דרשה לשושן פורים ולמולדת הארץ ועוד חידושי תורה קצת מהם לפעם שניה

 ב"ה

בענין מה שכתבתי בשבוע שעבר שלפעמים היראה יכול לעכב את האדם מעליה –

נזכרתי שמסופר על ר' יוסף חיים זוננפלד - זה שהראה שהסופי תיבות של תתן להם ילקטן תפתח, הם נחמן, רמז ללקוטי מוהר"ן - לא היה מצטרף לסעודות שבת אצל רבו, כי לא רצה שיראת רבו יפריע ויעכב משמחת שבת, וידוע שרבינו אמר שבשבת העיקר הוא השמחה לא היראה. ועכשיו אני רואה שהיום – יום שישי יט אדר הוא הילולה שלו, ולא סתם עכשיו זכרנו אותו!

 

ומה שכתבתי שיש רמז לפורים בדף יומי בבא מציעא סוף דף כג: - שוב ראיתי שהמרש"א מפרשו ממש על פורים, שדרך התלמידי חכמים שאף שלא נתבסם כל כך, מ"מ משנה ואומר שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. [ומה שכתבתי שהוא בחי' טוב מראה עינים, באמת על פי הסוד גם תשמיש תלוי בעינים, כמבואר בספר אדיר במרום בדרך האהבה ואכמ"ל]. ומעניין שבפורים בבקר, מאיזה טעם אמרתי לילד קטן אולי בן יא, שהמילה האחרונה וכו', ובערב הוא בא אלי ואמר לי אני עדיין זוכר מה שאמרת לי שבמסכת בבא מציעא בדף וכו' וכו'.

 

ד:ג וּבְכָל-מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר-הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים.

מדינה בגמטריא נ נח ע"ה. ודתו בגמטריא רבינו נחמן. שק ואפר, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא רבי נחמן מברסלב. לרבים בגמטריא רפ"ב.

הסופי תיבות של: אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק, וכן של: דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, רבינו נחמן מברסלב.

צ"ב מה ענין הספד כאן [וכן מצינו בישעיה כב:יב קודם החורבן ויקרא וכו' לבכי ולמספד]. ולכאורה מבואר שיש ענין הספד גם על יישוב ישראל כאשר נעקרים ממנו. ועיין כזה בספר שבחי הר"ן חלק ב' על נסיעתו של רבינו הקדוש מארץ ישראל הביתה, שהגיע לעכו, והיה פחד גדול שם שהגיעו כל החילים למלחמה עיין שם. וכתוב ז"ל והגבירה של הבית, כשראתה אותו, את האיש של רבנו ז"ל, באת אצלו ואמרה לו: אוי ואבוי, חס אני על נעוריכם שאתם תהיו נהרגים פה, אנחנו קבלנו על כל פנים טובה כאן, עכשו אנו צריכים לקבל גם כן מה שנגזר על המקום הזה וכו' עיין שם.

 

 

כב:יא וּמִקְוָ֣ה | עֲשִׂיתֶ֗ם בֵּ֚ין הַחֹ֣מֹתַ֔יִם לְמֵ֖י הַבְּרֵכָ֣ה הַיְשָׁנָ֑ה וְלֹ֤א הִבַּטְתֶּם֙ אֶל-עֹשֶׂ֔יהָ וְיֹצְרָ֥הּ מֵֽרָח֖וֹק לֹ֥א רְאִיתֶֽם.

עשיתם ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. אל עשיה בגמטריא רבינו נחמן. ויצרה בגמטריא רב נ נח ע"ה. מרחוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן. לא ראיתם, עם הב' תיבות בגמטריא רב נחמן מברסלב.

הראשי תיבות של: עשיתם בין החמתים למי ע"ה בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של כל הפסוק ע"ה בגמטריא נחמן מברסלב.

ולא הבטתם אפלו הבטה כל דהו, כמביט ורואה דבר מרחוק שאין הבטתו שלמה, כן גם אתם אפילו ראיה מרחוק שהיא כל דהו, אל ראיתם וכו' (אזהרת שבת מאמר שפת אמת ה'). ויש לפרש על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עו שביאר את הפסוק (תהלים קלח) כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע, יראה הוא בחי' אור הישר, ממרחק יידע, הוא בחי' אור חוזר, עיין שם באריכות. וכן כאן י"ל שאפילו ראיה של האור ישר – שיתפשט האור, לא עשו.

עוד יש לפרש, ויצרה מרחוק לא ראיתם, כי אצל ירמיהו כתיב (ירמיהו לא:ב) מרחוק ה' נראה לי, שזכה לראות את ה' מרחוק, דאילו ישעיה אמר (פרק ו) ואראה את ה', מקרוב (שהיה כבן כרך, חגיגה יג:), ולכן אומר, שאפילו לראות את השם מרחוק לא ראיתם. כי נבואת הנביאים בעולם הבריאה, אבל הם אפילו מעולם היצירה לא ראו.

 

 

תהלים לז:טז טוב מעט לצדיק (משלי טז:ח טוב מעט בצדקה, משלי טו:טז טוב מעט ביראת ה')

שמע ישראל י'א'י' אחד, בגמטריא 1118, האלף חוזר לא', הרי מע"ט.

 

בזמר כי אשמרה שבת: מחל מלאכה בו סופו להכרית. והרבה משנים את הנוסח – מענג נפשו בו סופו לשארית. ונשארת השאלה למה בחר הפייטן לשון דין לזמר. וי"ל כי מבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפילה, שלא מועיל שום דבר להציל אלו שנפלו לתאוות ממון, רק דרך החרב, אפילו אחר התגלות כל אנשי המלך עיין שם. ועכ"ז יש לשנות לעונג, כי מבואר שם בסגולת הריח הקדוש ניצלים.

 

רבינו הקדוש, אחד מעיקר מסריו להעולם, שהוא הדגיש, וכפל ושילש, וצעק, הוא שאין שום יאוש בעולם כלל. וכן הרמח"ל גילה נוראות בענין הזה בדרוש הקווי, שהיסוד של כמעט כל כתבי האריז"ל שהקו אין סוף נכנס לחלל הפנוי ובנה כל העולמות, אותו קו מלשון תקוה, וכל אדם איפה שהוא נמצא ברוחני או בגשמי ר"ל יכול להמשיך לעצמו הקו אין סוף על ידי תקוותו, עיין שם נוראות, וכן הרמח"ל ליקוט פסוקים בענין זה לאמרם כסדר. ולעומת זה משרתי הסטרא אחרא, חכמי ועבדי הטבע עובדים יומם ולילה להרוס ולחשך את התקוה. ואחד מהדברים שהם הצליחו מאד בעבודתם הרע הוא בענין מולדת העולם, שהם רוצים שנאמין חס ושלום שהעולם קיים מילארדי שנים, והם מבלבלים את העולם עם כל מיני ראיות על זה. ואפילו עכשיו – במגפה של כובד-קורונה – שכל העולם ראו עין בעין שהם רשעים ואין להם שום נאמנות, והם מזייפים המדע כפי רצונם הרע, אפילו שעל ידי זה המיתו מיליוני אנשים ר"ל, לא איכפת להם לרגע. ואפילו כאשר נתפסו ברשעתם הם לא מתחרטים כלל. ועם כל זה, בענין מולדת העולם הם כבר הצליחו לבלבל הרבה מהעולם ר"ל. והאמונה כוזבת הזה מחליש התקוה באדם, כי חושב בדעתו שאינו חשוב כלל, מהו בכלל, ומה מעשיותיו חשובים בתוך מילארדי שנים של אבאלוטציא. והנה עוד היום החכמים הכי גדולים במדע אין להם מושג איך המצרים בנו כמה דברים, וכדומה. אבל בזה הם ממהרים לקבוע דעתם המשובשת. ועיין בספר קנאת ה' צבאות לרמח"ל ז"ל אבל אם ח"ו היה מתחלל, כמו שהיה נמשך מחטא ירבעם, היה זה קלקול גדול, והוא כי הנה אותו האיש נידון בצואה רותחת, והיא הזוהמה היותר טמאה שבקליפה. ואם היה צריך משיח בן יוסף להתחלל, היה צריך להתלבש הוא שם ח"ו בדרך נצרי עצמו היה מקבל איזה כח מן התלבשות הזה. ואז היה בא הוא ומתלבש בארמילוס הרשע. ובכח שהיה מקבל מן ההתלבשות הזה, היה עושה דברים נפלאים בעולם, כמו שהיה אומר עגלו של ירבעם, וזה היה קלקול גדול עד מאד, וצער ח"ו לישראל שאין כמוהו, ומשיח בן יוסף עצמו, אחר קבלו המשיחות, היה צריך למות לתקן הענין הזה ע"י ארמילוס עצמו שהיה בא בכחו, וזה ג"כ חילול אליו. וכמה צרות על צרות היו מתחדשות, עד שהניצולים היו אחד מעיר ושנים ממשפחה וכו' עיין שם. ומבואר שכאשר הקדושה מלוכד בטומאה, יש כח להטומאה להתפשט ולעשות אותות ומפותים. וכן מצינו בעוד מקומות ואכ"מ.

והנה כעין רשעות הזה, לקבוע שהעולם יותר מתשפ"ד שנים, שזה לגמרי מייבש ועוכר תקוות האדם. כן יש בספרי קבלה ענין היובלות (ובאמת יש שמיישבים שיטת חכמי הטבע על ידי ענין זה של היובלות), והאריז"ל ורבינו הקדוש קבוע שזה טעות גדול, וחלילה לסור מדבריהם. וחכם אחד מתלמידי תלמידי האריז"ל, אף על פי שהודה שהאריז"ל אמר שהוא טעות, כתב ז"ל (תורה אור, משפטים כא:ו) ואיני רואה מקום הזק לאמונת התורה באמונת השמטות, כי מה לי שאני מאמין שיתחדש היום ה' אלפים שנה ות"כ, או אם נתחדש היום י"א אלפים שנה, שהרי סוף סוף יצא מיש לאין וסוף יחזור הכל אל האין הראשון שיצא ממנו, עכ"ל. וכיון שלא ראה היזק ללכת נגד קבלת האריז"ל (שעל זה סמך עצמו לכתוב פירוש על דברי הרמב"ן שהסברא בו אולת), וחטא באמונת חכמים (ר' נתן האריך לבאר היטב שעיקר קליפת עמלק הוא שהאדם יאמין לכל הרבנים והחכמים, רק שלא יקבל וישמע להצדיק האמת שבדור), טעה בדעתו לכתוב שאין היזק בדבר הזה כלל, וכבר ביארתי כמה אבן נגף האמונה הכוזבת הזה. כי האדם שמתבונן על כל מה שהיה בבריאה, שבתוך ו' אלף שנה, יתפעל מאד על הנעשה, וכמו שרואים שברוך השם כמעט חצי מבני ישראל כבר חזרו לארץ ישראל, הרי יראה קרבת הגלגל שהקב"ה כבר סגר תוך זמן מועט של קיום העולם, עד שרק כמה שנים היו בהסתר.

ואחשוב שכעין זה היה אצל שאול המלך, שטעה בתרתי במה שלא הקשיב לשמואל לחכות לו. כי א' חטא באמונת הנביא, וב' חטא בהשערתו שאין היזק אם יחכה יום אחד להרוג את אגג ולטפל בשלל. והנה עמלק בגמטריא י' פעמים כ"ד שעות של היום, וכתיב ביומו תתן שכרו, ויש לפרש כהאי לשון שכתוב אצל בלעם (במדבר לא, ברש"י ובילקוט) נתו לו שכרו משלם (-וכן הלשון נמצא ברש"י של הדף יומי של היום, וכן עגלה ערופה ופרה). וכן שושן, ש' פעמים ן' בגמטריא י' פעמים 1500 דקות שיש בכ"ה שעות, כי תמיד אנחנו מוסיפים על הימים טובים. ורש"י על התורה (שמות יז:ט) פירש, בחר לנו אנשים, שיודעין לבטל כשפים (-עיין בסיפורי מעשיות מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות מה שכתבנו. והרי כישוף בגמטריא רבינו נחמן), לפי שבני עמלק מכשפים היו, ובבעל הטורים (שמות כב) כז"ל במדרש יש שעמלקים מכשפים היו ועשו עצמם כדמות בהמות למלט עצמם, לכך צוה הקב"ה וכו' וזה בשביל חכמה שהיה בהם ורצו להחיות עצמם בחכמתם, צוה הכתוב לא תחיה כל נשמה ומכשפה לא תחיה, ע"כ. ודייק לכתוב שזה היה מעשה של חכמה. ובמדרש בעת שהלך שאול להרוג את עמלק, עשה אגג כישוף ונהפך שור שמן והפך את אשתו פרה, וחמדו אותו לקרבן, ובאותה לילה עיבר אגג את מדתא ופרחה. והוא בעת שבקש לפרוח אחזו אותו וכפתוהו וכו' (פירוש רבינו נתנאל בן ישעיה). [ובזה אתי שפיר מה שפרשת פרה באת אחר פורים].

וכל זה שמטעים העולם לטעות אחרי מראית עיניהם. וזה ענין העגל, לשון עין גל, לגלות העינים שזה שקר. עגל מסכה בגמטריא זה עמלק. וכן עגל מסכה, בחילוף אות ג' לאות ב' באותיות הסמוכות, הרי אותיות: בלעם סכה (-לשון יסכה, שסכה ברוח הקודש). כי בלעם השתבח בתואר זו של גילוי עינים.

וידוע שעמלק בא על עון משקלות הסמוכה לפרשתו (קידושין תוספות לג:).

ולכן אסתר בקשה להוסיף יום אחד להלחם בעמלק בשושן, שושן עם הד' אותיות והכולל בגמטריא אסתר. כדי להוסיף היום אחד ששאול סמך עליו. ואסתר בינונית היתה (ופירש רבינו, כי היתה מרחל הקטן ומשאול שהיה משכמו ולמעלה גבוה), ועל כן שני אמות – קני מידה באורך אמה – היו בבית מקדש השני בשושן הבירה – בית בנוי על גובה השער ומצוייר עליו שושן הבירה – אמות בינונית של משה, אלא שאחד ארוכה יותר אצבע ואחד חצי אצבע [וי"ל אצבע ידוע שהוא שם אהו"ה במילואו, והוא שם הדעת, ונשים דעתן קלות, שיש להן חצי הויות כמנין ק"ל, ולכן חצי אצבע מרמז לדעת אסתר]. וכל זה להשתלט על טעות המידות. כי אמה, א' פעמים מ', מ' פעמים ה', בגמטריא עמלק.

ותראה שכל מה שכתבנו מרומז בתיבת שושן, שהוא ראשי תיבות, שמואל ו' – אלפים שנה, שאול נ' – יובל [וכן שושן – שמיטה ו' שמיטה, הרי ז' שמיטות, ואז יש – ן' יובל]. כי ההבדל בין שמואל לשאול אינו אלא מ'. והיינו יוד אחת עם ג' קוציו, כל קוץ י' הרי מ' (ועיין בספר אדיר במרום עמ' שיד – ספינר, בסוד המקוה, דרך אחר איך הי' נעשה מ'). בסוד הקוץ שמאחורי הדלת, בסוד ה' אחד ולא אחר ח"ו. והרי אות ר' של אחר, עם היוד הזה שהוא מ', בגמטריא עמלק [וי"ל שזה ענין חמור של משיח, כי חמר, בעשות מ"ר לאות ד', הרי משיח אדם – א' הרוכב על חד, אחד]. שבא לעשות פירוד (ועיין בפרפראות לפורים, שצריכים להפוך הד' של פירוד למ', והרי אותיות פורים). ואותו יוד הוא הצדיק כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה י'. והשלו"ם שלו, ולא לשאול. ולכן (שמואל א:טו:לג) וישסף שמואל את אגג, פרש"י חתכו לארבע. וטעות של שאול הגיע לו מחמת רמת מעלתו כמו שגילה ר' שמשון מאסטרופוליא ז"ל ולא מצינו בר נש דזכה חולקיה למעלה ממעלת שאול שמדרגתו היתה ממעלת בינה שלמעלה מהז' (-מידות חסד גבורה וכו'), בסוד (שמואל א:ט:ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכו' עיין שם. ובינה בחי' יובל. ובאותו טעות של שאול כתיב (שמואל א:טו:ה) ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל, ודרשו רז"ל (יומא כב: - ברש"י שם) על עסקי נחל רב ודן את עצמו, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו וכו' עיין שם [ויש לפרש בזה לשון משלוח מנות, למה צריכים להיות משלוח דוקא, אלא שבא לתקן ענין העגלה ערופה, שלא פטרנוהו בלא מזונות, כי בזה נכשל גם יונתן בן שאול בשלחו את דוד. ובזה הצטיין יוסף הצדיק ואכמ"ל]. 'וירב' בגמטריא 'בירה', וזה שושן הבירה. וכן שושן, בחילוף אות ש' לאות א' כמו שמצינו בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה א', אותיות נואש. כי זה חשיבות נחיצות הענין הזה שהכל יגמר ביום אחד, והכל יגמר בשבוע אחד של ו' אלף שנה, שלא יהיה שום יאוש בדבר.

והנה שמואל היה שופט, ושאול היה מלך – נשיא, וזה מש"כ הנשא שפט, הנשא-ש' בגמטריא שושון, פ' זה פורים, פ"ט – חנוכה. ולעיל מיניה כתיב, א-ל נקמות ה' (שהוא תיקון למכירת יוסף), עם הג' תיבות בגמטריא שושן ע"ה. וזה הכפל, א-ל נקמות הופיע, כי בשושן עשו שני ימים של נקמה, הופיע, ה"ו – המן ועשרה בניו, פי"ע בגמטריא עץ.

וזה מש"כ בברכת קריאת שמע, בורא – רפואות נורא תהילות אדון הנפלאות, ראשי תיבות בגמטריא שושן, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – שהתיקון של כל יום ביומו, שזה נגד הכ"ד של עמלק שמטיל ספק במולדת העולם, כאמור לעשה אורים גדלים כי לעולם חסדו, סופי תיבות בגמטריא הפורים. בא"י יוצר – המאורות – בגמטריא בשושן.

וזה מש"כ (שיר השירים ח:י) אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. אני חומה, בחי' שושן שקבעת הדין לכל ערי חומה, ושדי כמגדלות, מלשון שוד ושבר, דהיינו הריסת הגדולים, הם המן ובניו, א"ז, הם הח' מאות איש שהרגו בשושן, חמש מאות בי"ד ועוד ג' מאות בט"ו. אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, בחינת התיקון למה ששאול עשה הרע בעיני ה' (שמואל א:טו:יט), להשיג השלום של שמוא"ל.

 

שושן. ו' פעמים נ' בגמטריא ש'. הרי ששש. ג' שבתון. ובגמטריא ץ.

וזה מה שרבינו אמר לרבי נתן ששושן פורים גם כן פורים. כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור – הרבי מוסר את זה לתלמיד. נחמן ונתן, עם הב' תיבות, בגמטריא שושן. ורבינו אמר שיש סוד גדול בזה – נחמן נתן, ואח"כ עשה תשובה על שגילה הדבר אף על פי שהוא סתום לגמרי.

 

 

בספר ניצוצי שמשון פרשת לך לך הביא מספר קרניים (מאמר ו) טבת הוא סוד הטובה. והמת בו נדבק בשכינה הנקראת אתי, כמו שמוכח מפסוק גדלו לה' אתי. וכו' עיין שם כל המאמר ופירושו של ר' שמשון מאוסטרופוליא.

ודבר זה יפה התקיים אצל רבי נתן שנפטר בעשרה בטבת, והוא הגבר שהדפיס את ליקוטי מוהר"ן קמא ותנינא, שיש בהם תי"א תורות.

ובזה מה נמלצו לפה מה שמובא ששאלו את מוהרנ"ת מה יעשה אם כאשר יגיע לבית דין של מעלה יפסקו לו גיהנם? ואמר שהוא יתחיל ללמוד תורה מליקוטי מוהר"ן ויבואו כל הצדיקים, וממילא יתהפך להיות גן עדן. (ועייין בפרק נ נח מציל גיהנם שמצאתי כעי"ז מר' ברוך).

 

 

בבא מציעא

כד. והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של כנענים, בתי מדרשות מאי איכא למימר, בתי מדרשות דידן דיתבי בהו כנענים, השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן, ע"כ.

מבואר שבית כנסת שייך לגוים, מה שאין כן בית מדרש אין שייך כלל לגוים.

ואפריון נמטי בזה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן קד ז"ל אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:), כי לפעמים הו(-הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו, כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל:) אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה, פגיעה לשון תפלה כמו שאמרו רז"ל (ברכות כו:), היינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנ"ל, עכ"ל.

 

כט. שומר אבידה וכו' רב יוסף אמר כשומר שכר. בבא קמא דף נו: מבואר ב' טעמים לזה, א. כיון שיש לו הנאה בזה שאינו צריך לתת פרוטה לעני שבא לבקשו, משום שהוא ועסק במצות השבת אבידה. ב. כיון שהתורה שעבדתו בעל כרחו לשמור על האבידה.

הנה בבא קמא דף פז. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבידנא יומא טבא לרבנן, מ"ט דלא פקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי, ע"כ.

ולכאורה דבריו דמעיקרא הוו כטעם הראשון הנ"ל שיהיה שומר אבידה כשומר שכר שמרויח שפטור מליתן צדקה, דהשתא מרוויח תרתי, שבאמת אינו חייב ואם יתן יזכה ביותר. אבל לפי מסקנתו שקיבל דברי ר' חנינא שגדול המצווה ועושה, ורצה לקבוע כן להלכה כי טוב לו, לכאורה בטל הטעם הראשון, דמה שכר זה שפטור מן המצות, אדרבה עדיף להיות מחוייב במצות. ויש לדחות שאין הכוונה שהשכר מה שניצל מנתינת הצדקה, אלא מה שפטור מנתינת צדקה סימן שבאמת יש לו קיום מצוה באותו רגע.

ומן הסתם כבר פלפלו הרבה בזה, אבל בחיפוש קל לא מצאתי.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

קצת חידושים בענין פורים - בית הכנסת ששייך לנכרים בבא מציעא ובשיחות קד - טוב מעט לצדיק זה שמע ישראל

 ב"ה

בענין מה שכתבתי בשבוע שעבר שלפעמים היראה יכול לעכב את האדם מעליה –

נזכרתי שמסופר על ר' יוסף חיים זוננפלד - זה שהראה שהסופי תיבות של תתן להם ילקטן תפתח, הם נחמן, רמז ללקוטי מוהר"ן - לא היה מצטרף לסעודות שבת אצל רבו, כי לא רצה שיראת רבו יפריע ויעכב משמחת שבת, וידוע שרבינו אמר שבשבת העיקר הוא השמחה לא היראה.

 

ומה שכתבתי שיש רמז לפורים בדף יומי בבא מציעא סוף דף כג: - שוב ראיתי שהמרש"א מפרשו ממש על פורים, שדרך התלמידי חכמים שאף שלא נתבסם כל כך, מ"מ משנה ואומר שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. [ומה שכתבתי שהוא בחי' טוב מראה עינים, באמת על פי הסוד גם תשמיש תלוי בעינים, כמבואר בספר אדיר במרום בדרך האהבה ואכמ"ל]. ומעניין שבפורים בבקר, מאיזה טעם אמרתי לילד קטן אולי בן יא, שהמילה האחרונה וכו', ובערב הוא בא אלי ואמר לי אני עדיין זוכר מה שאמרת לי שבמסכת בבא מציעא בדף וכו' וכו'.

 

ד:ג וּבְכָל-מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר-הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים.

מדינה בגמטריא נ נח ע"ה. ודתו בגמטריא רבינו נחמן. שק ואפר, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא רבי נחמן מברסלב. לרבים בגמטריא רפ"ב.

הסופי תיבות של: אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק, וכן של: דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, רבינו נחמן מברסלב.

צ"ב מה ענין הספד כאן. ולכאורה מבואר שיש ענין הספד גם על יישוב ישראל כאשר נעקרים ממנו. ועיין כזה בספר שבחי הר"ן חלק ב' על נסיעתו של רבינו הקדוש מארץ ישראל הביתה, שהגיע לעכו, והיה פחד גדול שם שהגיעו כל החילים למלחמה עיין שם. וכתוב ז"ל והגבירה של הבית, כשראתה אותו, את האיש של רבנו ז"ל, באת אצלו ואמרה לו: אוי ואבוי, חס אני על נעוריכם שאתם תהיו נהרגים פה, אנחנו קבלנו על כל פנים טובה כאן, עכשו אנו צריכים לקבל גם כן מה שנגזר על המקום הזה וכו' עיין שם.

 

תהלים לז:טז טוב מעט לצדיק (משלי טז:ח טוב מעט בצדקה, משלי טו:טז טוב מעט ביראת ה')

שמע ישראל י'א'י' אחד, בגמטריא 1118, האלף חוזר לא', הרי מע"ט.

 

 

בבא מציעא

כד. והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של כנענים, בתי מדרשות מאי איכא למימר, בתי מדרשות דידן דיתבי בהו כנענים, השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן, ע"כ.

מבואר שבית כנסת שייך לגוים, מה שאין כן בית מדרש אין שייך כלל לגוים.

ואפריון נמטי בזה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן קד ז"ל אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:), כי לפעמים הו(-הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו, כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל:) אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה, פגיעה לשון תפלה כמו שאמרו רז"ל (ברכות כו:), היינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנ"ל, עכ"ל.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

הספד על בת שבע רוזא בת ר' משה

 ב"ה

הספד על בת שבע רוזא בת ר' משה

המדרגות שאכתוב עליהם איני חושב לרגע שאחותי הגיעה ואחזה בהן, אלא שכבר גילה לנו האריז"ל שבדורות האלו בעוצם ותוקף ירידתנו בחשכת הגלות, יש למעשינו הקטנטנים ערך ומשקל וחשיבות כמו מעשה הצדיקים הקדמונים. ויש שהמשילו ואמרו שבעת מלחמה כולם נוסעים במחלקה ראשונה, ויש שהמשילו את זה להדלקת נר, שכאשר העולם בחושך, אז נר קטן מאיר הרבה. ולכן כיון שאחותי קבלה יסורי מות באהבה ושמחה, והמשיכה בכל כחה לנטוע האהבה והשמחה באחרים, ובפרט בגידול תינוקות של בית רבן, ומסרה נפשה לא לבטל הלימוד תורה של בעלה, ועוד מעשיה הטובים, וכל זה בימינו עכשיו שהשקר והטומאה גברה מאד מאד בעולם, והיא התגברה כנ"ל, ולכן בודאי זכתה באיזה בחינה להתדמות ולאחוז ברמות המדרגות. ועצם הדבר שאנחנו דורשים עכשיו מאותם המדרגות מראה שזכרונה עולה לכאן ולכאן. ובסוף דברי אראה איך הדברים באמת שייך לה ולכל אחד מאתנו. תנצב"ה.

כתיב אמור לחכמה אחותי היא (משלי ז:ד, קידושין ל:), והתורה הקדושה נקראת אשה, וכתיב עליה (משלי יח:כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' – כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה (-יבמות סג:). והזוהר הקדוש מגלה על פסוק זה (תקון כא דף מט:) ז"ל לב חכם לימינו (קהלת י:ב) דא (משלי יב:ד) אשת חיל עטרת בעלה, עלה אתמר מצא אשה מצא טוב, דאיהי יצר הטוב מזליה דבר נש, עלה אתמר (יחזקאל מד:ל) להניח ברכה אל ביתך, (משלי י:כב) ברכת ה' היא תעשיר, ועלה אתמר (קהלת ט:ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת, ע"כ. ורבינו ביאר יותר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג, שיש בחי' בן חורין, בחי' שבת – שין בת (-היא התפלה), וקדשת שבת בחי' תכלית שמים וארץ, בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, שהוא עיקר החכמה, והוא עיקר המקום, בחינת מקומו של עולם, והמקום גורם לפשוט גוף המצורע שהוא ממשכא דחויא (-עור הנחש), ולובש בגדי שבת, הינו גוף קדוש מגן עדן, ועל שם הגוף הקדוש נקרא שבת, בחי' (שמות ד:ז) והנה שבה כבשרו – שנרפא מצרעתו, ונתלבש בגוף קדוש מגן עדן הנקרא בשר, בחי' (בראשית ב:כג) בשר מבשרי. ואז נתרומם מזלו, שהיא בשר מבשרו, וזוכה לעשר, בבחינת ברכת ה' היא תעשיר, ונתחזק יצרו הטוב, הינו לב בשר (יחזקאל לו:כו) – יצר טוב, מצא אשה מצא טוב, וזהו (שמות יט:יט) קול השפר הולך וחזק מאד, 'קול השופר' – היוצא מגופא שפירא הנ"ל, ו'קול' זה בחינת תפלה, עיין שם. והרי בת שבע רוזא, בת זה התפלה הנ"ל, שבע רוזא בגמטריא שופר – גופא שפירא, והראשי תיבות של בת שבע רוזא, בש"ר הנ"ל. [בשר ר"ת רבינו בן שמחה. גם מה שהיו קוראין לה – שבי, בחי' התורה כמו שכתוב עלית למרום שבית שבי (והוא ראשי תיבות של הצדיקי הדורות ר' שמעון ב"י, ר' ישראל ב"ש, ר' שלמה בן יצחק, רבי יצחק בן שלמה לוריא, וכן רבינו היה לו שם נסתר – יצחק, והוא בן שמחה). בת שבע רוזא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ונ נח נחמ נחמן מאומן. בת שבע רוזא, בלי הר', בגמטריא התשפ"ג, ונשאר הר' – ריש – בגמטריא: ע"ה בכ"א טבת. אי נמי, ריש – אותיות שיר, בארמית לשאר – להניח. ר' בגמטריא מאתי"ם – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן].

בת שבע רוזא נקברה בהר זיתים ביום שני כג טבת תשפ"ג, שבו למדו בדף יומי מסכת נדרים דף פג, דיקבר יקברוניה, ושביעי ליום הקבורה, יום א' כט טבת תשפ"ג, למדו דף פט, ואיתא שם ז"ל ההוא גברא דאיתסר הנייתא דעלמא עליה אי נסיב איתתא כי לא תנינא הילכתא (-אסר על עצמו להנות מהעולם אם יתחתן קודם שילמד הלכות. התוספות ד"ה ההוא כתבו עד שאלמוד כל הש"ס. ויש לזה רמז, כי הוא רץ בגפא ותובליא, נוטריקון של גפ"ת – גמרא פירוש רש"י תוספות. אכן מסתימת הלשון, ולא אמצי למיתנא, משמע משניות, וכן קיימא לן לעולם הוי רץ למשנה), רהיט (-רץ) בגפא ותובליא [- פירוש הר"ן ז"ל במקלו ותרמילו, שהשתדל בכל כחו ללמוד], ולא אמצי למיתנא (-לא עלה בידו), אתא רב אחא בר רב הונא ושבשיה (-הטעהו לומר שלא היה נאסר לאחר מכן) ואינסיב איתתא, ושרקיה טינא (- רב אחא טח טיט על בגדיו של אותו איש, כדי להראות לו שהוא זקוק לבריות שיכבסו את בגדיו, וממילא יש להתיר לו את נדרו), עיין שם.

וקשה, איך לא עלה בידו ללמוד, הרי קיימא לן יגעתי ולא מצאתי אל תאמין (והרבה מפרשים נזהרו מזה לפי פירושם, אבל לפי פירוש הר"ן קשה). ודוחק לפרש שהיינו לאלו שנושאים אשה ואחר כך לומדים תורה, כדאמר רב יהודה אמר שמואל בקידושין כט: הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, ומסקנת הגמרא שם הא לן והא להו וכו'. ויתכן שאף על פי שהשתדל בכל כחו, עם כל זה לא יגע ממש, כי הוא השתדל רק במקלו ובתרמילו, בלי יגיעת בשר, וכתוב בסוף קהלת (יב:יב) ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר, והתרגום – למעסק בפתגמי אוריתא סגי, ולאסתכלא בליאות (-חלישות) בשרא. ולכן לא זכה לכל הדברים שהבאתי לעיל הכתובים על התורה והיצר הטוב, מצא אשה מצא טוב, כי מבואר בדברי רבינו שאותם הדברים שייך לבחי' בשר דוקא. וכיון שלא הגיע לבחי' אמור לחכמה אחותי את, שבשיה רב אחא, האח האמיתי, ושרקיה – הראה לו סדר הפוך – בחי' תשר"ק, כי עוד לא זכה לתקן הבגדים הצואים של פגם הברית.

והנה מבואר מהפסוק ומהתרגום שצריכים ב' דברים, א' להג בשר - העסק בתורה, ורש"י פירש שזה גירסא. ב' יגיעת בשר, ממש לסבול חלישות בשר (ואולי צריכים לגרוס בתרגום – לאסתבלא, כי לא ידעתי מה ענין הסתכלות כאן). וזה מה שמצינו בר' אלעזר בר' שמעון במסכת בבא מציעא דף פד: שקיבל עליו יסורין, באורתא אמר להו אחיי ורעיי בואו, בצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה, ופרש"י ז"ל ביטול תורה – שהיה עוסק בגירסתו תמיד בביתו, ע"כ. הרי בלילה עסק ביגיעת בשר, כמבואר שם באריכות איך שהיסורין נקה את בשרו, וביום עסק בגירסא (עיין בעירובין דף סה – אמר רב יהודה, לא איברי ליליא אלא לשינתא, אמר רבי שמעון בן לקיש, לא איברי סיהרא אלא לגירסא, אמרי ליה לרבי זירא, מחדדן שמעתך, אמר להו, דיממי נינהו – וביאר המהרש"א כוונתו שעדיף ללמוד לאור השמש שהוא מזהיר יותר ודעת האדם מיושבת יותר, מאשר ללמוד לאור הירח. וכו' אמר רב נחמן בר יצחק, אנן פועלי דיממי אנן – כלומר אין משנתנו אלא ביום עיין שם בריטב"א).

ובענין היסורים של ר' אלעזר בר' שמעון מבואר שם בב"מ דף פג: שאחר שמסר מחוצף אחד למלכות, והתחרט, ופייסו אותו שאותו מחוצף היה חייב מיתה, הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי וכו' מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם, ועם כל זה לא נתיישב דעתו, וחתכו והציאו מחלבו ושמו בשמש ולא הרקיב. והגמרא בדף פד: ממשיכה שאפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה קביל עליה יסורי, באורתא הוו מייכי לי שיתין נמטי לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא וכו'. ופרש"י לא סמיך דעתיה אהכי מלבקש רחמים ומחילה ביסורין שמא חטא באחד מן הצדיקים עכ"ל. וצריך עיון קצת, כי החוטא בן אדם לחבירו צריך מחילה ממנו, וקשה לפרש שהתייאש מעיקר התיקון, ותפס רק לקבל עונשין.

והנראה בזה שעל כרחך יש בטהרת הבשר תיקון גם בפגיעת אחרים, בודאי על העתיד שלא יפגע ואולי אפילו על העבר. כי הענין שראבר"ש היה בטוח שבשרו ישכון לנצח, לכאורה הוא ענין הסרת הקנאה המבואר במסכת שבת קנב: ורקב עצמות קנאה (משלי יד:ל) כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים (אלא שלא ישלוט בו רימה, הוא עוד מדרגה יותר גבוה, כמבואר בתוספות בבא בתרא דף יז. ואכמ"ל). וזה ממש הענין של בשר, כמבואר בספר פנות המרכבה, עיין שם נפלאות, ובמה שפירשנו עליה בליקוטי נ נח חלק ג' נחמ, בערכו.

וזה גם כן ענין טהרת הדם שכתוב בראבר"ש עיין שם בב"מ דף פד: ברש"י ד"ה ונגדי מתותיה, שכתב שדמו הלבין, וי"ל שזה התיקון הכללי, להפוך הדם לחלב (תורה כט, וכן התיקון של אזל סומקא ואתי חורא, של דם לה' בתורה ו', והתיקון של תכלם בתורה כא. וסבא העיד על עצמו שהפך כל דמו לחלב). ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עה ז"ל יש מדת נצחון ומחלקת ומלחמה, ומהיכן בא מדה זו? מדמים שעדין לא עבד בהם השם יתברך, כמו שכתוב, ויז נצחם, ופרש רש"י דמים, ועיין שם באריכות שצריכים לדבר בתורה ותפלה כל כך בכל טפי הדם שלו, עד שיהיה הגוף בטל ואפס, כמה שכתוב, והיו לבשר אחד, ומבואר שם שזהו העושה שלום, שמכניס אהבה בלב כל אחד לגבי חברו ומקרבם יחד, עיין שם באריכות. ולכן מוכרח שמי שזיכך דמו ובשרו בלהג הרבה יגיעת בשר, לא יגיע קנאה במעשה ידיו, רק השלום. [וע' בשיחות הר"ן עז, שהאדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו עיין שם שמבואר היטב איך שכל האומות ממש מתגרין בתוכו, ובודאי שיכול לתקן בינו ובין עצמו גם לענין אחרים].

ומבואר שם בב"מ שאשתו של ר' אלעזר ברבי שמעון, כיון שידע שהוא הביא על עצמו היסורין, לא רצתה לשלם על ההוצאות הגדולות של הרפואה ועזבה אותו, והשם יתברך הזמין לו הון רב ממקום אחר. וזה היפוך המעשה מההוא גברא שלא עלה בידו הלימוד, ופירשנו כי לא יגע בבשרו ממש, ועל כן הוצרך לישא אשה. ואילו ראבר"ש נקה בשרו עד שלא היה צריך לאשתו. כי על ידי בחי' בשר, זכה לכל הענין של מצא אשה טוב וברכת ה' היא תעשיר שהבאתי למעלה.

ומבואר בב"מ שם ולפי מה שפירשנו שעל ידי היסורין היה שמור מלפגוע במי שהיה צדיק בדינו. ויתכן שזה הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רסב ז"ל מי שרוצה לחדש חידושין דאורייתא שיש בהן ממש, הוא צריך לבכות מקודם, כי כשנעשין נהרות הנ"ל, והכל באים לשתות מהם, אזי יבואו ג"כ קליפות וס"א ח"ו, לשתות גם כן משם, ע"כ צריך לבכות מקודם, ואזי עושה על ידי הבכי נהרות, בבחי' (איוב כח) מבכי נהרות חבש, שעל ידי הבכי מתקן נהרות, ומשם שותין די סיפוקם כל הקליפות וס"א, ואחר כך כשעושה נהרות מחידושין דאורייתא שמחדש אח"כ, אזי יכול להמשיכם רק למקומות שצריך, שלא ישתו ממנו זר. וע"כ חיבור ההלכות והחידושין נקרא מסכת, זה בחי' (תהלים קב) ושיקוי בבכי מסכתי וכו' עיין שם.

והנה סתם ולא ביאר על מה הבכיה, ומסופר בספר חיי מוהר"ן לא ז"ל אמר אז על עצמו שבכל עת שהוא מחדש חדושי תורה הוא בוכה מקדם. גם אז בעת ההיא ראינו בעינינו ענין זה, כי באותה העת וכו' וביום חמישי שלפניו בכה לפניו, ואחר כך ביום שבת שלאחריו אמר הענין הנ"ל על פסוק ושקוי בבכי מסכתי. ויש בענין זה הרבה לספר כי כל זה היה בסמוך אחר פטירת בנו שלמה אפרים ז"ל וכו' עיין שם. ומשמע שהבכיה אינה צריכה להיות קשורה ממש להחידושים שבא לחדש, רק שיהיה בכיה. כי מבואר בתורה נא ז"ל כי הדם הוא הנפש (ויקרא יז) נמצא כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים ומזה באה המרה שחורה וממותרי המרה שחורה נתהוו הדמעות וכו' עיין שם, הרי שהדמעות מטהרים הזוהמא שבדם. ופירשנו לעיל שעל ידי טהרת הדם יש שלום וסדר בעולם, והכל יתנהל בצדק. ולכן כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני בראשית – פרשת תולדות פרק כו, ובעוד מקומות) לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, יבואו הקליפות והס"א וישתו מהדמעות דהיינו הזוהמא שנטהר מהדם הראוי להם.

והנה כתבנו על ענין הזדככות הדם והבשר, שעל ידי זה מביאים גם בירור למעשה ידינו וללימוד התורה שלנו, שהכל יבוא על שלום. והבאתי מהזוהר ומרבינו שבשר זה ממש בחי' היצר הטוב. וענין זה מבואר עוד בתורה לג – מי האיש החפץ חיים, עיין שם באריכות, ובתוך דבריו כז"ל נמצא אפלו במדור הקלפות, הינו בימי רע, שהם מדות רעות ולשונות עכו"ם, גם שם יכולין למצא אותיות התורה, אבל מחמת רבוי הלבושים וגדל הצמצום אינם נתראים אותיות התורה הינו ימי טוב, על ידי ימי רע והחשך השורה עליהם, אבל מי שכופה את יצרו הרע, הינו הימי רע, הינו המדות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר, כי מתחלה לא היו מאירין כל כך כי לא קבלו אור מלמעלה כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו, ועכשו שנתבטל הרע ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה, נמצא, זה שכופה את יצרו הינו שכופה את ימי רע, כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מדותיהם אזי תכף הרע ששוכן על הטוב הינו אותיות התורה נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר, וזה שכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף צ:) 'ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו' אלין אנון דמתגברין על יצריהון, אנון דמין למלאכין ממש, 'עשי דברו' דעבדין להאי דבר, 'לשמוע בקול דברו' אנון זכין למשמע קלין מלעלה וכו' עיין שם. (וכן יש מסורה מהבעל שם טוב שיכולים לשמוע ולהבין מסרים מהשם יתברך אפילו מהדיבורים של גוים). ולכאורה זה ממש הענין שכתבנו עליו, לנקות את הרע, כדי שיתקיים רק הטוב. ורואים שעבודה זו עדיין שייך לימינו, כל אחד כפי יכולתו וכפי מה שזוכה להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע, ולהכניע את היצר הרע, פועל לפדות אותיות התורה מהקליפות והגוים והס"א, ולגלות אותם בכל העולם. ובענין הזה היסורין הם חזקים ביותר כמבואר לעיל.

והנה לפני כמה חדשים היה קידוש השם, שכמה מיליוני גוים נדלקו על השירים והתופעות של יהודים שומרי תורה ומצות. וזה בודאי בליטת אותיות התורה מתוך הימי רע. ובעל כשרון אחד פתח ערוץ שבו הוא עושה ביקורת על השירים. ותוך שהוא שומע ומשמיע השיר הוא מגיב: זה טוב, זה פחות, יש פה כלי מוזיקה מיוחד וכדומה. ועשה ביקורת על השיר של אברהם פריד, תניא רבי ישמעאל בן אלישע, והשיר פותח בחזרת המילה תניא כמה פעמים, והגוי חשב לפי תומו שבטח זה שם של אשה שנתאהב בה, ובהמשך השיר כאשר הוא שוב לא שומע את תניא, הוא שואל מה קורה.... והיה ממש מצחיק. אכן לאחר קצת זמן נכנס לי בעומק והבנתי מסר עצום, כי בודאי התורה שבעל פה בחי' השכינה כידוע. וכל מאמר של הגמרא שאנו קוראים אנחנו ממש קוראים את השכינה, וראוי להזכיר את זה בריש כל מימרא ומימרא, תניא, זה מהשכינה, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'.

והרי מבואר הדברים שאמרתי בעת הלויה, מה שרבינו ראה בחזיון – חיי מוהר"ן פ"ג וגילה תורה כ' – שאמר שכל תורה שהוא אומר יש בה רמז על אותה חזיון. והחזיון על פטירת מרים (שהיתה 'בת שבע' בלידת משה אחיה), נשמה שסובלת יסורין ודרכה באים כל הבאורי התורה (ולכן מובן שכל תורה שיאמר תהיה לה רמז, כי כל תורה הוא ביאורי התורה. וכן התורה מדברת על הדרך לנצח ולעלות לארץ ישראל, וכמו שרבינו אמר נצחתי ואנצח, שנזכה להביא את הציון שלו לארץ ישראל בב"א. וכולם צריכים כבר לעלות לארץ ישראל), כי מבואר שעל ידי היסורין מזככים הדם והבשר, וזה משליט היצר הטוב, ומפיל את הרע מעל אותיות התורה, עד שהן בולטות ומאירים.

וגם זה מרומז בשם אחותי – רוזא – שושנה, כשושנה בין החוחים, שהטוב והיופי בולטת ומאירה אפילו מתוך החוחים. [ובלויה הזכרתי הענין של סוגה בשושנים, שבני ישראל נזהרים מאיסור נדה, וזה ענין של בת שבע, שיושבים שבע אפילו על כל ראית טיפת דם אפילו לא בימי נדה. הרי תיקון לקללת חוה, וכמו שם אמנו חוה ברכה ע"ה הכ"מ].

ורבינו כתב שזה ענין של נעשה ונשמע, שבונים את האותיות ואחר כך זוכים לשמעם. ובלויה הזכרתי איך שאחותי היתה קצת קובע מגמות – trend setter, (ובתחלה גמגמתי קצת ויצא כאילו – trandscender , שזה גם כן ממש לענינינו), ואמרתי שכן ברוחניות יש את הענין הזה בבחינת נעשה ונשמע, והזכרתי דברים נפלאים שכתוב בספר עמק המלך, וכדאי לראות דבריו – אותיות מחכימות, וזה לשונו (א:ב):

ומרוב השמחה שחשב בהצדיקים, היה משתעשע ומתענג איך יהיה לו עם קדוש, ומזאת התנועה נולדה כח דכח של הדין [היינו] קימוץ האותיות, אשר נולדו מן הנקודות שברשימו הנשאר בתוך העיגול, כי כל אות ואות יש לו גבול על הנייר. וכדי לשבר את האזן וכו' האדם הגשמי כשיש לו איזה שמחה, או יחשוב שיבוא לידו ריוח גדול, הוא משתעשע בעצמו וכו' מתנועע, וידוע כי השחוק באדם הגשמי בא לו מן הטחול, והטחול כולו מותרי הדם וכו' כח הדין וכו' וכו' כן אין סוף יתברך שמו היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע. ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות וכו', עכ"ל.

כתיב אדנ"י יתן אומר המבשרות צבא רב. תניא, זה אותיות א' יתן. אומר הוא השתלשלות הורדת השפע כידוע, אור מים רוח. המבשרות, לאלו שהם בחי' בשר כנ"ל. צבא רב, בחי' (ישעיהו מח:יט) ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעתיו – לשון דמים (וכן מבואר בשיחות הר"ן קפג – וחש במעיו ואמר שהרגיש בזה שיבוא לו מעות והרמז וכו'. וכן המעיים ממש, כי שם עיקר הזיכוך כנ"ל בר' אלעזר ברבי שמעון), לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. זכרונה של בת שבע רוזא בת ר' משה ולבחל"ח חוה ברכה, לברכה לחיי עולם הבא.

תנצבה

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

חומרות

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

רלה. כבר מבאר בלקוטי תנינא סימן מד שרבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חמרות יתרות בשום דבר וכו' ע"ש.

עיין במסכת פסחים (צא:) א"ר יעקב א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול, ופרש"י ז"ל ידקדקו בו, משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם, עכ"ל.

 

וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.

אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק ככל האפשר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד, ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד) ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש. [והשתא דאתית להכי, נראה כאילו הדקדוקים הם מאת ה', שאדם מדביק עצמו להשם, וממילא בא לדייק. כי ודאי השם יתברך מדייק בהשגחה בתכלית הדיוק].

וע' בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו.) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא, אקריבו ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא, מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה. כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא, ע"כ. והנה מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו ותוצאתיו. וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי' הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד וכו'. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל-תלא, מכון רמח"ל) בענין ראית העינים, ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים. כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו' וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח בראית הפרטים לחזור להיות כלל.

ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה, ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים. ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ובאשר משפטו שם פעלו (יבמות עח).

וי"ל בזה לשון חז"ל בריש פ"ו דמסכת אבות, ומלבשתו ענוה ויראה, כי יש דרך להשיג ענוה על ידי הליכה והנהגה תמידית של ענוה כמפורש באגרת הרמב"ן, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ וכו' ע"ש. והרי בזה האדם עוסק ללבוש את מדת הענוה. אכן על ידי לימוד תורה לשמה זוכה שהענוה מלבשתו – השראה של ענוה ויראה. ואז הלומד, מכח עוצם ההשראה יבוא לקיים כל דקדוקי הליכות ודרכי ההנהגה של ענוה ויראה.

 

רלה. שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים וכו' ע"ש. עיין מסכת שבת (קיח:) אמר רב נחמן תיתי (תית"י ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה) לי דקיימית שלש סעודות בשבת וכו' וכו' אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי זהיר טפי וכו' ע"ש. ופרש הריטב"א [החדש] שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות, וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל), ע"ש.

(סבא סיפר על ר' ישראל קרדונר שהיה לו הרבה חומרות על פסח, שלכאורה זה בניגוד לדרך ברסלב, ואולי זה היה המצוה שלו). ועיין לעיל אות עה, שכן מצינו בתפלה, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו, ועמש"כ שם.

בציונים של רא"ק ציין לספר החסידים תקכט, ולפירוש המשנה של הרמב"ם מסכת מכות ג:טז (וכתבתי את זה, כי בטעות כתבו ג:טו). וזה לשון הרמב"ם מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה, ע"ש.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ומה שביארנו שם, ומה שהבאתי מהרמח"ל, שלכל יהודי יש נקודה טובה בשורשו, וידוע כבר מהאריז"ל ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, הרי פשוט שלכל יהודי יש ענין להתחזק ולהשלים נקודת שרשו בענין שלו.

והנה עיין במסכת מכות (כד.) שמבואר שם בפירוש הקונטרס גישה ממש להיפוך, שחז"ל רצו להעמיד את כל התורה על אחת, כי בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' ע"ש.

וכעין השני אופנים האלו מצינו בענין החזקת ממון, שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו (חיי מוהר"ן אות תצט) ורבינו היה משתוקק לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת למדרגת בטחון הנ"ל (חיי מוהר"ן תק). אכן עם כל זה רבינו העדיף (חיי מוהר"ן אות תקא) שיהיה לאדם פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת בשאר עניני עבודת השם, ואעפ"כ אמר שהעקר הוא בטחון עיין שם. וממש מבואר היטב כנ"ל, שמצד אחד חז"ל רצו שיתפסו את העיקר שבו כלול הכל, ולאידך גיסא יכולים לזכות הכל דרך מצוה אחת, וזה הדרך היועץ כמש"נ.

 

בענין אישה חומרה בפסח איך להתנהג וכו' וכו' כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרו אפלו בפסח, וכו' וכו' בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים וכו' וכו' ע"ש.

כבר הזכרתי לעיל שר' ישראל קרדונר שמר הרבה חומרות בפסח. ובספר מגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא, סוף ד"ה ומה שאמר, כז"ל וקיים אברהם כל החומרות של אחרונים בפסח, ע"ש לעיל שתיאר הזהירות והזריזות של אברהם אבינו להישמר מחמץ.

נ נח נחמ נחמן מאומן