שלוש רגלים ארבע רגלים חמש רגלים - פרשת שמיני

 ב"ה

יא:כג וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם. שקץ ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל בא ולמד שאם יש לו חמש טהור, ע"כ. אף על פי שבציצית אנו אומרים שגם בגד של חמש חייב.

וכאשר למדתי את זה בשבת (תשפ"ב) חשבתי מה הדין עם יש לו ג'? ובמשך היום פתחתי שולחן ערוך ללמוד איזה הלכה, ופתחתי ליורה דעה נה:ד אם יש לה ג' רגלים טריפה דכל יתר כנטול דמי ע"ש. ולדידן, הרי חמש טהור י"ל משום דכיתר דמי והוה כמו ג', וע"כ ג' טהור. ולא מוכח, שי"ל חמש הוא בריה אחרת, ואכן לפי זה גם ג' לכאורה בריה אחרת.

נ נח נחמ נחמן מאומן

וזה לכם הטמא בשרת השרץ על הארץ - פרשת שמיני י:כט

ב"ה

חז"ל גילו שהשם יתברך ממש הראה כל השרצים למשה רבינו! וזה דייקא.

וכן בסוף הפרשה רש"י מביא שיש מצוה על כל אחד לידע ולהכיר ולהיות בקי בזה.

והנה היתושים וג'וקים אינם בכלל השמונה שרצים הטמאים, כי הם באמת שפלים. עיקר הטומאה זה הענוה פסולה של השמונה שרצים, שיש להם איזה גדלות ואינם אלא שרצים שפלים.

וזה ממש הענין להכיר המפרסמים של שקר למיניהם.

נ נח

למדנות --

ב"ה 

רש"י פרשת ויקרא (א:טז) כז"ל בעוף שנזון מן הגזל נאמר "והשליך" את המעים, שאכלו מן הגזל, ע"כ. וק"ק דלימא מפני שהעוף אוכל שרצים. ואולי יש לחלק, דהנה בגניבה מצינו תקנת השבים שהגנב לא צריך להחזיר את החפץ אלא דמיו,  והרי מצינו כעין זה אפילו אצל המזבח (גיטין נה) אמרו לא נודעה (שגזולה) מכפרת שלא יהו כהנים עצבין, ולכן גם בעוף שגנב הרבה, לא תהא מתועב אלא בעיקר מקום הסירכה, אכן אם הטעם היה משום אכילת שרצים, לא היה מקום לחלק, ולא היה מקום בכלל להקריב את העוף לקרבן, אלא ע"כ זה שהעוף אוכל שרצים אינו פסול לענין קרבן.

רש"י פרשת בהר (כה:ז) ולבהמתך ולחיה, אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר 'ולבהמתך', מקיש בהמה לחיה - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, עכ"ל.

וק"ק מעיקרא מה קא סבירא ליה שבהמה יש לה יותר זכות לאכול מפני שמזונותיה עליך, הלוא אדרבה זה סיבה לאסור עליה אפילו בתחילה. ואולי יש לומר שרואים פה עוד הפעם הכלל שאין להחמיר על אחרים, וזה שהבעלים יש להם איסור לא תגרר לבהמתו, כי לבהמה יש זכות בכל הפירות, ולא תהיה כפות בגלל איסור של אחרים.