ענין הפתק בטבריה ולתקן חטא ירבעם

 ב"ה

כבר פירשתי במקומו שרבינו התחיל לתקן חטא של ירבעם בן נבט כאשר השפוילה זיידא- סבא, הצית התנגדותו עליו. וסבא ישראל נפטר בח"י חשון שהוא בחג הסוכות של ירבעם – באותו יום של חג הסוכות שבו נפטר רבינו. ובמסכת סנהדרין דף קב. איתא ז"ל וירבעם יצא מירושלים, אמר ר' חנינא בר פפא שיצא מפתקה של ירושלים, ע"כ. פרש"י ז"ל מפתקה של ירושלים, מכללה, שלא לחזור בה לעולם ולא ליטול חלק בעבודה. מפתקה, כגון (ב"ה פו.) נפל פתקה מרקיעא, כלומר מחזקת (י"ג מחזקה) של ירושלים הכתוב וחתום בה, ע"כ. ולכן בתיקון ירבעם סבא התחיל חוץ מירושלים, והיה צריך פתק. ובו כתוב, ובחיזוק העבודה תבינהו, שהעבודה שייך לירושלים בחזקה, כמש"כ רש"י.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כל המתים מביאים לארץ ישראל

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

קב. שמעתי בשמו שספר, בירושלים יש בית הכנסת שמביאין לשם כל המתים שבעולם, ותכף שמת אחד בעולם מביאין לשם תכף אותו המת, ושם דנין אותו היכן יהיה מקומו, כי יש מתים בארץ ישראל שנושאין אותן לחוץ לארץ וכן להפך כמובא (זהר תרומה קמא.) וכו' ע"ש.

עיין בפרקי דרבי אליעזר פל"ד ז"ל רבי חנינא אומר כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ נפשותם נאספות לארץ שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. וכל המתים מן הרשעים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בקלע חוץ לארץ וכו', ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

 

תמוז

לפי המפרשים בספר יצירה, האות של תמוז הוא אות ח' (ועיין תורה כח שפירש חי"ת לשון חרף ובזיונות), ומזלו סרטן – מאכל אסורה של הים (דגים בחי' עין של א"א, ובחי' בן פורת יוסף. ועיין בספר אדיר במרום, עמ' תנט – מכון רמח"ל – ואל תקשה אם הדגים הם בבחינה כל כך גדולה איך יש דגים טמאים? כי האמת הוא: שגם את זה לעומת זה עשה האלקים (קהלת ז:יד), וכמו שיש דגים בקדושה כך יש דגים בס"א. ובכאן למטה הם ביחד בים, אבל מדריגותם מובדלות זה מזה וכו' ע"ש), ושבטו ראובן (-חיבור הרבי והתלמיד, אותיות: ר"ן וב"א – רבי נחמן וישראל בער אוסדר), והוא כנגד יד ימין. וי"ל שזה מה שכתוב בתהלים קלז, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כי הובקע העיר בתמוז שהוא כנגד יד ימין (ועוד י"ל שהרי בית המקדש בחלקו של בנימין, וראובן ערב בעדו, את שני בני תמית אם לא אביאנו (בראשית מב:לז), בבית ראשון ובבית שני). ולכן כותבים תמז בלי ו' שהוא כנגד שבירת הלוחות שהולידה השכחה, כמו שגילה רבינו ז"ל.

י"ז תמוז, בגמטריא גינת אגוז, כמש"כ בשיר השירים (ו:יא), אל גנת (- עם הה' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן) אגוז ירדתי (-ירדתי, עם האותיות בגמטריא נון נון חית) לראות (-לראות דייקא, כי תמוז כנגד העינים והראיה) באבי הנחל (-הספר שכתב סבא ישראל) הפרחה (-פרחה ע"ה בגמטריא ברסלב, ובגמטריא נחמן בן פיגא) הגפן הנצו הרמנים. שעל ידי י"ז בתמוז יאמרו שאינך מתענה, סבא זכה שרבינו ירד אליו למסור לו את הפתק הקדוש מרבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

האם רבינו רצה להגיע לטבריה לכתחילה או לא?!

ב"ה

בספר שבחי הר"ן חלק ב' אות יד: 

ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

וצריך עיון קצת, כי בחיי מוהר"ן אות קלג. כתוב: ואמר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ובנה ירושלים - זה רבי שמעון בר יוחאי

ב"ה

בברכת המזון:

ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו.

ובנה ירושלים, עם הי"א אותיות, בגמטריא רבי שמעון!

עיר הקודש - זה רבי שמעון, כי רבינו גילה בריש ספר לקוטי מוהר"ן, שרבי שמעון הוא עיר וקדיש...!

במהרה - בחי' במירון!

בימנו (כתוב חסר) בגמטריא נ נח!

אי נמי. במהרה בימינו, עם הי"א אותיות, בגמטריא ל"ג לעומר, עם הב' תיבות!

נ נח נחמ נחמן מאומן

ח"י חשון - הילולא של סבא ישראל דב אודסר ז"ל

ב"ה

הילולא של סבא ישראל בח"י חשון מכוון ממש להילולא של רבינו הקדוש בח"י תשרי, כי ח"י תשרי הוא יום ד' של סוכות, וידוע (חיי מוהר"ן קיד) שרבינו כאשר ישב בזלאטיפאליע וקם עליו הקטרוג של השפיילא זיידא, רבינו עסק אז בתיקון חטא ירבעם בן נבט (וזה ענין זל זלאטיפאליע, שהכסף – זלאטי – חשוב כאבנים – פאליע, שזה היה בימי שלמה אחר שהוא כבר התחיל לחטוא, וירבעם הוכיחו, וראוי היה להחזיר את העטרה ליושנה, אלא שהוא חטא יותר). והנה ירבעם בן נבט עשה חג סוכות בחשון (מלכים א:יב:ל) להספיק לעמו שלא ירצו לצאת לירושלים, נמצא שסבא ישראל נפטר ביום ד' של חג הסוכות של ירבעם. וכנראה היה בפטירתו גם כן תיקון של השפיילא זיידא וירבעם בן נבט, וכבר יש אזנים להבין ענין הטעות שכמה טועים אחרי סבא ולא הולכים לאומן, ודוק (עוד רמזים בתאריך הילולא של סבא ישראל עמש"כ על אדיר במרום עמ' י-טו שח"י חשון הוא התחלת המ' יום של המבול, ועה"פ שלח נא ביד תשלח - שמות ד:יט).

נ נח נחמ נחמן מאומן

לשנה הבא בירושלים

ב"ה

רבינו הקדוש גילה שהראש השנה שלו עולה על הכל. וידוע שראש השנה כולל הסוד של שינה (דורמיטא).

והנה שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן עם הכולל, והשינה הוא הדרך לקבל אמונה, כמבואר בלקוטי מוהרן תורה לה. וזה מאומן.

והנה מבואר בתורה הנ''ל אות ה' שעיקר המוחין - שזה בחי' ראש - מקבלים על ידי האמונה, ואין מקבלים אלא מאור הפנים. ודרך האמונה נקראת מלכות והוא בחי' ירושלים.

הרי שסוף סוף צריכים לעלות את הציון הקדוש מאומן לירושלים.

וכן רבינו הביא שם את התרגום מלכא דירושלים, והפסוק עיר הצדק קריה נאמנה, שמרמז שהעיר ירושלים יקרא (קרואי מועד, מקרא קודש) ויכלל בתוכה את אומן.

והנה עיין שם באות ז' שהקליפות חזקות מאד על ירושלים - וכמו שאנו רואים היום כמה טעו בזה רחמנא ליצלן - כי צריכים להמשיך מגן וחשמל לירושלים, וזה בחי' ישמש את שמעון בן ננס, רמז על השמש של רבינו ר' שמעון, ורמז שעיקר הטעות בא על ידי אנשים שלא שמשו כל צרכן, כי גדול שימושו, ורמז שצריכים ננס, להניס את הציון מאומן לירושלים ולעורר בחי' הים ראה וינוס, גם ס' בא"ת ב"ש מתחלף לח' הרי ננס- ננח. ואז אמא - בחי' רבינו הקדוש כמובא שרבינו הוא האמא שלנו (לקוטי מוהרן תורה ד' ועוד מקומות) מסככת על בנהא - בחי' התלמיד היקר, סבא ישראל.

וכן החשמל בגמטריא לנ נח נחמ נחמן. וצריכים להביאו מאומן להגן ולעורר וליתן כח לירושלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ובזה אתי שפיר מה שחז"ל קבעו לאמר תמיד "לשנה הבא בירושלים" כי שנה זה נ נח נחמ נחמן כנ"ל, צריכים להביא אותו מאומן לירושלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חלום של סבא שנפל לבור - רמז שיעשו ממנו משיח של שקר ובסוף יביאו רבינו הקדוש לירושלים

ב"ה

סבא סיפר חלום שהיה לו שנפל לבור, בספר שיחות סבא הוא שיחה ה'. והנה השיחה התחיל בדיבור איך שכמה טעו לחשוב שהם משיח, ורק אצל רבינו הקדוש אין טעות, ואז סבא המשיך לספר איך שאותו הלילה היה לו חלום שהיה בור גדול בירושלים.

והנה איני עוסק כל כך בביאורים סתם בלי ההוכחות, אבל כאשר קראתי עכשיו את הנ"ל מיד בא על דעתי ביאור, ולכן ראיתי לשתף אותו בין חברים בבחינת שיחת חברים. כי בודאי החלומות של סבא אינם דבר קטן כלל ח"ו, וראוי להתבונן עליהם, אבל מי כמוני יכול לעמוד על סודם, ועם כל זה אינני בן חורים להתרפות מלהציע חידוד להמסר שטמון בו.

ענין בור הוא מכשול, וכאן הבור גדול בירושלים, מדובר על מכשול גדול בירושלים וסבא כנראה נתפס במכשול הזה, והבין שהמכשול הזה הוא בענין משיח של שקר, אז מסתברא מאד שסבא מרמז על זה שיעשו ממנו, מהבור – הקבר שירד לתוכו, משיח. והרי הוא נתפס בהמכשול הגדול הזה. והוא פחד גדול להצדיק הזה שאנשים יכשלו על ידו.

אבל בסוף, יתגלה המים של רבינו, דהינו שיביאו את ציון רבינו הקדוש גם כן לירושלים, וממילא יהיה ברור שרבינו הוא הרבי וסבא הוא התלמיד היקר ששותה מימי רבינו הקדוש. ואז אדרבה יהיה חשש שלא ישימו לב כלל לסבא ישראל – עיין שם בחלום, אבל בזה בטוח שיבינו שסבא עיקר וחלק בתורת רבינו הקדוש.

ועיין שם בחלום שסבא תמה מאד איך בא לכאן מים?! והרי שזה לא פשוט בכלל, וכמעט לאחר יאוש, אבל בסוף יהיה, בעזרת השם יתברך במהרה בימינו אמן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אור זרוע לצדיק - רבי עקיבה

ב"ה

האריז"ל גילה שרבי עקיבה רמוז הסופי תיבות של הפסוק

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה

והרמח"ל שקבור לידו, ויש אומרים שהוא התיקון לארבעים שנה הראשונים של ר' עקיבה, גילה יחוד נפלא לפסוק זה בקיצור הכוונות שלו על כל נדרי של יום הכיפורים - עת שנהרג ר' עקיבה על קידוש השם (או קרוב, כי יש כמה דעות, ועל כל פנים עיקר יום הזיכרון להריגתו הוא ביום כיפור).

ועכשיו תראה שאותיות היסוד - האותיות שלפני הסופי תיבות - של ולישרי לב שמחה, הם רחל - אשת רבי עקיבה!

ורחל אמנו נפטרה ונקברה לא עם יעק"ב בעלה אלא בדרך אפרתה, כאשר יעקב חזר לארץ ישראל, אפרתה עם הכולל שנת התרפ"ב שסבא ישראל קיבל את הפתק. וכן ציון רחל אשת רבי עקיבא קרוב לציון רבי מאיר בעל הנס תלמיד רבי עקיבא ששם סבא ישראל קיבל את הפתק הקדוש.

ובמקום אחר כתבנו איך ר' עקיבא ראשי תיבות עתיקא קדישא ישראל בער אודסר ועוד רמזים כי ליד הציון שלו סבא עשה התקעת כף עם ר' ישראל קרדונר שמזה נצמח הגאולה.

אור זרוע - עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!
(וכתוב חסר: אור זרע - ולפי זה, צריכים להוסיף מנין האותיות).

שמחה עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

אור זרוע לצדיק ראשי תיבות אזל שפירושו ללכת.

ולישרי לב עם האותיות בגמטריא ירושלים!

ולישרי אותיות לי שיר, לי, לרבי נחמן, וכן לי מבואר בלקוטי מוהרן שהוא הקשר בין הרבי להתלמיד שקיבל הפתק.

לצדי - בגמטריא מאומן עם הכולל וכן - לצדי"ק-ול"ישרי קול עם הכולל בגמטריא מאומן.

אז כנראה בכח סבא ישראל יביאו כבר את רבינו הקדוש מאומן לירושלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הלכה כמו אנשי שלומינו הננחים!

ב"ה

הרמח"ל בתיקונים חדשים מסביר מגלה מה שהיה צריך להיות מושג פשוט, אבל לולא שהוא כותב את זה בעט ברזל אולי לא היו מקבלים את זה ולא היו אפילו מגיעים להבין אמיתת הדבר, ואפילו שהוא כתב את זה בפירוש שיש שקשה עליהם להודות שהוא האמת, ומכחישים רחמנא ליצלן. בקיצור הוא כתב שזה שהלכה כרבים, זה רק בגלל הגלות שנעלם ממנו הצדיק האמת, אבל כאשר הצדיק האמת מתגלה הלכה כמוהו בכל דבר, הלכה כיחיד! ובליקוטי נ נח הארכתי קצת בזה ב"ה, כי כמעט רבינו הקדוש בעצמו כותב את זה בלקוטי מוהר"ן. והוא פשוט וברור - והרי משה רבינו יורד מהר סיני - אפילו אם יעמדו כל הסנהדרין ויאמרו אחרת - האם יש איזה ספק ללכת אחריהם, הרי כל התורה מה שיש לנו זה רק ממשה רבינו.

בקיצור זה ההקדמה להנושא שלנו - מה שעכשיו ב"ה יצא ספר של שיחות סבא ישראל ביידיש-עברית ושם לפעם ראשונה סבא מגלה את הענין שכאשר אומן היה סגור ומסוגר, היו שני דעות בברסלב, דעה אחד היה לעשות ראש השנה אצל רבי שמעון בר יוחאי ודעה אחד היתה לעשות בירושלים (אולי על סמך האריכות גדול שיש בלקוטי הלכות איך שכל ענין ראש השנה הוא ירושלים עיין שם).

 הדעה הראשונה לעשותה אצל רשב"י הוא כבר מבוסס גם על מסורה בברסלב, שסבא מספר וכן להבדיל קעניג כותב באריכות בלשון ארמית - ומתורגם לעברית על הכריכה בפנים של חיי מוהר"ן עם השמטות - שרבינו ורשב"י עשו הסכם שכאשר לא יכולים להגיע לרבינו יבואו לרשב"י. ור' ישראל קרדונר כותב במכתב - נדפס על ידי הקרן של סבא ישראל - ולאחרונה גם בספר אמונה אומן - שכאשר אי אפשר להגיע לאומן אז הכי טוב להיות אצל רשב"י כי ידוע ליודעים שיש קשר גדול ביניהם, ועל ידי רשב"י יכולים להתקשר לרבינו הקדוש. וכן סבא ישראל קיבל מר' ישראל קרדונר. אז לעולם היה תמוה אם כן, איך למעשה מצינו שאחר כך סבא התחיל לעשות ראש השנה בירושלים (עד שנפתח אומן, ואז עד סוף ימיו היה הולך לאומן). ובספר החדש הנ"ל סבא מסביר את עצמו, שכך ר' ישראל קרדונר אמר לו - שאם סבא רואה עושה, אומר משהו שאנ"ש אומרים אחרת, שהוא ישמע אליהם. ולכן בענין ראש השנה כאשר כל זקני אנ"ש, וביניהם ר' נפתלי כהן ור' שלמה ווקסלר וכו' (הוא מפרט אותם עיין שם) אמרו לו פה אחד שהעיקר לעשות בירושלים, ולכן הוא שמע עליהם.

וזה חידוש נורא מאד, כי סבא ישראל תמיד מדגיש שעל אף שהוא גם קיבל הרבה מכל זקני אנ"ש אבל העיקר והיסוד היה ר' ישראל, ורק על ידי ר' ישראל הוא זכה גם לקבל מהם. ולפי זה היה צריך לעשות כמו שהוא קיבל מר' ישראל, והוא לא עשה כן, אלא ביטל דעתו לדעת אנ"ש.

ויש על זה הרבה להתבונן, וכרגע איני יכול להאריך יותר. והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו הקדוש שנזכה לעשות כרצונו בנאמנות. נ נח נחמ נחמן מאומן

אפילו שני דיינים מסכימים והדיין השלישי אומר איני יודע צריכים להוסיף דיינים!

ב"ה

סנהדרין כט.

במשנה: אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין, ופרש"י ז"ל ואף על גב דאי הוה פליג עלייהו הוי בטל במיעוטא, כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין, ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן, עכ"ל.

ויש להבין את זה על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א' שבנין ירושלים הוא על ידי תיקון ג' מדות, תאות ממון, אכילה, ומשגל, וירושלים הוא בחי' יראה שלם, ומצינו שירושלים הוא בחי' משפט (ע' תורה נט) כמו שכתוב (ישעיה א) קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה, עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה. ומבואר שם ז"ל וזה בחינת (במדבר טז) קרואי מועד אנשי שם. אנשי שם זה בחינת שלש מדות הנ"ל, שכל אחד ואחד נקרא בחינת שם וכו' וגם היראה שבלב היא גם כן בחינת שם וכו' עיין שם.

ומבואר שם (לקמ"ת א:ו) ועל ידי בנין ירושלים וכו' נברא מלאך, שמשפיע נבואה וכו' כי הנבואה באה מבחינת כרובים וכו' אנפשי זוטרי (זוהר בראשית דף יח:), והם נשפעים מן המלאך וכו' ראשי תיבות כ'י א'ין מ'חסור ל'יראיו (תהלים לד). ואזי נמשכת נבואה, ואפלו קטנים יכולין להתנבאות, בבחינת (יואל ג) ונבאו בניכם ובנותיכם, ע"כ.

ולפי זה יש לומר שלכן צריכים ג' דינים שהם בבחי' הג' מידות שעל ידיהם יש בנין ירושלים בחי' משפט, ועי"ז אלהים נצב בעדת אל, והשכינה ישרה ביניהם, ודבריהם יהיה בבחי' נבואה. והם צריכים להיות אנשי שם, נקראים בשם, ועל כן אי אפשר שחד מהם יסתלק בטענת איני יודע.

ונראה עוד דלכן אי אפשר בהשתמט אחד בטענת איני יודע, כי מבואר עוד שם באות ז' ז"ל אך צריך לזהר מאד מהתמנות, כי זה הזוכה ליראה יש לו השתוקקות להתמנות, כי מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין (ברכות ו:), ומחמת שדבריו נשמעין, הוא משתוקק להתמנות, אבל צריך לשמר עצמו מאד מהתמנות, כי ההתמנות מפסיד השפעת הנבואה, בחינות המלאך הנ"ל, הנעשה על ידי היראה. וזה שאמר יהושע למשה, כשאמר לו: אלדד ומידד מתנבאים במחנה (במדבר יא) – אדוני משה כלאם. פרש רש"י (והוא בסנהדרין יז): הטל עליהם צרכי צבור והם כלים וכו'. כי צרכי צבור, הינו התמנות מכלה ומפסיד הנבואה כנ"ל, כי נעשה מאותיות "מלאך" “כלאם", עכ"ל. והנה לפי זה צריך ביאור בכלל איך הדיינים ישבו במינויהם ויזכו להשפעה של נבואה כנ"ל. וי"ל שלכן יש קפידא שיהיה ג' דינים, והרי כל אחד בפני עצמו כאילו אינו כלום, ואין לו החסרון שרוצה שדבריו יהיו נשמעים, כי הרי הוא רק אחד מתלת, והקול השלישי יכריע מעל השנים, מה שאין כן אלדד ומידד היו רק תרי, ולכן בהמנם לצרכי ציבור כל אחד מהם יהיה לו מינוי ניכרת וקולו נשמעת, וממילא יהיה כלה מאליו. ולכן על כרחך כל אחד מהג' צריכים להביע דעתו ודאי, כדי שלא ישארו השניהם כלים בהתמנותם.

ושמואל אמר (סנהדרין ה:) ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף, הרי בודאי יש חסרון של השראת נבואה, כי בודאי על חציפות לא ישרה נבואה, אבל עם כל זה כיון ששניהם מינוים לצרכי ציבור, והם בחי' שלוחים ומלאכים, חל עליהם בחי' השני כרובים שמהם ישמע הקול של הפסק. וזה הענין של חצו"ף (ע"ה) בגמטריא אל"ף למ"ד, שהוא פן אחד של הפנים כידוע, שיש ש"ע נהורי אנפין, כל פן, אל"ף למ"ד, והרי זה הב"ד של שנים הוא חצו"ף, כי אין להם הכח של בחי' הג' מידות שמהם בונים את היראה [יר"ו – ג' פעמים ע"ב] של"ם [ש"ע הנ”ל] של ירושלים שהוא היפוך של חוצפה, וכמבואר שם להדיא שהתאוות הנ”ל הם בחי' חוצפה, ולכן בהיותם רק שנים כל אחד הוא פן אחד בפני עצמו, שרוצה שישמע קולו בההתמנות הזה, וחסר להם הפ"ן שיבטל את השמעת כל אחד כקול בפני עצמו, ומלאך פניו הושיעם. ולכן אפילו לשמואל, כיון שמעיקרא נכנסו כל השלושה לענין, אי אפשר לסכן אותם בהשמט אחד בטענת איני יודע וחייבים להוסיף דיינים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ודור רביעי - אנחנו - ישובו את ציון רבינו הקדוש - הנה לארץ ישראל

ב"ה

מתוך ספר לקוטי נ נח, רמזים אות רכב.

לך לך ט:טז ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה. דור רביעי ישובו, זה הענין של השיר שחוזר על עצמו ארבעה פעמים, שזה בחי' שלמות הדיבור, כמבואר בלקמ"ת תורה ב', ששלמות הדיבור ברבוע ע"ש, ולכן דור רביעי זה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם עשרה של עשרה מיני נגינה, וזה "כי לא שלם עון האמרי" כי אין שלמות להאמרים רק על ידי השיר פשוט כפול שלוש רבוע. ועל כן ישובו הנה. זה אותיות יהו"ה משולב עם האותיות נב"ש - נחמן בן שמחה, שהוא בעצמו זה השיר, שמחזיר כל העולם להשי"ת.

ונראה שיש בזה רמז ג"כ להעלאת הציון של רבינו לירושלים, כי הר"ת של התחלת הפסוק הם יר"ו, והם צריכים להיות של"ם בשלמות האמורים כנ"ל. אז הר"ת שמפסיקים הם הר"ת כלה, בחי' כלה כל הקיצים. ובסתמא יש פה סוד על מה באמת מעכב ומה לעשות שהשי"ת יאיר לנו ויזכה אותו בב"א. ושוב עמדתי על עוד נקודה, 'האמרי' עם ש"ל זה ירושלם (בכל התנ"ך חסר), וש"ל זה ראשי תיבות שכבת זרע לבטלה, כידוע שהשיר נ נח נחמ נחמן מאומן הוא התיקון לעון זה. וזה כי לא ש"לם עון האמרי עד הנה, הנה עם האותיות והכולל, בגמטריא סבא. גם 'עד' ע' פעמים ד' עם המילה 'עד' בגמטריא נ נח נחמ נחמן. הנה, להביא אותו לארץ ישראל בב"א.

והנה עכשיו יצא לאור ספר אוצר נחמני (זכרונות של נ.י.ב) וכ' שם אות קסג ז"ל עוד שמעתי מרבי גדליה ברגר ז"ל, כששאלתי אותו מה שרבי אברהם בן רבי נחמן ז"ל כותב בבאור הלקוטים דף מב ע"ב שבהיותו על ציון מוהרנ"ת ז"ל בברסלב בא אצלו במחו ענין נורא על ארץ ישראל. ואמר הנ"ל ששמע ממנו שהתנוצץ אז במוחו הפסוק "ודור רביעי ישובו הנה." ואמר על עצמו שהוא דור רביעי מרבנו ז"ל אשר גלה גדל קדשת ארץ ישראל ושאי אפשר להיות יהודי עולה מדרגא לדרגא בלי זה וכו' (היינו: רבנו ז"ל, ומוהרנ"ת ז"ל, ור' נחמן טולטשינער ז"ל, ובנו ר' אברהם ז"ל). ועל כן התישב בארץ ישראל בהיותו צעיר לימים רק בן ארבעים וחמש שנים עוד קדם היותו בן ששים, ואלו תלמיד מוהרנ"ת ובו רבי יצחק ז"ל באו לגור כאן אחרי היותם בני ששים. ובזה הדבר הוא חושב עצמו לדור רביעי מרבנו ז"ל, עכ"ל. ויתכן מאד שבאמת התנוצץ במוחו שצריכים כבר להביא את הציון של רבינו הקדוש לארץ ישראל, וכמו שהארכתי למעלה מהפסוק הזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה לנסוע לאומן, ולהשתדל להביא את ציון רבינו לארץ ישראל

ב"ה - ח"י תשרי, חידוש שחנני בהילולא של רבינו!

בכוכבי אור, סיפורים נפלאים, כז"ל המשל ממלך שרץ אחר צבי ולא יכל להשיגו, והעמידו את עצמם השרי מלוכה ואמרו אדוננו המלך נחזר וכו', ענה המלך ואמר אני את הצבי מכרח לצוד, ומי שרוצה לחזר יחזר וכו', עכ"ל.

והנה צבי הוא בחי' ארץ ישראל כמו שאמרו רז"ל שצבי הוא לכל הארצות, וכן בלקוטי מוהר"ן (נה:ט). וצבי הוא גם כן בחינת משה רבינו, כי צבי בא"ת ב"ש מש"ה. והנה מאן מלכי רבנן, והאחרון הידוע לנו שנסמך מרבינו להיות תלמיד יקר שלו, הוא סבא ישראל. ולפי זה י"ל שסבא היה משתדל להשיג את הצבי, דהיינו להביא את ציון רבינו, בחי' משה, לארץ הצבי. ואנשים שהיו עמו טענו שנגמר, ולחזר לארץ ישראל ולשכח מהציון של רבינו ח"ו. וסבא לא עיכב בעדם, ואמר מי שרוצה לחזר יחזר, אבל אני מוכרח להמשיך לנסוע לאומן ולהשתדל להביא את הציון לארץ ישראל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפלה -- צריך לכוון לבו כנגד קודש הקדשים - - דרך הצדיק

700. תפלה לצדיק והתקשרות.

א] כ' בישעיה (מה:יד) שהשם יתברך מבטיח לעם ישראל: 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!', הרי מפורש שאין שום טעות להתפלל להצדיק ואפילו להשתחוות להצדיק (וכמו שהשבטים ואפילו יעקב אבינו השתחוו ליוסף הצדיק), ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך אל ואין עוד אפס אלהים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'!

אכן באמת צריך ביאור איך יכולים להתפלל לבן אדם, והלוא בלתי להשם לבדו (וע' במפרשים עה”פ זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו – שמות כב:יט,ו שלכן בקרבנות לא כתיב אפילו שם "אלקים")?! וביאור הדבר נראה לעניות דעתי שהלכה שצריכים לכוון לבו ואפילו גופו לארץ ישראל ולקודש הקדשים. ואלו דברים שהם בזמן ובמקום, ואין קדושתם אלא ממי שהזהיר עליהם (יבמות דף ו:, לא משבת וממקדש אתה מתיירא ע”ש), והשם יתברך בחר שרק דרכם נקבל קדושתו ורק דרכם ניחס אליו יתברך. והם ממש נקראים על שמו של הקב"ה (כדאי' בבא בתרא דף עה:, ובמס' סוטה איתא שמשון נקרא על שמו של הקב"ה ומקשה ומיישב רק מעין שמו, ולא כן דחו בב"ב. וכן שבת הוא שם של השם יתברך), שאינם חוצצים כלל, כי הרי הם כמלכותו (בחי' שם) של השם יתברך.

והנה ירושלים קבעו חז"ל להלכה בפירוש שצריכים לכוון נגדו. משיח, זה הלכתא למשיחא, שיבוא בב"א ויגלה לנו דרך ה' ואיך להתקשר אליו. וצדיקים, הרי כל צדיק אמיתי באמת הורה לעמו שצריכים להקפיד מאד להתקשר אליו בכל דבר ובבפרט בתפלה. וכל צדיק כפי צדקתו האיר את הענין הזה שהוא תלוי ממש באמונת הצדיק לגמרי, והרי לא שייך לקבוע דבר הלכה סתם, כי לא יעזור כל עיקר, כי תלוי בהצדיק בעצמו, והבן. והרי הצדיק בעצמו הוא בית המקדש כידוע מהספרים הקדושים (ואפילו בספר נפש החיים באריכות שער א' פרק ד'), ושכנתי בתוכם כתיב. והרי מי שבאמת רוצה לקיים דין השולחן ערוך לכוון נגד קודש הקדשים בודאי יכוון דרך הצדיק.

וכן זוכר אני שכתוב בספר ימי שמואל שהוא היה מכוון תפלתו נגד קודש קדשים ומשם דרך הצדיק להשם יתברך. ובחידושי על לקוטי מוהר"ן (תורה צט) העירתי שלכאו' שכמו שצריכים לכוון דרך קודש הקדשים בבחי' מקום, צריכים גם לכוון דרך קודש קדשים של הזמן והנפש. לענין זמן, לכוון לעת רצון (ע' בתורה צט שם) וכמו שכתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שבפסוק זה מתחילים התפלה בבקר. ובנפש זה נפש הצדיק. ולפי זה לא דק ר' שמואל הורביץ בהנהגתו, כי כל בחי' הוא ענין בפני עצמו, ולא בזה אחר זה, שבכל בחי' של זמן מקום ונפש צריכים לכוון דרך קודש קדשים שבו. אלא שנראה שהוא תפס רק לענין הנ"ל שהצדיקים הם עיקר בית המקדש. ואכן גם בזה לכאורה לא דק, כי כיון שמה שהוא מכוון דרך הצדיק הוא אינו מכוון לגוף הצדיק אלא לנפש הצדיק (וצריך לבדוק לשונו שם, ואין הספר לפני), והרי נפש הצדיק הוא רוחני, ואם כן לא חל ביה הסדר להיות בהדרגה לאחר בית המקדש למטה, אלא הצדיק הוא שורה ומתלבש נפשו בנפשינו, ואתו ועמו אנחנו מכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש [והרי אנחנו כאילו נכנסים לתוך הצדיק לראות בעיניו ולהבין בשכלו, ובלשון הספרים הקדושים להיפוך – שנפש הצדיק מתלבש בנפשינו ועל ידו ובכחו אנחנו רואים ומבינים. ואין זה חשוב חציצה כלל, וכמו שכתב האלשיך לפרש מה שכתוב בתורה (דברים ה:ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם, שכיון היה ענו בבחי' מה, בחי' אין, הרי אינו חוצץ כלל]. ולפי ר' שמואל לכאו' אין יכולים לזכות להשראה וההתקשרות הזו עם הצדיק עד שמכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש, ואז יכולים לזכות להתקשרות של נפש הצדיק שהוא בחי' בית המקדש ממש הרוחני, ודו"ק.

וכעין זה תמצא בספר המדות (ערך דעת אות י) ז"ל מי שרוצה להעמיק ולעין בשכלו באיזה ענין צריך לקשר את שכלו לבית המקדש. וסימן לדבר 'אשא דעי למרחוק' 'וירא את מקום מרחוק', עכ"ל. והרי השכל הוא בחי' הצדיק שהוא בחי'הדעת של עם ישראל. והרי מבואר שכדי לקבל את הדעת צריכים קודם להתקשר לבית המקדש שלמטה, ודו"ק.

והנה הצדיק גם כן מכוון תפילתו נגד קודש הקדשים, אלא שהצדיק ממש עומד בדעה והכרה שלמה מול השם יתברך. ולכן הצדיק חי בעולם של יחוד ה', שאינו חי אלא במציאות של אחדות השם יתברך, זאת אומרת שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הם מיוחסים רק להשם אחד. וזאת אומר שכאשר הצדיק מדבר עם בני אדם, באמת הוא מדבר ישר עם השם יתברך (וזה מבואר אפילו לפי הגאון מווילנא, שכתב כן בכמה מקומות. וע' בזכרונות של החיד"א איך שהוא היה מבקש ומתחנן עם שומרי הגבול, ואין ספק שכל כוונתו ומגמת לבו היה תפלה ישרה להשם יתברך), ורואה את הבן אדם שעומד לפניו רק כהצגה ורמז איך שהשם יתברך מופיע ומתלבש בכל העולמות באותו זמן ומקום. והרי הצדיק אסור אפילו לבקש מבן אדם שום דבר, כי אם צדיק מתיחס לבן אדם חוץ מאחדות השם יתברך זה כבר בחי' קיצוץ בנטיעות אחדות השם יתברך חס ושלום. אלא שכל מה שהצדיק מבקש זה רק מהשם יתברך [– ובודאי הצדיק מתפלל רק להאין סוף ולא למדותיו חס ושלום, ואל תחשוב חלילה שהוא מתפלל להמדות שמתגלים לפניו בצורת האדם הזה שעומד לפניו, ח"ו. אלא שהצדיק מכוון בלתי לה' לבדו, להאין סוף ב"ה, אלא שמכוון הענין כפי המסר שהוא רואה מוצג לפניו] . ולפי זה כאשר הצדיק מבקש משהו מבן אדם הוא בעצם מתפלל להשם יתברך, רק שאותו אדם עומד לפניו. וכן מצינו ביעקב אבינו שהשתחווה לעשו הרשע, והזוהר הקדוש תמה מאד איך יכול להיות שיעקב אבינו בחיר האבות שדמותו חקוק על כסא הכבוד ישתחווה לעשו, והזוהר מיישבת שיעקב ראה את השכינה והשתחווה לשכינה. וכל זה שייך רק להצדיק שממש רואה את השכינה, ולכן הצדיק מתפלל ישר לשכינה. וכן מבואר בלקוטי מוהר”ן (תורה כב, וכן לקוטי הלכות חושן משפט הלכות שלוחין ב) שהצדיק בתפילתו מבטל את עצמו לגמרי עד כדי כך שהוא בטל לאין סוף, ותפלתו הוא בחי' תפילתו של השם יתברך, שאומר יהי רצון מלפני. אבל שאר בני אדם שמותרים לבקש דברים מאחרים, כי זה לא בחי' תפלה בכלל אלא בקשה בעלמא, ולכן הם אסורים בהחלט להתפלל בשום כיוון אלא דרך מקום בית המקדש הגשמי, ודרך נפש הצדיק הרוחני. ולעתיד לבוא לכאו' יזכו כל אחד מישראל לבחי' זו של הצדיק להיות בהכרה גמורה באחדות השם יתברך כמו הצדיק, וזה מה שאמר הנביא ישעיה שלעתיד הגוים יתפללו אלינו, דהיינו דרכינו.

הנה עוד מצינו בתורתינו הקדושה, ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא:ב). מבקש מעשיר - תבקש מהצדיק, כי כל השפע בא דרכו. וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

[וידעתי שגדולים ממני כבר האריכו מאד להסתבך בדבר הזה, כי טינא מצא בכמה וכמה דברי חז"ל במה שסידרו בקשות למלאכים וכדומה, והרבה פוסקים אסרו והחרימו, אבל לעומתם צדיקים אמיתים קיימו דברי חז"ל, שאדרבה כל אמונתינו תלוי בדברי חז"ל ואיך פוסלים כל היכא שלא מבינים סתם, ואדרבה, זה כל הענין פה, שצריכים להאמין שהשם יתברך מרומם מכל הכלים והמלאכים, ורק אליו אנו מתפללים ולא ח"ו לשום נברא, ולא אפילו למדותיו ית'. אלא שצריכים לדעת חוקיו, ואם השם יתברך בחר שיהיה איזה מלאך ממונה על שמיעת התפלה ולהעלותה, אז זה כפירה ממש בהש"י לא להתיחס לזה. ואיך יזכה אדם לכוון התפלה מכוון ממש לא"ס, והוא נמצא בגבול עולם הזה, אם לא ישמור דרך חי החיים, ויכוון בכיוון ארץ ישראל, ובכוון ירושלים, וכו', וכן התפלה צריך להיות מכוון דרך כל נשמות ישראל, וזה על ידי הצדיק, ואכמ"ל].

ב] וענין התקשרות לצדיק אין כאן מקומו, ואינו כמו שמבינים העולם, שהם מגשימים כל התורה הקדושה בעוונותינו הרבים. ועל כן הם טוענים ששמים הצדיק כאמצעי בינינו להשי"ת. ובאמת הפסוק אומר בפירוש, אנכי עומד בין ה' וביניכם (ואתחנן לפני העשרת הדברות), ובאמת יותר מזה אנו מצווים להלכה לקבל את התורה רק ע"י הצדיק, יעו' בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל!

אכן בה"ד על פי מה שפי' האלשיך, כי משה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובחינת אין, כמו שאמר ואנחנו מה, הרי לא חצץ כלל, לא אפילו כזכוכית. [וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

ג] ועצם קשר דברים מכונה צדיק. ואינו כעולם הגשמי שהחיבור הוא כבר דבר ניתוסף. אבל אי אפשר להבין את זה ולהסביר את זה לאנשים שלא רוצים לעזוב שטחיות ההבנה המגושם. ועל כן מסרבים ומתלוננים הם.

אבל מי שמבטל קצת ישותו, ודוקא כפי שמבטל ישותו, אינו דואג וחושש שהצדיק לוקח ממנו חלקו האישי בהשי"ת, ואדרבה מבין ומחשיב שכל זכות והתקשרותו להשי"ת נקרא על שם הצדיק, ואכמ"ל.

ד] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

ה] אביא כאן בעזה"י ההקדמה להאגרות של בעל הסולם (פרי חכם ח"ב):

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות והבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם.

והוא כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה.

ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק, והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשייה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבים לבחינת עצמותו ית'.

[ה"ע ע' ליקוטי מוהר"ן תורה עו ד"ה ודע שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מוקדם ראותו הדבר הוא בלי גבול, וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול ע"כ. וע' בליקוטי מוהר"ן תנינא א', שהנשמות הם מקומו של עולם]

ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפלה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא 'רצונו להטיב לנבראיו', והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגלוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה שם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין.

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו. כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא 'נברא' ו'בחינה מחודשת', לכן דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל – משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין האור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.

בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנשמך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג – אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבין בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל פי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: 'אין השתנות באור'. אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמ"כ באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים, עכ"ל.

והנה מה שבהקדמה הנ"ל מכנה לנשמות, שע"פ הנשמות כן יהיה בפועל בעולמות, מובן שעיקר הקמת וקיום כל העולמות הוא ע"י הצדיק יסוד עולם, שמשיג כראוי בהשגה גמורה, כי כל אחד יודע בנפשו מיעוט השגתו ובלי יכולתו להקים אפילו חלק קטן מרצונו יתברך להטיב עמנו, וע"כ השי"ת כביכול סומך על הצדיק יסוד עולם שע"י ועל פיו יצאו ויבואו כל העולמות עד אין סוף, וזה פשוט וברור. ובתוך ונכלל בהשגת הצדיק יסוד עולם, יהיה השגה פרטית של כל אחד ואחד. וממילא מובן איך שכל חיינו ותפילתינו ולימודנו הכל תלוי לגמרי בהצדיק יסוד עולם.