מחשבות זרות בתפלה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תנינא

תנינא תורה קכב

לענין המחשבות זרות שבתפלה וכו' שכשהאדם עומד ומתפלל כסדר ואינו משגיח על המחשבות זרות, ועל ידי זה הוא מנצח אותם ומעבירם ממנו, וכו' ע"ש.

אכן עיין בלקוטי מוהר"ן קמא תורה כו, שמשמע שיש להעלותם, וי"ל.

ועיין בספר מגיד דבריו ליעקב (סי' מו) ז"ל כשיתפלל במקום שיש דברים בטלים, אם הם דיבורים של שמחה אזי יכול להעלותם, [ו]מכוח שמעלה אותם יש שמחה גדולה למעלה, ונולד בו התלהבות גדול, ואם הם דברים של עצבות קשה להעלותם, עכ"ל.

 

וזה לשון האור החיים (שמות יט:ה): ובעת עשות האדם מפעל הרע הנה הוא מחזיק שורשו הרע, ובעת שיהיה נזהר מעשותו הנה הוא ביטולו, וכמו שפירשו במאמרם ז"ל (מדרש תהלים פצ"ב) בפסוק הנה אויביך ה' וגו', עכ"ל.

 

ראיתי הובא מספר נועם אלימלך בפרשת יתרו שלכאורה חולק, ז"ל דהקליפה נקרא קיר. וזהו 'ויסב פניו אל הקיר' (ישעיה לח:ב), דהיינו שהיה משגיח ומסתכל, לבלתי חס וחלילה יאחז בו הקלפה, בשום אחיזה בעולם. מכאן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר (ברכות ה:), פרוש שלא יהיה חציצה מלהסתכל על הקיר הקלפה, שלא יהיה להם שום אחיזה בתפלתו, רק ישמר את עצמו תמיד, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה על תמצית תורה עג בליקוטי מוהר"ן

 תפילה לפני התפלה

זכיני להתפלל לשמה, לקשר מחשבתי אל הדיבור של התפלה בקשר אמיץ וחזק, להקים אני, להשלים חפץ חסד השם יתברך, ויתאוה לתפילתי, ויהיה נעשה בחי' אשה ריח ניחוח לה', ונקבה תסובב גבר, ויגלה לי סתרי תורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה עם הצדיק

 

תפלה עם הצדיק

 

א. תפילה הוא לא-ל חיי (תהילים מב:ט), הוא אלקינו בורא הכל יש מאין[1]. והמציאות של אדם המתפלל, וכן צריך לציר בדעתו, שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד (ליקוטי מוהר"ן תנינא קג), וצריך האדם לזהר בשעת תפלתו ועבודתו, שעל כל פנים אז לא יהיה בכלל נצרך לבריות, רק ישים שברו ובטחונו על ה' אלקיו באמת, ולא יחשב בשעת התפלה בשום בן אדם ושום בריה כלל (לשון תורה סו). וצריך לדבר בתורה או בתפלה עד שיהיה הגוף בטל ואפס, וזה פרוש הפסוק 'והיו לבשר אחד', שיהא הגוף אחד עם הדבור, עד שיהא כאפס (לשון תורה עה). ותכלית התפילה היא שהמתפלל יבטל אפילו את עצמו, עד שלא יהיה שם רק השם יתברך לבד (שם, ליקוטי מוהר"ן נה), ואפילו אם אינו זוכה להתבטל לגמרי להשם יתברך, על כל פנים (ספר המידות, תפלה עו): 'צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא, ומחמת הדבקות יצאו הדבורים מעצמן מפיו', בחינת (תהלים נא) 'אדנ-י שפתי תפתח', שבפתיחת פיו הוא בחינת אדנ-י, בחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו' (לשון תורה עז. והתפלה בחי' עדן, עין לא ראתה – תורה ח), 'אדנ-י שפתי תפתח' זה בחינת תפלה וכו' כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (חולין ס:) ומשגר תפלה סדורה בפיו כדי שיהנה בתפלתו (לשון תורה י). ואותיות התפלה היא השכינה כמו שכתוב אדנ-י שפתי תפתח, שהדבור הוא שם אדנ-י (לשון תורה מב).

ב. וכל אחד מישראל יכול לבוא למדרגה זו למשל בתפלתו (לשון תורה צז), אלא שיש לו מניעות מחמת פגם הברית, ומחמת הגאוה ומחשבות זרות. ועל כן רבינו הזהיר לאנשיו שיאמרו קדם התפלה הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו (לשון שיחות הר"ן רצו). וזה העצה מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ב' ותרה ט', שעל ידי זה גם תפילתו תהיה תפילה. ובתורה ב' מבואר עוד שרק הצדיק הדור מיקים את המשכן וקומת השכינה, על כן צריכים להתקשר התפלה לצדיק הדור[2], ומסורה בידינו שעד ביאת המשיח, צדיק הדור הוא רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

ג. וענין התקשרות בפשטות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה, שיהיה נפשו קשורה בנפשו, ועיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה ב, שהבאתי כל מיני מקומות שכתוב התקשרות כדי להבין ענינה. ובתורה נה רבינו הוסיף על זה ז"ל שיקשר את עמו בכלל ובפרט, עם נפשין ורוחין ונשמתין של שוכני עפר, ויעורר אותם בתפילתו שיתפללו עמו וכו' כלומר שיקשר דבורו עם שוכני עפר וכו' כי זה צריך לבחי' התפילה ע"ש. ואיך שמעוררים שיתפללו איתו (שמעתי משלמה קרליבך שזה סגולת התפילה שמי שמתפלל או בוכה מהלב, כל מי שנמצא על ידו משתתף, ולפי זה הרי זה ממילא, כאשר האדם יתקשר באהבה עם הצדיקים, וימשיך לשפוך ליבו ושיחו, ממילא יתפללו עמו), יש לציר את זה בדעתו, כאילו הם עומדים ביחד איתו מתפללים, ושמעתי ממפורסם אחד, לציר שהצדיק מתפלל מתוך גרונך.

ד. והרי מבואר שתכלית התפילה היא התבטלות לגמרי להשם יתברך, עד שאינו אלא דיבור של השם יתברך [דהיינו או שיתבטל לגמרי להשם יתברך עד אין סוף, או שעל כל פנים ישיג בחינת שכינה מדברת מתוך גרונו], אלא שכדי להגיע לכך, יצטרך להתקשר להצדיקים אמיתיים שבדור, שמוסיפים את הכח הנדרש, כדי שגם הידבורים הגשמיים שיוצאים מפיו יהיו נחשבים לתפילה ממש.  

ה. והנה ביארנו שהתפילה צריך להיות בביטול הישות, ובתורה נה רבינו הביא מה שהחסידים הראשונים היו מתפללים בהתפשטות הגשמיות. אכן גם לאנשים רגילים יש מדרגות של ביטול שהם יכולים לזכות להן. בתורה כב מבואר שהמתפלל על חברו, אף על פי שהוא צריך לאותו דבר, זהו בחינת ענוה, בחינת אין, שמבטל עצמו ואינו חושש על עצמו כלום, רק מרגיש צער ישראל חברו, ועל ידי הבטול זה הוא נכלל באין וכו' (שהוא בחינת תחלה בחינת קדם הבריאה בחינת נשמע), בחינת תפלת ה', ע"כ. ודבר זה בקלות שייך לכל אחד להתפלל על חברו, והרי נחשב לבחינת ביטול להאין סוף ב"ה. וכן מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ד' ז"ל שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו. וכשרואה אדם ההתנוצצות הזאת, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגלה ג.), תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשעור התגלות אין סוף, לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו. ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת: ולא ידע איש, שאפלו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו, עיין שם. הרי אף על פי שאותו אדם לא במדרגה כזו להשיג התפשטות הגשמיות, עם כל זה מזליה חזי, ומשיג בחינת ביטול על ידי נשמתו, וגם בבחינה זו הרי זה בחינת ולא ידע איש, שאפילו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו.

ולפי זה יתכן שאדם רגיל שמתפלל עם כל גשמיותו וישותו, כאשר הוא מתקשר קודם לצדיקים אמיתיים, והרי הם עמו בתפילתו, הרי זה מהפך מהות תפילתו להיות כעין וכאילו הוא מתפלל על חבירו, שזה בחינת ביטול להאין סוף ב"ה, ולכן תפילתו תפילה. אכן נראה שאפילו אם מצד המתפלל אין שום ביטול, כיון שהתקשר לצדיקים שמובטלים להשם יתברך, הרי התפילה נמצאת במציאות של ביטול להשם יתברך, והרי היא תפילה, ובודאי כאשר יעיר הצדיקים להתפלל עמו. וכן לכאורה מבואר בדרשות הר"ן דרוש ח' שהתפלה בקברי צדיקים תהיה רצויה יותר להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלקי עיין שם (וכן הרמח"ל בכוונה כללית להתפילה שהוא גילה שני סדרי כוונות יותר עיקרים ממה שניתן להאריז"ל לגלות, ביאר שהסדר השני הוא התקשרות להשבעה רועים, שעל ידם נעשה החיבור של נשמה וגוף, יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף ע"ש).

ו. והנכם רואים שלא עושים את הצדיק אמצעי, רק בלימוד תורה שם הצדיק עומד בינינו ובין השם יתברך, כמו שכתוב (דברים ה:ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם, וכמו שביאר האלשיך, שכיון שמשה רבינו בחי' מה ואין, הרי אינו חוצץ. וחייבים לבקש תורה מהרב, וכן בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל! ועם כל זה בתפלה, מתפללים בהתבטלות לגמרי להאין סוף ב"ה.

ז. ועם כל זה ראיתי מתרעמים שצריך להיות אסור אפילו שהצדיק יתפלל איתך או עבורך. ואין זה אלא בלבול גדול וכפירה בתורה הקדושה. כי בודאי מותר לבקש מעשיר כסף, ובודאי מותר לבקש ממישהו טובה – והרי כל התורה כולה בנוי על זה.

וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

שוב מצאתי בסוגיא של הגמרא במסכת ברכות (ריש ז.) מנין שהקב"ה מתפלל וכו' שהרשב"א (בפירושי ההגדות, ומבואר יותר בחידושי הצל"ח, וכן עיין בפירוש הכותב בעין יעקב שהאריך בזה), שפירשו שתפלה זו הוא בקשה מעם ישראל. הרי מבואר שלפי הרשב"א הגמרא מכנה בקשת השם יתברך מעם ישראל, לשון תפלה, ואם הקב"ה עושה את זה, מי יעיז לאמר שאסור?![3] (אכן עיקר פירוש הגמרא שם כבר גילה רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה קה, על פי הזוהר הקדוש (נשא דף קלז) אית רחמים פשוטים דזעיר אנפין ואית רחמים גדולים דעתיקא סתימאה, ע"ש. ומבואר מזה שכיון שמכוונים להשי"ת באצילות, בזעיר אנפין, אין חשש אמצעי). [ויש לציין למה שנפסק להלכה, בשולחן ערוך, יורה דעה ריז:מח ברמ"א דכל דבר קדשה נקרא תפלה (תשובת הרא"ש כלל ג' סימן ט).]

ובודאי מותר לבקש טובה מצדיקים ושיתפללו עבורך ואפילו שיגזרו לטובתך בבחי' צדיק גוזר (שפועלת אפילו כאשר אין תפילתו נשמעת כמבואר בליקוטי מוהר"ן רכג). וכן מצינו בהרבה מקומות בתורה, שהעם בקשו ממשה רבינו להתפלל עבורם, ומצינו אפילו (שמות טו:כה ברש"י) שחטאו כיון שלא בקשו ממשה שיתפלל עבורם [ואבימלך, השם יתברך אמר לו שאברהם יתפלל בעדו, וכן פרעה היה מבקש ממשה, אבל אין להביא ראיה מנכרים, כי נכרים אפילו יתפללו לישראל כמו שכתוב בספר ישעיה]. והעם בקשו משמואל הנביא. ובמסכת בבא בתרא (קטז:) מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, ורבינו ביאר את זה באריכות בליקוטי מוהר"ן תורה י', כי עקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור וכו' עיין שם. ובביאור הליקוטים שם (י:יז) כתב ז"ל אם אין כוונתו זולת כענין תפלת הצבור, שמעוררים זה לזה לבקש ולהתפלל יחד על צרותיהם בכלל ובפרט אין בזה שום איסור. כי כל אחד מחויב להשתתף בצרות חבירו [וגם החכם והצדיק בעצמו מוכרח שיבקש לנפשות הנלוים אליו, לבקש בעדו, אף על פי שאצלו לבד כל השלמת התפלה, כאשר ביארתי בזה במקום אחר מדבריו הקדושים]. כי כל נפשות ישראל נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מבי בטן כנודע] ואמצעי כביכול בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו כביכול כמובא בזה בדברי האריז"ל, עיין שם. ולא ידעתי מי הכריחו להתיר רק מצד ערבות, כי מה איסור בדבר יש, אם מישהו מתפלל עבור השני נעשה אמצעי, אתמהה? ויותר מזה מצינו במסכת סנהדרין (מד:) ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כוחו ואל יהו לו צרים מלמעלה, ופרש"י ז"ל שיסיעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה, ע"ש. ובאמת יש שפסלו אמירת שלום עליכם, ואמירת מכניסי רחמים, ואולי מי שבאמת מקבל בלבול וספקות בדעתו, באמת אסור לו. אבל מי שיש לו קצת שכל ואמונה יודע שקיים בריאה מלאה לעזור לנו בעבודת השם[4], ועלינו להשתמש בהם. וכמו שמצוה לאכול כדי להיות בריא וכדי שיהיה לך כח לעבודת השם, וכמו שיש ללבוש טלית בשעת התפילה, כמו כן יש לזמן מלאכים לעזור לך וכן כל מקום הוא בית של רצון מיוחד, וחייבים לדרוש מקום טוב לדרוש משם את ה'. וכן כל האותיות הם מקומות, כידוע מהמקובלים והבעל שם טוב שצריכים ליכנס בתוך האותיות. וכל השמות הקדושים, רבינו כבר גילה בליקוטי מוהר"ן טו, שבחסד השם יתברך גילה אותם לנו כדי שיהיה לנו דרך לאחוז בו, וכל שם הוא כמו מקום שבו נכנסים ומכח אותו מקום דורשים את השם. ורבים לא הבינו זאת.

ח. והנה כבר הבאתי למעלה דברי ר' אברהם בן הר"ן שפשוט וברור שיכולים ומצוה לבקש מהצדיקים שיתפללו עבורך. וכן יכולים לבקש מהם ומכל אדם טובה. שיתנו לך משהו או שיעשו עבורך משהו. אלא שצדיקים גדולים שבחרו לחיות באמונה שלמה ביחוד עם הבורא יתברך שמו, למדו עצמם שכל דיבורם והתנהגותם היה בלתי לה' לבדו[5]. ואפילו הגר"א הזכיר דרך זו בפירושיו. ולמשל, כאשר אסתר אמרה, אם על המלך טוב, היא היתה מכוונת דיבורה כתפלה למלך מלכי המלכים. נמצא כאשר צדיק גדול שמתנהג ככה, כאשר הוא פונה למישהו אפילו נכרי[6], ומבקש ממנו משהו, הרי הוא מדבר אל השם יתברך דרך אותו בן אדם, ואיך יתכן הדבר. אלא שכל הענין הזה הוא שהצדיק מתנהג כאילו הוא בעולם האצילות שהוא כולו אלקות. וממקום כזה הצדיק פונה רק להשם יתברך, ולא קיים שום בני אדם ושוב נבראים כלל.

והנה צדיק כזה, שיכול לבטל את כל העולם כאין, שחי בתוך עצמו רק מול השם יתברך, הרי גם את עצמו יבטל. ורבינו דיבר על ביטול כזה, בתורה סה:ד כז"ל אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הבטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מכרח שיהיה הבטול בבחינות רצוא ושוב, ע"כ. וכן מבואר בתורה ד' שאפילו משה לא ידע (כמשארז"ל סוטה יד) כי נתבטל לגבי א"ס. וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק א"ע באור א"ס, אבל ההתפשטות היה בבחי' והחיות רצוא ושוב עיין שם. וכאשר הצדיק מבטל את עצמו לגמרי לאין סוף, [- לשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות, חושן משפט א, שלוחין ב:ה] אז זוכה שיהיה התורה והתפלה שלו בחינת תורת ה' ותפלת ה' כנ"ל, אשרי מי שזוכה לזה, ואזי התפלה היא בבחינת יהי רצון מלפני, שהיא תפלת ה' יתברך, כמו שאמרו רז"ל בברכות, וזה בחי' 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי', אזכיר דיקא, כי מי שזוכה לבחינת וכו' עיין שם. וכן מובא בספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל סז בזה"ל שמעתי מר"נ בעת שאמר אדמו"ר התורה סימן כב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני, עכ"ל.[7]

ט. עד כה פירשנו את ענין התקשרות לצדיק, שבאמת יש לעשות תמיד אפילו שלא בשעת תפילה, וכמו שמובא בחיי מוהר"ן תקנג על הרב המגיד שבכל הסתכלות ראה כל השבעה רועים. ויש עוד ענין לעורר את הצדיקים שיתפללו עמו.

כבר הערנו שרבינו גילה (ליקוטי מוהר"ן תורה ב) שחוץ מהתקשרות עצמי, צריכים להביא את התפילה להצדיק הדור. ולא פרש איך עושים את זה. ורבינו כתב את זה ביחד עם התקשרות עצמי, אכן בענין התקשרות עצמי יש מסורה בברסלב לומר לפחות לפני כל תפילה, הרי מקשר עצמי וכו', ואילו בענין הבאת התפילה, מעולם לא שמעתי או ראיתי זכר לזה. והמשמעות הוא שעל ידי התקשרות עצמי להצדיק נכלל בזה הבאת התפילה אליו, כנלע"ד.

י. וביאור הדבר פשוט, שיש הלכה שהמתפלל צריך לכוון לירושלים, ולבית המקדש, ולקודש הקדשים. [וזה הלכה רק לענין תפילה, כי בודאי הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ובמסכת ברכות מח. רבה שאל את אביי ורבא, ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא, ולא הראו דרך בית המקדש[8].] שבית המקדש היא בית תפלה ושער השמים מעבר לכל התפילות. ועל ידי שמכוונים אליה, שולחים התפילה שמה (-רק כאשר לא מתפללים כראוי התפילה נשארת במקומה וכו'). והנה ענין הצדיק אינו גשמי אלא רוחני, ודבר רוחני הוא למעלה מן המקום, ואין מקום וכיוון לכוון אליו, אלא כל מה שמקרבים הדעת אל הצדיק נמצא מכוון אליו, ומובן שכאשר מתקשרים להצדיק באהבה כנ"ל הרי יש בזה גם הבאת תפילתו דרכו של הצדיק.

יא. וממש בעת כתבי את זאת בהשגחה למדתי מגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת ויצא עמ' צו: ז"ל ואמר בני היניק שלמה וכו' וכו' פליגי בירושלמי (ברכות א:א) חד אמר שצריך לכוין הרגלים בשעת התפלה כנגד הכהנים, וחד אמר כמאלכים, מאי קמפלגי, מאן דאמר כהנים סובר תפלות כנגד תמידין תקנום שהם קרבים על ידי כהנים, ומאן דאמר כמלאכים סובר כמאן דאמר אבות תקנום, האבות הן הן המרכבה שהם כמלאכים סביב הכסא, ע"כ. הרי מבואר כדברינו, שהרוצה לכוון ולהביא תפילתו להממונים הרוחנים, ישוה עצמו להיות כמותם, וזה בחינת אהבה והתקשרות.

[ועיין בשולחן ערוך הרב הלכות תפלה סימן צה ז"ל צריך שיכף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, שהרי אנו מתפללים נגד בית המקדש, שנאמר בו והיו עיני ולבי שם כו', לכן יתן עיניו למטה כנגדו ויחשב כאלו עומד בו ומתפלל ע"ש, ולכאו' פסק כן אפילו לאלו שרק צריכים לכוון בכלליות דרך ארץ ישראל, הם צריכים לראות את עצמם כבבית המקדש[9], ודוק. אכן דבריו לכאורה חולקים על פרש"י במקור דין זה במסכת יבמות (קה:) שפירש צריך שיתן עיניו למטה – כלפי ארץ ישראל.[10]]. והרמ"ע מפאנו (חיקור דין א-כו) דייק בפסוקים האלו שלא כתוב הבית הזה אשר בנתי כמו שכתוב בפסוקים שלפניהם (כז, מג), ופירש שבאלו הכוונה לבית המקדש של מעלה]

יב. ולאחר שקבענו שעיקר ההתקשרות הוא האהבה והתדמות והשוואת הצורה, נראה לעניות דעתי שיתכן שהרבה מאלו שנחשבים כמתנגדים וחולקים על הצדיק באמת יהיו נקשרים יותר מכמה שנחשבים כמקורבים. כי אם הם מקיימים את התורה ומצות כראוי בודאי מקורבים להצדיק, ואינם חולקים על הצדיק אלא על איש מדומה שהמציאו בדמיונם, שאיש כזה בודאי ראוי לחלוק עליו, כמבואר בשיחות הר"ן קפב. אלא שעכ"ז העיקר להיות נקרא על שם הצדיק[11], וכל זמן שנשאר אלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות ואינו מקשר להצדיק (לשון ליקוטי מוהר"ן קכג). ויש עוד ענין שהצדיק יורד ומקשר עצמו אפילו לאלו שבתחתית כמבואר בליקוטי מוהר"ן על כוונת אלול, וכן יש הענין של ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים, עיין חיי מוהר"ן שצו.

יג. הרי קבענו בס"ד שאף על פי שגם האדם השלם חשוב ממש היכל ה'[12], והתפלה באמת עוברת ועולה דרכו, לא ראוי זה כראוי בית המקדש, כי צריכים לכוון את הגוף בכיוון בית המקדש להתפלל דרכו, ולא כן מכוונים להצדיק, אלא מתקשרים אליו, ומתדמים אליו, והרי הצדיק עם המתפלל, והכל מכוון עם הצדיק להשם יתברך.

אכן נכרים באמת יש להם להתפלל להצדיק כמו שמתפללים לבית המקדש[13]. [גם ר' אברהם בן הר"ן לפי דרכו הגיע למסקנה זו בדבריו הנ"ל תורה י:יז ז"ל ולולי דמיסתפינא הייתי מבאר ואומר לפי זה בהפלאת דברי חז"ל, שבני נח לא נצטוו כלל על השתוף, והוא פליאה גדולה ונשגבה מאד לדעתינו. אבל בכל זה תבין מרחוק, לפי הנ"ל, שנפשות ישראל נצטווים ומוזהרים לבל יעשו שום שתוף ואמצעי וכו' עיין שם]. ובאמת מקרא מפורש[14] הוא בנביא ישעיה (מה:יד) 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!'[15] ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך א-ל ואין עוד אפס אלקים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'![16] ומבואר מדבריהם: 'בך א-ל', שהם לא אומרים שישראל א-ל, אלא שהא-ל בך בישראל. והרי ישראל כבית המקדש.[17]

 

 

למי מתפללים

רבינו הקפיד מאד על פשטות דבר זה, שאנו קוראים אל השם יתברך, כפשוטו בלי חכמות.

וז"ל (חיי מוהר"ן אות תיד) אחד שאל אותו על ענין מה שנאמר בשלחן ערוך (אורח חיים ה) לכון בשעת אמירת ה' וכו', השיב לו, ומה חסר לך כפשוטו אדנ"י גאט. כי על ידי האמירה בכונה פשוטה זאת מחיבים לרעד ידיו ורגליו וכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם וכו' ע"ש כל דבריו (ועיין שם אות תיג בענין "דער אלטער אלטער אלטער גאט"), וכן מובא שם (אות תלט) ששיבח איך שהנכד שלו פנה אל השי"ת בלשון זו "גאט גאט לאז דער זיידע זיין גיזונד (השם השם הנח שהסבא יהיה בריא)", והקפיד מאד שלא יתפללו עם כוונות של קבלה, אפילו אלו שהוא פקד עליהם ללמוד קבלה, רק ליחידי סגולה שזכו לזה שהקבלה היה ממש מציאות חייהם, כמבואר במקומו. ולכן על פי דעת רבינו אין כאן מקום להסתבך למי מתפללים, פשוט מתפללים להשם יתברך, לא צריכים לדעת יותר מזה.

ובליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ אמר רבנו ז"ל שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף, כי בכשוף נאמר (דברים יח), לא תלמד לעשות, ודרשו רז"ל (שבת עה ועוד) לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות, כך הוא בענין הכונות להבדיל וכו' כי עקר התפלה היא דבקות להשם יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז וכו' ע"ש. ומבואר שאפילו מי שמכוון נכון להאין סוף ב"ה המופיע בספירות של אצילות, שהם בלתי לה' לבדו, ומכוון נכון בבחינת כל מילה, עם כל זה אין הצר שוה בנזקו, כי זה דומה לכישוף ר"ל.

 

בהוצאות קודמות כתבתי כאן, לרווחא דשמעתא בעלמא, לפרש על פי הקבלה למי מתפללים. ואולי עוד חזון למועד אחזור לפרש את זה.

---

[1] כך רבינו אמר לכוון אל האלקים בפשיטות, כמו שיבואר בפרק הבא. ואמר לא לכוון ללשונות וכינוים של הפרשנים והמקובלים. ועם כל זה לכאורה יש ענין ללמוד הענין, ואם יהיה השם עמדי אפרשו בעזרתו.

[2] חז"ל אמרו (מובא בשערי קדושה ב:ד, ובחק לישראל פ' תרומה יום ג') אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר ע"ש. ונראה שזה ענין מה שרבינו הקפיד שנקשר עצמינו אליו בכל תפילותינו, כי בשר זה ר"ת רבינו בן שמחה.

[3] ועמש"כ בפסחים כב. ששמעון העמסוני כאשר הגיע לאת של יראת ה' פרש, משא"כ באהבת השם, כי פשוט שצריכים לאהוב את מי שהשם יתברך אוהב, מה שלא יתכן בענין יראה.

[4] יתכן שאין כן דעת המורה נבוכים, כי עכשיו בהשגחה ראיתי בספר עבודת הקודש (בערך באמצע הספר) בזה"ל הנה הוא (האדם) מעולה מהמלאך הרבה, עד שיש לומר כי כפשע בינו ובין אלקים, והוא אמרו ותחסרהו מעט מאלקים. ומכאן תשובה למה שאמר הרב המורה ז"ל ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מעלתנו, הן גוים כמר מדלי ובחן עצמן ועצם הגלגלים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת עד כאן, וכן הוא האמת כשיוקח משולל מן השלמות ההוא כמו שאמרנו, ואמנם אמרנו שהוא גדול במעלה מכלם הוא מצד התורה המשלמת אותו בשלמות ההוא שהתבאר עניינו, עכ"ל.

[5] ועיין בזה בליקוטי מוהר"ן תורה נד ז"ל והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו, בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת וכו' ע"ש.

[6] כן הדגיש בחוברת עיקרי אמונה. וכן לכאורה ביאור איך החיד"א היה כל כך בוכה ומתחנן לפני השוטרים בגבולות.

[7] לכאורה מבואר בפטירת משה רבינו השיג ביטול תמידית להאין סוף ב"ה, ותמיד יכול להתפלל בלשון יהי רצון מלפני, ואם כן לכאורה גם אחרים יכולים להתפלל אליו ממש. אכן למעשה זה אי אפשרי, כי מצד שהוא בטל, איננו, ולא ידע איש מקומו, ומצד שאכן הוא קיים במהותו כמשה רבינו, אין לנו אלא להתקשר אליו ויתפלל עמנו.

ויתכן שאפילו לפי רבינו שהאדם יכול להשיג ביטול להאין סוף ב"ה עד כדי כך שיכול לאמר יהי רצון מלפני, אין זה אלא האדם עצמו, כי עיקר האדם הוא הנשמה כמו שכתוב בתורה כב, והרי נשמתו מדברת מתוך הביטול, וכן רבינו כינה את זה התפשטות הגשמיות, שזה מצב שהנשמה חפשי מהגוף, אבל אדם אחר מבחוץ על כרחך יתיחס באיזה בחינה גם לגופו שעוד לא בטל לגמרי.

[8] שם מדובר לענין זימון בברכת המזון, ולא נהגו לכוון את הגוף לירושלים בברכת המזון, וע' בתלמוד ירושלמי לה:א ז"ל נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד, הה"ד 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' – אמר ריב"ל, הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו, עד כדון בביניינו, בחורבנו מניין? א"ר אבון, בנוי לתלפין, תל שכל הפיות מתפללין עליו – בברכה (ברכת המזון), בקרית שמע ובתפלה, בברכה – בונה ירושלם, בתפילה וכו', ע"כ.

[9] בזוהר רעיא מהימנא פרשת פינחס (ח"ג דף רכט:) כז"ל ויהא בצלותיה לביה לעילא לשם הוי"ה, ועינוי לתתא בשם דאדנ"י, ע"כ. ובתיקוני זוהר (תיקון כא דף נ:) איתא ז"ל צריך בר נש בצלותיה למהוי עינוי לתתא לגבי נשמתא דאיהי שכינתא דאיהי אסירא בגלותא ולביה לעילא בקודש אבריך הוא, ע"כ.

[10] וכן מה שכתב שם בהמשך ז"ל ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם, ע"כ. דקדק לכתוב כמביטים אל הגג, כי באמת יש ענין בשעת התפלה להסתכל השמימה, עיין רש"י ורבינו יונה בסוגיא דברכות (לד:) שצריך להתפלל בבית שיש בו חלונות, ופרש"י שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע, ע"כ ורבינו יונה כתב שיהיו החלונות פתוחים כנגד המזרח, וע"י ההבטה בהם יכוין בתפילתו כנגד המקום, ותהיה תפילתו רצויה ומקובלת, ע"כ. אכן רבינו הקדוש סתם לשונו בספר המידות, ערך תפילה ח"ב אות ב' ז"ל התפילה מועילה כשפניו כלפי מעלה, עכ"ל. ומבואר שס"ל שאפילו שיהיה גג למעלה בכיוון פניו. ור' יצחק פאלאג'י בספרו יפה ללב (או"ח סימן צה אות ד) הקשה על רבינו מהסוגיא דיבמות הנ"ל שהמתפלל צריך לשים עיניו למטה, ותירץ שהגמרא מדברת על תפילות הרגילות, ורבינו מדבר על תפילות מיוחדות בעת צרה. ור' אליהו עטייה בהגהות שלו על ספר המידות יישב שאפילו בתפילות הרגילות יש לפעמים להסתכל למעלה כמו בענין החלון כנ"ל, ואע"פ שלא דק בלשון רבינו שמשמע אפילו כלפי גג ולא כלפי חלון ושמים, י"ל שזה כעין מה שתירץ ר' יצחק פאלאג'י, כי באותם פעמים שהוא מאמיץ לכוון הוא כענין עת צרה.

[11] ר' שמשון ברסקי כתב – כי באמת אם אין יודעים מדעתו הקדושה, אפילו אם היו נקראים כמה שנים ברסלבר חסיד וגם יסעו לאומן, אין שום ממש וכח בההתקרבות, כי עיקר בההתקרבות אל הצדיק תלוי בהרגשת דעות הקדושה, ע"כ. ודבריו אינם אלא לחומרא, כי העיקר הוא השם. וכמו שהרמח"ל כותב לענין רחמנא ליבא בעי, דהיינו לחומרא, כי בודאי חייבים לשמור ולקיים כל התורה. וכן לענינינו, רק שקשה לשונו שאין שום ממש וכח בההתקרבות, ולכאורה כוונתו שלמעשה לא רואים תועלת התקרבותו בפועל.

[12] כתוב בספר המדות, ערך צדיק – הממון שמהנה את הצדיק, הרי זה כאלו עבד עבודת בית המקדש.

[13] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

[14] ובאמת פלא הוא שמכל הפלפולים שראיתי בענינינו מהמקובלים והחסידים והמתנגדים לא ראיתי שום התייחסות לפסוק זה. ומקום הניחו לי להביא מקרא מלא ומפורש. וידעתי שמן הסתם ידחקו את הפסוק לפרשו כמו שראיתי שפרשו את מאמר חז"ל (בבא בתרא עה:) א"ר אלעזר עתידין צדיקים שאומרים לפניהן קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה וכו', שזה לא יהיה עד כמעט סוף התיקון שגם גופי הצדיקים יעלה לאצילות וכו'. אכן כאן לא יכולים לדחוק כן, כי באיזה שלב תהיו כל ישראל באצילות והנכרים בבריאה?

[15] המשך חכמה (דברים לג:יט) כתב שרק יהודי יכול להתפלל מרחוק בכיוון דרך ארץ ישראל ובית המקדש, אבל הנכרי מכרח לבוא, וכמו שהתפלל שלמה המלך (מלכים א:ח:מא) וגם אל הנכרי וכו' ובא מארץ רחוקה וכו'. ולפי זה יש לחקור בענין הצדיק שהוא כבית המקדש, האם הנכרי צריך לבוא אליו ממש, או שנאמר לפי הצד שיתבאר לקמן שבחינת הצדיק אינו כבחינת מקום כמו בית המקדש, אלא בחי' נפש, ולכן לא יצטרך לבוא אליו ממש.

[16] שוב האחיין שלי י.ב. נ"י כתב לי גמטריא לזה: אין עוד מלבדו – נ נח נחמ נחמן מאומן, בגמטריא, אל תפנו אל האלילם (כן הוא הכתיב בלי י'), שרק על ידי נ נח נחמ נחמן מאומן מקיימים את האמונה של אין מלבדו, ומקיימים אל תפנו אל האלילם (והוא בגמטריא תשובה ע"ה)!

[17] ואין זה דומה בכלל למעשה נבוכדנצר, שמבואר במסכת סנהדרין (צג.) ז"ל ודניאל אמר, איזיל מהכא, דלא ליקיים בי 'פסילי אלהיהם תשרפון באש', ונבוכדנצר אמר, יזיל דניאל מהכא, דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא, ומניין דסגיד ליה? דכתיב, באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגד וגו', ע"כ. שמבואר שנבוכדנצר ממש עשה את דניאל לו לאלהים. וצע"ג על הנפש החיים (ג:ט) שרצה להוכיח מזה שתפלה לצדיקים הוא עבודה זרה, והרי מבואר שנבוכדנצר עשה את דניאל לו לאלקים, ואיזה קשר יש בזה להמתפלל דרכו של הצדיק. וכן הביא ראיה ממה שיעקב לא רצה להישאר קבור במצרים, כי יעשו ממנו אלוה, צע"ג כנ"ל. ואלו בלבד השני ראיות שלו, יסוד כל כך חשוב ועיקר, לא מצא שום סמך ויסוד כלל בכל התורה אלא משני דברים אלו שאינם כלל לענין. ואז בדה דרשה מעצמו. גם תחילת דבריו שם הם רק לקנטר שכז"ל ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה"ק שבאיזה אדם נביא וכו', ע"כ. ולמה תהיה אסור הדבקות? ואפילו שיעבוד מצינו שהשם יתברך צוה לאברהם אבינו לשמוע דהיינו לקבל על עצמו דברי שרה, שמע בקולה פרש"י לרוח הקודש שבה. ובכל התפלות אנו מזכירים אלקי אברהם וכו', ואינם דברים ריקים, כי הקב"ה לא מתיחד שמו על הצדיקים בחייהם, רק יצחק אבינו, הרי שיש בזה משמעות מיוחדת שהוא אלקי צדיק זה ואלקי צדיק זה, וכך אנו מתיחסים אליו. וצע"ג כנ"ל וצע"ג איך שכל הרבנים מחנפים לדבריו כאילו הם של ממש חס ושלום. הסבא רבה של האמא שלי כתב ספר יסוד העבודה, ומוספר שבכתב יד של הספר, אחר כל פרק כתוב ודלא כנפש החיים. וכאן ראוי לכתוב כן.

מה שכן נכון מדברי קנטר של הנפש החיים כמה דברים אחרים, למשל, שיהיו בתי מדרשיות עם הרבה ספרי מוסר ומבלי אפילו ש"ס שלם, דבר זה נתקיים כמה פעמים אצל הננח תודה לא-ל. אכן היום עבר העידן, כי יש כל הש"ס על הטלפון והמחשב, ואף על פי שאי אפשר לקרוא בשבת, זה לא כמו שאיננו לגמרי, תוך כמה שעות יכולים כבר. ועוד משל, הכנסת דברי קדושה למקומות המטונפות, נתקיים עם כיפת נ נח, עמש"כ על במקומו.

[ובענין משה רבינו, שהמתנגדים כל כך דואגים לא לעשות אותו אלוה חלילה, וכמו שהבאתי בהגדה של פסח, עיין במסכת נדרים במשנה דף י. נודר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה, ע"כ, ופירשו המפרשים במוהי כינוי למשה רבינו. והרמב"ם בספר המצוות (עשה ז) כז"ל ועל הדרך הזו ישבעו אומתנו בשם משה רבינו, וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלוהי משה או במי ששלח משה, ע"ש. ואילו רש"י (ביצה לח: ד"ה משה) פירש שנשבע בכבודו של משה. והירושלמי (נדרים א:ב) כתב שנודר במשה פירושו בשבועת משה (כמו שהביא הר"ן – ויואל משה, שמות ב:כא).]

וע' בספר נועם אלימלך בפרשת וארא יג ז"ל הצדיק הרוצה להעלות את אדם השפל ולהסירו משטותו ושפלותו, בלתי אפשר לשבר את דבר שטותו כי אם בדבר הדומה קצת וכו' והנה פרעה אמר שהוא אלקי, כפירוש רש"י ז"ל 'הנה יוצא המימה' כו', לכן אמר השי"ת למשה 'ראה נתתיך אלקים לפרעה', שצריך אתה לעשות אותות ומופתים לפני פרעה כמעשה אלקות, ועי"ז תשבר את שטותו שמחזיק עצמו לאלקות, שהוא יסבור שאתה אלקים, ולכן 'ראה' – שתסתכל בדבר זה מאד שלא תתגאה ח"ו. וזה 'גדולה עבירה לשמה' וכו' עיין שם. והנה בגדר עבירה לשמה בפשטות לא תהיה יותר מענין הוראת שעה על פי בית דין או נביא, ובהא קיימא לן שאין להתיר עבודה זרה כלל, וכן קבע בספר משפט כהן, ואם כן מוכח שאפילו הטועה לעשות ממשה רבינו אלקות ח"ו אינו עובר בעבודה זרה, לפי הנועם אלימלך הנ"ל. ומסתברא שזה דין מיוחד במשה איש האלקים (שהוא בריאה מיוחד נברא לכך, לפי הדרשות הר"ן עיין שם).

[וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

נ נח נחמ נחמן מאומן

 

 

פרסומי ניסא צריכה כוונה - דף יומי מסכת מגילה דף יז

 ב"ה

משנה ריש פ"ב אם כוון לבו יצא

הטורי אבן (ריש פ"ב מסכת מגילה דף יז. ד"ה היה) נקט שאפילו לפי הדעה שמצוות אינן צריכות כוונה, מכל מקום קריאת מגילה צריכה כוונה, ואם קרא בלא כוונה לא יצא, ובשפת אמת (ד"ה היה) ביאר הטעם משום שבמגילה עיקר המצוה היא לפרסם את הנס, ובקריאה בלי כוונה אין פרסום הנס. אכן כאשר הנידון הוא בשם הצדיק אין ספק שיש פרסום אפילו בלי כוונה.]

ועכ"ז לענין פרסום שם הצדיק נ נח נחמ נחמן מאומן, שזה עיקר עבודת היום לתקן העולם במלכות שד"י, נראה פשוט שלא צריך כוונה, כי שם הצדיק מספיק, אבל בודאי יש להדר גם בכוונה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אי אפשר לחשוב על שני דברים יחד בבת אחת - אבל צדיקים בקדושה כן יכולים

לקוטי מוהר"ן

תורה רלג

כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן, ע"ש. וכן כתב בתנינא תורה נ. ורבי נתן מביא את היסוד הזה בכמה מקומות (למשל, בלקוטי הלכות, הלכות תפילין ו:לב).

וראיתי בזה הרבה מראה מקומות, אביא קצת מהם.

ועיין בזה בספר עבודת הקודש להחיד"א, צפורן שמיר ג:מו שכז"ל אמר הפילוסוף, הצרי הגדול לשכוח הרעות הבאות לאדם ולמשול ביר, הוא לחשוב בדברים אחרים זולת עצמנו, כי הנפש לא תוכל לחשוב שני דברים כאחד, ולזה אם תעמיס עליה מחשבת דברים אחרים חכמה ודעת, תשכח עצמה ותהיה שקט ושאנן. ואני מוסיף לבאר שיחשוב בתורתנו הקדושה, שאם יעמיק עיונו בחכמות חיצוניות... ע"ש. וכן מובא בשם רבינו יהודה החסיד, וכן עיין בהמאירי, מסכת גיטין נג. שכז"ל שאי אפשר לאדם לוין לשני דברים כאחד, עכ"ל.

יש שציינו לגליונות החזון איש על חידושי הגר"ח על הרמב"ם בהלכות תפלה, ששם החזון איש טוען שכל יהודי המתפלל אפילו כאשר מוחו ומחשבותיו משוטטים וחושבים על דברים אחרים, בפנימיות הוא אכן מכוון שהוא מתפלל.

אכן אין זה כוונה מפורש, וכן מצינו בהלכות תפילין (שיטה מקובצת, מסכת מנחות לו: אות ה) שצריכים לא להסיח דעת מהם ועם כל זה יכולים לכוון היטב בקריאת שמע (אכן יש אומרים שאין זה אלא משום שלא צריך לכוון כל רגע, או שההקפדה רק שלא יקל ראשו). ובנקודה זו ציינו גם להשגות הראב"ד על הרמב"ם בהלכות פרה אדומה ז:ג שכז"ל וכללו אין אדם יכול לכון דעתו לשני דברים כאחד, או לשני בני אדם כאחד נפרדים במעשיהם, ואי אפשר בלא היסח הדעת", ושם יש לדון אם צריך יותר ממחשבה כללי פנימי, ואכמ"ל (ע"ש במרכבת המשנה. ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' ע"ה, שו"ת דובב מישרים א:ס בסוף, ב:טו בסוף, שו"ת יד אפרים י:ט, שו"ת להורות נתן ו:כז:ב, דף על הדף יומא ז:).

עוד ציינו לשולחן ערוך הרב, הלכות קריאת שמע, סימן ע"ג בקונטרס אחרון אות ג, שכז"ל צריך עיון אם אפשר להרהר ב' הרהורים בבת אחת, ואם לאו אין מקום לדברים אלו, ודוק, עכ"ל. וע"ש מ"מ ויש שפקפקו בזה שאין זה מבעל התניא, כי לא מחוור.

אכן עיין בפירוש יפה עיניים, שבסוף הגמרא, על מסכת שבת, בהתחלה כז"ל וכל באי שערי עירי הרואים אותי כותב חידושים ומסביב יאפפוני המון טרדת מעניינים שונים, המה ראו כן תמהו על הדבר שאי מקשיב להשיבם דבר לאשורו ואני כותב על הספר בדיו חידושי תורה. ותהלה לאל מקום יש בראש להניח בו שני ענינים ממינים שונים. וכאילו נעשה עליית קיר קטנה במוח למשכן מחשבת דברי תורה אשר שם לא תבוא רגל הטרדה. גם בעיני יפלא. רק תודות לאלהי מרום, ואש כפי ואברכה את ה' אל עליון, עכ"ל.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קנח) שכז"ל ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש, כי אתה סבור שבפעם אחת באין לכל המעלות?! כי לא כן הוא, רק צריכין להתיגע ולטרח בעבודתו מאד (שקורין האריווין) קדם שבאין לאיזה מעלה טובה, ואז היה קשה לי להיות ביחד עם העולם, ע"ש. ועיין מה שהבאתי שם איך שהבעל שם טוב היה זוכה לזה.

ובאמת מצינו בהרבה מקומות שמה שהצדיקים עושים הוא מלא המון כוונות, רבבות רבבות, וכמעט על כרחך שזה ממש בבת אחת. ובאמת אפילו לכוון הפשט והסוד ביחד, לכאורה פשוט שהצדיקים אמיתים מכוונים שניהם כאחד ממש, וקשה לחלק שזה רק מטעם שכל המחשבות עולים לאותו מעשה ומקום ומצוה, ואכן יתכן שאצל הצדיקים אמיתים, באמת הכל עולה למקום אחד, תכלית יחוד השם יתברך, מכל המעשים דיבורים ומחשבות המשתנות. וכן רבינו אמר שצריכים לעשות אחד מכל התפלה.

ולכן היה נראה לעניות דעתי שהכלל הזה אינו נאמר על מחשבות קדושות. ובמחשבות קדושות שפיר יכולים לחשוב שני דברים כאחד, ועדיף מזה רבינו אמר (עיין לקוטי מוהר"ן קסב בשם המגיד) שעל ידי ענוה יכולים להיות בצפון ובדרום, והוא ממש הענין שלנו, שמי שמחשבותיו כל כך קדושות שיכולים לכוון לצפון ולדרום ביחד, על כרחך יכול לחשוב שני דברים כאחד. והא שהבאתי מהפירוש יפה עיניים שהיה עוסק במוח אחד בתורה ובשני בצרכי ציבור, צריכים לומר שגם בכל דבר שמכוונים לשם שמים יכולים להרימו למעלה מתפיסת מקום ותפיסת כל המוח (ולפי זה לכאורה גם לענין שמירת אפר הפרה אדומה, אם לא נאמר שזה לא פלוג), אבל לחשוב דבר שאינו לשם שמים, וכל שכן עבירה חס ושלום, בזה על כרחך אי אפשר כלל.

ויש בזה עוד בחינה מה שרבינו סיפר (חיי מוהר"ן אות פה) מעשה בחנוכה מלבוש גן עדן, "על כן כשאתה מדבק מחשבתך לשם אתה שם ואתה ממשיך הארה ממנו אליך, וכשאתה חוזר לכאן אתה כאן" ומבואר שם שאפילו כאשר היה מדביק מחשבתו להיות בגן עדן, הרי עדיין "הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה כדרך העולם".

נ נח נחמ נחמן מאומן

פירוש המילות מתי יכול להיות על פי כוונת האריז"ל

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ רבינו אמר לא לכוון את הכוונות של האריז"ל בתפילה, וכז"ל ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י ז"ל וכו' הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי בענין פירוש המלות, פירוש מלשון הפרשה והרחקה והבדלה, דהיינו מי שמרגיש כל כך את אימת אמיתות השם יתברך חופף עליו שהוא צריך להוציא מילים שיהיו הפרשה בעדו ובין השם יתברך, אז הוא כבר יבין את הכוונות של האר"י בפשיטות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הס"מ

ב"ה

בספר דעת תבונות ח"ב של הרמח"ל אות לד, מסביר איך שהס"מ בתחילה היה מלאך קדוש שהש"י ברא כדי לאפשר הבחירה והעבודה לנצחו, "אך הוא חשב בדעתו, שאם באמת יעלה בידו להחטיא בני האדם לגמרי, הנה יתגברו מדריגותיו לגמרי בכח גדול, ולא יהיה הוא צריך כלל אל הקדושה. וחשב שחס ושלום שתי רשויות יש בכל פעולותיו שהוא פועל. גם כי הם רק הפעולות שניתן לו רשות לפעול, אך הוא פועל אותן בכונה הרעה הזאת. ולכן ראוי להנקם ממנו, ולבטל אותו, וזה יהיה כשלא יהיה עוד לבריאה צורך בו כלל, עכ"ל.

ושאלתי, האם יתכן שהס"מ בעצמו - מעצמו יחזור בו מרשעתו בעוד אריכות הגלות?

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל הנער הזה התפללתי (שמואל א:א:כז)

ב"ה

כבר ידוע לנו שההלכה שהמתפלל צריך לכוון תפילתו שיעלה דרך ארץ ישראל, דרך ירושלים, דרך בית המקדש, דרך קודש הקדשים, דרך הצדיק - כי עיקר בית המקדש, עיקר אבן השתיה הוא הצדיק האמת (כמבואר בבא בתרא על הפסוק לה' מצוקי ארץ, שהצדיק בבחי' אבן השתיה, וכן בעוד הרבה מקומות בדברי חז"ל), ולכן בא הנבואה שלעתיד לבוא הגוים יתפללו אל היהודים (ישעיה מה:יד "ואליך ישתחוו אליך יתפללו"). כי היהודים אז יהיה להם ממש הצורה והתפקיד של בית המנוחה להשכינה הקדושה.

ולפי זה י"ל שזה מה שחנה אמרה אל הנער הזה התפללתי, שמקום השכינה שחנה היתה בונה בעבודת השם שלה, שדרכה היה מכוונת תפילותיה, היה כפי נשמת שמואל הנביא, ולכן לפי הגמרא (ברכות דף לא:) ששמואל הורה הלכה לפני רבו אלי הכהן ונתחייב מיתה, ועלי הבטיח לחנה בן אחר יותר גדול, וחנה סרבה, וטענה שהיא לא מוותרת על שמואל, כי אל הנער הזה התפללתי, כי זה היה בחי' תוכנית בית הקדושה שלה, ועוד הרי בית המקדש הוא בין כתפיו, בחי' נחית פורטה כמבואר במס' זבחים (נד:), ולכן דוקא רצתה שמואל הנביא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פנה אל השם והוא יתברך פונה מכל עסקיו אליך

ב"ה

שיחות הר"ן ע: ענה ואמר: היתכן שאנו מניחין את השם יתברך שיעשה ויחשב לגזר גזרות בעולם? (כי אז באותו הזמן נשמע שיוצאין גזרות על ישראל חס ושלום). כי אנו צריכין לקרות את השם יתברך מעסקיו שהוא עוסק בהם באיזה גזרה וכיוצא חס ושלום, לקרות אותו משם שישליך זאת ויפנה אלינו למה שאנו רוצים לדבר עמו לבקש ממנו שיקרב אותנו לעבודתו יתברך. כי כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות שרוצה לגזר חס ושלום וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולפרש שיחתו לפניו לבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך:

דבר זה מבואר בספר אדיר במרום (רמב-ג) ז"ל ותיקון לזה הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ואז ניתן הלב להקב"ה. כי הלא באותו הזמן מסירים ההבנה מכל ענין אחר, ומישרים אותה אל הקב"ה לבד, כי צריך להסיר כל המחשבות. אך ענין התפלה לבוא לשאול דברים מה ששואלין מלפני המלך. ונמצא שהיא הסרת ההבנה משאר הדברים, והישרתה אל המלך לקבל הדברים שמבקשים. ואפילו התורה איננה כך, כי אין הכוונה שם אלא לדעת. אבל כאן לוקחים למבט חסד הקב"ה, ונמצא שאליו היא הכוונה בכל השאלות ששואלים ממנו. ועל כן גורמת תיקון זה ממש, שהלב העליון ילקח מהז"א, ויהיה כולו פונה אליו ומנושא ממנו, ואז אין הס"א שולטת עוד ומסיר ממנו העצבון, וע"ש כל דבריו הקדושים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

 Words of Rabbi Nachman, article 70

When a Jew desires to speak with Hashem Yisburach, to express his words before Him blessed He, and to ask from Him that He should draw him close to His service blessed He, then Hashem Yisburach so to speak throws aside all His affairs, and all the edicts that He wishes to decree Heaven forbid, and all His engagements that He blessed He is involved in, so to speak, and He casts everything aside and turns Himself to attend just to this person who desires to speak with Him, and express his words before Him to request from Him that He help him to draw close to Him blessed He. The upshot is, that through this the natural result is that the Jews are saved from all harsh decrees, may the Merciful One save us.

In the Hebrew I bring from the holy book Adir BaMurom from the Ramchal  an explanation to how this works.

Na Nach Nachma Nachman MeUman

תפלה -- צריך לכוון לבו כנגד קודש הקדשים - - דרך הצדיק

700. תפלה לצדיק והתקשרות.

א] כ' בישעיה (מה:יד) שהשם יתברך מבטיח לעם ישראל: 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!', הרי מפורש שאין שום טעות להתפלל להצדיק ואפילו להשתחוות להצדיק (וכמו שהשבטים ואפילו יעקב אבינו השתחוו ליוסף הצדיק), ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך אל ואין עוד אפס אלהים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'!

אכן באמת צריך ביאור איך יכולים להתפלל לבן אדם, והלוא בלתי להשם לבדו (וע' במפרשים עה”פ זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו – שמות כב:יט,ו שלכן בקרבנות לא כתיב אפילו שם "אלקים")?! וביאור הדבר נראה לעניות דעתי שהלכה שצריכים לכוון לבו ואפילו גופו לארץ ישראל ולקודש הקדשים. ואלו דברים שהם בזמן ובמקום, ואין קדושתם אלא ממי שהזהיר עליהם (יבמות דף ו:, לא משבת וממקדש אתה מתיירא ע”ש), והשם יתברך בחר שרק דרכם נקבל קדושתו ורק דרכם ניחס אליו יתברך. והם ממש נקראים על שמו של הקב"ה (כדאי' בבא בתרא דף עה:, ובמס' סוטה איתא שמשון נקרא על שמו של הקב"ה ומקשה ומיישב רק מעין שמו, ולא כן דחו בב"ב. וכן שבת הוא שם של השם יתברך), שאינם חוצצים כלל, כי הרי הם כמלכותו (בחי' שם) של השם יתברך.

והנה ירושלים קבעו חז"ל להלכה בפירוש שצריכים לכוון נגדו. משיח, זה הלכתא למשיחא, שיבוא בב"א ויגלה לנו דרך ה' ואיך להתקשר אליו. וצדיקים, הרי כל צדיק אמיתי באמת הורה לעמו שצריכים להקפיד מאד להתקשר אליו בכל דבר ובבפרט בתפלה. וכל צדיק כפי צדקתו האיר את הענין הזה שהוא תלוי ממש באמונת הצדיק לגמרי, והרי לא שייך לקבוע דבר הלכה סתם, כי לא יעזור כל עיקר, כי תלוי בהצדיק בעצמו, והבן. והרי הצדיק בעצמו הוא בית המקדש כידוע מהספרים הקדושים (ואפילו בספר נפש החיים באריכות שער א' פרק ד'), ושכנתי בתוכם כתיב. והרי מי שבאמת רוצה לקיים דין השולחן ערוך לכוון נגד קודש הקדשים בודאי יכוון דרך הצדיק.

וכן זוכר אני שכתוב בספר ימי שמואל שהוא היה מכוון תפלתו נגד קודש קדשים ומשם דרך הצדיק להשם יתברך. ובחידושי על לקוטי מוהר"ן (תורה צט) העירתי שלכאו' שכמו שצריכים לכוון דרך קודש הקדשים בבחי' מקום, צריכים גם לכוון דרך קודש קדשים של הזמן והנפש. לענין זמן, לכוון לעת רצון (ע' בתורה צט שם) וכמו שכתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שבפסוק זה מתחילים התפלה בבקר. ובנפש זה נפש הצדיק. ולפי זה לא דק ר' שמואל הורביץ בהנהגתו, כי כל בחי' הוא ענין בפני עצמו, ולא בזה אחר זה, שבכל בחי' של זמן מקום ונפש צריכים לכוון דרך קודש קדשים שבו. אלא שנראה שהוא תפס רק לענין הנ"ל שהצדיקים הם עיקר בית המקדש. ואכן גם בזה לכאורה לא דק, כי כיון שמה שהוא מכוון דרך הצדיק הוא אינו מכוון לגוף הצדיק אלא לנפש הצדיק (וצריך לבדוק לשונו שם, ואין הספר לפני), והרי נפש הצדיק הוא רוחני, ואם כן לא חל ביה הסדר להיות בהדרגה לאחר בית המקדש למטה, אלא הצדיק הוא שורה ומתלבש נפשו בנפשינו, ואתו ועמו אנחנו מכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש [והרי אנחנו כאילו נכנסים לתוך הצדיק לראות בעיניו ולהבין בשכלו, ובלשון הספרים הקדושים להיפוך – שנפש הצדיק מתלבש בנפשינו ועל ידו ובכחו אנחנו רואים ומבינים. ואין זה חשוב חציצה כלל, וכמו שכתב האלשיך לפרש מה שכתוב בתורה (דברים ה:ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם, שכיון היה ענו בבחי' מה, בחי' אין, הרי אינו חוצץ כלל]. ולפי ר' שמואל לכאו' אין יכולים לזכות להשראה וההתקשרות הזו עם הצדיק עד שמכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש, ואז יכולים לזכות להתקשרות של נפש הצדיק שהוא בחי' בית המקדש ממש הרוחני, ודו"ק.

וכעין זה תמצא בספר המדות (ערך דעת אות י) ז"ל מי שרוצה להעמיק ולעין בשכלו באיזה ענין צריך לקשר את שכלו לבית המקדש. וסימן לדבר 'אשא דעי למרחוק' 'וירא את מקום מרחוק', עכ"ל. והרי השכל הוא בחי' הצדיק שהוא בחי'הדעת של עם ישראל. והרי מבואר שכדי לקבל את הדעת צריכים קודם להתקשר לבית המקדש שלמטה, ודו"ק.

והנה הצדיק גם כן מכוון תפילתו נגד קודש הקדשים, אלא שהצדיק ממש עומד בדעה והכרה שלמה מול השם יתברך. ולכן הצדיק חי בעולם של יחוד ה', שאינו חי אלא במציאות של אחדות השם יתברך, זאת אומרת שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הם מיוחסים רק להשם אחד. וזאת אומר שכאשר הצדיק מדבר עם בני אדם, באמת הוא מדבר ישר עם השם יתברך (וזה מבואר אפילו לפי הגאון מווילנא, שכתב כן בכמה מקומות. וע' בזכרונות של החיד"א איך שהוא היה מבקש ומתחנן עם שומרי הגבול, ואין ספק שכל כוונתו ומגמת לבו היה תפלה ישרה להשם יתברך), ורואה את הבן אדם שעומד לפניו רק כהצגה ורמז איך שהשם יתברך מופיע ומתלבש בכל העולמות באותו זמן ומקום. והרי הצדיק אסור אפילו לבקש מבן אדם שום דבר, כי אם צדיק מתיחס לבן אדם חוץ מאחדות השם יתברך זה כבר בחי' קיצוץ בנטיעות אחדות השם יתברך חס ושלום. אלא שכל מה שהצדיק מבקש זה רק מהשם יתברך [– ובודאי הצדיק מתפלל רק להאין סוף ולא למדותיו חס ושלום, ואל תחשוב חלילה שהוא מתפלל להמדות שמתגלים לפניו בצורת האדם הזה שעומד לפניו, ח"ו. אלא שהצדיק מכוון בלתי לה' לבדו, להאין סוף ב"ה, אלא שמכוון הענין כפי המסר שהוא רואה מוצג לפניו] . ולפי זה כאשר הצדיק מבקש משהו מבן אדם הוא בעצם מתפלל להשם יתברך, רק שאותו אדם עומד לפניו. וכן מצינו ביעקב אבינו שהשתחווה לעשו הרשע, והזוהר הקדוש תמה מאד איך יכול להיות שיעקב אבינו בחיר האבות שדמותו חקוק על כסא הכבוד ישתחווה לעשו, והזוהר מיישבת שיעקב ראה את השכינה והשתחווה לשכינה. וכל זה שייך רק להצדיק שממש רואה את השכינה, ולכן הצדיק מתפלל ישר לשכינה. וכן מבואר בלקוטי מוהר”ן (תורה כב, וכן לקוטי הלכות חושן משפט הלכות שלוחין ב) שהצדיק בתפילתו מבטל את עצמו לגמרי עד כדי כך שהוא בטל לאין סוף, ותפלתו הוא בחי' תפילתו של השם יתברך, שאומר יהי רצון מלפני. אבל שאר בני אדם שמותרים לבקש דברים מאחרים, כי זה לא בחי' תפלה בכלל אלא בקשה בעלמא, ולכן הם אסורים בהחלט להתפלל בשום כיוון אלא דרך מקום בית המקדש הגשמי, ודרך נפש הצדיק הרוחני. ולעתיד לבוא לכאו' יזכו כל אחד מישראל לבחי' זו של הצדיק להיות בהכרה גמורה באחדות השם יתברך כמו הצדיק, וזה מה שאמר הנביא ישעיה שלעתיד הגוים יתפללו אלינו, דהיינו דרכינו.

הנה עוד מצינו בתורתינו הקדושה, ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא:ב). מבקש מעשיר - תבקש מהצדיק, כי כל השפע בא דרכו. וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

[וידעתי שגדולים ממני כבר האריכו מאד להסתבך בדבר הזה, כי טינא מצא בכמה וכמה דברי חז"ל במה שסידרו בקשות למלאכים וכדומה, והרבה פוסקים אסרו והחרימו, אבל לעומתם צדיקים אמיתים קיימו דברי חז"ל, שאדרבה כל אמונתינו תלוי בדברי חז"ל ואיך פוסלים כל היכא שלא מבינים סתם, ואדרבה, זה כל הענין פה, שצריכים להאמין שהשם יתברך מרומם מכל הכלים והמלאכים, ורק אליו אנו מתפללים ולא ח"ו לשום נברא, ולא אפילו למדותיו ית'. אלא שצריכים לדעת חוקיו, ואם השם יתברך בחר שיהיה איזה מלאך ממונה על שמיעת התפלה ולהעלותה, אז זה כפירה ממש בהש"י לא להתיחס לזה. ואיך יזכה אדם לכוון התפלה מכוון ממש לא"ס, והוא נמצא בגבול עולם הזה, אם לא ישמור דרך חי החיים, ויכוון בכיוון ארץ ישראל, ובכוון ירושלים, וכו', וכן התפלה צריך להיות מכוון דרך כל נשמות ישראל, וזה על ידי הצדיק, ואכמ"ל].

ב] וענין התקשרות לצדיק אין כאן מקומו, ואינו כמו שמבינים העולם, שהם מגשימים כל התורה הקדושה בעוונותינו הרבים. ועל כן הם טוענים ששמים הצדיק כאמצעי בינינו להשי"ת. ובאמת הפסוק אומר בפירוש, אנכי עומד בין ה' וביניכם (ואתחנן לפני העשרת הדברות), ובאמת יותר מזה אנו מצווים להלכה לקבל את התורה רק ע"י הצדיק, יעו' בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל!

אכן בה"ד על פי מה שפי' האלשיך, כי משה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובחינת אין, כמו שאמר ואנחנו מה, הרי לא חצץ כלל, לא אפילו כזכוכית. [וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

ג] ועצם קשר דברים מכונה צדיק. ואינו כעולם הגשמי שהחיבור הוא כבר דבר ניתוסף. אבל אי אפשר להבין את זה ולהסביר את זה לאנשים שלא רוצים לעזוב שטחיות ההבנה המגושם. ועל כן מסרבים ומתלוננים הם.

אבל מי שמבטל קצת ישותו, ודוקא כפי שמבטל ישותו, אינו דואג וחושש שהצדיק לוקח ממנו חלקו האישי בהשי"ת, ואדרבה מבין ומחשיב שכל זכות והתקשרותו להשי"ת נקרא על שם הצדיק, ואכמ"ל.

ד] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

ה] אביא כאן בעזה"י ההקדמה להאגרות של בעל הסולם (פרי חכם ח"ב):

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות והבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם.

והוא כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה.

ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק, והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשייה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבים לבחינת עצמותו ית'.

[ה"ע ע' ליקוטי מוהר"ן תורה עו ד"ה ודע שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מוקדם ראותו הדבר הוא בלי גבול, וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול ע"כ. וע' בליקוטי מוהר"ן תנינא א', שהנשמות הם מקומו של עולם]

ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפלה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא 'רצונו להטיב לנבראיו', והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגלוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה שם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין.

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו. כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא 'נברא' ו'בחינה מחודשת', לכן דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל – משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין האור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.

בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנשמך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג – אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבין בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל פי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: 'אין השתנות באור'. אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמ"כ באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים, עכ"ל.

והנה מה שבהקדמה הנ"ל מכנה לנשמות, שע"פ הנשמות כן יהיה בפועל בעולמות, מובן שעיקר הקמת וקיום כל העולמות הוא ע"י הצדיק יסוד עולם, שמשיג כראוי בהשגה גמורה, כי כל אחד יודע בנפשו מיעוט השגתו ובלי יכולתו להקים אפילו חלק קטן מרצונו יתברך להטיב עמנו, וע"כ השי"ת כביכול סומך על הצדיק יסוד עולם שע"י ועל פיו יצאו ויבואו כל העולמות עד אין סוף, וזה פשוט וברור. ובתוך ונכלל בהשגת הצדיק יסוד עולם, יהיה השגה פרטית של כל אחד ואחד. וממילא מובן איך שכל חיינו ותפילתינו ולימודנו הכל תלוי לגמרי בהצדיק יסוד עולם.