Posts
ב"ה
ספר חיי מוהר"ן
תמא. תאמרו לי אצל איזה צדיק קבלתם
התעוררות הלב, העקר הוא האמירה בפה. רצונו לומר להרבות בדבורים של תחנות ובקשות
בפה, והתעוררות הלב בא ממילא, ע"כ. ועיין לקמן אות תקח, ובשיחות הר"ן
עד-עה.
יש לפרש בזה על דרך צחות מה שקי"ל
(שולחן ערוך, אורח חיים א:ד) טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה, דהיינו שעל
ידי שמרבים בלא כוונה משיגים את הטוב מעט עם כוונה. ועמש"כ על שמע ישראל
(דברים ו:ד).
עיין במסכת עירובין (נג:) רבא אמר
(-לענין לימוד תורה בפה מלא) מהכא (תהלים כא) תאות לבו נתתו לו וארשת שפתיו בל
מנעת סלה, אימתי תאות לבו נתתה לו בזמן שארשת שפתחיו בל מנעת סלה, ע"כ.
עיין הקדמת ליקוטי מוהר"ן
ז"ל ובה' בטחנו שכל מי שישים עינו ולבו היטב לדברי קודש הנאמרין בספר הקדוש
הזה – יתלהב לבו ויפתחו עיניו ויכסוף וישתוקק מאוד לעבודתו יתברך, עד אשר ישוב אל
ה' באמת בכל לבבו ונפשו ומאודו, ע"כ.
עיין במסילת ישרים סוף פרק ז, ז"ל
ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה.
והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב) כאיל תערג על אפיקי
מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, (שם פד, ג) צמאה נפשי לאלקים וגו'. נכספה
וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (שם סג, ב) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.
ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו,
כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי
שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו
בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו
ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה',
וכתוב (שם יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, עכ"ל.
והמשכיל על הדבר ישים לבו לעסוק דוקא
בדיבורי חשק וכיסופים להשם יתברך, ובפרט שזה דרך חזקה להביא הגאולה כמבואר בליקוטי
מוהר"ן תורה לא. ומה יפה לקבוע כמה דקות או יותר כל יום לעסוק בזה.
