכן מחדר זה לחדר עוד וכו' וכו' אבל אף על פי כן עדין לא יהיה שלך, רק כמו שמטיל בשל אחרים, אבל אני רוצה שיהיה שלך לגמרי, וגם זה יהיה. אתה חושב עבור המעשים טובים שלך (-עיין לקמן נרחיב על זה בעה"י), רק בשביל שאני רוצה כך, עכ"ל.

השוה זה למש"כ בחיי מוהר"ן אות תכ ז"ל שטוב מאד מי שזוכה לכנס ולטיל עצמו באמונה, ושם יש היכלות וחדרים, והוא נכנס ומטיל עצמו מחדר לחדר ומפלטין לפלטין. ויש שם דרכים כבושים נפלאים מאד, ומשם נכנסין ומטילין בבטחון וכו' ואחר כך נכנסין יותר ויותר, אשרי הנכנס ומטיל שם, עכ"ל.

וע"ע בריש ספר המידות, ערך אמת, אות א', ז"ל מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך, עד שילך במחשבתו מהיכל אל היכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל, ישמור את עצמו מלומר שקר אפילו בטעות, עכ"ל.

והנה בחיי מוהר"ן אות תקצ"ד רבינו אמר, אתה חושב בשביל המעשים טובים שלך, יכולים לפרש ששמירה משקר הוא נכלל במעשים טובים. וע"ע בהקדמה כללי לספר ליקוטי נ נח, שאף על פי שחז"ל שהתלמוד מביא לידי מעשה, ולא להיפוך, עכ"ז מצינו כמה וכמה פעמים שעיקר השגה וקנין תורה תלוי דוקא במעשה. ועל כל פנים קצת קשה, למה רבי נתן לא היה יכול לזכות ליכנס לחדרי תורה בזכות שמירת האמת, עד שרבינו קבע שזה יהיה רק בשביל שהוא רוצה. ובפשטות היינו אומרים שמה שרבינו גילה בריש ספר המידות שיכולים לזכות לזה לטיל בהיכלות, אינו דבר קל להשיג, והוא כל כך קשה עד שאפילו צדיק כמו רבי נתן מן הסתם לא ישיגנו. וקצת דחוק, כי רבינו כתב שם, מי שרוצה, מה שזה באמת דבר הניתן להשיג לכל מי שרוצה.

בדרך שכל -

בספר המידות הנ"ל רבינו כתב ז"ל ויראה את ההיכלות בעיני השכל, ע"כ. וכן בחיי מוהר"ן תקצד, רבינו אמר ז"ל ואני אפתח לך שבילי השכל ותלך ותטיל וכו' ע"כ. הרי שהכל הולך דרך השכל. וצ"ע לענין מה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן אות תכ, שיש באמונה היכלות וחדרים, ויש לטיל וכו'. האם גם זה דרך השכל, כי רבינו ביאר שאמונה מתחלת למעלה מעבר לשכל. ורבינו גם כן גילה שאמונה זה בבחי' המדמה, ובבחי' נבואה (ונבואה ושכל הם שני ענינים נפרדים).

ויש לדייק בספר המידות הנ"ל, מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך וכו', שזוכה לכל הטיול הנאמר שם דרך דביקותו בהשם יתברך, ולא הזכיר את התורה הקדושה, וסתם דביקות לכאורה הוא באמונה ובטחון, וא"כ הרי הוא מאותו פרשה של חיי מוהר"ן אות תכ, וכתוב בו בספר המידות שהוא בעיני השכל, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להאמין ולקבל שהכל לטובה - אבל לא לשיר על זה חלילה - רק להלל ולשבח את השם יתברך על מה שבאמת טוב לו ואז לצעוק לישועה על הצרה

ב"ה

בלקוטי הלכות 

חושן משפט ח"ב

הלכות הפקר ונכסי הגר (פריקה וטעינה ד:יד)

"כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת לילך בדרך זה להאמין תמיד בה' יתברך שהכל לטובה, ולתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך בין בטובו בין בעקו, כמו שכתוב, בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי וכבר היתה גאלה שלמה. אך עקר עכוב הגאלה בכלל ובפרט הוא על ידי רבוי החולקים וכו'" עכ"ל.

והנה בזמננו קמו אנשים שלא למדו ושמשו כל צרכן, ובדו מלבם פירוש עקום בדברים הנ"ל, #thankyouHashem , והקימו את הדברים הנ"ל לאות ומופת שיש עצה פלא לבטל כל הצרות והגלות, והוא על ידי שמשבחים ומהללים את השם יתברך על כל צרה וצרה, תיפח רוחם. והרי הגמרא כותב בפירוש, וכן מובא להדיא בלקוטי מוהר"ן ריש תורה ד', שהאידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת, ורק לעתיד נוכל לברך על הרעה הטוב והמטיב [ומה שאומרים בשם הצל"ח הוא גם כן טעות גמורה, וז"ל הצל"ח במסכת פסחים דף נ – ולעולם הבא כלו הטוב והמטיב, פירוש שיראה למפרע שכלו הי' מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב, עכ"ל, ודבריו ברורים שעד שהאדם ישיג את השגת עולם הבא, רק אז למפרע ידע שהיה לטובה עד כדי כך לברך עליו הטוב והמטיב, אבל ח"ו להוציא מדבריו שהוא פוסק שיכולים כבר לברך הטוב והמטיב על סמך ההשגה העתידה. אכן לשון הקיצור ליקוטי מוהר"ן (תורה ד) מבואר שיכולים להשיג בעולם הזה השגה כזה לברך הטוב והמטיב על הכל, ז"ל ועל ידי זה זוכה לידע שכל מארעותיו הם לטובתו, ויברך על הכל הטוב והמטיב, שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, עכ"ל, וזה דרגה שלכאורה לא זכו אליה בכללי אפילו רבי עקיבא ורבו נחום איש גם זו, שהם סתם קבלו בשמחה ובאמונה את הגזירה, (ורבי עקיבא הפסיד את התרנגול והחמור אע"פ שזה היה לטובתו אבל הפסיד אותם – ובודאי גם זה היה תכלית הטוב אבל הוא לא ראה את הטוב בזה רק שעדיף לאבד אותם להינצל מהליסטים) אבל לא ממש ברכו עליה שהיא טובה], והמכחיש דברי חז"ל ודברי רבינו הקדוש בכלל אפיקורוס רחמנא ליצלן, ולא רק שמכחישים דברי חז"ל (וכן עיין במסכת מגילה דף לא ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, ובתוספות שם פירשו משום דאמר הקב"ה אני אמרתי 'עמו אנכי בצרה' ואם כן אינו דין שיברכוני על הצרות שלהם. ועיין בשיח שרפי קודש ב:תרפד שפעם רבינו ביזה את רבי נתן, ורבי נתן המשיך לאכול, ורבינו הקפיד עליו וצוה אותו להפסיק. ועיין במסכת ברכות דף ס. שעל הרעה שיתהפך לטובה צריכים לברך ברוך דיין האמת), מכחישים את השכל, ופורקים עול מלכות שמים, שבן אדם בצער, על כרחך צריך לעשות חשבון נפש על מצבו, ולא חס ושלום לצאת מדעתו ולהשתגע ולהתחיל לשיר ולרנן [ומה שמצינו במסכת עירובין (יט.) אדם מתחייב הריגה למקום שותק שנאמר לך דומיה תהלה ולא עוד אלא שמשבח וכו', וברש"י שם נוחין לו יסורין שמקבלן באהבה, ע"כ, לכאורה היינו משום שדנו אותו בפירוט על עון מסויים, ומצוה עליו לקבל את פסק הדין, ולכן יש לו לשבח, אבל סתם יסורים מאמינים ואומרים שהם לטובה, אבל רק בעולם הבא משיגים באמת טובתם. ובזה י"ל הגמרא במסכת מגילה דף לא: אין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס, ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתו"כ אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, ע"כ. החילוק של אביי הוא שכל עוד שהיסורין הם כלליות ומן השמים אי אפשר להתיחס אליהם אלא כרעים, מה שאין כן מאחר שהם באים דרך משה, שהוא ראש סנהדרין, והם שייכים רק להיחיד, הוא בחטאו יומת, ומקבל עליו את הדין, אם כן שפיר יש היכולת להתיחס עליהם כתיקון. ועיין בשיחות הר"ן אות קב ז"ל ואפלו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום, אפלו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל, כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום, אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת (משלי י:כז) יראת ה' תוסיף ימים, עכ"ל. הרי מדובר שהאדם מצטער ומתחרט על העברה שעשה, אז בודאי זה תקון ישר שאפילו בעולם הזה יש להכיר טובתו]. וכל הצדיקים כמו נחום איש גם זו, שהיה אומר שגם זו לטובה, דהינו שקיבל את הכל שהוא לטובה, אבל לא מצינו שהוא התחיל לשיר להשם יתברך ולהודות על הצרה, וכן רבי עקיבה, וכן רבינו הקדוש בעת שביתו נשרף, הוא קיבל את זה בשמחה, אבל לא התחיל לשיר ולהודות ולרנן להשם יתברך על זה, אפילו שהיה ממש בשמחה, כי עד שממש רואים ומרגישים הטובה אין זה שבח והלל להשם יתברך לשיר עליו, וזה פשוט וברור מאד. ואין כוונת רבי נתן פה אלא לקבל את הכל באמונה שלמה שהוא לטובה, ויכול להודות להשם שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע ר"ל[1], ואפילו להגיד תודה על המצב שלא טוב שאתה מאמין שהכל לטובה כי גם בעולם הזה מברכים על הרע ומודים שהכל לטובה, ולשיר ולהודות להשם על כל שאר הטובות שנעשים לו בכל עת, כמו שרבי נתן כתב בכמה מקומות שכן צריכים תמיד לעשות, למצוא דברים להודות עליהם להשם יתברך, ולהודות עליהם, וכן להודות על מה שלא הגיע לא יותר גרוע כמובא, ואז יכולים להתמודד עם כל מצב שבו נמצא, לצעוק להשם עליהם לישועה (לא לאבד את השכל ולהודות על הצרה[2], רק להאמין שהוא לטובה ועליו לצעוק להשם לישועה).

(בהשגחה, אחר שכתבתי את זה, מי שהוא הראה לי ממפרסם אחר, שכתב לפני ג' שבועות, בפרשת בשלח תשע"ט שאין עושים הודאה רק על הטובה, והביא (אות טז) איך שהשכינה מצטער כאשר יש צרות בעולם, ושאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר ג:ו).) . ועיין במסכת שבת (קיח:) הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, ופרש"י ז"ל, שנביאים הראשונים תיקנו לומר ברפקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ, עכ"ל. ומזה יכולים לדון קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שהנותן שבחים להשם יתברך על הרעה, הוה ממש לץ גדול רחמנא ליצלן וכמחרף ומגדף, השם ירחם.

והם מפרסמים ומבטיחים נסים על זה, ואני מאמין להם, כי זה בדיוק מה שמבואר במסכת עבודה זרה (נה.), יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת – הלך זה לבית עבודת כוכבים! אמרו יסורין, דין הוא – שלא נצא, וחוזרין ואומרים, וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתינו, ועיין שם שאדרבה העבודה מטעה את העולם לעבוד אותה רחמנא ליצלן בהראות להם קיום הדברים השם ירחם, וכן הוא ממש ככה, שזה רצון הסטרא אחרא להוציא בני אדם מהשכל, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה א', שרוצה לעשות אותם משוגע ממש, וזה דרך שגעון להרבות בהודאה על יסורין – ועוד לחשוב שבאמת הגעת למדרגה כזו, השם ירחם.

וע"ע במסכת פסחים (נד:) ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן יום המיתה ויום הנחמה וכו' ע"ש ופרש"י ויום הנחמה, של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו, ופירש הבן יהוידע (ד"ה שבעה) כיון שאם היה יודע, היה שמח בישועתו קודם שיגיע זמנה, וכיון שהקב"ה קצב לאדם מידה מסוימת של צער כדי שיתכפרו עוונותיו עד ליום ישועתו, ועל ידי ידיעתו את יום ישועתו יצטער פחות, אם כן נמצא שלא יתכפרו כל עוונותיו על ידי כך וכו' ע"ש. ובודאי על האדם להתגבר באמונה להאמין שהכל לטובה, ובזה בודאי יתכפר לו עונו. אבל על כל פנים מבואר שהאדם חייב להתיחס לגזירת השם יתברך שהוטל עליו לכפר עוונותיו.  ועיין בשיחות הר"ן אות קב ז"ל אבל איש כשר מאחר שמאמין בהאמת, ועקר תקותו הוא לעולם הבא, על כן חייו טובים מאד. כי כל מה שעובר עליו הוא מאמין שהכל לטובה כדי להזכירו שישבו מעוונותיו או בשביל כפרה על עוונותיו כדי שיזכה לחיי עולם הבא לטוב הנצחי וכיוצא בזה (והמשך דבריו מה שנוגע כאן הבאתי למעלה בענין שהיסורין הם לטובה ע"ש), ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

(נדפס כאן פעם ראשונה 2/18/19, ועכשיו עם תוספות).

#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #הודאה #לטובה #גםזולטובה #הכללטובה #כשםשמברכיםעלהטוב #ברוךדיןאמת #הטובומטיב #רבינחמן #ברסלב #ליקוטיהלכות #שלום #צרות #צרה #אמונה #בטחון #גןהשקר #להודות #נחוםאישגמזו #רביעקיבה

---

[1] וכמובא בספר צידה לדרך (ר"ו ע"ב הובא בחק לישראל פרשת וישלח יום חמישי) ואמרו הקדמונים כי אחד ראה לחסיד מכה ברגלו ואמר לו אני חס על המכה אשר ברגלך, ואמר לו אני מחזיק טובה ליוצרי שלא נתנה בעיני, עכ"ל. [וזה פשוט שלא החזיק טובה על עצם המכה – רק החזיק שהיה לטובה, ואפילו טוב לו עכשיו שהיה רק בגלו].

[2] ותמה עצמך, כאשר נפטר בן אדם, האם יתחילו להודות ולהלל להשם יתברך ברוך השם שלקח אותו?! יכולים להודות להשם על הרווחים שיש בפטירתו, שניצל מיסורים, ויש עכשיו ירושה וכדומה, אבל על פטירתו אין לנו אלא לברך דיין אמת, וזה פו"ב.נ נח נחמ נחמן מאומן

פירוש המילות מתי יכול להיות על פי כוונת האריז"ל

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ רבינו אמר לא לכוון את הכוונות של האריז"ל בתפילה, וכז"ל ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י ז"ל וכו' הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי בענין פירוש המלות, פירוש מלשון הפרשה והרחקה והבדלה, דהיינו מי שמרגיש כל כך את אימת אמיתות השם יתברך חופף עליו שהוא צריך להוציא מילים שיהיו הפרשה בעדו ובין השם יתברך, אז הוא כבר יבין את הכוונות של האר"י בפשיטות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הכח של נ נח

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח:י התקבצות החסדים שעל שמהם יהיה חידוש העולם והשיר שלו הוא פשוט כפול משולש מרובע הוא על ידי אמונה. וזה ממש בחי' מאומן, שמאומן בא החסד של נ נח נחמ נחמן.

וכן מבואר שם שעל ידי השיר חדש נתתקן הריח שהוא בחינת משיח ע"ש, ומבואר שנ נח מתקן את משיח!

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא להזכיר שם הרבי לבטלה? אלא נ נח חדש כל פעם!

ב"ה

הרבה תמהו על מש"כ רבי נתן בלקוטי הלכות (יורה דעה ב, הלכות שבועות ב:כא) ז"ל וזה בחינת העלמת שם רבו שאסור להזכירו בשמו, כי שמו הוא דעתו שהוא נעלם וסתום ממנו בתכלית ההעלם, כי שם רבו נכלל בשם ה' שנאמר עליו 'זה שמי לעלם' – 'לעלום (לעילום)' וכנ"ל. וביותר האסור בשם של פלא, זה רמז כי יש רבי ששמו פלא הפלא ופלא בבחינת "ויקרא שמו פלא יועץ" (ישעיה ט:ה), שעצות שלו הם נפלאות תמים דעים בבחינת (ישעיה כה:א) "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן". ועל כן אסור להזכיר שמו ביותר, כי עליו נאמר (שופטים יג:יח) "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", עכ"ל. והרי בברסלב לא מצינו בכלל קפידא על זה, ואדרבה מרבים לקרוא שם רבינו להאיר אורו. והגם שכל האיסור להזכיר שם רבו אינו חל כאשר מקדימים תואר רבי (ויש אומרים שזה רק שלא בפניו), אפילו הכי לא מצינו הקפידה על זה. ואפילו לקרוא לאחרים שיש להם שם הרב אסור.

ועוד קשה שהרי רואים שרבי נתן מרמז על רבינו הקדוש שהוא פלא יועץ, אבל באמת אין השם נחמן פלאי שיחול עליו האיסור. ועל כן תרצתי בלקוטי נ נח שעל כרחך רבי נתן מרמז פה על השגתו כבר מאז של שם רבינו שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן הוא כותב שיש רמז לשם פלא זה בהלכה זו של שם הרבי הפלאי, והרי אז היה עדיין בעילום ובסתר, ואסור להזכירו בפירוש. אבל לאחר שרבינו גילה בפירוש בפתק הקדוש שזה שמו, אז אדרבה כבר צריכים לפרסמו בכל היכולת. וכן מבואר בכל ההלכה שם שיש איסור שבועת שוא לקיים אמת הפשוטה הברורה, ורבי נתן מוסיף על זה שכעין זה אסור ללמוד מרב שרק מלמד את מה שהוא פשוט וברור בלי חידוש עיין שם, כי אין זה הדרך לנצח את הבחירה לטוב לגלות את האמונה והשם יתברך. ולפי זה כאשר השם הפלא הוא שיר חדש, שהוא חדש לגמרי כל פעם (וכן סבא אמר על הפתק הקדוש שכל יום הוא חדש), אז בודאי זה עיקר הדבר שצריכים להרבות להזכיר כדי לחדש את האמת והאמונה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים

ב"ה
ידוע שנ נח הוא בחינת קול השופר, בחינת הרם כשפ"ר קולך, שיר פשוט כפול משולש מרובע. ועי' בלקוטי הלכות (נדרים ה:ד) שעיקר הגאולה זה לעורר מהשנה ולבוא לארץ ישראל ולבנות בית המקדש. וזה בשוב ה' שיבת ציון, שוב שיבת זה מה שחוזרים כל פעם אחורה, נ, שוב נח, שוב נחמ וכו'. נ נח נחמ נחמן ע"ה בגמטריא שנה. עד שמגיעים למאומן, בחי' ואמונתך בלילה וכידוע שזה תפקיד השנה להתחדש האמונה.
אז מתכלית השינה והתרדמה בוקע ויוצא קול השופר של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן לעורר ולגאולה, יש ענין (ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן) שמהפך הכל לטובה. אז צריכים כבר לזכות לשיבת ציון, להשיב את הציון לדבי"ר ביתו, לירושלים. ואז היינו כחולמים - מאומן.
ולכן סופו של דבר, סופי תיבות שיבת ציון היינו כחולמים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים, ד' אמות של ארץ ישראל.
נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יז - הערות ועיונים

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

תורה יז

א. כי יראה ואהבה, אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה ע"כ, וכן באות ב' כז"ל וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה וכו' זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

וצ"ב דהגם שמבואר היטב בתורה פה איך שהצדיק הוא המגלה את היראה והאהבה, אבל מאחר שהוא גילה את זה למה לא יכולים לקבל את זה ישר מהשם יתברך. ועל זה פירשו המפרשים שהיראה והאהבה ממש קשורים להרצונות שהצדיק גילה.

א. כלל הבריאה, ופרטיה, ופרטי פרטיה הם כפי ההתפארות בישראל. עיין בזה בזוהר הקדוש פרשת תולדות (עמוד קלד) ולית לך כל שיפא ושיפא דקימא ביה בבר דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמ דבר נש איהו מתפלג שיפין וכלהו קימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אנון ברין כלהו שיפין שיפין וקימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, ע"כ. וכן בעוד כמה מקומות.

והרמח"ל ביאר היטב, שגם ההנהגה מקבלת להבריאה גופא, שהבריות עצמם הרם רמזי ההנהגה, עיין קל"ח פתחי חכמה פתח יב, ובעוד כמה מקומות.

והנה שיעור קומה של כל העולמות הוא אדם, ואתם קרואים אדם, היינו ישראל, הרי שכל הבריאה, גם מצד מהותה גם מצד הנהגותה, תלויה בישראל. וזה מבואר בדעת תבונות אות קכח-, ובעוד כמה מקומות.

ועיין בזה נפלאות במש"כ הרמח"ל בפירוש הזוהר ריש משפטים (גנזי רמח"ל עמ' רעו-ז) שכל פניות של השם יתברך אינם אלא לישראל, כל ענין הבריאה והטבע אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה לתחתונים, אלא כיון שאין קנאת הס"א אלא על ישראל, צריכים להסתיר את זה, אז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש כדה"ק.

וע"ע מש"כ לקמן אות ו.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד (לגלות הרצונות של הש"י), ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות – עד כאן לשונו, והוספתי את הסוגריים, כי לכאורה כן פירושו מדבריו הקודמים עיין שם, ועיין בספר ביאור הלקוטים שעמד על זה שהצדיק בעיקר מחפש אחר רצונות השם יתברך. ועל כל פנים זה העסק של הצדיק למצוא את הטוב אפילו בפושעי ישראל, והצדיק הולך ומחפש ומוצא. ואילו בתורה רפ"ב רבינו גילה שעל כל יהודי לדון את כל האדם לכף זכות, לכאורה אינו עסק לצאת ולחפש, אלא מדובר כאשר הוא פוגש במישהו או כדומה אז חל עליו העבודה להתיחס רק להטוב שיוכל למצוא בו. ושם מבואר שיש צדיק שיכול למצוא נקודות טובות בכולם והוא יכול להיות שליח ציבור, זה כבר בחי' צדיק כמו בתורה יז לפנינו, שמחפש ומוציא בכולם. ויתכן שיש עוד בחינה בתורה שלנו שההתפארות הוא רק על שם העתיד, עיין לקמן.

ושם בתורה רפ"ב רבינו גילה שאותו צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם הוא יודע מאיזה משכן הילד מקבל הבל פיו, וזה כעין המבואר בתורה יז לפנינו, כי המשכון הוא בתבנית העולם כולו, וכמו שהצדיק יודע רצון השם יתברך בבריאה מקביל לאיזה התפארות בישראל, כמו כן הוא ידע איזה ילד שייך לאיזה משכן.

ואם זה צודקת, שזה אותו בחי', לפי זה מבואר שהכח הזה המבואר בתורה יז שהצדיק משיג רצון הבורא בבריאה בההתפארות של ישראל, רק צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם יש לו את הכח הזה להבין את הקשר בין ההתפארות של ישראל להקבלתו בבריאה שגרמה לרצות ה' בה.

וכאן יש להעיר שאפילו בתורה ה' שרבינו גילה את הענין של חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, שלכאורה על כרחך הולך על כל אחד ואחד ישראל, עם כל זה במכתב של ר' געציל מאומן הוא מציין אותו כהוראה של גדלות הצדיק, כי באמת רק צדיק עצום יכול לזכות להמבואר שם, וכבר כתבתי על זה במקומו. וכמו כן ידוע שכל תורה של רבינו זה לא סתם לימוד אלא דרך עבודה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. ומבואר שרבינו מכניס כל אחד בקטן לפעולותיו של הצדיק. וכמו כן תורה רפ"ב של אזמרה, באמת זה דרך נשגב מאד של הצדיק, אלא שרבינו מכניס כל אחד בקטן, ודוק.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך עכ"ל.

והנה לפי הפירושים כאן, הדיבורים של הצדיק שהולכים למרחוק ומעוררים את הטוב במקומו, הדיבורים האלו הם גופא ההתפארות שהצדיק מוציא. ולפי פירושם צריך ביאור, כי אפילו אם נאמר שהצדיק רואה אותם ברוח הקודש, אבל יש כאלו שהם לגמרי טמונים בגוים ובאמונות כזביות שלהם רחמנא ליצלן, והאם גם בהם באותה עת יש התפארות למעשה. ולכאורה ההתפארות עליהם זה רק על שם העתיד, כמו בבריאת העולם שהשם יתברך צפה שיהיה לו התפארות מנשמות ישראל לכן בראה אותם, אבל כל עוד שהם לא נתגדלו בעולם עוד לא מביאים התפארות. וכן הנשמות האלו שחלקם בטוב, אבל זה עוד לא יצא לפועל. ואם כן לפי הפירושים כאן מה רואה הצדיק בהם ואיזה דיבורים הוא שולח להם.

ולכאו' צריכים לומר שהצדיק מעודד אותם בכללי על כחם ומעלתם הגבוה, שראוים הם להיות תפארת להשם יתברך. ועל ידי שמזכיר להם את רום מעלתם, הם מתעוררים כמבואר.

אי נמי יתכן שאפילו בתוך טומאתם ממש, יש להם בחי' שם ישראל נקרא עליהם, ויש להשם יתברך התפארות מהם. וע' בריש סיפור מהשבעה בעטלירס שכז"ל והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות עכ"ל. הרי מבואר שאפילו שהיה אפיקורס עדיין היה לו מדות טובות וישרות, וכן בענין האמונה היה לו עליות והתקרבות לאמת לפעמים, אז יתכן שאפילו על הטמון בטמואה עדיין יש התפארות ממנו. והצדיק רואה את זה ומחזק את זה.

תפילין של השם יתברך שמתפאר בישראל: ע' מאמר פירוש המצוות לרמח"ל מצוה יד – לקשור תפילין (אוצרות רמח"ל עמוד רלז).

וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל שהם מתפארים עמו יתברך על ידי זה נופל יראה וכו' כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל וכו' מתגלה היראה של השם יתברך עכ"ל.

צ"ב דבשלמא כאשר ישראל מתפארים כי שם ה' נקרא עליהם ממילא מתגלה יראה, אבל למה ההתפארות של ישראל יגלה יראה. ורבינו גילה טעם הדבר, כי רואים את המלך בתפארתו, ואכן לכאורה זה אינו דומה לענין היראה שמתגלה על ידי הנחת תפילין שלנו.

וי"ל שבאמת היראה הראויה להאין סוף ב"ה הוא בודאי למעלה מהאפשריות והגבול של כל הבריאה (ורבינו כבר גילה שאפילו מדת היראה יש לה יראה מהשם יתברך), והרי כל מה שהברואים יש להם יראה מהש"י הוא מצומצם כפי מדותם (וע' בתורה מט, שקבלת מלכות שמים הוא רק על ידי שמצמצמים את האור אין סוף). ויראה זו היא דייקא כפי ההתפארות שיש להשם יתברך מישראל. ולכן דייקא על ידי התפילין של הקב"ה שזה ההתפארות בישראל, דייקא על ידי זה נופל יראתו.

הצדיק מגלה הרצונות של הש"י בבריאת העולם ע"י שהוא מוציא ההתפארות וכו', ועל ידי התגלות ההתפארות שהש"י מתפאר בישראל נולד יראה ואחר כך גם אהבה, שהש"י מגלה רצונו לכל אחד ואחד ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, ע"ש כל זה באריכות. והרי יש שני בחינות רצון, עצם הרצון שהיה בבריאת העולם כמו שהוא, ואחר כך יש התחדשות כח בהתגלות הרצון, שאז הש"י שוב משפיע לכל אחד כרצונו.

וי"ל בזה את ברכת המחזיר שכינתו לציון: רצה י"א בעמך ישראל ובתפלתם וכו' ותפלתם – שהוא בחי' יראה כמובא כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן – באהבה – הרי האהבה, תקבל ברצון – הרי קבלת ההתפארות, ותהי לרצון – התחדשות הרצון.

ובאמת כל ברכה שאנחנו מברכים הוא ממש בתוכנית הזה. כי במילה "ברוך" אנו מאירים אור מאימא עילאה להעלות את חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין – שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם נרמזים במלות "אתה ה' אלקינו", אליה, ואז היא נקראת "מלך העולם", כי עול"ם הם הג' אבות (כל זה מבואר בקיצור הכוונות להרמח"ל בכונת ברכת המוציא), והנה אחר כך יוצאים משם בשפע שקיבלו, ומורידים אותו אל נוק' המגלה כל הפעולות למטה וכו' עיין כל זה בריש ספר קיצור הכוונות להרמח"ל וההבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין וכו'. ומבואר הענין שזה ממש התחדשות הרצון.

וכן בקריאת שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים, בחי' יראה בהמלכת השם יתברך (והוא גם בבחי' העלאת הג' אבות כמובא אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות כמו הר"ת של י' אלקינו י'), אז ממשיכים "ואהבת".

יז:ג מזבח בחלקו של טרוף. דהינו בנימין. ומבואר בזה שהגדלת גבול הקדושה והצלה של אלו שיצאו מהקדושה הוא דיקא ענין של בנימין. ואכן רבינו גילה איך שכל זה נעשה בקדושה ובטהרה על ידי אכילה כראוי, ועל ידי צדקה, ועל ידי דיבורי הצדיק שרק הם היוצאים חוץ לגבול, בספרים אחרים רצו בחכמתם להורות בזה עבודות לשם שמים שהם לא בתכלית הקדושה וכו', עיין למשל בספר בית יעקב (בנו של המי שילוח – איז'ביץ) בפרשת ויגש (עמוד תלג-) ז"ל:

אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה המן אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה שהוא מדת העכו"ם ולעשות פעולות נסתרות עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כל כך עד שאין לו תקנה ח"ו אמנם הוא מוכרח לזה כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם אן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות. וזהו דאיתא בש"ס (מגילה יומא) חופף עליו כל היום רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן שלעולם הוא עומד ומביט להכניס וכו' עכ"ל

ועוד כתב שם ז"ל ובנימין מכניס את עצמו לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל להרחיב את גבול ישראל, עכ"ל.

מזבח – בגמטריא ז"ן. שהוא מעיקרי כוונות האכילה. אכל מזבח (מלשון אוכל, אי נמי מלשון על כל כמו שאומרים אכל חד וחד) בגמטריא נ נח.

מנבז בגמטריא אומן. מנבז אותיות מזבח בחילוף אות נ'.

חלקי – בגמטרי נחמן

אות ה: צריך לכתב לו כתב, כן צריך לשלח בחינת כתב להם. צ"ב למה דוקא כתיבה, והרי מבואר שאפילו הכתיבה אינו אלא על ידי הדיבור של הצדיק.

אות ה: צריך לכתוב לו כתב – עיין בהפירוש מי הנחל שכתב את זה קצת יותר מפורש ז"ל: ואז מוכרח הצדיק לשלוח לו מכתב למקומו הרחוק והמגושם מאד, עכ"ל עיין שם. וזה ממש בפירוש ענין של הפתק.

אות ה: כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק, עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל ידי זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, כנ"ל. ואזי, כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם וכו' ע"ש ולעיל מיניה כתב כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על ידי זה, על ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם.

וצריך ביאור למעשה, כי לכאורה מה שנמצא בספריהם הפך אמונתם זה סתם מאליו מגודל שקר וכזיבת האמונה שלהם הרי היא מלאה הפוכות כידוע, ולכאורה אין זה מציאת הדברים של הצדיק.

אות ו. חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (דברי הימים א:ד), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם (ב"ר פ"ח, מדרש רות פ"ב), ע"כ.

שורש זה של ישראל להיות הקב"ה נמלך איתם, מבואר ברמח"ל בפירוש משנה א' דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמוד ריח) איך זה נשרש בל"ב נתיבות חכמה, ואחר כך יש שמות, והוא בחינה אחת שבו שורים הצורות על החומר בסוד 'בי"ה שמו', וכז"ל והוא סוד "מי יספר שחקים (-כמו שרבינו הביא באות א' ועזו בשחקים) בחכמה." והענין, כי הנה כל הנברא הוא הודעת פעולותיו יתברך שמו, שזה מורה על ענין אחד,וזה מורה על דב אחר, והוא כמו ה' (-הוי"ה) שאינו השורש עצמו, אבל מורה עליו, כ כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה. וזהו: "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר. וזה כדי לקבוע ההנהגה על ידיהם וכו' ע"ש כל דה"ק

סוף אות ו': וזה והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך (איוב כב), עי' ברש"י שם שלא ידע איך אפשר שהשם יתברך שד"י יהיה עם הצרים ח"ו, ולפי פירוש רבינו א"ש.

אות ח: אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות וכו' עכ"ל. וק"ק שרבינו כותב שהנשמה אפילו למעלה מאצילות, ויש טועים בזה ח"ו. ובמקום אחר פרשנו בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עיקר הרפואה זה שמחה!

ב"ה

רבינו הקדוש הזהיר מאד לא ללכת לרופאים שהם שלוחי המלאך המות רחמנא ליצלן. להזהיר מאד שעיקר הרפואה הוא על ידי אמונה ושמחה (וכן אפילו בגאון מוילנא חקק בפירושו על ספר משלי כל הפסוק רוח איש יכלכל מחלהו).

ותראה רמז נפלא לזה בסוף תהלים המזמור הללויה שירו לה' שיר חדש (נ נח!) תהלתו בקהל חסידים. ישמח ישראל בעשיו - סופי תיבות חול'ה או מחלו - כמו מחלהו במשלי הנ"ל, בני ציון יגילו במלכם, סופי תיבות מיון - של הבית חולים, דהינו להינצל ממולאת וממקרים ופגעים רעים שמובילים חס לשלום למיון, ישמח ישראל בעשיו בני ציון יגילו במלכם!!!

נ נח נחמ נחמן מאומן

דרך היחיד באמונה ובטחון אין סוף

ב"ה

מחלקת בגמרא בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, כי רשב"י אומר שהאדם יעסוק רק בעבודת השם יתברך ולא ידאג כל עיקר על פרנסה, והגמרא אומרת שרבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. והוא תמיהא פלא איך יתכן שחס ושלום רבים שמו כל תקותם בהשם יתברך, ועסקו אך ורק בעבודתו ולא הצליחו?!  

ונראה לעניות דעתי שהתירוץ מפורש בדברים הקדושים, שרבים עשו - כל כמה שהם ניסו את זה כרבים באמת לא היה סיכוי שיצליחו, כי זה דרך היחיד, דרך היחוד, ואנחנו שייך לרשות הרבים. והבן.
ורבינו הקדוש הזהיר מאד בהקדמה ללקוטי מוהר"ן תנינא שאי אפשר להיכנס לעבודת השם אלא בדרך אחד היה אברהם, כי אברהם הוא דרך היחיד, ומקודם הוא היה אברם, אברם עם א"ח שאחד בגמטריא רבים, ואחר כך אברהם, אברהם עם ד' של אחד בגמטריא רבים, כי הוא נכנס ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אח"ד היה דייקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סלח לנו - מיד אחר יום כיפור

ב"ה

רבים מקשים מה זה שאנו מבקשים סלח לנו (בשמונה עשרה) מיד אחר יום כיפורים, וכבר רבו התירוצים. ותמיד יש להשיג יותר סליחה. ורבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ו' שמיד אחר שמשיגים איזה מדרגה צריכים לבקש סליחה על קטנות ההשגה שהיה לך מקודם. ונראה עוד שצריכים לבקש סליחה על זה שאנו לא מאמינים לגמרי בלב שלם שבאמת קבלנו כפרה וטהרה שלמה...

נ נח נחמ נחמן מאומן

ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר

ב"ה

התורה מעידה שבני ישראל האמינו במשה עבדו, עבדו זה מילה מורכבת, ע"ב = חס"ד, ד"ו = י - עשרה מיני נגינה שהם השיר של חסד (י, יק, יקו, יקוה = חס"ד), בחינת משה רבינו: נ נח נחמ נחמן מאומן. ולכן מיד אחר כך כתיב: אז ישיר משה, שישירו את השם של הצדיק, שהוא משותף בשם משה-השם.

נ נח נחמ נחמן מאומן