מסכת קידושין דף פא:

 ב"ה

מסכת קידושין

פא:

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוהנפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע, יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי, יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה וכו' וכו'

וקצת קשה מה אהניא ליה כל התפילות שהיה מתפלל כל יום, ויש לדחות שעל כל פנים רק נכשל במחשבה וכוונה, וניצל מעבירה גמורה.

ועל כל פנים נראה שיש בזה רמז בזה שלא לעשות ענין מתאוה זו, עיין שיחות הר"ן קכט ז"ל ואמר, שלענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין לאדם בענין זה, שדיה לצרה בשעתה (ברכות ט:), ולא יבלבל עצמו כלל כלל בענין זה, לא קדם ולא אחר כך, עכ"ל. ועם כל זה בודאי צריך להתפלל הרבה ולצעוק הרבה להשם להנצל ולהנקות מתאוה זו, וצריכים לומר, שזמן תפילה שמייחד לזה, לחוד.

 

 

אביי מכלליה מכולה דברא, רב ששת מעבר ליה מצרא.

ואילו בדורות הקדמונים נשתבחו בזה שהיו רועה צאן, ונקראים השבעה רועים. והיום שפסקינן שאין לחשוש בזה משום יהורא, לכאורה הוחזר העטרה ליושנה, ויש מעלה להיות רועה, וצ"ת.

ומעין זה מה שמצינו אצל אברהם, שים נא ידך תחת ירכי, שלא חש בכלל בזה, ואילו רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא היה נזהר אפילו מלהסתכל בברית שלו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הדרך שגילה רבינו למסור הכל על השם יתברך - הוא דרך היחוד העליון של קודם החטא!

ב"ה

שיחות הר"ן אות ב: טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך: עכ"ל.

וע"ש בסימן רס"ט ז"ל: לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו' (תנג), ולפעמים יש להאדם בלבולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין - עושין ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום. עכ"ל.

ע' בספר אדיר במרום (עמ' תיד-תטו) שלכאורה ממש מאיר את הענין הזה וז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים. והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי, כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

וע"ש עוד (עמ' תטז-תיז) ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכלהפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל, הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

הרי שרבינו גילה את הדרך איך לאחוז ביחוד העליון של קודם החטא, שיתנהג רק בביאת המשיח בב"א. נ נח נחמ נחמן מאומן!

ימי שמואל - בענין ההשמטות ומה ששלחו בו יד

ב"ה

בעזה"י בעוד כמה חדשים יצא לאור הספר החשוב ימי שמואל, הזכרונות של ר' שמואל הורוביץ ז"ל, והנה עד כה אי אפשר להשיג אלא מה שהוציאו שהוא מצונזר מאד, וגם שלחו יד בכתבים באופן מטורף. כי זה שהוציא את הספר, בלי להזכיר שמות היה מקושר לאיזה זרם של אחד מהמפרסמים של שקר, ועל כן הוא ראה על נכון לשנות פה ושם ולהוציא כל דבר בהתאם לדרכם ורוחם של התנועה שלהם. ובהיות שהזרם הזה בחרו הרבה בהפקרות, ובפרט שהבעל לא יקשיב לאשתו, אז השמיט כל החרטות שר' שמואל כתב על התנהגות הראשונות שלו, והשמיטו כל פעם דברים כאלו, כמו סיפור שפעם סמוך סבא ישראל היה מחכה עמו לאוטובוס ללכת למירון לעבוד את השם יתברך, ובא אשתו וצעק עליו איך הוא עוזב אותה לעת אתה כאשר היא סמוך ללידה וכו', וסבא ישראל פייס אותה הרבה, איך שאדרבה הוא הולך להתפלל עבורה שהכל יהיה נח וקל לה וכו', עד שנחה דעתה והסכימה ונתן לו רשות וברכתה ללכת. וכנראה זה לא מתאים לרוחם של הזרם הנ"ל שהאיש יתיחס לאשתו.

ובכל מקום שר' שמואל הורוביץ כותב שהוא שקד על לימודי ספרי רבינו, הוא ראה על נכון לשנות את זה לש"ס וכדומה, כראוי.

עוד השמיט מה שר' שמואל מספר איך כאשר הוא היה אורח אצל אחד במוסקו הוא סבל הרבה משני דברים, אחד לחיצת אחד מבני הבית שדאג מאד על עוצם הסכנה שהיה כרוך בזה שהיו מארחים אותו, ושנית מהבת, בחורה בתולה, ובשביל זה הוא עזב את ביתם והלך לישון בבית הכנסת. וכנראה זה לא מתאים שאיש צדיק כמו ר' שמואל יהיה לו בלבולים מזה שיש בחורה בבית איתו, ולכן השמיטו. וכן השמיטו מה שר' שמואל מתלונן על הפריצות שראה ברחוב שם, ולכאורה זה גם כן לא מתאים כנ"ל.

עוד השמיטו מה שהיה באיזה פורים שר' שמואל וחבירו השתכרו מאד ומתוך ריבוי הקפיצות שלהם גרמו שבירת הגודל של איש בן שישים שעבר מיפו והיה יושן בשטיבל. ולמחרת ר' שלמה ווקסלר והגבאי צעקו עליהם מאד על הנהגתם ואמרו שיסלקו את ר' שמואל משם (וידוע שלא היה לו שום מקום להיות חוץ מזה כמסופר שם). ואחר כך ר' אלטר בן ציון בא ושמע מה שהיה, והוא צעק מאד על ר' שלמה ווקסלר איך הוא מוכיח כך, ומאיים בכלל, ושאם הוא יאמר דברים כאלו אי פעם הוא (ר' אלטר) יסגר את השיטבל לגמרי מכל החסידים, כי השטיבל שייך לאנשי פולין וכו'. ואחר כך בא האיש הנ"ל שנשבר לו הגודל, ובכה והתנצל מאד מר' שמואל הורוביץ על שהוא גרם לכל המחלקת הזה, והרי אדרבה ראוי להם להיות אוהבים זה את זה מאד, שכל העולם יתקנאו מאהבתם וכו', עד שכל האנשים הנ"ל עשו שלום ביניהם, עד שגברו האהבה עוד הרבה יותר מקודם. וסיפור נפלא זה גם כן לא מתאים להנ"ל.

כל זה טעימה ממה שיצא לאור בקרוב בעזה"י. תתפללו על זה.

נ נח נחמ נחמן מאומן.