Posts
All Comments
ב"ה
סנהדרין מד:
רש"י ד"ה דבעיא מכסא, מעשה
במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת וכו' וכו' ובא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח
גיהנם סובב באזניו וכו' עיין שם.
אולי ענין של ציר של פתח גיהנם סובב
באזניו הוא קשור למה ששנינו במסכת כתובות ה: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני
שהן נכוות תחלה לאיברים, ע"כ, שתחילת הדין בחי' הפתח, סובב באזניו,
ודו"ק.
ב"ה
ספר חיי מוהר"ן
חיי
מוהר"ן
תרב. וכי שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק
בזה אם יוליכו אותו לגיהנם, ע"ש.
עמש"כ בליקוטי הלכות, הלכות
שבועות ב:יז.
וכי שיך שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק
בזה אם יוליכו אותו לגיהנם. אך הצדיק הגדול מוליכין אותו אחר מותו דרך הגיהנם כדי
להעלות משם נשמות כידוע (זהר ויקרא רכ:), נמצא שהצדיק הגדול הוא עובד את ה' גם אחר
מותו וכו' וכו'.
וזה שהיה רבן יוחנן בן זכאי מתירא
ומסתפק אם יוליכו אותו בגן עדן או בגיהנם כי היה חושש שיוליכו אותו דרך הגיהנם
בשביל להעלות נשמות כנ"ל. (אמר המעתיק עין בהרי"ף לעין יעקב מפרש גם כן
באפן זה) כל זה שמעתי בשמו, אך בענין רבן יוחנן בן זכאי נסתפקו השומעים בפרושו על
פי ההקדמה הנ"ל אם הכונה שרבן יוחנן בן זכאי היה בוכה פן יוליכו אותו דרך הגן
עדן מחמת שאינו גדול במעלה כל כך שיוכל לילך לגיהנם להעלות משם נשמות, נמצא שהפרוש
הוא בהפך מפרוש הפשוט, או שהפרוש כפשוטו שהיה מתירא שלא יוליכו אותו לגיהנם הינו
בשביל להעלות נשמות כנ"ל ואף על פי כן היה מתירא מאד ובוכה על זה, כי אף על
פי שהיה צדיק גדול אף על פי כן היא עבודה גדולה להצדיק ויגיעה גדולה ופחד גדול
כשצריך לילך לגיהנם בשביל להעלות נשמות, וכמובן קצת בספרים, ע"כ.
עיין במגלה עמוקות קיא: שב' דרכים יש
לגן עדן, האחד דרך גיהנם, כמ"ש (שמואל א:ב:ו) מוריד שאול ויעל, שמשם עולין
לגן עדן, כמ"ש (משלי יד:יב) יש דרך ישר לפני איש, שהוא הולך לגן עדן, אבל
אחרית דרכו מות, שצריך לילך דרך גיהנם, אשר על זה אמר דוד (תהלים טז:י) כי לא
תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, תפלתו היתה שלא ילך בזה הדרך, וז"ש
אחר כך (תהלים טז:יא) תודיעני אורח חיים, ודרך שני יש עולין למעלה מיד, ועל זה אמר
שלמה (קהלת ג:כא) מי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה מיד, או אם היא רוח הבהמה
שהיא יורדת למטה שהוא דרך שאול. והנה בכל מקום שתלך הנשמה, העמיד הקב"ה אדם אחד
מזה העולם, ועל זה אמר אנא אלך מרוחך כנגד קרח ועדתו שהוא ממונה על רוחות, ואנא
מפניך הוא אתמר על שר הפנים שלמעלה שהיה גם כן בן אדם מעולם הזה, וכו' עיין שם
באריכות.
ועל כל פנים לפי המגלה עמוקות עדיף לא
ללכת כלל דרך גיהנם, ועל כן דוד המלך היה מתפלל להינצל מדרך זה, ולא התפלל שיהיה
לו כח או כדומה, רק שלא לילך דרך גיהנם כלל. ואולי יש לדחות דמצינו כמדומני אצל ר'
לייב שרה'ס, או מצדיק אחר שהיה עוסק כל ימיו בפדיון שבוים, ולא הסכים ליכנס לחלקו
בגן עדן עד שנפדו כל הנשמות מגיהנם. והרי יש עוד דרכים להעלות הנשמות מגיהנם בלי
לראות פניו.
ב"ה
צב. השב אשת האיש כי נביא הוא וכו'.
אשת נביא בעי אהדורי' אשת אחר לא בעי אהדורי ארשב"נ אר"י השב אשת האיש
מכל מקום ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' כי נביא הוא וכבר למד (נ"א וממך
למד) אכסנאי שבא לעיר וכו'
על עסקי אשתו שואלין אותו וכו'.
עיין פרפראות לחכמה ח"ב.
רש"י ד"ה אותם שהוכפלו שמותם
כז"ל כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל וכו' ולא נכתב יוסף
אלא להודיעך שבחו של משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה, עכ"ל.
וצריך ביאר שהרי בני ישראל היו מצווים מהשם יתברך לשלול ולבוז. ויש שני דיוקים
בלשון רש"י שאולי באים ליישב את זה. א' אצל משה כתב עסק, מה שאין כן בישראל לא
כתב עסקו אלא, נתעסקו, לשון התפעל. ב' אצל משה כתב שהוא עסק במצוה, משמע שהחפצא שבו
עסק היה חפצא של מצוה, מה שאין כן הביזה, אף על פי שהיו מצווין, אבל לא היה הביזה
חפץ של מצוה.
וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו
ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה ובקש רחמים וכו' עיין
שם. ומצינו אצל דוד המלך שהעלה את אבשלום מז' מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן רק
באמירת בני. ומן הסתם אבשלום היה לו הרבה צדקות, רק שעוונותיו הטרידו והפילו.
צריך ביאור למה משה רבינו המתין עד סוף
המ' שנה, ועוד צריך ביאור שמשמע שרק מ' שנה במדבר היו עצמותיו מגולגלין, והרי
קי"ל שיהודה נפטר הרבה שנים לפני הגאולה, ומה היה בכל אותן השנים.
וי"ל שכל הרע הזה שהגיע ליהודה
מפני שקללת חכם אפי' על תנאי היא, לא התעורר עד שבנימין היה ניתק מקברו במצרים,
ואז התעורר הענין שבנימין אינו במקומו, וכאילו הזכיר האחריות של יהודה אם לא
הביאתיו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג). אכן מאחר שכבר נד, לא היה חוזר לולא
תפילת משה.
יהי רצון שנזכה להביא את רבינו לארץ ישראל במהרה בימינו אמן
ב"ה
'ודע שהאדם צריך לעבר על גשר
צר מאד מאד, והכלל והעקר שלא יתפחד כלל' עכ"ל. גשר זה הצדיק, ומובן שהוא צר
מאד מאד כמידת היסוד (וידוע שסבא ישראל אמר על עצמו שהוא הגשר בין עם ישראל לרבי
נחמן). וכן כתוב אצל יעקב אבינו (וישלח לב:כד בפירוש רש"י) 'עשה עצמו כגשר'.
וכן בסיפור שחלם שיש אוצר תחת הגשר, והלך לשם רק לשמוע מהשומר שיש אוצר בביתו,
והנמשל שכדי לעמוד על מה שלך אתה צריך ללכת להצדיק – הגשר.
[יש לציין עוד למה שמסופר (ר' משה
גלידמאן ועוד) ר' שמואל אייזיק היה אומר על עצמו, אם אומר היום שמע ישראל (באותה
כוונה) כמו אתמול, הייתי מניח עצמי וכו', וסיפרו זאת לפני מוהרנ"ת ז"ל,
ואמר על זה, אותו רביז"ל הדריך על חודו של חרב ועמד בזה, אנו אחרת קבלנו
מרביז"ל אם לא מתפללים ביום כיפור מתפללים בשם ה' (היינו למחרת יום כיפור
קוראים שם ה' כידוע), ע"כ. הרי הגשר צר מאד לר' שמואל אייזיק היה כחודו של
חרב, ואילו לרוב העולם הוא הרבה יותר רחב]
ונלע"ד שהגשר צר לא רק ברוחב, אלא
גם יתכן שתהא צרה וקצר באורך כי מבואר למעלה בתורה זו שלפעמים האדם יהיה ממש בפתח
של הקדושה וכו', וכן עי' למעלה בתורה מז (תנינא) מהקלפה הדקה. ועיין בתורה עב
(קמא). וע' בתורה קלג שחיזו דהאי עלמא הוא כמטבע קטנה שעומדת לפני העין (ובמסכת
סוכה דף נב ורשעים נדמה להם כחוט השערה).
וע"ע בחיי מוהר"ן (תקכב –
שלא להתעקש עט) מענין היסוד ושורש העבודה שקפץ ודלג על העולם הזה והבליו. וע' תורה
סד – ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות
ע"ש.
ענין הגשר י"ל שזה ענין של עתיק,
כמבואר באריכות בקל"ח פתחי חכמה, שדרך עתיק כל מעשינו בעולם הזה נחקקים
לנצחיות, עיין שם. כי כן צידדנו שעיקר ענין רבינו הוא בחי' עתיק (ובהקדמת המסדר
והמלקט לספר חכמה ותבונה כתוב שבפירוש אמר רבינו ז"ל שכל תורתיו הם מעתיק).
ונראה שגם ענין בלבול העצה המבואר בשיחות הר"ן אות רנה, הוא גם כן ענין
הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק, ודו"ק.
ובשיחות הר"ן אות קפה רבינו גילה
שכל הנהגה שהוא מצוה לעשות הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר
ההסתלקות של האדם ולימות המשיח ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ, מראה גם כן
קצת על ענין זה.
ע"ע ילקוט מעם לועז אבות ו:ט –
שהעולם הוא ים גדול והזמן הוא גשר עליה בלי מעקה ברוחב אמה. עיין שם.
עוד י"ל על פי המבואר במנחות (צט:
וכן במדרש רבה ובילקוט שמעוני) שגיהנם רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה. הרי שאדם צריך
לעבור על גשר צר, דהיינו על פיה של גיהנם, ולא לירד לעמקה ח"ו – יעו' במה
שרבינו אמר בתורה קיט ז"ל אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה
שהוא הגיהנם וכו' ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל, עכ"ל. הרי בע"כ
שהאדם צריך לעבור על פיה הצר, עד שיצלח לעבור לעולם הבא.
שלא להתפחד
ב"ה כבר דנו החברים הרבה בדקדוק
לשון רבינו לא להתפחד, ולא כתב לפחד. ואחר העיון בכל הראשונים שלפעמים גם כן כתבו
והשתמשו בלשון זה של להתפחד לא נראה שיש חילוק גדול ביניהם, אלא שאולי להתפחד
מדגיש שסוף סוף האדם נותן את עצמו להיות מפחד, אף על פי שהפחד בא מאליו, העיקר שלא
ליתן לו קיום.
אכן שוב שמתי לב ללשון רבינו בלקוטי
מוהר"ן תורה טו:ב שכתב ז"ל שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, עיין שם שרבינו
גילה כל הענין של יראה נפולה, שבאמת אין בשום דבר ליתן פחד באדם רק שהיראה שהיה
צריך להיות מהשם יתברך נופלת ומתלבשת בהדברים, ואזי האדם מפחד מהם. ועל כל פנים
רבינו כתב ממש באריכות ענין הפחד הוא שהאדם מפחד את עצמו. וזה בכל היראות והפחדים.
וידוע מה שרבינו גילה בחיי מוהרן שיש משהו באדם שנותן לו את זה, ואין כאן מקום
להאריך.
אז הכלל והעיקר לא להתפחד כלל, אינו
יוצא מהמשמעות של כל הפחדים, שלא יפחד, אלא שבכל הפחדים גופא הוא ענין שהאדם מפחד
את עצמו.
וכן תראה לשון רבינו בלקוטי
מוהר"ן תנינא תורה מג, "על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו" -
שהפחד בא מאליו - "רכי לבב הם מתפחדים" - הם נותנים קיום להפחד.
והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו
בכל מה שיוכל, ואפי' על ידי מילי דשטותא וכו'.
עיין לעיל תורה תנינא כד, ובשיחות
הר"ן אות כ'.
ב"ה
ספר חיי מוהר"ן
חיי מוהר"ן רכה: שבהפאות יוציא
אותו מהגיהנם. עיין בחלק ה' מאומן ערך גיהנם שהוא בגמטריא נ נח. ועיין עוד שם בחלק ה' מאומן, בערך תפילה – פרק הרחב פיך ואמלאהו, כבר כתבנו בס"ד
שפאות עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, אי נמי, הפאות בגמטריא נ נח נחמ
נחמן מאומן ע"ה (וחבר אחד ר.א. דרש בפה-אות, אפילו אמר אות אחת של קדושה, וכן
פה-אות בגמטריא הפאות כנ"ל. ר' שלמה קרליבך אמר שהפאות מקשרים המוח והלב).
וע' לקמן אות רחצ איך שדוד המלך הוציא את אבשלום מכל השבעה מדורי גיהנם וכו'. וע'
בעירובין דף יט שאברהם אבינו מציל מגיהנם כל מי שלא שיקר בבריתו ולבוא על נכרית
(והנה הברית הוא סוף הגוף, כידוע בסוד שד"י שאמר לעולמו די, וכן הפאות הם
הסוף הקצה של הראש). וע' בספר ברית מנוח, דרך האהבה, נקוד התשיעי ז"ל וכל אדם
מישראל שנמול בבשרו וכל מה שעשה אמת שיתן דין ומשפט, ויבא באלו האשות אשר זכרתי
למעלה. ועוד כאשר אחד מבני ישראל כשנכנס
במקום זה, מפני רב חבה יוצא אש מלפני המציאות, ומקרר האשות לבל יתלהט בתקף האשות,
ויושב שם שנים עשר חודש לא בגן עדן ולא בגיהנם, ועל כן אמרו שאין מבני ישראל יורש
גיהנם ולא על צד אחר שתחשב וכו' ע"ש. וע' בפירוש לספר ברית מנוחה למהרח"ו
(רמ"ק - פרק יד) שכז"ל וכל מי שנימול יוצא אש מן האצילות, והוא אש המקרר
את ז' מיני אש אלו וממתקן ושם נידון, אמנם הגיהנם האמיתי הוא למטה בקליפות כנודע,
ושם הוא גיהנם לאומות העולם ולפושעי ישראל שלא נימולו, ע"כ.
בספר ברית מנוחה, דרך השכל, שמות של
שרי המשמרות השומרים משמרות כחות השם וכו' מספר לט ז"ל והממנה על יציאות הנפש
שלא תכנס לגיהנם והוא מן כת השורפים וזה שמו נרגסיא"ל גבור מאד, ע"כ.
נרגסיא"ל בגמטריא נ נח נחמ נחמן. אכן הבטחת רבינו להוציא, ואילו המשמעות של
כח מלאך זו שלא יכנס כל עיקר. ועיין לקמן בענין אברהם אבינו שאינו מניח ליכנס,
ורבינו מציל אפילו לאלו שכבר נכנסו, וי"ל שזה בכח מאומן.
וע"ע בריש ספר אדיר במרום באריכות
שמסביר מש"כ שם בעמוד כ' ז"ל ועל כן בעלות רבי שמעון בר יוחאי
זללה"ה לאימא בסוד המערה כנ"ל, היה צריך להוציא כל נשמות ישראל מאחיזת
התהום שהוא הגיהנם, עכ"ל.
בעולם מספרים מעשה מבחור שרצה ליכנס
לישיבת בריסק, ושאל אותו הראש ישיבה א.י. למה הוא הולך לאומן, והזכיר את ההבטחת
רבינו, אז הראשי ישיבה שאלו אותו מה חסר בהבטחת אברהם אבינו, והבחור ענה לו
בחכמתו, שעדיף לו להימשך על ידי הפאות. ויש להבין דבריו בכמה דרכים.
אכן יותר נראה שהבטחת רבינו קאי אפילו
על אלו שאינם בכלל הבטחת אברהם אבינו, כי מבואר במדרש רבה (וירא פרשת מח) א"ר
לוי לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה,
ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא
מלו ומניחן עליהן, ומירדן לגיהנם, הדא הוא דכתי (תהלים נה:כא) שלח ידיו בשלומיו
חלל בריתו, ע"כ. הרי מבואר שאברהם אבינו לא נותן ליהודי נימול אפילו ליכנס
לגיהנם[1],
ורק אם חטאה יותר מדאי אז מורידו לגיהנם. ועל אלו שהם כבר בגיהנם ר"ל קיימא
הבטחת רבינו – שבהפאות יוציא אותו, יוציא דייקא, כי כבר עבר את שמירת אברהם אבינו
מבחוץ, וכבר ירד לגיהנם.
ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא
פרשת וירא שהביא מדרש (וכן כתוב בהקמת פירוש הרוקח עה"ת) אברהם יושב על פתח
גן עדן וכל הנימול מוליכהו לגן עדן, ואליעזר עבד אברהם יושב על פתח גיהנם, וכל
הבועל ארמית והמושך ערלתו מגרר הוא אותו לגיהנם, 'קדקד שער מתהלך באשמיו' (תהלים
סח:כב), וכדאיתא ברבה (פרשת צו ט:ה אלו בני אדם שנוהגים היתר בשפחות הקב"ה
תולה אותם בקדקדיהם לעתיד לבא), ע"כ.
והנה מבואר בזה שאילו שלא זוכים להינצל
מגיהנם על ידי אברהם, הם דייקא נתלים בקדקדיהם – שזה בחי' תליה בפאות, כמו שמצינו
(ירמיה מח:ה-מה) ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון (והוא כענין חזון בלעם – במדבר
כד:יז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ק"ר-ק"ר בחי' מצפ"ץ, שם
אלקים מלא ביו"ד, שעל הפאות), ואיתא בכוונות, דרושי ויעבר, דרוש ז', כל
א"ל הוא ה"ן וכו' ונמשכין משני פאתי הראש, הרי הם ד' א"ל העולים בגי'
קדקד וכו', ע"ש. ולכן אתי שפיר שדייקא אלו שנתלו בפאות שלהם, רבינו יפלטם
וימלטם בפאות.
[1] וצ"ב כי מבואר בספר עמק המלך ובעוד מקומות
שהדרך לגן עדן עובר בתוך גיהנם. ועיין במדרש לקמן שמובא מספר מגלה עמוקות והרוקח,
שאברהם אבינו מוליכהו לגן עדן, ונראה שכן הדבר, שלא מספיק להצילו מליכנס לגיהנם,
אלא צריך להעביר אותו את הגיהנם איך שהוא לגן עדן.
ב"ה
ספר חיי מוהר"ן אות רכה עיין שם
בעולם מספרים מעשה מבחור שרצה ליכנס
לישיבת בריסק, ושאל אותו הראש ישיבה א.י. למה הוא הולך לאומן, והזכיר את ההבטחת
רבינו, אז הראשי ישיבה שאלו אותו מה חסר בהבטחת אברהם אבינו, והבחור ענה לו בחכמתו,
שעדיף לו להימשך על ידי הפאות. ויש להבין דבריו בכמה דרכים.
אכן יותר נראה שהבטחת רבינו קאי אפילו
על אלו שאינם בכלל הבטחת אברהם אבינו, כי מבואר במרדש רבה (וירא פרשת מח) א"ר
לוי לעתיד לבוא ארהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה,
ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא
מלו ומניחן עליהן, ומירדן לגיהנם, הדא הוא דכתי (תהלים נה:כא) שלח ידיו בשלומיו
חלל בריתו, ע"כ. הרי מבואר שאברהם אבינו לא נותן ליהודי נימול אפילו ליכנס
לגיהנם[1],
ורק אם חטאה יותר מדאי אז מורידו לגיהנם. ועל אלו שהם כבר בגיהנם ר"ל קיימא הבטחת
רבינו – שבהפאות יוציא אותו, יוציא דייקא, כי כבר עבר את שמירת אברהם אבינו מבחוץ,
וכבר ירד לגיהנם.
ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא
פרשת וירא שהביא מדרש (וכן כתוב בהקמת פירוש הרוקח עה"ת) אברהם יושב על פתח
גן עדן וכל הנימול מוליכהו לגן עדן, ואליעזר עבד אברהם יושב על פתח גיהנם, וכל
הבועל ארמית והמושך ערלתו מגרר הוא אותו לגיהנם, 'קדקד שער מתהלך באשמיו' (תהלים
סח:כב), וכדאיתא ברבה (פרשת צו ט:ה אלו בני אדם שנוהגים היתר בשפחות הקב"ה
תולה אותם בקדקדיהם לעתיד לבא), ע"כ.
והנה מבואר בזה שאילו שלא זוכים להינצל
מגיהנם על ידי אברהם, הם דייקא נתלים בקדקדיהם – שזה בחי' תליה בפאות, כמו שמצינו (ירמיה
מח:ה-מה) ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון (והוא כענין חזון בלעם – במדבר כד:יז ומחץ
פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ק"ר-ק"ר בחי' מצפ"ץ, שם אלקים מלא
ביו"ד, שעל הפאות), ואיתא בכוונות, דרושי ויעבר, דרוש ז', כל א"ל הוא
ה"ן וכו' ונמשכין משני פאתי הראש, הרי הם ד' א"ל העולים בגי' קדקד וכו',
ע"ש. ולכן אתי שפיר שדייקא אלו שנתלו בפאות שלהם, רבינו יפלטם וימלטם בפאות.
[1] וצ"ב כי מבואר בספר עמק המלך ובעוד מקומות
שהדרך לגן עדן עובר בתוך גיהנם. ועיין במדרש לקמן שמובא מספר מגלה עמוקות והרוקח,
שאברהם אבינו מוליכהו לגן עדן, ונראה שכן הדבר, שלא מספיק להצילו מליכנס לגיהנם, אלא
צריך להעביר אותו את הגיהנם איך שהוא לגן עדן.
ב"ה
ליקוטי מוהר"ן תורה קצא
ומעתה תבין מעצמך, שלזה אפשר שיהיה לו
כל הש"י עולמות בלבו כי הלב יכול לתפס במקומו עד אין חקר ואין מספר
כנ"ל, ויהיה לו כל התענוגים והשעשועים, וחברו אף על פי שיושב אצלו לא ירגיש
כלום כי לבו חסר מכל זה, מכל הטובות והשעשועים שיש לחברו הצדיק בתוך לבו, אשרי לו,
כי עקר הרגשת תענוג ושעשוע עולם הבא וכל הש"י עולמות הכל הוא בלב כנ"ל.
עיין בספר סודי רזיי לבעל הרוקח
(ח"א אות ו, עמ' לג) ז"ל ודע כי גיהנם וגן עדן סמוכים וכותל אחד מפסיק
ביניהם, עכ"ל.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
מסכת תענית דף י.
ארץ מצרים הויא ד' מאות פרסה על ד'
מאות פרסה, והוא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם א' מששים בגן, וגן
אחד מששים לעדן, ועדן אחד ממשים לגיהנם, ע"כ. ומכאן קשה למה שרבינו גילה
בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כב הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם אך אי אפשרלבוא לשם
מחמת הקרירות וכו' ע"ש, כי לפי המבואר כאן אי אפשר לאמר שלא רואים ומגיעים שם
כי הוא בקצה, הרי גדלו ענק יותר מכל היישוב. ועל כרחך יש בחינות בזה.
וְזֹאת הָעִנְיָן: מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְכוּ'. כַּוָּנָתוֹ כָּךְ: כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי קַבָּלָה מַעֲשִׂית, שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, הַמְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וּלְהַעֲנִישָׁם בְּגֵיהִנָּם וּלְטַהֲרָם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְנָתְנוּ סִימָן עַל זֶה: "וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (ישעיה נח ד), כִּי "אֶגְרֹף", רֶמֶז שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים. וְעַל יָדָם נִלְקָה גַּם פַּרְעֹה הָרָשָׁע: וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּהוּ סוֹד נִפְלָא, כַּאֲשֶׁר הוּא נִכְתָּב בְּמִנְיָן וּבְמִסְפָּר: דָּם. צְפַרְדֵּעַ. כִּנִּם. עָרוֹב. דֶּבֶר. שְׁחִין. בָּרָד. אַרְבֶּה. חֹשֶׁךְ. מַכַּת בְּכֹרוֹת. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אוֹת בְּאוֹת, עוֹלִים שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַמָּשׁ, אוֹתִיוֹת דְּדֵין כְּחֻשְׁבְּנָא דְדֵין, הָרוֹמֵז עַל מַחֲנוֹת הַנַּ"ל, הַמְמֻנִּים לְטַהֵר אֶת הָרְשָׁעִים. וְהוּא פְּשָׁט נִפְלָא עַיִן לֹא רָאֲתָה:
ב"ה
השם העשרים ושמונה - כ"ח - של הע"ב שמות הוא שא"ה. כי כל הפגעים הם מושרשים רק תחת הכ"ח עיתים. וכן שא"ה אותיות אשה, כי כל ענין של העת והזמן הוא מבחינת האשה, וכל זה מבואר היטב באריכות בלקוטי הלכות (יורה דעה ב'). וכן גילו חזל שההולך אחר עצת אשתו נופל לגיהנום רחמנא ליצלן, בחי' שואה. השם ירחם עלינו ויצילנו ויגאלנו בזכות הפתק הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן
