האם צריך לעשות תשובה וצריכים כפרה על עבירה לשמה

 ב"ה

צדקת הצדיק אות קכח. כשאדם עושה עבירה כענין עת לעשות וגו' ובכל דרכיך וגו' (ברכות סג.), מ"מ צריך כפרה על העבירה שעשה. וכאותה שאמרו (ברכות לא:) דתמענין תענית חלום בשבת וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה. וכן בסנהדרין (כו:) סברי מצוה קעבדי (הנהו קבוראי (קוברי מתים – רש"י) דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת, שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות, ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע. אמר ליה רב פפא, והרא רשעים נינהו, סברי מצוה קא עבדי. והא קא משמתינן להו (-על הראשונה, וחוזרין ועוברין ושונין בעבירה), סברי כפרה קא עבדי לן רבנן (-האי דשמתינן משום כפרה הוא על שעברנו, ולא משום דנהדר כן, אלא מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה, ונשב בנידוי משום כפרה), ומ"מ צריכה כפרה. וכן משה רבינו ע"ה בשבירת הלוחות וגרם על ידי זה שכחת התורה כמו שאמרו ז"ל (עירובין נד.) אלמלא כו', אע"פ שהסכים הקב"ה על ידו מ"מ מקרי עבירה לשמה, ולכך סבל גם הוא כמו שאמרו ז"ל (תנחומא ס"פ ואתחנן) שניטלו ממנו מסורת החכמה והיה יהושע יושב ודורש כו', וכן אסתר דניטלה ממנה רוח הקודש כשהגיעה לבית הצלמים (מגילה טו:), הוא לעונש אעבירה, אף על גב דמצוה רבה קעבדא [וזה סוד שאמרה שמא בשביל שקראתיו כלב, ואכ"מ], ולכך בעלי תשובה, אף דזדונות נעשו זכיות, מ"מ צריך סיגופים ותעניות לכפרה, משום דעל כל פנים לא עדיפי מעבירה לשמה. ועל זה אמרו בבבא קמא (נ.) כל האומר הקב"ה וותרן כו'. דעל כל דבר שעשה מימיו נפרעים בעונש הקצוב לכך, עכ"ל.

אין דבריו נראים כלל. ואם צריכים כפרה על עבירה לשמה, זה רק מטעם אותו אחוז שלא עשה לשמה, ונשאר רק עבירה, וכמו שבארתי בכמה מקומות שאפילו מצוה ודבר קדושה ולימוד תורה קשה מאד לעשות לשמה בשלמות, ויש בזה רבבות מדרגות כמובן, כל שכן ובן בנו של קל וחומר קשה וכמעט אי אפשר לעשות עבירה לשמה בשלמות, ונמצא נלקה בחלק הלא לשמה, אבל החלק שעשה לשמה לא נראה כלל שילקה ויענש עליה חס ושלום. אלא שלפעמים יהיה צריך לעשות תיקון הראוי. וכמו שמצינו במשה רבינו, עיין רש"י שמות לד:א ז"ל פסל לך, אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להרורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכת ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך, עכ"ל. ואין זה עונש, אלא חיוב להשלים התיקון שעשה.

וכן לענין תענית חלום (ועיין במפרשים שם שיתכן שמדובר אפילו בסתם תענית), אם היה עבירה היה אסור (והאור שמח, תענית ה:ו כתב בשם הקרית ספר שמדאורייתא רק אסור מעת לעת, ואין זה אלא איסור דרבנן), אלא כיון שהלך חסר מהעונג של שבת, יש לו לתקן את זה בתענית. אכן באמת הזוהר הקדוש בפרשת ויקהל דף רז: כז"ל כיון דלא אשתלים לתתא ולעילא, כדין אתחזי ההוא בר נש לאתלטיא ולאתענשא, ע"ש. הרי באמת מגיע לו עונש. אלא יעויין שם בזוהר שסיים שהדבר דומה להשבת הגזלה אשר גזל. ובאמת משמע מהזוהר שעיקר הפגם הוא רק כאשר יאכל למחרת, ולולא אכילתו למחרת לא יהיה פגם.

ז"ל מאי תקנתיה, ליתב תעניתא על תעניתא, מאי טעמא, דא בטיל ענוגא דשבתא, יבטל ענוגא דחול.

ואי איהו מבטל ענוגא דשבתא, וקא מתענג בחול, דמי כמאן דחשב למלה אחרא, יתיר ממה דחשיב ליה לקב"ה. ורחא עלאה קדישא דקודשין דשריא עליה, לא עניג, ובטיל ליה מניה. רוחא אחרא דחול, דשריא לבתר על עלמא, חשיב וקא מענגא ליה. כדין מהדרין ומתפרעין מניה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.

בגין כך, אצטריך תעניתא אחרינא, ביומא קדמאה דחול, בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול. ובהאי אית ליה אסוותא, כיון דלא חשיב לרוחא דחול. וסימניך (ויקרא ה) והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'. גזלן, ע"ש

משמע שעיקר החטא הוא במה שיאכל ויתענג בחול, שמרים את החול יותר משבת, ועל ידי שמתענה בחול שומר מעלתה של שבת. ואם כן בודאי אין ללמוד מזה למקום אחר. והרי זה דומה למה שמשה רבינו היה צריך לפסל לוחות שניות כיון שהוא שבר הראשונות.

[ואולי יש לחלק בין היכא שהעבירה לשמה היתה מכוונת שתיקונה היתה דוקא באותה עבירה, כגון שבירת הלוחות, או הקרבת קרבן בבמה, אבל בתענית בשבת, לא היתה התיקון דוקא להתבטל על עונג שבת, רק כיון שחל בשבת, בלית ברירה היתה].

ומה שהביא ראיה מהני קוברים במסכת סנהדרין, תמוה מאד, כי הראיה מהמחשבה של עמי הארץ שחושבין שמקבלים כפרה על חילול יום טוב על ידי נידוי ועל ידי זה מותר ומצוה לחלל יום טוב כל פעם לקבורת המת. והאם רצה להקים שכן הוא באמת בכל עבירה לשמה, כדעתן של אותם עמי הארץ?

ולא הבנתי בכלל מה שכתב בענין תשובה מאהבה, שאע"פ שהזדונות נעשו כזכיות צריך כפרה עליהם. מי אמר? אדרבה, אם ידוע שנתקבל התשובה באהבה ונעשו כזכיות בודאי אינו צריך כפרה עוד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חיל אחז יושבי פלשת - הגיע הזמן שיקבלו שכרם משולם

 ב"ה

פרשת בשלח

טו:יד שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹֽשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת.

שמעו בגמטריא רבינו נחמן. פלשת ע"ה בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. עמים ירגזון חיל אחז ישבי, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה.

הראשי תיבות של: ירגזון חיל אחז ישבי פלשת בגמטריא נ נח ע"ה.

הסופי תיבות של: ירגזון חיל אחז ישבי פלשת, בגמטריא רבי נחמן מאומן, ובגמטריא רב נחמן בן פיגא ע"ה.

פרש"י ז"ל ישבי פלשת, מפני שהרגו את בני אפרים שמיהרו את הקץ ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים (א:ז:כא), 'והרגום אנשי גת', ע"כ.

הנה בודאי מגורת רשע היא תבואנו (משלי י:כד). כי מבואר בספר צדקת הצדיק מו, שהמעפילים בפרשת שלח, באו בחשבון שכל מה שבעל הבית יאמר עשה חוץ מצא, אף על פי שעוד לא נכנסו, ומשה רבינו אמר להם היא לא תצלח, ודייק שהיא לא תצלח, אבל אחרת דומה לו כן תצלח, כאשר כבר יצליחו ליכנס, אז שוב חל חוץ מצא, כי בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא (סוטה מט:) וחוצפתא מלכותא בלי תגא (סנהדרין קה.), התגא הוא רצון העליון, והמלכות הוא כנסת ישראל, שיהיה להם כח בעזות דקדושא לנצח על ארץ ישראל אפילו קודם עת פקודתה. ולכן בודאי באותה שעה חיל אחז יושבי פלשת, שאלו שיושבים עכשיו בפלשת יקבלו מגורתם, באותה מדה שמדדו, גמולם ישוב על ראשם ויתאבדו כליל מן הארץ, אכי"ר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פחד שבא קודם איזה טוב

 ב"ה

ספר המידות

פחד ב:ב לפעמים אדם מתפחד – קודם שבא עליו איזהו טוב, עכ"ל. עמש"כ בערך אמונה לט.

במקורות: שם (מד"ר וירא מח:ו) אר"י בר רבי סימון, לארכיליסטוס שמרד במלך. אמר המלך, כל מי שהוא תופשו, אני נותן לו פרוקופי (שכר טוב וכבוד. פרוקופ"י עם הז' אותיות, וב' כוללים, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). עמד אחד ותפשו וכו' והיה זה מתפחד וזה מתפחד. זה מתפחד לומר איזו פרוקופי המלך נותן לי, וזה מתפחד ואומר אי זה דין המלך דן אותיו. כך לעתיד לבא, ישראל מתפחדים ועובדי כוכבים מתפחדים. ישראל מתפחדים (הושע ג:ה) ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים וכו', ע"כ.

עוד עיין בצדקת הצדיק קע, ז"ל כשהקב"ה רוצה להטיב לאדם ורוצה רק שיתפלל האדם על הדבר, אז מזמין לפניו צער או פחד מעין דבר זה, וכדשז"ל (יבמות סד.) מפני מה היו אמהות עקרות כו'. או רואה אחר מעונה באותו דבר ומבקש רחמים עליו כדי שיהי' הוא נענה וכמ"ש פחד פחדתי וגו'. כי כל דבר שהש"י רוצה להביא לעולם או לאדם היא מתפשטת לכמה גוונין, ויש בה ההיפך ג"כ ח"ו וכד"ש (שמו"ר פ' ל' וזח"ג רטז:) בדור המבול שהיו מעותדים לקבל תורה אלו זכו. וכן בכל דור ובכל אדם. ולכך כשמתעורר מדה זו לטובה מתעורר ג"כ ההיפך ח"ו ומרגיש פחד ומתפלל ובא הטוב. אבל לעולם הוא בא הדבר שמפתחד רק שבא ההיפך, דהיינו כל מיני טובה שבדבר זה. וזה ענין מ"ש (ב"ר פ' סו) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, פי' בכל דבר וכל מדה טובה וענין טוב תחילת הכניסה בו הוא בצער כטעם כל התחלות קשות [ע"ד שא' (גיטין מג.) אין אדם עומד על ד"ת אא"כ כו'] וכד"ש פ"ק דברכות (ה.) ג' מתנות טובות כו' וכברייתו של עולם ברישא כו' (שבת עז). לפי שהעוה"ז רובו רע כידוע, ולכך כל דבר שמתעורר בו, רואה הוא מקודם כח הרע שבו ומצטער וע"י הצער ממתיקו, ומיד סופו שלוה. וכענין תלתא דפורעניתא וכו' וכו' כענין ונסתם ואין רודף, כי משרע"ה אוהב ישראל הי' בודאי לא קיללם רק בכל קללה טמון הברכה שיש בו שא"א להגיע לו רק ע"י הקללה. ובקללת הניסה שם הוא הברכה שאין רודף כלל. וכשמתעורר הארה זו להכיר שאין רודף כלל, מתעורר ג"כ ההיפך שהוא הניסה, וע"י הניסה מכיר תיכף אמיתות יחוד הש"י עד שאין רודף כלל.        וכן בקללת ולא תאמין בחייך, הודיעך שאפי' בקלקלה הם קרויים חיים ולא כרשעים שבחייהם קרויים מתים. אלא שהם מגדול הפחד עד שלא יאמינו גם בכך שיש להם חיי עולם בהכירם מעשיהם. ובאותו פסוק נתגלה זה שכל ישראל יש להם חיים, דאומות העכו"ם קרויים מתים ואין להם חיים כלל להאמין בהם. וכשמתעורר פחד זה שאינו מאמין בעצמו כלל אם יש לו חלק לעוה"ב, מתעורר ג"כ ההבטחה הברורה שיש לו חלק לעוה"ב, וכן בכל דבר, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הלכה נ נח נחמ נחמן מאומן לא כסאטמר

ב"ה רק שתדעו ההלכה אין כמו סטמר, אני למדתי את השיטה משלמה הלברנץ (מלשון גיהנום בוער), שהיה חסיד מתמיד וגאון, וסבא ישראל נתן לו כל הרהיטים וכדומה כמסופר בספר זה ינחמנו, והוא עזב את ברסלב רחמנא ליצלן כדי להיות אדמו"ר וכתב ספר שלם על זה - דרך הצלה, אני קראתי קצת ממנו איתו ביחד קודם שהוא הדפיס אותו.

אכן הסטמר בעצמו מביא שהאבני נזר לא פסק כמוהו, ובאמת האבני נזר גם לא זכה להתבטל לרבינו, אבל בעולם הישיבות וחסידותס האבני נזר הרבה יותר גדול בתורה, ובודאי בין שניהם היינו נוטים לפסוק כהאבני נזר.

ולא עוד, הרי ר' צדוק, שזכה לכתוב מראה מקומות לספר המידות של רבינו הקדוש, בספרו צדקת הצדיק כתב בפירוש שבסוף היהודים יצליחו בעזותם לקחת את ארץ ישראל, אף על פי שיש הג' שבועות וכל חומרתם, עם כל זה בסוף יקחו ויצליחו. ורואים שהוא צדק (גם החזון איש נתברר שלא ראה, הוא אמר שהמדינה יחזיק - חמישים או שישים שנה שכחתי בדיוק, וכבר עבר הזמן בכמה שנים).

ולמעשה סבא ישראל אמר ברוך השם שיש מדינה ועוד הרבה דיבורים וכתבים כאלו. ולעומת זאת לפעמים הוא גינה את הציונים מאד. ופעם הוא סירב לדבר עם עיתונים ודחה אותם בלעג שהם לא שומרים את התורה וכו'. 

כל דבר יפה בעתו, ימין מקרבת ושמאל מרחקת. ורבינו יכול להפוך את כולם ברגע אחד, וכל השיטה של סטמר כאילו כופר ביסוד האמונה הזה, וכאילו לדעתם המוטעה חס ושלום יש לקליפה כח מעל לכוחות הקדושה. אבל ברוך השם אנחנו מאמינים בכח רבינו בהשם יתברך ובטובו וחסדו ואחדותו, ואין עוד מלבדו, וכל הרשע כרגע יאבדו, ולא צריך לעשות מהקליפה עסק. צריכים לעשות עסק עם נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא יהפוך בכל לטובה.

נ נח