כתר. כתר חכמה ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברלסב. כתר חכמה בינה, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

 ב"ה

חכמה ובינה עם הב' תיבות בגמטריא נחמן. אי נמי, חכמה בינה, עם הח' אותיות בגמטריא נחמן. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

רצון - מידת הכתר ויש רצון שהוא באימא עלאה

 ב"ה

גרא"ק:

שאלתך מתייחסת לעומק של תורת הקבלה, ובפרט ליחס שבין המושגים "רצון", "כתר" ו"אימא עילאה" כפי שהם מופיעים בזוהר בפרשת פקודי. אנסה להבהיר את הנקודה בצורה תמציתית וברורה.

בזוהר (פרשת פקודי, דף רכ"א ע"ב ואילך, בתוך הדיון על סודות הבניין והמשכן), מידת ה"רצון" אכן מוזכרת כשייכת ל"אימא עילאה", שהיא ספירת בינה בעולם האצילות. בינה, המכונה "אימא", היא הראשונה שמקבלת את השפע האלוקי מהעולמות העליונים יותר ומעבדת אותו להבנה ולהתגלות. ה"רצון" שמיוחס לה נתפס כרצון הראשוני שמתעורר להוציא את הכוחות האלוקיים מן הכח אל הפועל, כלומר, כרצון שמתחיל את תהליך הבריאה המעשית.

מצד שני, כתר, שהוא הספירה הראשונה בעץ הספירות, מייצג את הרצון העליון והטהור ביותר, הרצון האלוקי המופשט שקודם לכל התגלות או פעולה. כתר נחשב ל"רצון שברצונות", מקור כל הרצונות, אך הוא נשאר נסתר ובלתי מושג במובן מסוים, כי הוא למעלה מהתפיסה וההגדרה.

המתח שאתה מציין – שבזוהר נראה שהרצון שייך לאימא עילאה (בינה), בעוד שבמקומות אחרים בקבלה הרצון מזוהה עם כתר – ניתן ליישב כך: ישנם רבדים שונים של רצון. בכתר, הרצון הוא השורש הראשוני, העליון והבלתי נתפס, שאינו מתבטא עדיין בצורה ממשית. בבינה, לעומת זאת, הרצון מקבל צורה ראשונית של כוונה והתכוונות, שמתחילה את תהליך ההתגלות והיצירה. הזוהר מדבר על הרצון בהקשר של אימא עילאה מפני שהוא מתמקד ברצון שכבר מתחיל לפעול ולהשפיע בתוך מערכת הספירות, ולא ברצון המופשט של כתר שקודם להכל.

לסיכום, כתר הוא מקור הרצון המוחלט, ואילו בינה (אימא עילאה) היא המקום שבו הרצון הזה מתחיל להתלבש ולהפוך לכוח פעיל. שני ההיבטים נכונים, אך הם משקפים שלבים שונים בתהליך האלוקי. מקווה שההסבר הזה מבהיר את העניין!

_______________

בזוהר פרשת פקודי המחשבה הוא מאבא - ועל ידי המחשבה יש את הרצון - מאימא, והרי זה רצון תתאה, כי רק נולד מהמחשבה. אבל רצון אמיתי - בכתר - הוא למעלה מכל מחשבה - והרצון הוא שבורא את המחשבה....

נ נח נחמ נחמן מאומן

המתפלל כראוי נעשה משפיע להשם יתברך

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

תורה עג

ונמצא כשהשי"ת מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל וכו' וכו' ונקבה תסובב גבר וכו' עיין שם.

צריך ביאור, דתינח שכביכול הש"י נעשה בחי' נוקבא כי מקבל התענוג, אבל האם על ידי זה ישראל נעשים בחי' זכר, בעודם מתפללים ומתחננים שזה ממש בחי' נוקבא.

ואולי י"ל שזה שמתפלל כל כך יפה עד שהש"י מתאוה לתפילתו, הרי עולה לבחינת כתר (- שזה גם בחי' ונקבה תסובב גבר, ודו"ק), ובכה"ר שפיר זכר, כי הכתר המשפיע (הרמח"ל כותב את זה כמה פעמים). והוא כבר דומה להמתפלל על חבירו שנענה תחילה, ופירש רבינו בתורה כב, שהוא בבחינת אין, ואין בחי' כתר כידוע, כי החכמה מאין תמצא.

[ואולי יש לפרש בזה מה שהש"י שמע לתפילתו של יצחק שהיה צדיק בן צדיק, ולא לתפילת רבקה שהיתה בת רשע, כי התפילה בחי' נוקבא, וצריכים לעלות עד הכתר, וזה שני קפיצות, כי צריכים לעבור על כל הספירות שהם בחי' זכר, ולעלות עוד עליהם עד הכתר, ולאלו השני עליות זכה דייקא על ידי שהיה צדיק בן צדיק.]

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן סוף תורה ו' כל יהודי הוא אבן טוב בכתר המלך על כן צריכים לדון אותו לכף זכות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה ו

בסוף התורה – והנה מבואר לעיל שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחבירו כשמבזין אותו, על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחי' כתר וכו' וכו' כך כל אחד מישראל הוא בחי' כתר להשם יתברך, וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצוא, דהיינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות וכו' וכו' כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו' עיין שם.

על דרך צחות יש לפרש, דקיימא לן (משלי כא:א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו. ולכן כל מה שמחשיבים איש ישראלי להיות אבן טוב בכתר המלך, הרי יש לו יותר מבחינה זו שלבו נטוי על ידי השם יתברך, ולכן בודאי צריכים לדון אותו לכף זכות כי מבינים היטב שכל מה שעשה היה חפץ השם להשיגו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

המתן

 ב"ה

מסכת יומא

לח:-לט.

תנא דבי רבי ישמעאל משל (לדברי ריש לקיש שהבא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין לו) לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא (-הלוקח) למדוד נפט, אומר לו (-המוכר:) מדוד אתה לעצמך, בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה, ע"כ

ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו:ב שהמתן הזה הוא בחי' כתר, בחי' שם אהיה, שיהיה לו הווי' בעולם, ע"ש. ולכאורה יש בזה בחינות שזה גבוה מעצם קבלת האפרסמון, וכמדומני שכן המשמעות בליקוטי הלכות, שהכתר מסדר ומיישב המוחין (ע"פ תורה כד. ואכן זה פעולת הדעת, שהיא חיצוניות הכתר). ואכן י"ל שלמשל בעולם עשיה, הכתר הוא השראה מעולם יצירה, ובעליית עולם עשיה, היא מקבלת נה"י שעולם יצירה, שהם עוד יותר גבוהים (וי"ל שאלו הם הג' בחי' תשובה בחי' סגול שמבואר שם ו:ה). אכן אפילו לפי זה יש בחי' שכתר עוד יותר גבוה, בסוד כתר מלכות, שהשראת הכתר ממש בחי' אצילות מהאין סוף ב"ה.

והנה הלוקח שבא לבחור, זה בחי' הגיע לפרשת דרכים, וכאשר בוחר באפרסמון, הוא בוחר בצדיק שידריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו, כמבואר בתורה ד:ח. וכן בתורה ו' מבואר שם שהכתר הוא הי' עליון של הא' שהוא בחי' משה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שפת אמת תכון לעד בשנות האלו

 ב"ה

על זמן הגאולה כתוב (צפניה ג:ט) כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ורבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תורה סב גילה שלשון אהפך מורה על הצורה והסגנון של אחוריים כמו: י' י"ה י"הו י"הוה, ע"ש. ורבינו כבר גילה בפתק שלו, שהשם שלו באחוריים הוא שיר של העתיד, שיר הגאולה, והרי ברור לנו שהשיר נ נח נחמ נחמן מאומן הוא שפה ברורה אל העמים לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.

והנה עוד כתוב (משלי יב:יט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר (הראשי תיבות: שאתלוא ע"ה בגמטריא התשל"ד), והרמח"ל בספר אדיר במרום האריך לגלות סודות עצומות בענין זה, ובתוך דבריו גילה ששפת בגמטריא תרי"ג מצות דאורייתא, ז' מצות דרבנן, הרי כת"ר, ועם הצל"ם (נשמה פנימיות - צ, וב' מקיפים ל"ם), הרי שפת כולל כל השיעור קומה עם הנשמה (-גם בליקוטי מוהר"ן רבינו מגלה שהפה הוא שיעור קומה שלמה). והשפתיים הם בחי' נצח והוד, ומכינים את הדיבור של אמת. ובלי התיקון של השפתיים, כאשר יוצא רק מכח הלשון, הרי הוא כמו זכר בלי אשה, ועלול להיות כמו הוצאת זרע לבטלה ר"ל. 

והנה בלמדי את כל זה לפני כעשרים שנה, חשבתי שבטח שנת התש"פ - שפ"ת, יהיה שנה גדולה, ובהיות שידעתי שרק טיפש עוסק בעתידות ובנביאות לא הוצאתי מילה על זה, רק שמרתי לעצמי. ואחר כך שמתי לב, התש"פ בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן. וידענו שעיקר הכוונה במאמר חז"ל עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, הוא להשיר ד"י - השיר שהוא מרובע וכולל עשרה מיני נגינה (כי אותיות די אינם נבטעים עם השפתיים, וע"כ הוא מרמז להשיר שלעתיד) - נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה עכשיו ראינו מה שהיה משנת התש"פ עד עכשיו (עם שני כוללים) התשפ"ב, המבול של שקר ועושק וכדומה, עד שגזרו לכסות את השפתיים, השם ירחם. ואולי באמת היה זמן מסוגל מאד לגאולה, וכמו שהמבול בימי נח היה אמור להיות מבול של חכמה עילאה, וכיון שחטאו נהפך למשחית, וכן לימינו. 

ברוך השם יש עדיין כמה שנים של התש"פ עד התשפ"ט אולי עוד נזכה בזכות הפתק הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

ודאשתמש בתגא חלף

 ב"ה

א:יג ודשתמש בתגא חלף. עיין ברע"ב כמה פירושים ובתוך דבריו כז"ל תגא בלשון ישמעאל כתר, ע"כ. והנה ידוע שהתגין על האותיות מבחי' אימא עילאה. והרי הם בבחי' לשון ישמעאל, בחינת תפילה.

וכבר מבואר אצלנו בטעמים על הכיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא עיקר התגא והכתר, שת"ג, תיו גמל, עם הב' אותיות בגמטריא נ נח נמ נחמן מאומן. וי"ל שהמשתמש ולובש כיפה נ נח, חלף, בחי' מוחין כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כט, שבע מחלפות ראשו (שופטים טז) שחולפין ועוברים במוחו ע"ש. עוד י"ל כמו שפירש הרע"ב, חלף ועבר מן העולם – דהיינו כמו שרבינו פירש (ליקוטי מוהר"ן קנז) המשנה (אבות ד) כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, שאינו סובל וחפץ בעולם הזה. ועוד י"ל המשתמש בתגא, הבא ורוצה להתשמש בתגא, וכיון שאסור לעשות כן – מה יעשה? חלף, יחליף להתשתמש עם נ נח נח נחמ נחמן מאומן, שזה מותר ויאות.

והנה אותיות בתגא, בחילוף הג' לר' באותיות א"ת ב"ש ג"ר, הם אותיות ברא-ת, היינו עם האותיות ש"י הם אותיות בראשית. כי בעשרה מאמרות נברא העולם, ובראשית המאמר הראשון בחי' כתר. וידוע שש"י הם קנ"ה חכמה קנ"ה בינה. וי"ל אותיות שי' הם נוטריקון שימש, שימש בתגא, וברא העולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

המלך בשדה

ב"ה

שדה זה יסוד הנוקבא, כי שד"י זה יסוד דוכרא. שד"י ושדה ביחד בגמטריא תרכ"ג. ונראה בפשטות כי השיעור קומה של אדם שלם הוא תרי"ג, ויש עוד שבע מצות דרבנן שנכנסין לחשבון להשלים את הכת"ר. וכיון שיש את שני היסודות ביחד, כבר יש את הג' טיפין, הרי תרכ"ג. אי נמי תרי"ג עם העשרה מיני נגינה של נ נח נחמ נחמן מאומן (שהוא בעצמו עם נקודותיו והכוללים בגמטריא תרי"ג כמש"כ במקום אחר).

[8/28/17]

בספר אדיר במרום (עמוד מה, ספינר), שדה הוא בת זוגו של שד"י. שד"י ושד"ה ע"ה בגמטריא נון נון חית. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה רבינו והשגת הכתר ומחלוקת קרח

ב"ה

פרשת קרח - במדבר טז:ג

ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

י"ל בעה"י על פי המבואר בספרי הרמחל כמה פעמים בענין במופלא ממך אל תחקור שהוא האיסור לחקור בבחינת הכתר, והלוא יש לנו הרבה לימודים בספירת הכתר ואפילו בפרצופים עליונים. ועוד כמה תמיהות בענין. אלא שהעניין הוא שאסור לחקור חקירות של כתר דהיינו הלמה ומדוע ככה ולא אחרת, דהיינו מותר לנו ומצוה לנו לחקור ולהבין כל פעולת השם מה תכליתם בכל פרטיהם ודקדוקיהם, אבל אסור לחקור קודם לזה למה בכלל השם יתברך ברא ועשה באופן וצורה כזו ולא אחרת, רק לאחר שכן עשה מצוה להבין מהותה עד תכליתה איך זה מסתדר דוקא ככה.

וידוע שדעת וכתר הם אחד, כי לולא כן חס ושלום צריכים להגיד שיש אחד עשר ספירות שאנו מוזהרים ממנו בחומרה תקיפה בספר יצירה. אלא שהכתר הוא השראה מהדרגה למעלה והדעת חודר אותו לפנים.

ומחק הכתר להיות נעלם לגמרי, ואכן לא רואים את השם יתברך, רק הכל ממנו, גם המקום גם הזמן גם הנפש גם החומר, והוא בלתי נראה.

ולכן קרח טען שהרי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', בחי' דור דעה, יש להם את הדעת. ואם כן על משה רבינו התפקיד - ומדוע תתנשאו, להמליך את הכתר, שהוא בחי' מדוע כנ"ל. ובתפקיד זו אין ראוי למשה רבינו לקחת שום גדולה גלויה אלא להתעלם לגמרי כנ"ל.

ואכן מיד אחר טענתו כתיב (פסוק ד) וישמע משה ויפל על פניו. בחי' העלמה של הכתר.

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר, בקר וידע ה' - היינו שהם רק מבקרים בדעת את ה', בחי' בוקר והתחלת הידיעה, כי: את אשר לו, בחי' הכתר שהוא לבדו יתברך, ואת הקדוש והקריב אליו, היינו שאר המידות שעל ידם מתקרבים להשם יתברך, ואת אשר יבחר בו, בחי' הצדיק, כי יעקב בחר לו י"ה (ה'קריב י'קריב כדלקמן), כי בחר ה' בציון, יקריב אליו, שהצדיק יקריב אליו לעצמו את כולם. 

וזה את אשר יבחר בו, דהינו הצדיק שעל ידו השם יתברך עושה מה שהוא בוחר, כי השם יתברך נמלך בנשמותיהם של הצדיקים, וזה הצדיק שהוא את אשר יבחר בו, יקריב אליו לעצמו וימלוך על כולם.

וזה יקריב אליו, א-ליו, לי"ו - מ"ו בחי' מילוי שם ע"ב והוא בחי' חכמה כידוע (והוא גם כן אותיות לוי, והרי משה זכה לכמה בחינות כי בחינת כתר הוא למעלה מן המקום, ולכן יכול לזכות לכל הרוחות כמבואר בלקוטי מוהר"ן, ולפי זה י"ל בזה טעה קורח, כי רש"י וחז"ל תמהו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל בטעות הזה, וי"ל כיון שראה שמשה רבינו זכה לכמה בחינות חשב שגם הוא יכול). וא' בחי' כתר, והצדיק הוא בחי' נקודה עליונה של הא' כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו, ועיין שם: יבחר לנו את נחלתנו, זה בחי' משה בחינת נקדה העליונה שהוא בחי' במופלא ממך, ובזה צדק טובא, כי הצדיק הוא בחי' אדם היושב על הכסא דמתכסיא, אלא החיבור להצדיק דרך הו' של הא', והוא בחי' המלכות כמבואר שם. והנקודה תחתונה של הא' שהוא בחי' הדום רגליו, בחי' יהושע התלמיד, וגם בחי' אהרן, כי באהרן כתיב וידם אהרן, בחי' דום לה'. ולכן אהרן זכה בכהונה וקרח נדחה.

ולפי דרכינו אתי שפיר, כי כל הפוסל במומו פוסל, והרי יש לתמוה באמת שמצינו בחז"ל שקרח באמת היה חשוב מאד, ולא סתם ממנו יצא שמואל, ואיתא במדרש שלעתיד לבוא קרח יהיה כהן גדול, ואם כן מדוע באמת לא קיבל איזה משרת ותפקיד מיוחד. ולפי מה שנתבאר א"ש דאדרבה מעלתו היה גבוה מאד, במעלה שהוא האשים את משה רבינו, דהיינו שבאמת עליו היה מוטל לעסוק בכתר, ולכן לא קיבל שום גדולה גלויה. ולולא הפירוש שלנו י"ל שקרח היה לקוי בזה גופא שרצה כל הגדולה לעצמו, כי כן ראה שממנו יצא שמואל שעליו אמרו חז"ל שהוא שקול כנגד משה ואהרן, הרי יש סמך שקרח רצה כל הגדולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תיקון הכללי

ב"ה

רבינו גילה עשרה פרקי תהלים להגיד בשביל תיקון הכללי. ורבי נתן כותב בפירוש להגיד אותם כסדרן.

והנה הקפיטל הראשון, פרק טז, מתחלת:

מכתם לדוד.

וזה לשון רש"י:

מכתם לדוד. אמרו רבותינו לדוד שהי' מך ותם שהיתה מכתו תמה שנולד מהול ואין שיטת המקרא נופל על המדרש כאן, יש מזמור שנאמר בו לדוד מכתם, שם יש לפרש שיר זה לדוד שהי' מך ותם אבל כאן שנאמר מכתם לדוד אין לפרשו כן ואומר אני שהוא אחד מן שמות מיני נעימות הזמר וחלוק בנעימות השיר, ד''א מכתם לדוד לשון עטרה כמו כתם שמשמע דבר זה היה רגיל לומר דוד שמרני אל כי חסיתי בך והי' לו כעטרה שנא' (לעיל ה) כ' כצנה רצון תעטרנו (סא''א) : 

הרי מבואר שהפרק הזו ממש שייך לענין קדושת הברית, ש"מכתם" מראה שדוד המלך נולד מהול, והיה מכתו תם, היה שלם בבריתו.

ורש"י מביא לפרש ש"מכתם" הוא אחד מהי' נגינות, אכן בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה צב, מחשיב את המזמור הזה להנגינה של "ברכה" וגם בפרק נט - שהוא גם מהתיקון הכללי וגם נזכר שם "מכתם" - למנצח אל תשחת לדוד מכתם, שם בתורה צב מונה אותה להנגינה של "נצוח" - למנצח. 

ומבואר לפי הפירוש האחרון של רש"י, ש"מכתם" הוא הכתר, והוא המילה הראשונה של התיקון הכללי, כתר. כראוי וכיאות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח נחמ נחמן מאומן - ארבעה כתרים של מלכות

ב"ה 

רש"י פרשת תצוה כל המשיחות היו בצורת כ"ף יוניות שהוא כמו אות נ' שלנו (אלא שרש"י בריש פרשת כי תשא פסוק כו, כתב שהמשיחה של מלכים היה אחרת - כמו נזר, ועם כל זה, הרי - נ' - נזר. ועוד יש להעיר שיש 6 נוני"ן בנ נח נחמ נחמן מאומן, ועם הכולל זה בגמטריא אש, ומבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ד' ששרש מלכות הוא אש עיין שם, וכן מוהר"ן בגמטריא אש), והרי נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר כתבנו במקום אחר איך שהוא ענין מלכות בגמטריא משה הק"ם שהוא השם שממליכים המלכים כמבואר בלקוטי מוהר"ן, והרי הראשי תיבות ננננ, רמז על משיחת ארבעה כתרים, כתר תורה, כתר מלכות, כתר כהונה, וכתר שם טוב על כולם, ובעזה"י נזכה להרחיב ביאור על זה. נ נח נחמ נחמן מאומן!

באותו זמן שכתבתי החידוש הנ"ל עשו באומן בקרית ברזל מול הציון הקודש גרפיטי ענק של נ נח, ושמונה כתר על כל נ' ראשון חוץ מהשני שעוד מתכוננים ב"ה.

נ נח

לך לך

ב"ה

רבו הדורשים את הלך לך - לאן ללכת. אז בעזה"י י"ל לך לך - לך ל"ך" - ך' היינו הכתר (שהוא בחי' הרצון וכו'). וכמו שגילה האריז"ל בכוונת למנחה של שבת, כי מאתך היא מנוחתם, מאתך - מאות ך' - מהכתר.

שנזכה לרצונות אין סוף להשם יתברך...

נ נח נחמ נחמן מאומן

ברכת מחיה מתים - כתר וחכמה - נ נח

ב"ה

בשמונה עשרה, ברכה שניה

מכלכל חיים בחסד - מחיה מתים ברחמים רבים

נראה לי שאלו שני הנהגות, הראשון של חכמה והשני של כתר (וכמבואר בספר קנאות ה"צ להרמח"ל ובעוד מקומות שלפעמים הכתר הוא הראשית ולפעמים החכמה. ובחטא אדם הראשון ירד ההנהגה מכתר הוא הראשית לחכמה, ע"ש ואכמ"ל).

כי חיים זה בחי' חכמה כידוע (לקוטי מוהר"ן תורה לה ובעוד הרבה מקומות), ותחית המתים הוא בחי' כתר, כי הוא ממש מהפך את המיתה לחיים (וע' ביחוד היראה עמ' שיח, ד"ה ותראה כי ז"ס, בענין הג' דברים שצריכים מפתח מן השמים, שאליהו לקח שנים מהם, שהם גשמים, חיה, ותחית המתים, וכולם צריכים הארת הכתר עיין שם). ובלקוטי מוהר"ן רבינו גילה שתחית המתים זה מהחלק הענוה - הביטול והאין שזכינו להתבטל להשם יתברך, זה החלק הוא שקם לתחיה.

וכן להלן:

מי כמוך בעל גבורות - ומי דומה לך.

החכמה כאילו מדמה את עצמו להכתר, כי הכתר הוא בחי' אין, והחכמה רץ להשיג אותה, במטי ולא מטי, ונשאר בחוץ, ואז כל רצונה להיות הכי מבוטל לכתר, אז להיות כמוהו. אבל "ומי דומה לך" שפשוט משתיק ומדמם את עצמו בביטול גמור - שיהיה רק השם יתברך ולא הוא בכלל.

עמוד והתבונן על זה, כי כאשר תחשוב טוב על שני המעלות האלו, ועוצם המעלה של כתר על החכמה, יתעורר לבך גם כן בכיסופין וברצונות והתשוקקות חזק לא"ס ב"ה.

ובמקום אחר כבר הארכתי בברכה זו ובמילים האלו, שמאירים ביותר על פי תורה ו' מלקוטי מוהר"ן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה לא - אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה לא

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי.

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שרבי שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כיפת נ נח וביגוד ותכשיטי נ נח

ב"ה

670. מה הענין ללבוש כיפה שכתוב עליה נ נח נחמ נחמן מאומן?

א] כל ענין של רבינו הוא הראש, וכמו שאיתא בלק"מ שצריכים להביא את הראש שלך בראש השנה לראש בני ישראל, ולכן מובן שהמקום הראוי לשים את השם של רבינו, זה על הראש.

ב] פשוט, לפרסם שם הצדיק, ולהראות שאתה תחת הנהגתו.

ג] איתא בזוהר הקודש, והובא בחק לישראל ליום ד' פרשת ויקהל בזה הלשון: אמר רבי שמעון, אי בני נשא (אם בני אדם) הוו ידעי (היו יודעים) כמה עלאה (כמה גבוה) איהו עבדא דקטרת (עבודה של הקטרת) קמי קדשא בריך הוא (לפני הקדוש ברוך הוא) הוו נטלי כל מלה ומלה מניה (היו לוקחין כל מלה ומלה שלו) והוו סלקי ליה עטרה על רישייהו (והיו מעלין אותו להיות עטרה על ראשיהם) ככתרא דדהבא (ככתר של זהב), עכ"ל. ומזה נלמד שהשם הקדוש הזה, נ נח נחמ נחמן מאומן שעולה על כל סודות התורה [ובפרט בסוד הקטרת, עיין מה שפירשנו (רמזים אות י) על מה שאמר רבי נתן כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים (ממש הענין המבואר על השיר פשוט כפול וכו' בלקמ"ת תורה ח), פטמה לחצאין כשרה, לשליש ולרביע לא שמענו – כי זה לא נתגלה עדיין!!! וזה מה שתני בר קפרא, ששמו עם השני תיבות בגמטריא הפתק, אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים, מלשון שירה. וגם ששים ושבעים זה מאה ושלושים שהוא שם מ”ה באחוריים. ובזה א”ש מה שמובא מהאריז"ל (שעה"כ דף יד ע"ב, עוד יוסף חי מקץ ד) בכמה סידורים לאמר אחר בר קפרא את הפסוק קחו מזמרת הארץ, בחי' השיר של ארץ ישראל] כמה ראוי לקחת כל מיליה ולהעלות אותם לעטרה על ראשינו, בכיפה של נ נח!!! ולכן ר' נתן הבבלי אומר אף כיפת הירדן... ירד"ן זה ענין של הפתק – כפת – ר"ת רבינו נחמן (ו)ישראל דוב. וברמזים הנ"ל הארכנו קצת יותר (אמנם יש לפרש את הזוהר הנ”ל שהכוונה לשים כתר על כל מלה של הקטרת).

ד] ויש להוסיף שהוא באמת כיפה יפה מאד, ועליה מרמז הנביא ישעיה (נט:יז, וכן באנעים זמירות) חבש כובע ישועות בראשו. וכן אומרים, “וחק על מצח כבוד שם קדשו" ח"ק בגימטריא נ נח.

ה] וע' בס' המדות גודל הענין ללבוש הכובע של צדיק. ואיתא שם שהוא מסוגל לענוה, אז הלואי שכל המתגאים והמלעיגים היו לובשים את הכיפה של נ נח!

ו] כבר כתבנו למעלה איך שרבינו רמז על נ נח בריש ספרו הקדוש לקוטי מוהר"ן, בסוד דברי חכמים בנחת נשמעים. שע"י בנין מלכות דקדושה בחי' אות נ', מאיר החכמה והשכל של כל דבר בחי' ח', ועל ידי זה נעשה בחי' ת', לשון חקיקה ורשימה. והנה רבינו כותב שם שהחקיקה נעשה בלב, אמנם בפסוק שהוא הביא להוכיח ש'תו' הוא לשון חקיקה שם החקיקה היה על המצח (ואין זה קשה על דה"ק, כי שם פירט שהיה על המצח ולא קובע שלעולם התו תהיה על המצח, ועוד שחכמת אדם תאיר פניו, ואינו נחקק על המצח אלא מה שבלב). וחבירי י"ס נ"י העיר שזה בחי' רשימת נ נח על המצח, שאנו מקיימים עם הכיפה של נ נח (ועיין לקמן אות ח). והנה זה לשון הפסוק (יחזקאל ט:ד) ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות העשות בתוכה (פרש"י ורשמת רושם על מצחות האנשים הצדיקים כדי להיות לאות של יפגעו בם המשחיתים עכ"ל). וכבר הבאנו מרש"י על התורה שלפעמים יש אות א' מיותרת, והרי כמעט בפירוש שהננחים מקבלים רשימו לטוב על מצחם, ומה טוב ללבוש כיפה של נ נח להיות מרכבה להרשימו.

ויעו' עוד במס' שבת (דף נה.) שדורש את הפסוקים שם ביחזקאל, ומסקת שכיון שהאנשים הכשרים לא מיחו, גם הם נדונו למיתה, ואדרבה מהם התחיל הפרענות, והגמרא דורשת עוד שהפרענות התחיל מהמקום שאומרים שירה (כי כתוב בפסוק להתחיל ממזבח הנחשת, וכבר לא היה מזבח נחשת בבית המקדש, וע"כ זה מרמז על כלי השירה שהיו מנחשת). והנראה בזה שרק על ידי הכח של השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא הדרך היחיד הראוי להוכיח בני אדם, וכאשר היה רשום על ראשם, היה יכול להמתיק את כל הדינים.

ו] הכיפה הוא בחי' כתר שהוא בחי' עטרה, ועטרה הוא בחי' הצדיק שהוא היסוד, ודי בזה למבין (והוא כמו ברית מילה במוח. ב"ה זה כבר כמה שנים שזכיתי להבין שהכיפה של נ נח בחי' ברית מילה על המוח - בחי' ניתוח "לובוטמי"... אבל רק עכשיו זכיתי לירד יותר לעומק טעם הדבר. דהנה יש כלל בחז"ל "כל המוסיף גורע", וכן "כל היתר כניטל דמי", אז זה שאנו לובשים את היתרון הגדול הזה של הכיפה של נ נח עם הפומפום, זה הוספה שכאילו מל את המוח!).

ז] ע' בכוכבי אור חלק ספורים נפלאים, המשל מהתבואה, שכאשר כל העולם משתגע העצה היעוצה לעשות סימן על מצחות החברים שכאשר מסתכלים זה בזה, לפחות ידעו שהם משוגעים.

ח] איתא במס' שבת (שבת פ"ח – וע' בלק”מ תורה כב): בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים ונתנו שני עטרות בראש כל אחד וכו', וכשחטאו נלקחו וכו', ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם להם, שנאמר: "ושמחת עולם על ראשם", ע"ש. והנה נעשה ונשמע בגמטריא תתצא, שזה בגמטריא "ת - תמים" ע"ה, או "ת - נ נח נחמ נחמן מאומן”. וענין ת'תמים ע' בספר אדיר במרום (עמוד קמג) ז"ל והנה זה אחד מן התיקונים הגדולים אשר באצילות, כי הוא הקרום הזה שאמרנו שהוא נעלם ואינו נודע כלל, לא הוא ולא סבוביו ולא הליכותיו. אלא שהוא רושם רשום בראש האצילות, כמו התי"ו שבראש אנשי חיל, המורה על מלכם. כך ניתן תי"ו זה בראש א"א לרמוז אל העתיק, ולמען דעת איך הוא שורש הכל, ואז חוזרת אליו ההנהגה הפנימיית והעיקריית כנ"ל. והנה תי"ו ר"ל תמים, בסוד: תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח:יג). והסוד הוא, כי הח"ס נקראת: תמים דעות (איוב לו:ד) להיות הדעת שבו מכוסה גם כן בקרום. ונמצא שכל בחינותיה נתנים ונמסרים לשורש שהוא עתיק יומין, וזהו בחינת התמימות. ובאמת מזה נמשך שהיא סתומה ושוקטת, הכל כנ"ל, והבן היטב, עכ"ל. וכל אחד כפום מה דמשער ליביה יכול להבין מזה קצת ענין של רבינו, שאפילו צדיקים גדולים ברמה ברוח הקודש והשגות אלהות לא עמדו על ענין של רבינו, כי ענין של רבינו הוא ממש רשימו וסימן לעתיק יומין כנ"ל. ובהיות ששני הכתרים של נעשה ונשמע הם ממש ענין של "ת" סימן ומראה ל"תמים" - “נ נח נחמ נחמן מאומן", בודאי ראוי וזכות גדול ללבוש כיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן! ושזה ממש מענין שעתיד הקב"ה להחזיר להם כמו שכתוב ושמחת עולם על ראשם!

ט] עוד רמז מלקוטי מוהר"ן תורה ט' שרבינו גילה ששכ"ם ר"ת שפל כוכב מלאך. והנה עם לוקחים מאלו המילים את האותיות כוב"ל – שהם נוטריקון כובע לבן, נשאר אותיות שפכמלאך – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

י] תג, פירושו כתר. תג במילואו, תיו גמל עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אז מה נעים לעשות תג על ראשינו עם הכתב נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה בתפילין שלנו וכן בתפילין של הש"י יש ת"ג אותיותיו, ותפילין בגמטריא פתק ועוד רמזים כמש"כ.

יא] עוד רמז נפלא מה שצונו הש"י בתורה הקדושה, וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. ס"ת של וקשרתם לאות על ידך ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן הס"ת של ידך והיו לטטפת בין עיניך בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות. לאות על ידך עם האותיות בגמטריא פתק. וכן ידוע שתפילין בגמטריא פתק. והנה ט' בא"ת ב"ש, זה נ'. ופ' באי"ק בכ"ר נתחלף לח', הרי על דרך זה טטפ"ת נעשית ננחת [וב"ה ממש למחרת כתבי זאת מצאתי מהאריז"ל, בשער רוה"ק עמ' סה, שממש דורש את המילה המפיל - אות מ' בא"ת ב"ש והאות שלאחריה – פ' – מחליף לח'!] – ואם תחליף כל האותיות בא”ת ב”ש – ננוא, נוא ע”ה = נח, הרי נ נח!, בין עיניך – בראש.

יב] ע' שיח שרפי קודש (ח-שכח) מעשה עם הבעל התניא שרצה לקבל הסכמה על השלחן ערוך שלו מהמגיד, והניח את הספר לפניו, והמגיד שאל אותו מי כתבה, וענה אני, ונתגלגל הדבר במלון שאחד קם על הפונדקית והיא תפסה את הכיפה שלו, והלך האנס ולקח את הכיפה של בעל התניא, ולכן חשדו אותו, והוא היה מכחישם באמרו 'אני לא' והוכיח להם שבכיפה שלו יש קמיע וכו' ע"ש. הרי מבואר עוד מקור הכיפה יחזיק קמיע וסגולות, ודוקא בזה יתקן את סוד 'אני', ומאחר שנ נח נחמ נחמן מאומן הוא סוד 'אני' כמבואר אצלינו בפרקים 260-70, ראוי שהכיפה יפרסם בגלוי את הסגולה באותיות ברורות נ נח נחמ נחמן מאומן.

– בענין שהכיפה היא לבן --

א"א שליט"א העיר שאולי צבע הכיפה תלוי במחלוקת ראשונים איזה צבע היו ירעות העזים שעל המשכן, שבפשטות הצמר היה לבן, אבל יש דעות אחרות. ובאמת על ידי שכותבים נ נח נחמ נחמן מאומן על הכיפה, שהיא השיר פשוט כפול משולש מרובע, שכולל כל העשרה מיני נגינה, שזה בחי' כל הגוונים, הרי מקיימים גם כן את בחינות הכיסוים האחרים של המשכן, הכיסוי התחתונה שהיה תכלת וארגמן וכו', והכיסוי של עורות אילים ותחשים.

בענין שהננח אינם מקפידים ללבוש כובע וסומכין על הכיפת נ נח (או עכ"פ שני כיפות נ נח)

ע' מש"כ בענין מה שנ נח הוא בחי' הדרך לארץ ישראל שרבינו השליך ממנו כל טכסיסי כבוד וכדומה והיה הולך בלי לבוש עליון ואפילו יחף. אכן עוד יותר מזה מצאנו שכאשר רבינו התחיל לגלות את מטרתו הרוחני בעלייתו לארץ ישראל (שבחי הר"ן אות לא) “מיד התחיל רבנו, זכרונו לברכה, להתלהב מאד ברשפי רשפי שלהבת י"ק ופניו נבערו ונתלהבו כלפידים ממש. ומחמת ההתלהבות תסמר שערות ראשו, והשליך הכובע עליון מעל ראשו, והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות. אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ-ישראל" וכו' ע"ש. הרי מצאנו שבענין השגת המטרה של רבינו לבוא לארץ ישראל יש ענין דייקא להשליך את הכובע... (גם מה שיצא ממנו דם מהגרון, מובן לכל מי שמעיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שזה מאד קשור לענין נ נח ואכמ”ל. ובענין השלכת הכובע רק הש”י יודע כוונתו אכן הוא באמת מן הצורך כדי ללבוש תפילין).

680. האם מותר לכנס לשירותים עם כיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

א] השאלה אם מותר להכניס הכיפה של נ נח לשירותים, כי לכאו' דברים החקוקים יש להקפיד על קדושתם, ויש בהם מדין מחיקת השם וצריכים גניזה, אלא שיש מקום להקל כי בודאי לא תהיה זה חמור מהדפוס, ששיטת הרוקח שדפוס אינו נחשב לכתיבה, ולכאו' כ"ש בחקיקה הנעשה בדפוס, ואולי יש לחלק ואכמ"ל. ואפילו להט"ז ושאר פוסקים שדפוס חשוב נחשב לכתב, ואפילו הוא הדין בדפוס של חקיקה, היום העולם מקילים הרבה בזה, אכן זה גופא צע"ג במנהג העולם, ובודאי ירא שמים ישתדל לכבד ככל היותר בכל אופן הכתיבה. ולכן קיים השאלה הגדולה האם ליכנס לשירותים עם הכיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

פעם עשינו שאלת ספר על זה, ופתחנו לתורה רע"ג. וזה בעצמו היה חידוש, כי רע"ג כידוע הוא ר"ת ראשית גוים עמלק, וידוע מה שמוהר"ן אמר כי שבע יפול צדיק וקם, ס"ת עמלק, וזה בחי' ואחריתו עדי אובד. אבל איפה מצינו בר"ת, שזה יהיה התיקון כמו שכתוב בתוה"ק ראשית גוים עמלק? ב נ נח נחמ נחמן מאומן, ר"ת בגימט' עמלק. וגם התיקון נכלל בזה, כי שבע יפול, זה בחי' שע"ב יפול צדיק וקם, היינו הירידות ועליות בניגון של ע"ב נימין, השיר של חסד, נ נח נחמ נחמן מאומן.

וע"ש בתורה שמבואר שהתולדות של הצדיק הם למעלה מהששים רבוא נשמות, ואינם שייכים לעוה"ז כלל, דהיינו שאפילו שהם בעולם אינם נתלבשים בעולם הזה כלל ע"ש. והנה זה החבר שפתח את הספר טען ששם אצבעו על המילות אינם נתלבשים, וזה התשובה, לא להלבישו במקומות המטונפים. אכן במחילת כתה"ר נלע"ד פשוט וברור שהתשובה הוא ש נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא למעלה לגמרי מעולם הזה, ואפילו שתשים אותו איפה שתשים, כאילו לא נתלבש שם כלל [ובזה נתקיים דברי רח"ו בנפש החיים שיבואו חסידים ויכניסו התוה"ק לתוך השירותים, בטענת שהתורה למעלה מהצמצום וכו'].

ונראה עוד לפי זה שיתכן מאד שיכולים להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן אפילו קודם ברכת התורה (רק לא לפי שיטת הגר"א שצריכים לברך ברכת התורה אפילו על הרהורי תורה, ובטח מי שיאמר נ נח יתנוצץ מוחיו בצחצחות של אור התורה אז מצד זה יהיה צריך לברך תחילה), וצ"ע. ולמעשה נוהגין להקל, מצד חומרת הענין, שתמיד יכולין וטוב להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב] מלבד הנ"ל נראה שהלוא מוהר"ן בעצמו היה הולך לשירותים, ושזה כל ענין של הצדיק, שהוא שלוחו של השי"ת להוציא את בנ"י אפילו מאותם מקומות. וע' מש"כ בענין שאלת שלום במקומות המטונפות, ובחלומו שהיה למוהר"ן וכו' ע"ש.

ג] ועכ"פ נראה שאין לעיין על הכתב של נ נח בשירותים, כי בודאי יבוא בזה להכניס תורה לתוך הצמצום ולתוך המקום המטונפת, ורק אם זה על הראש, ולא רואים הכתב, מה טוב.

ד] והנה ידוע מה שפסק ר' יהודה החסיד (וכן הוא בשערי תשובה לר' יונה) שמי שיש לו הרהורים במקומות המטונפות יכול וטוב לו שיחשוב בתורה (והוא דייקא נקרא חסיד וספרו נקרא ספר חסידים!).

והנה היום ידוע שמה שאנשים הולכים כמעט ערומים זה סימן שהקב"ה מגלה את עצמו בלי לבושים. והלבושים הם הצמצומים שעושים ההגדרות שפה זה מלבוש טהור ופה זה מלבוש לא טהור.

והנה ידוע (תורה נו ועוד מוקמות וע' בדברינו לעיל בענין תפלה תפלה תפלה) שמקומות המטונפות מקבלים חיותם מסתרי תורה וכו'. כי הסתרי תורה לא מצומצמים להגדרות והלבושים הלוא טהורים וכו'.

נמצא, מי שהוא במקומות המטונפות - בגשמיות - ויש לו הרהורים - איסור ברוחניות - הוא שייך לתורה גבוה מאד, למעלה מהלבושים וכו'. ומותר וטוב לו להרהר בתורה.

690. שאר בגדים של נ נח

לעיל כתבנו בענין הכיפה, והנה לענין שאר הבגדים בודאי מה טוב שיהא שם רבינו כתוב עליהם. וידוע מה שרבינו אמר שהצדיק יכול ליתן לבוש לנשמות ערטילאין (ערומות) בעולם האמת, וידוע שכל חפץ צועק שם בעליו בסוד הפסוק אבן מקיר תצעק, אז אם יש כבר בגדים שצועקים השם של רבינו בודאי יש להשיג ולעשות לעצמינו.

ונראה לי שהעיקר והכי חשוב שיהא כתוב על החולצה על החזה, כמו שהכהן גדול היה לובש שם החושן משפט עם השמות של שבטי י-ה, ולפ"ז גם כל הכתפים ראוי מאד.

טבעת נ נח

יוסף הצדיק קבל הטבעת של פרעה, וחז"ל גילה שיוסף הצדיק זכה לזה בסוד ויפזו זרעי ידיו (ויחי מט:כד ברש"י), שזהו נתינת הטבעת. והנה פ"ז זה בחי' הפ"ז תיבות של ברוך שאמר, וידוע שברוך שאמר קבלנו פתקא מן השמים, ולכן יש רגלים לדבר לשים טבעת של הפתק של נ נח נחמ נחמן מאומן. ובזה יקיים (ויקרא ז:ל) 'ידיו תביאנ'ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הב' כוללים.

וע' בספר המדות (ערך הרחקת רשעים א:יט) ז"ל נאה ומתקבל לקדושי ה' שיעשו מסך ומגן עד שממנו יברח כל איש מציק ורשע, ע"ש. ונכון הדבר ויציב ויקיים אצל הננחים שלובשים כיפת נ נח למסך, ולמגן יש את הקמיע, אלא שבזה נראה שעדיף טבעת למגן, כי עיין במקורות לספר המדות הנ"ל שהראו להבונה במס' שבת שמיירי שם על עוקצין שהיו עושים בגג המקדש שלא ינוחו הצפורים. והידים הם בחי' קצות הגוף, כידוע, שמרימים אותם עוד למעלה מהראש. והטבעת הוא ממש בחי' מגן, כידוע ליודעי ח"ן.