אגרת הרמב"ן - תעלה על לבך מדת הענוה

 ב"ה

תעלה על לבך מידת ענוה, הרי עליה וגאוה להענוה, וכמו שאמר רבינו הקדוש שצריכים בחינת ויגבה לבו בדרכי השם, ובגמרא סוטה ה תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. וזה מרומז במילת גובה, כי מצינו שכתוב: גבהה - אל־תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי א-ל דעות י' ולא ולו נתכנו עללות: (שמואל א פרק ב פסוק ג). והרי ג' עם ה' = ח', ב' עם ה' עם הכולל= ח'. הרי שמיני בשמינית. וזה לשון תעלה בגמטריא ח' פעמים ס"ג, כי ס"ד היא ח' פעם ח' (וכן בגמרא שזה יפה כמו סאסא בשיבולת, סא, עם הב' אותיות בגמטריא סג).

וי"ל בזה תעלה בעידניה סגיד ליה, בעת הראוי לקחת הגאוה תקבלו בענוה. וזה מה שראיתי שהפסוק השמיני בפרשה השמינית הוא ויאמר יעקב וכו' קטנתי וכו'. כי יעקב בעצמי בחי' עקב ענוה, שבע פעמים הוי"ה, ובשמינית, שחזר על פכים קטנים רמז לשמונה נרות חנוכה, אמר קטנתי. אי נמי יצחק בגמטריא ח' פעמים הוי"ה ויעקב ז' פעמים לה', נשאר לו לעצמו השמיני שבשמיני.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עשירות כבוד חכמה וגאוה של השם יתברך

 ב"ה

איגרת הרמב"ן

כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר י' מלך גאות לבש וגו'. ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא, שנאמר והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם בחכמה, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא כי הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וכו' עיין שם. הקדים לכתוב אצל עושר, שהשם יתברך מוריש ומעשיר, וכן כתב בסוף לענין חכמה, שהשם יתברך נותנה ולוקחה, אבל לענין כבוד כתב שאינו אלא שהשם יתברך. אכן אותו פסוק שהביא ראיה שהכבוד של השם יתברך כתוב בו גם עושר, ואילו בעשירות לא כתב אלא שהשם יתברך הוא המעשיר. והרי מצינו גם לענין כבוד שנאמר למשל (שמואל א:ב:ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. וי"ל שכיון שכבוד אינו דבר ממשי, כיון שכתוב שהוא שייך להשם יתברך, על כרחך כל כבוד שיש שייך להשי"ת. מה שאין כן מה שכתוב עשירות, לא מכריח בעשירות הנמצא אצל אדם פרטי שאינו של אותו אדם, רק שאין לו להתפאר עליו משני הטעמים שכתב, כי גאות הוא לבושו של השי"ת, ובמה יתגאה כי ה' מוריש ומעשיר.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

כבוד הוא אלוקי מה שאין כן חכמה

ב"ה 

כתוב באגרת הרמבן:

וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז). וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ). נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם.

What cause does one have for pride?  Perhaps his wealth? "The Lord impoverishes and enriches" (I Samuel 2:7). Perhaps his honor? It belongs to God, as it is written (I Chronicles 29:12), "Wealth and honor come from You." So how could one adorn himself with G-d's honor? And one who prides himself in his wisdom surely knows that God "takes away the speech of assured men and reasoning from the sages" (Job 12:20). Thus, all are equal before God, since with His anger He lowers the proud and when He wishes He raises the low. So humble yourself and G-d will raise you up!

ומדוייק הדבר שאצל עשירות וחכמה הוא כותב שזה ביד השם להעלות או להוריד, אבל לענין כבוד הוא כותב שהוא ממש של השם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ענוה

ב"ה

הרמב"ן כותב באגרת שענוה היא מדה טובה מכל המדות טובות, וי"ל שזה לא רק שהיא עליונה, אלא שמתוך הענוה מאירים כל המדות טובות, ומבואר יותר בלקוטי נ נח בס"ד.