אי אפשר לחשוב על שני דברים יחד בבת אחת - אבל צדיקים בקדושה כן יכולים

לקוטי מוהר"ן

תורה רלג

כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן, ע"ש. וכן כתב בתנינא תורה נ. ורבי נתן מביא את היסוד הזה בכמה מקומות (למשל, בלקוטי הלכות, הלכות תפילין ו:לב).

וראיתי בזה הרבה מראה מקומות, אביא קצת מהם.

ועיין בזה בספר עבודת הקודש להחיד"א, צפורן שמיר ג:מו שכז"ל אמר הפילוסוף, הצרי הגדול לשכוח הרעות הבאות לאדם ולמשול ביר, הוא לחשוב בדברים אחרים זולת עצמנו, כי הנפש לא תוכל לחשוב שני דברים כאחד, ולזה אם תעמיס עליה מחשבת דברים אחרים חכמה ודעת, תשכח עצמה ותהיה שקט ושאנן. ואני מוסיף לבאר שיחשוב בתורתנו הקדושה, שאם יעמיק עיונו בחכמות חיצוניות... ע"ש. וכן מובא בשם רבינו יהודה החסיד, וכן עיין בהמאירי, מסכת גיטין נג. שכז"ל שאי אפשר לאדם לוין לשני דברים כאחד, עכ"ל.

יש שציינו לגליונות החזון איש על חידושי הגר"ח על הרמב"ם בהלכות תפלה, ששם החזון איש טוען שכל יהודי המתפלל אפילו כאשר מוחו ומחשבותיו משוטטים וחושבים על דברים אחרים, בפנימיות הוא אכן מכוון שהוא מתפלל.

אכן אין זה כוונה מפורש, וכן מצינו בהלכות תפילין (שיטה מקובצת, מסכת מנחות לו: אות ה) שצריכים לא להסיח דעת מהם ועם כל זה יכולים לכוון היטב בקריאת שמע (אכן יש אומרים שאין זה אלא משום שלא צריך לכוון כל רגע, או שההקפדה רק שלא יקל ראשו). ובנקודה זו ציינו גם להשגות הראב"ד על הרמב"ם בהלכות פרה אדומה ז:ג שכז"ל וכללו אין אדם יכול לכון דעתו לשני דברים כאחד, או לשני בני אדם כאחד נפרדים במעשיהם, ואי אפשר בלא היסח הדעת", ושם יש לדון אם צריך יותר ממחשבה כללי פנימי, ואכמ"ל (ע"ש במרכבת המשנה. ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' ע"ה, שו"ת דובב מישרים א:ס בסוף, ב:טו בסוף, שו"ת יד אפרים י:ט, שו"ת להורות נתן ו:כז:ב, דף על הדף יומא ז:).

עוד ציינו לשולחן ערוך הרב, הלכות קריאת שמע, סימן ע"ג בקונטרס אחרון אות ג, שכז"ל צריך עיון אם אפשר להרהר ב' הרהורים בבת אחת, ואם לאו אין מקום לדברים אלו, ודוק, עכ"ל. וע"ש מ"מ ויש שפקפקו בזה שאין זה מבעל התניא, כי לא מחוור.

אכן עיין בפירוש יפה עיניים, שבסוף הגמרא, על מסכת שבת, בהתחלה כז"ל וכל באי שערי עירי הרואים אותי כותב חידושים ומסביב יאפפוני המון טרדת מעניינים שונים, המה ראו כן תמהו על הדבר שאי מקשיב להשיבם דבר לאשורו ואני כותב על הספר בדיו חידושי תורה. ותהלה לאל מקום יש בראש להניח בו שני ענינים ממינים שונים. וכאילו נעשה עליית קיר קטנה במוח למשכן מחשבת דברי תורה אשר שם לא תבוא רגל הטרדה. גם בעיני יפלא. רק תודות לאלהי מרום, ואש כפי ואברכה את ה' אל עליון, עכ"ל.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קנח) שכז"ל ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש, כי אתה סבור שבפעם אחת באין לכל המעלות?! כי לא כן הוא, רק צריכין להתיגע ולטרח בעבודתו מאד (שקורין האריווין) קדם שבאין לאיזה מעלה טובה, ואז היה קשה לי להיות ביחד עם העולם, ע"ש. ועיין מה שהבאתי שם איך שהבעל שם טוב היה זוכה לזה.

ובאמת מצינו בהרבה מקומות שמה שהצדיקים עושים הוא מלא המון כוונות, רבבות רבבות, וכמעט על כרחך שזה ממש בבת אחת. ובאמת אפילו לכוון הפשט והסוד ביחד, לכאורה פשוט שהצדיקים אמיתים מכוונים שניהם כאחד ממש, וקשה לחלק שזה רק מטעם שכל המחשבות עולים לאותו מעשה ומקום ומצוה, ואכן יתכן שאצל הצדיקים אמיתים, באמת הכל עולה למקום אחד, תכלית יחוד השם יתברך, מכל המעשים דיבורים ומחשבות המשתנות. וכן רבינו אמר שצריכים לעשות אחד מכל התפלה.

ולכן היה נראה לעניות דעתי שהכלל הזה אינו נאמר על מחשבות קדושות. ובמחשבות קדושות שפיר יכולים לחשוב שני דברים כאחד, ועדיף מזה רבינו אמר (עיין לקוטי מוהר"ן קסב בשם המגיד) שעל ידי ענוה יכולים להיות בצפון ובדרום, והוא ממש הענין שלנו, שמי שמחשבותיו כל כך קדושות שיכולים לכוון לצפון ולדרום ביחד, על כרחך יכול לחשוב שני דברים כאחד. והא שהבאתי מהפירוש יפה עיניים שהיה עוסק במוח אחד בתורה ובשני בצרכי ציבור, צריכים לומר שגם בכל דבר שמכוונים לשם שמים יכולים להרימו למעלה מתפיסת מקום ותפיסת כל המוח (ולפי זה לכאורה גם לענין שמירת אפר הפרה אדומה, אם לא נאמר שזה לא פלוג), אבל לחשוב דבר שאינו לשם שמים, וכל שכן עבירה חס ושלום, בזה על כרחך אי אפשר כלל.

ויש בזה עוד בחינה מה שרבינו סיפר (חיי מוהר"ן אות פה) מעשה בחנוכה מלבוש גן עדן, "על כן כשאתה מדבק מחשבתך לשם אתה שם ואתה ממשיך הארה ממנו אליך, וכשאתה חוזר לכאן אתה כאן" ומבואר שם שאפילו כאשר היה מדביק מחשבתו להיות בגן עדן, הרי עדיין "הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה כדרך העולם".

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה טז - כמה הערות

ב"ה

תורה טז

אי אפשר לצדיק להיות מחשבו משוטט תמיד בחכמות עליונות, כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסק בדברי העולם וכו' עד סוף התורה – ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו כדי שלא יתגברו האמין עשו וישמעאל על עיניו ויתבטל חס ושלום חכמתו לגמרי, אבל על ידי תרין משיחין וכו' לא יצטרך לבטל מדבקותו.

לכאורה רבינו נתן שני טעמים נפרדים – עיין בלקוטי הלכות שכבר מפרש את זה.

ובענין הצורך להפסיק, כן כתב רבינו בתנינא עח, ולכאורה יש למידק היטב שההפסקה הוא רק מהחכמה והלימודים של התורה, אבל לא מעצם הדבקות, כי ידוע מהראשונים כבר שהאבות הקדושים היו תמיד דבקים בהשם יתברך כל רגע מחייהם. וכן נראה מדברי רבי נתן בלקוטי הלכות בהלכות נדה שמפרש שעל כרחך צריכים ההפסקה בהזיווגים שנעשים בהמשכת הדעת להאמונה, אבל על כל פנים תמיד יהיו נשארים דבקים להאמונה הקדושה [וע' בריש ספר שיחות הר"ן שכבר מקטנותו רבינו היה מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד בכל עת ממש, וכן ע' ב חיי מוהר"ן רמג – שתמיד היה מרתת ביראת שמים אפילו כאשר היה עוסק עם אנשים וכדומה, וכן ע' ב לקוטי הלכות, אורח חיים ג' תחומין כט – שהצדיק אפילו בעת אכילה ועוסק עם אנשים בודאי דבוק בה'].

ועיין בתורה רפ, שרבינו גילה שמשא ומתן הוא גופא תורה, ולפי זה אפילו כאשר הצדיק צריך לצאת לחוץ לעסק דברי העולם הוא יהיה דבוק בתורה, רק י"ל שהוא לא יהיה ממש בלימודים של התורה בהשגות חדשות ולא בחכמות עליונות, כי על כל פנים המשא ומתן הוא ניחא להמוחין כמבואר בתורה לה.

אכן קשה ממה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן (אות פה) מהאיש שהשיג את לבוש גן עדן לנשמתו, והרי למעט עם גופו הוא היה מדבר עם בני אדם ואילו מצד נשמתו הוא היה משוטט בגן עדן ומשיג מה שהיה משיג. והרי מצד גופו היה יכול להיות נפסק לגמרי מהלימוד כאשר באותו רגע היה משוטט בנשמתו בהשגה (ולא נראה בכלל שהגיע לבחינת משיח, כי הוא בעצמו לא ידע את הענין). ולמה אין הצדיק יכול לעשות את זה כאשר הוא צריך להפסיק מלימודו על כל פנים ימשיך מצד נשמתו. ולכאורה צריכים לחלק שעל כל פנים מצד גופו יצטרך להפסיק. אי נמי שאפילו בכי האי גוונא על כרחך צריכים ההפסקה שלא יתגברו הקליפה של עשו וישמעאל ח"ו.

ויש לעיין לענין רבינו הקדוש בעצמו, כי מפשטות המבואר בתורה עח תנינא אפילו הצדיק הכי גדול במעלה צריך לפעמים להיות בטל מהלימוד, ואדרבה אז אותו הצדיק מחיה את כלם כמבואר שם, ועל פי פשוטו רבינו מגלה דבר זה על עצמו. אכן רבינו גילה על עצמו בשיחות הר"ן קנח שהיה יכול להיות דבוק בה' ועוסק בתורה ממש בעת שהיה מדבר עם העולם, וצריכים לאמר כנ"ל שעם כל זה על כל פנים היה צריך להיות בטל לפעמים. אלא שאכתי צריך לפרט כי רבינו גילה על עצמו שהשיג תכלית יחידה שביחידה שזה השגה השייך רק למשיח צדקינו אחר שיתגלה, ואם כן מה שמבואר לפנינו שעל ידי תרין משיחין לא יצטרך לבטל, היינו לאחר שיפעלו בפועל ממש להביא קיום של ונהרו אליו כל הגוים. ויש לסמוך על זה, ששיירי המן היה נמס ונוזל ומתערב בנהרות והגויים היו טועמים מעין דמעין של המן כמבואר במדרש, והרי רק אז כאשר משיח ממש יביא השראת קדושה שהצדיקים יזונו במן שנבלע באיברים, אז לא יצטרכו לבטל כלל אפילו בעשיית צרכים.

ועוד יש לדייק מה שכתב רבינו שעל ידי תרין משיחין הצדיק לא יצטרך לבטל מלימודו כל עיקר, שהצדיק הוא עוד למעלה מהתרין משיחין, וכמו שמבואר בכתבי הרמח"ל שעל אף שהאריז"ל גילה שמשיח צדקנו גבוה במעלה אפילו ממשה רבינו, זה רק כפי דרגת משה רבינו מאז, אבל עם ביאת משיח צדקנו גם משה רבינו יעלה עוד במעלה וירום אפילו מהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

דבקות להם יתברך ולימוד תורה אפילו כאשר מדברים עם אנשים

ב"ה

שיחות הר"ן אות קנח:

ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש וכו' ע"ש.

ע' בזה בספר שבחי בעל שם טוב אות עח שכז"ל שמעתי מהרב דק"ק פולנאה שהבעש"ט לא היה יכול לדבר עם בני אדם מחמת דבקותו, והיה מדבר חוץ לשיטה. ולמד אותו רבו שלו הידוע שיאמר בכל יום קפיטל אשרי תמימי דרך ועוד כמה קפיטלאך תהלים רשומים, והראה לו חכמה, ועל ידי כן התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטלה דבקותו. והיה אומר בכל יום אותן הקפיטלעך תהלים, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן