כל ימי היותי על פני האדמה

 ב"ה

בתפלה הקצרה שנדפס עם תיקון הכללי, ורבים נוהגים לאמרה כל יום

כל ימי היותי על פני האדמה. מעניין שבתפלה קצרה, ששומרים על הקיצור, עכ"ז ראה צורך לכתוב "פני". ואולי זה תפלה אגב אורחא לזכות לעשירות (עיין רש"י בראשית מא:נו על כל פני הארץ, מי הם פני הארץ אלו העשירים). ועוד י"ל על פני האדמה בגמטריא ברסלב ע"ה.

ואולי יש ללמוד מזה גם שאפילו מי שמזדרז לעשות הכל בזריזות גדול, אין לו להפריז ולהשתמט מאורח העולם לגמרי.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אויר עולם הזה לא כדאי

 ב"ה

מעשה מבעל תפילה - כת שבחרו עשירות

גם אמרו, שאין ראוי להם לישב כלל באוירא דהאי עלמא, ואין ראוי להם להתערב עם בני העולם, שלא יטמאו אותן, כי שאר בני העולם הם טמאים כנגדם, על כן ישבו עצמן, שיבקשו להם הרים הגבוהים ביותר מכל העולם וישבו שם, כדי שיהיו מרוממים מאוירא דעלמא וכו' עיין שם.

נבוכדנצר אמר (ישעיה יד:יד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, פרש"י איני כדאי לדור עם בני אדם, אעשה לי עב קטנה באויר ואשב בה (תוספתא סוטה ג:ו), עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כוס יקר ויפה לקידוש מסוגל לעשירות - דף יומי

 ב"ה

מסכת בבא קמא

סב. א"ל רב יימר לרב אשי, טעין כסא דכספא בבירה מאי, אמר ליה חזינא אי איניש אמיד הוא דית ליה כסא דכספא אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה, ע"כ.

קשה למה שאל דוקא על כוס, ולא סתם על כלי כסף וזהב. ועוד קשה, למה לאו כל כמיניה, הלוא יתכן שדוקא רצה להתהדר עם כוס של כסף. ויש לומר שיש בזה רמז רחוק למה שגילה רבינו בחיי מוהר"ן תקעז שכוס נאה ויקרה לקדוש מסגל לעשירות, ולכן אם היה לו כוס של כסף אחד, מן הסתם זה היה מיוחד לקידוש של שבת, ואם כן היה צריך להיות גם כן אמיד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עשירות כבוד חכמה וגאוה של השם יתברך

 ב"ה

איגרת הרמב"ן

כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר י' מלך גאות לבש וגו'. ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא, שנאמר והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם בחכמה, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא כי הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וכו' עיין שם. הקדים לכתוב אצל עושר, שהשם יתברך מוריש ומעשיר, וכן כתב בסוף לענין חכמה, שהשם יתברך נותנה ולוקחה, אבל לענין כבוד כתב שאינו אלא שהשם יתברך. אכן אותו פסוק שהביא ראיה שהכבוד של השם יתברך כתוב בו גם עושר, ואילו בעשירות לא כתב אלא שהשם יתברך הוא המעשיר. והרי מצינו גם לענין כבוד שנאמר למשל (שמואל א:ב:ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. וי"ל שכיון שכבוד אינו דבר ממשי, כיון שכתוב שהוא שייך להשם יתברך, על כרחך כל כבוד שיש שייך להשי"ת. מה שאין כן מה שכתוב עשירות, לא מכריח בעשירות הנמצא אצל אדם פרטי שאינו של אותו אדם, רק שאין לו להתפאר עליו משני הטעמים שכתב, כי גאות הוא לבושו של השי"ת, ובמה יתגאה כי ה' מוריש ומעשיר.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

תפילה שהיא תמצית תורה ב' בליקוטי מוהר"ן תנינא - תפילה לחנוכה

 ב"ה

תפילה לליקוטי מוהר"ן תורה תנינא ב

זכני להרבות בשעשועי עולם הבא, בשירות ותשבחות להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה אהיה סמוך וקרוב אליך יתברך, שאזכה לשמש הצדיק האמת שהלכה כמותו, וללמוד הרבה הלכות שהן השפעת החסד וג"ם לידה, ואזכה לבחינת הקרבת התודה, והליכת הדמים כסדרן, ויחלץ לבי ויתחזק באמת. וזכני להאיר הג' קווי אמת, אא"י (אאי"ד עם הד' אותיות, בגמטריא שמחה) תפילה תורה שידוכין, לתוך ריבוע הדיבור של צדקה, בחי' גדר אדם המדבר בצדקה, תשובה, עשירות, ומלכות, להשלים הדיבור בבחי' כה תברכו בלשון הקודש, שהוא מקושר לדבר דבר של שבת קודש, ועל ידי זה להמשיך השמחה של שבת קודש לששת ימי החול, מבחי' בן, מבחי' נחמן, לבחי' מט"ט, עבד, ועצבות. ועל ידי זה לגלות האחדות הפשוט יתברך מבחינת פעולות משתנות.

וזכני לכל זה בפרט בימי חנוכה שהם ימי הודאה שהוא בחי' שעשוע עולם הבא, בחי' הלכות, שעל ידי זה זוכין לשלימות הדיבור, על ידי התגלות האמת. והשמן של חנוכה בחינת אור האמת, נתון סמוך לפתח, בחי' פתח דבריך יאיר, ואזי נמשך השמחה של שבת לששת ימי החול – בחי' חנוך מט"ט, על ידי לשון הקודש שהוא שלמות הדיבור. ואזי זה ינחמ"נו ממעשינו ומעצבון ידינו. וזה בחי' חנוכה – חנו כה, הנייחא של שבת שהיא קשורה ללשון הקודש בחי' כה תברכו בלשון הקודש.

n     ויאמר מזמור לתודה – כמבואר בסוף התורה [לתוד"ה – תולדה, הריעו לה' כל הארץ, ראשי תיבות הלכה, עבדו את השם בשמחה, בחי' המשכת השמחה של שבת לימות החול שהם בחי' עבד, מט"ט. קס"ח אותיות – חס"ד בא"ת ב"ש. ג"ם תיבות נגד הקליפה גם לי גם לך].

נ נח נחמ נחמן מאומן

יותר קשה להצדיק להחזיק ממון מלפזרו לצדקה

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תצט. פעם אחת ספר מענין הבטחון ואמר שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו, כמו שמספרין מכמה צדיקים גדולים שהיו לפנינו, כגון הבעל שם טוב זכרונו לברכה, והצדיק הקדוש מורנו הרב אלימלך זכרונו לברכה, וכיוצא בהם שבכל יום ויום היו מפזרים כל הממון שהיה בידם ולא הניחו אצלם שום ממון מיום לחברו. וכו' וכו' אבל יש מעלה גבוה יתרה ביותר דהינו שהצדיק האמתי יחזיק אצלו הממון, וזה קשה יותר. הינו כי עבודה זו גבוהה וכבדה ביותר, ע"ש.

לכאורה גם הנועם אלימלך בעצמו מודה לזה, עיין בספרו בפרשת לך לך (יג:כ) ואברם כבד מאד כו׳. נ"ל דהצדיק כשנשפע לו שפע מהשי"ת מתירא מזה מאוד ע"ד קטונתי כו׳, וע"כ הוא מתגבר יותר בעבודת השי"ת, לזה אמר "וישכם אברהם בבוקר", ר"ל דהחסדים נקראים 'בוקר', ולזאת כשהיה מגיע אצלו החסדים גדולים, אז ביותר הגביר לזרז את עצמו והלך למדריגה היותר גבוהה "וחבש חמורו" זה חומר הגוף. וזהו "ואברם כבד מאוד במקנה", ר"ל שהיה לו למשא מה שהשפיע לו השי"ת מקנה "כסף וזהב", ע"כ.

ולכאורה המשך דבריו שם הוא הסבר עבודת הצדיק כאשר קיבל השפעות של גשמיות ז"ל "וילך למסעיו" פירוש לשורשו, וזהו פירוש רש"י ז"ל "שפרע הקפותיו", דהנה אנו מברכים בכל יום 'מלביש ערומים' ו'זוקף כפופים', כי כל אדם מוקף בחיצוניות של עולם הזה, וכשהוא במדריגה גדולה אזי הוא מופשט מחיצוניות של עוה"ז ונשאר ערום, וזה אמרם 'הוי ערום ביראה', עד שמלבישין אותו בחלוקא דרבנן מעולם העליון, וזה שאנו מברכין "מלביש ערומים" אימת? כשהוא "זוקף כפופים", דהיינו שהולך לעולם העליון. וזה פירוש רש"י ז"ל "פרע הקפותיו" מלשון 'ופרע את ראש האשה', דהיינו הקפותיו שמוקף מחיצוניות, עכ"ל.

ועיין לעיל אות רסח ז"ל אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה, נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפלו אם אקבל סך עצום בפעם אחד, אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך, כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה קצרה שנדפס אחר תיקון הכללי - הערות

 ב"ה

תפלה קצרה שנדפס אחר התיקון הכללי

עלת העלות וסבת כל הסבות: ע' בשער הפסוקים פ' בראשית בריש דרוש ב' ז"ל מה שכתוב בזהר (תיקוני זוהר חדש קלה:), כי יש עילת העילות ויש עילת "על כל" העילות, הענין הוא הוא כי האין סוף (פי' האדם קדמון), שהוא למעלה מעתיק יומין דעולם האצילות, הוא הנקרא עילת על כל העילות, לפי שהוא העילה הראשונה, שכל שאר העילות נמצאו ממנו והוא המציאם, וכל שאר הבחינות שלמטה מעילת על כל העילות, נקראים עילות סתם, עכ"ל.

 

כפי רצון מבחר הברואים – כאן נהגו להוסיף: נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

הט לבי אל עדותיך – ראיתי בהוצאה אחד שכתבו: (קוראים כמו עדבותיך), וחשבתי שטעות הוא, כי הרבה פעמים בתורה כתוב חסר הו' לגמרי, וע"כ אין מבטאים את הו' רק את החולם. אכן באמת יש מילים כאלו, כמו וענתך תרבני (שמואל ב:כב:לו) וכתב במנחת שי, וענתך, בלא מאריך בנו"ן. ובתהלים (יח:לו) 'וענותך' בקריאת הוא"ו, ע"כ. וכן הוא להדיא במנחת שי בתיבה דילן, עה"פ בדרך עדותיך ששתי (קיט:יד), ז"ל הוא"ו נקראת, כן הוא בשמונה אותיות באלפ"א בית"א זאת, וסימנם פר"ץ ב"ן דמ"ה, בר מן אחד 'צוית צדק עדתיך' (קיט:קלח). ונמצאו עוד שנים אחרים במסרת. 'ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך עדותיך' (דה"י א:כט:יט) 'ולא הקשיבו אל מצותיך ולעדותיך (נחמיה ט:לד). ומה שכתוב במסרת הדפוס 'בדרך עדותיך ששתי ט' מפקין וא"ו', צריך להגיה 'י' מפקין וא"ו ולהוסיף 'ולעדותיך' דנחמיה, עכ"ל. 

 

כל ימי היותי על פני האדמה. מעניין שבתפלה קצרה, ששומרים על הקיצור, עכ"ז ראה צורך לכתוב "פני". ואולי זה תפלה אגב אורחא לזכות לעשירות (עיין רש"י בראשית מא:נו על כל פני הארץ, מי הם פני הארץ אלו העשירים).

originally posted on 11/20/22

נ נח נחמ נחמן מאומן

האדם הוא כמטבע כי שורש הנפש הוא בעשירות

 ב"ה

פרשת בראשית

א:כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹקִ֤ים | אֶת-הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹקִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם.

את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח. ויברא אלקים את, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא נון חית מם נון. ויברא אלקים את האדם, עם הד' תיבות, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. אתו בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. ונקבה ברא אתם, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה.

הסופי תיבות של: ויברא אלקים את האדם בצלמו, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: אלקים את האדם בצלמו, ושל: את האדם בצלמו בצלם, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר, ושל: בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא, ושל: אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם, עם הכולל, בגמטריא ברסלב.

פרש"י ז"ל ויברא אלקים את האדם בצלמו, בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (קלט:ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם, כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוניי"ו, וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם (איוב לח:יד), עכ"ל.

המשל הזה שהאדם כמו מטבע, אינו משל בעלמא, כי רבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה נט ששורש הנפש הוא בעשירות, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמואל הנביא - העשירות הזקנה והבנים

 ב"ה

ספר שמואל

א:ז:יז ותשבתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'.

שם ביתו ע"ה, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. ביתו ושם שפט, עם הג' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב.

הראשי תיבות של: כי שם ביתו ושם שפט את ע"ה בגמטריא נון נון חית. הראשי תיבות של: ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה' ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב.

במסכת נדרים (לח) אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו, מנלן ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה וכו' שמואל דכתיב... ותשבתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבא כל מקום שהלך ביתו עמו, ע"כ. והרי מבואר לכאורה שעשירים אפילו בנסיעות שלהם מתנהגים בעשירות, ודלא כפי מה שמספרים בשם הח"ח, כאשר ששאלו למה אין לו ריהוטים בביתו, ואמר שהוא רק בעולם הזה כנוסע, כי אפילו נוסע בעולם הזה יכול להיות נוסע כעשיר, וכמו שכמה צדיקים התנהגו כך (אכן ראיתי מובא מספר ח"ח על התורה פרשת וירא, שמפרש, תשבתו היתה הרמתה, לחשב בדברים העומדים ברומו של עולם, כי העולם הזה אינו אלא דירת עראי – כי שם ביתו, הבית הקבוע של האדם הוא בעולם הנצחי וכו' ע"ש, אכן הגמרא דרש כפשוטו כנ"ל).

על כל פנים מבואר מהגמרא הנ"ל שמפסוק זה רואים עשירותו של שמואל, ומיד אח"כ כתיב (ח:א) ויהי כאשר זקן שמואל, והוא ענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ס, שעל ידי יראת שמים (ובפרט שמואל שנולד מחנה שהיתה בבחי' עקרה שלא היה לה בנים, והרי בלידתו נתגלה יראה יתרה כמבואר בתורה שם) זוכים לעשירות וזקנה. וא"ש טפי על פי דברי המאור עינים (ליקוטים ד"ה וקם הבית) שמפרש ז"ל התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית, כי כמו אדם שיש לו עשר ונכסים לרב, כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו משלכים הפקר וכל הרוצה לטלו ולהפסידו יוכל להפסידו, אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים. כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה, הרי הם משלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד. ולכן נאמר בשמואל, ותשבתו הרמתה כי שם ביתו, רצה לומר ששב אל רום המדרגות, מפני שכל מקום שהוא שם, ביותו עמו, היא היראה, ע"כ. הרי מבואר ממש כדברי רבינו, שעל ידי היראה שהיא בחי' עשאה כאוצר, בחי' בית, זוכים לזקנה ולעשירות. ושוב הכתוב מספרת על בניו שלא הלכו בדרכיו, והוא הענין שמצאנו אצל עלי לעיל, שמבואר בתורה ס' שם, שכאשר עוסקים לעורר בני אדם, שעל ידי זה יש יש יראה, צריכים להיזהר מתלמידים שאינם הגונים. וכן מבואר שם ששלמות היראה על ידי הבנים ההון של נחלת אבות, ושמואל לא זכה לזה, ולא האריך ימיו רק עד ב"ן שנה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מרבה נכסים מרבה פיזור נפש ר"ל

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן אות

רמז. אמר: כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר. כי כשאחד יש לו מעט מעות הוא יכול להחזיק המעות אצלו סמוך לבשרו. אבל כשיש לו הרבה מעות, המעות שלו מנח בתבה. נמצא שהכבוד שהוא העשירות רחוק ממנו ביותר. וכן כשיש לו עוד יותר עשירות אזי מעותיו וסחורותיו מנחים בחנות וכיוצא ורחוק ממנו עוד יותר. וכשיש לו עוד יותר ויותר עשירות אזי הונו ועשירות שלו מנח במקומות ועירים אחרים רחוק עוד יותר ויותר ממנו וכו' ע"ש.

והנה כבוד ועשירות מבואר בכמה מקומות הם בחי' הנפש (עיין ליקוטי מוהר"ן נט), ועיין בפירוש הרע"ב על המשנה במסכת אבות ב:ז מרבה נכסים מרבה דאגה ז"ל וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הנשמר מהבל היופי של נשים זוכה לעשירות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה ס

ס:ג וע"כ מי שחומד יופי הנשים, נמצא שמקבל בחי' הפסק הנשימה, וע"כ הוא בהיפך מעשירות, שהוא בחי' אריכות הנשימה, כי כל מיני עשירות, דהיינו כל מיני דגן וכל האילנות ועשבים וכל מיני מתכות, כם רק ע"י גשמים וכו' ע"ש.

אולי יש רמז לזה גם בזוהר הקדוש (פרשת מקץ דף קצו: עה"פ ראה חיים עם אשה אשר אהבת – כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט:ט-י)) ז"ל דבר אחר, בכחך, דא היא אשה דקאמרן, דאיהי חילא לאתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ובעי בר נש למזכי בה בהאי עלמא בהאי חילא וכו' וכו' תא חזי, יוסף זכה בהאי עלמא וזכה בעלמא דאתי, בגין דבעא לאתאחדא באשה יראת ה', כמה דאת אמר (בראשית לט:ט) וחטאתי לאלהי"ם, וגין כך זכה למשלט בהאי עלמא, וזכה לון לישראל.           מה כתיב (בראשית מז:יד) וילקט יוסף את כל הכסף, והכי אתחזי, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק איהו לקיט כלא, וכל עותרא ביה קיימא, ודא היא רזא דכתיב (בראשית א:יז) ויתן אתם אלקים ברקיע השמים, וכלא איהו כדקא יאות, דודאי יוסף באי למשלט על מלכותא, עכ"ל.

הרי שיוסף לא נכשל בהבל היופי ואתתקף באשה יראת השם, וזכה לעשירות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הרוצה להחכים ידרים

ב"ה

הרוצה להחכים ידרים וכו' נראה לפרש, ואולי כבר קדמוני בזה, דהיינו שיגור בצפון ארץ ישראל ששם בפרט היו הישיבות, וזה הכוונה של ידרים, כי בישיבתו בצפון על כרחך כל פניותיו יהיו לכיוון בית המקדש. 

וכן על דרך זה הרוצה להעשיר יצפין, היינו שיגור בדרום ארץ ישראל וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כבוד הוא אלוקי מה שאין כן חכמה

ב"ה 

כתוב באגרת הרמבן:

וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז). וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ). נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם.

What cause does one have for pride?  Perhaps his wealth? "The Lord impoverishes and enriches" (I Samuel 2:7). Perhaps his honor? It belongs to God, as it is written (I Chronicles 29:12), "Wealth and honor come from You." So how could one adorn himself with G-d's honor? And one who prides himself in his wisdom surely knows that God "takes away the speech of assured men and reasoning from the sages" (Job 12:20). Thus, all are equal before God, since with His anger He lowers the proud and when He wishes He raises the low. So humble yourself and G-d will raise you up!

ומדוייק הדבר שאצל עשירות וחכמה הוא כותב שזה ביד השם להעלות או להוריד, אבל לענין כבוד הוא כותב שהוא ממש של השם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה מבעל תפילה - הריסה של מדינת העשירים

ב"ה

שאלנו במעשה מבעל תפילה שהיה רשום על היד הריסות מדינת העשירים, והלוא בסוף אכלו מהמאכלים וניצלו. ודחינו בדוחק. ואולי יש לומר, שהלוא היה עוד מדינה של עשירות שהיו יותר עשירים, וכן היו בדרך שלוחים אליהם לקחם מהם עצה מה לעשות, ורק אז פגשו את הממונה על האוצרות של המלך אז לא המשיכו ללכת לאותם העשירים, ויתכן שאותם העשירים הם שנהרסו בסוף. אכן עיין בסוף הסיפור שכתוב: כי על היד ראו ששניהם יהיו נכלין, העוזר העזור כנ"ל. אז צריכים להדחוקין שלנו במקומם.

ובענין המאכל שהריח טוב היה כל כך טוב, בסתמא כבר העירו את זה, אבל לא אמנע כי מי יודע: הרי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן שפסח הוא תיקון על תאות ממון, והרי בגמרא למדנו שהקרבן פסח היה לו ריח כל כך טוב כזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ריש מסכת שבועות

ב"ה

במשנה ריש מסכת שבועות (ב.) תנא ד' דברים של שתים שהם ארבע.

והם ד' בחינות של דיבור המבוארים בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב'. דיבור של צדקה זה בחי' יציאות שבת כמבואר בתורה לא, דיבור של תשובה זה בחי' נגעים שבאים כדי להחזיר את המוכה בתשובה, ועיקר צרעת בא על ידי פגם הדיבור וכן אינו טמא אלא על ידי דיבורו של הכהן וכן אינו טמא אלא מן הדיבור ואילך, דיבור של עשירות זה בחי' טומאה, שהממון הוא בחי' טומאה, צא תאמר לו [והוא בחי' גם משלשם, כי מדובר בג' מיני טומאות, טהור שאוכל טמא, וטומאת מקדש וקדשים], והוא בחי' דיבור כי הטומאה אינה אלא מן הדיבור ואילך (עי' הוריות דף י וש"נ), ודיבור של מלכות הוא בחי' שבועות, בחי' בת שבע,שהיא המלכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עשתרת צאנך

ב"ה

בריש פרשת עקב

פסוק יג, רש"י מפרש בזה הלשון:

מנחם פרש אבירי בשן (תהלים כב:יג), מבחר הצאן. עיין שם

פרש, בגמטריא פתק

אביר - ראשי תיבות רבי ישראל בער אודסר

בשן - ראשי תיבות נחמן בן שמחה

שפתק הקדוש גילה יותר משמו נחמן - את מ"נחם" נח נ.

וזה מבחר הצאן, הצאן עם שני כוללים (כידוע שכל שני אותיות יכולים לקבל כולל) בגמטריא נחמן, וכן מבחר בגמטריא ר"ן ראשי תיבות רבי נחמן.

והנה עשתרות קרנים פרש"י על שם שמעשרות את בעליהן, הרי עוד סמך שהפתק הקדוש מביא עשירות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עשירות מופלגת בא היום דרך ירידה לטומאה לא עלינו - פרשת מצורע

ב"ה

ע' בספר שיחות הר"ן אות ד - עכשיו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' על כן בהכרח שיהיה לו חס ושלום ירידה גדולה מאד קודם שבא לעשירות ע"ש. י"ל שזה ממש הענין שמצינו כאשר בני ישראל באו להנחיל את ארץ ישראל קבלו בשורה בפרשת מצורע (ויקרא יד:לד) כי תבאו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, ופרש"י ז"ל בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן, ע"כ. ובזוהר ובמפרשים פרשו למה דוקא היו צריכים למצוא את האוצרות דרך טומאת נגע צרעת, ע"ש, ועל כל פנים כן הוא הדבר, כי רבינו התחיל לכבוש את ארץ כידוע, ולכן כמו אז בכיבוש הראשון, כן עכשיו בכיבוש האחרון, האוצרות של כסף מתגלים בירידה לטומאה לא עלינו.

וע"ע מש"כ בלוקטי נ נח שם, שיסוד הדבר מוסכם כפי מה שהרמח"ל כותב בדעת תבונות בענין הימים האלו (כמדומני שזה נמצא בבלוג, ע' במפתחות - שיחות ד).

נ נח נחמ נחמן מאומן

למי יש עשירות בימים האלו?

ב"ה

שיחות הר"ן ד

עכשיו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' ע"ש.

לכאורה דבר זה מבואר בספר דעת תבונות לרמח"ל, שביאר שיש להש"י שני דרכי הנהגה, אחד זה שכר ועונש, שמעשה צדיקים מביא שכר טוב, ומעשה רשע להיפוך. והאחד זה הנהגת היחוד, שהש"י מסבב את העולם כדי שיתגלה מלכותו, והדרך שהוא יתברך מראה יחודו, הוא זה שהוא נותן רשות למה שנראה רע להשתלט בכל כוחו, ואז הוא מראה איך שכל הרע הזה אדרבה רק אמצעיות לתכלית הטוב, להראות ולהשיג עוצם יחודו, שזה תכלית השלמות. והרמח"ל מבאר שם שלפי הנהגה זו של היחוד, היה מגיע לצדיקים כל הרע ולרשעים כל הטוב, וכל אחד היה בוחר לעצמו את הרע כדי שיזכה לתכלית הטוב הנצחי שצומח מזה. הרי שלפי הנהגה הראשון הצדיק יהיה לו רק טוב, ולפי הנהגת היחוד כמעט להיפוך. אכן הש"י מערבב את שני ההנהגות, ולפעמים נוהג ככה ולפעמים ככה. ואי אפשר אפילו לשום נביא לדעת בדיוק באיזה הנהגה השם יתברך מנהיג באותו זמן – וזה מתאים למה שרבי נתן כתב שבעולם הזה בכלל אי אפשר לדעת כל עיקר איפה אתה עומד [וזה נקרא בקבלה הספקות שיש ברישא דלא אתידע. ע' כל זה שם בכללים ראשונים אות לד]. ועל כל פנים הרמח"ל כותב ז"ל ובאחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול ויהיה שלימות ניתן לעולם, ע"כ. הרי מבואר שעכשיו בעתים הללו, שאנו בסוף הגלות ורבינו כבר גילה את התיקון הכללי שהוא עוסק לתקן אותנו, על פי רוב הש"י משתמש בהנהגת היחוד, ולכן קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

טעם, ריח, ומראה של המאכל

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה יג מהשבעה בטלירס

יום שני -- הקבצן החרש

"קלקלו את הטעם... כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה שנתקלקל אצלם."

לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון 'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא  שמדובר על החפצה של הפירות, ודו"ק).

נ נח נחמ נחמן מאומן