מצות חליצה בשלושה אבל יבום שייך לסנהדרין

 ב"ה

מסכת יבמות

קא. מצות חליצה בשלשה. גמ' ... דאי סלקא דעתך סנהדרין בעינן, למה לי למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא, דתני רב יוסף כשם שב"ד מנוקים בצדק כך ב"ד מנוקים מכל מום שנאמר (שיר השירים ד:ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך ע"ש.

לפני הרבה שנים ראיתי כמדומני בספר מרגליות הים על סנהדרין, שסנהדרין הם ע"א, כנגד ע"א שמות של שם ע"ב, והשם האחרון, שם הע"ב: מו"ם אין בך. ונחזי אנן שהשם הע': יבם, ולכן לולא הדרשות כאן ממש"כ זקני או ממש"כ בישראל הוה אמינא צריך סנהדרין. ולהלכה לא צריכים, כי דוקא לענין יבום – יב"ם, ולענין השם הע"א – הי"י בחי' (בראשית כד:ס) את היי לאלפי רבבה, שייך הע"א, ולא לענין חליצה. וכן מצינו שבועז שהיה ראש הסנהדרין קיים ענין יבום. (והשם הס"ט רא"ה, למעוטי סומין).

וכבר כתבנו בפרק ראשון שיב"ם ראשי תיבות משיח בן יוסף, ויוסף בחי' עין כידוע, ולכן דייקא תני רב יוסף, שהיה סומא – מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשלם ועור כעבד י' (ישעיהו מב:יט), כשם שב"ד מנוקים בצדק וכו'. וי"ל שב"ד – נוטריקון משיח בן דוד, כי עיקר המשפט על ידו כמש"כ (ירמיהו כא:יב) בית דוד כה אמר י' דינו לבקר משפט (ועיין בספר אדיר במרום, כי יש צ"ח דיינים, ע"א של סנהדרין, כ"ג, ג', א' מומחה, עם בק"ר הרי ת' של המ"צח ע"ש). ואילו משיח בן יוסף, חלינו הוא נושא (ישעיהו נג:ד), ושייך לשם הע"ב – מו"ם. אכן משיח בן דוד מורח ודאין (סנהדרין צג:, שם הנ"ט – הר"ח) כדכתיב (ישעיה יא:ב-ג) ונחה עליו רוח ה' וכו' והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא תתני ענוה דאיכא אנא

ב"ה

הגמרא בסוף מסכת סוטה (מט:) מביא: 

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני שבטלה ענוה, דהרי איכא אנא שאני ענוותן.  125  125.  כך פירש"י, וכתב מהרש"א אף שאין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, מכל מקום כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות, אמרו לו שלא בטלה משמת רבי שהרי גם כעת יש בעלי ענוה כמותם, ועוד שאף בימי רבי לא היה זה שבח לומר שהיה ירא חטא שהרי נאמר ויראי חטא ימאסו. ובשם הגר"א הובא בדברי אליהו, שכוונתם היתה לאמורא שנקרא "אנא" ומוזכר בירושלמי. ובתפארת ציון כתב שרש"י פירש "שאני ענוותן" כדי לשלול פירוש זה. ורבים מהאחרונים ביארו, שמאחר שבטלו מעלות אלו אין אדם יכול להשיגן בשלימות, ואם כן יש לומר שבאו להודיע איזה מדרגות בטלו, שלא ינהגו בהם אנשים שאינם ראויים, כמו שמצינו [בבבא קמא נט.] שחבשו את אליעזר זעירא שהלך בנעלים שחורות כאבלות על החורבן, והקפידו עליו שנהג יוהרא, יותר מדרגתו. ועל כך באו רב יוסף ורב נחמן לומר שעדיין דרגות אלו קיימות בדורם, ומותר לנהוג בהם. וכן כתב החיד"א במראית העין ועיין בבן יהוידע באופן דומה. ועיין ב"עיונים" על מסילת ישרים פרק י"ד. ובאבני נזר [חו"מ צ"ה] כתב שהידיעה במעלותיו אינה סתירה לענוה, שהרי משה היה עניו מכל האדם וכתב ולא קם בישראל כמשה, והיינו דאמר רב יוסף דאיכא אנא ומצד שני אמר אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא. ועיין שבחי הר"ן אות כב וש"נ. אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני שבטלה יראת חטא, דהרי איכא אנא, [עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

ונראה לעניות דעתי שיש עוד דרך פשוט לפרש את המאמר הנ"ל, שרב יוסף אמר לתנא שהוא אינו ראוי להחליט כך שבטלה ענוה, כי איכא אנא, דהיינו שכל עוד שיש לו אנוכיות שלו הרי אינו בעל דבר להכיר באחרים אם באמת נתבטל מהם.

ולפי זה, רב נחמן חידש עוד יותר (כי בפשוטו יראת חטא הוא דרגה נמוכה מענוה, וכמו שכתב הרמב"ן באיגרת, וכמבואר בדברי חז"ל), שאפילו בענין יראת חטא אין האדם ראוי להכיר והחליט מצבו באחרים כל עוד שהוא בעצמו לקוי באנוכיות.

נ נח נחמ נחמן מאומן