הצום של אסתר

 ב"ה

מגילת אסתר

ד:טז לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל-תֹּאכְל֨וּ וְאַל-תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם-אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל-הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי.

עמש"פ בחלק ד' ערך אדר – ז' אדר – פורים.

אצום כן. לכאורה כיון שהיא המלכה אין נערותיה נחשבים חוץ ממנה, ולכן אמרה אצום לשון יחיד. פעם שאלתי את דודי יצחק סאלאוויציק שלכאורה הול"ל נצום כן, וכמעט תוך כדי דיבור ענה לי ש"כן" בגמטריא שבעים, כי כולם צמו שלשה ימים שהם ע"ב שעות, ואילו אסתר לא היתה יכולה להשלים את יום השלישי כי היתה צריכה לבוא לפני המלך, ולכן דייק אצום כן, כי היא צמה רק שבעים שעות. והנה מזה הסיפור שלא צמה אותם שתי שעות נולדה מגילה ארוכה. ואילו סבא ישראל לא צם, ואכל בתחילת י"ז תמוז, ומזה זכה להפתק הקדוש.

עוד יש לפרש כעין מה שפירש ר' שמשון מאוסטרופוליא עה"פ אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, אכן ראשי תיבות אריה כרוב נשר, ואנכי זה אדם שהוא ציור ודיוקן יעקב אבינו. וכן כאן כתיב 'גם אני' ראשי תיבות של ג' פינות של המרכבה, גבריאל, מיכאל, אוריאל-נוריאל (זוהר פקודי רנד: שהם אחד), ועל ראשינו – י' שכינת א-ל. וחסר ר' – רפאל. וכן הא' של אצום, עם האותיות כן, ראשי תיבות של ג' פינות כנ"ל, אריה כרוב נשר. חסר אדם. והרי רפאל גמטריא איש. ובספר מעולפת ספירים מביא מהזוהר במדבר קנד. הדגל הד' אדם (-מהד' חיות הנ"ל), רפאל לצד מערב, עמו יש רפואה (-ועיין בתיקוני זוהר תיקון סח, ובספר פליאה, דרכים אחרים בזה), ע"כ, והרי בצד מערב חנו בנימין שבטה של מרדכי ואסתר, וכן חז"ל אמרו שכינה במערה, ותלבש אסתר מלכות מבחינת השכינה. והרי שבשני הסדרים של המרכבה, של החיות של המלאכים, אסתר השמיטה צד מערב, שבאתה היא בעצמה להשלימו.

ובכן אבוא, ובכן, אותיות נבוך. היינו הפוך מנבוך, כמו נגע הפוך מענג, כתר הפוך מכרת (ספר יצירה), ובכן צדיקים יראו וישמחו. אבל, אשר לא כדת, 'אשר' גם כן אותיות 'ראש', אבל בזאת לא תהיה ראש, אלא יצא אשור, וכן, 'וכאשר', היה אמור להיות כתר ראש, אבל בזאת, אבדתי אבדתי, כי אבדה את מרדכי, בחי' מור ראש, ראשה.

וצומו בגמטריא נחמן. גם אני, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח ע"ה.

הראשי תיבות של: כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי, בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים, בגמטריא נון חית מם נון. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים לילה ויום גם, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני בגמטריא רבינו נחמן מברסלב.

הסופי תיבות של: כנוס את כל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של:  תשתו שלשת ימים לילה ויום, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: אל המלך אשר לא כדת, בגמטריא נון נון חית ע"ה. הסופי תיבות של: המלך אשר לא כדת וכאשר, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Tip the waiter who brings you alcohol

 ב"ה

דף יומי

מסכת בבא קמא 

צב:

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למריה וטיבותא לשקייה, פרש"י ז"ל היין של מלך הוא, והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך, ע"כ. אמר ליה דכתיב וסמכת את ידך עליו וכו'.

עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סט ז"ל מה שנוהגים לתן ברכה להאיש המביא המשקה לאורחים או על החתנה וכיוצא [הינו כשנושאין יין או דבש לאורחים או על חתנה, אזי נוהגין לתן מן המשקה להשליח הנושא את המשקה, לעשות ברכה] הוא על פי מה שכתוב בזהר (פקודי רמב) שיש כמה דברים שהם נשאים ונושאים וכו' כגון המרכבה, שהיאנשאת ונושאת, וכן הארון וכו' וזה בחינת ברכה שנותנין כנ"ל כי ברכה ראשי תבות 'כי רוח החיה באופנים' (יחזקאל א) וכו' עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ארגמן

 ב"ה

ארגמן. בגמטריא ברסלב. ועיין במגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא ד"ה וסעדו לבכם) ז"ל מגערתך 'אלקי יעקב' (תהלים עו:ז), שהוא בגימטריא כרוב, 'נרדם ורכב וסוס', נרד"ם הוא סוד מרכבה של נמד"ר שהוא לקביל ארגמן בקדושה נוטריקון נאמן רוח מכסה דבר, ע"כ. והרי נמ"ר ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן.

בליקוטי מוהר"ן תנינא – ב:ה רבינו גילה הענין שצריכים לקשר המרכבה בחי' ארגמן, קודם השינה, ע"ש. והרי א"ש שארגמן לקביל נרד"ם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מגילה דף כד: בדף יומי - כמה הערות בדברי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת מגילה דף כד

כד: תניא אמרו לו לרבי יהודה (שאמר במשנה כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע) הרבה צפו (-התבוננו בדעתם – ע' רש"י חגיגה טו. ד"ה צופה) לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם (-הרי שניתן להבין דבר בלא לראותו, וכמו כן אדם סומא אפשר ללמדו, וידע מעלת האור אף שלא ראה מאורות מימיו, ויוכל לברך עליהם – מתיבתא ע"פ הריטב"א וחידושי ר"מ מאימראן. ומשמע שאע"פ שמסקנת הגמרא שתלוי בהנאה, עכ"ז כולם מודים שהסומא יש לו להבין קצת ענין האור), ור' יהודה, התם באבנתא דליא תליא מילתא והא קא מיכוין וידע, הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה, ורבנן אית ליה הנאה כרבי יוסי וכו' ע"כ.

עיין בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות מג, שרבינו אמר לרבי אהרן ז"ל מברסלב, למה לא תקח את זפרי ותעין בו היטב עד שיעלה על דעתך איזה קשיא וכו' וכו' וכן עשה וז"ל וחזר אחר כך לרבנו ז"ל ואמר לפניו את הקשיא והתרו והוטבו דבריו בעיני רבנו ז"ל, ואמר לו, אני יודע מאחד שחבר פרוש על הזהר ולא ברוח הקדש, ואף על פי כן כון אל האמת, ע"כ.

ואכן בחיי מוהר"ן אות קיג, רבינו דחה את ההשגות של הרב מורנו ר' צבי אריה ז"ל ואמר לו הרבה צפו לדרש במעשה מרכבה וכו', ע"ש, ושם משמעו שטעה, כי מבואר לעיל שם שקודם שהגיע לר' צבי אריה ז"ל היה אצל הרב מנסכיז וז"ל: ורבנו ז"ל אמר שלא כך רואין אותו וכו' ורבנו ז"ל לא רצה להסכים על זה, ואמר להם רבנו לא כך רואין את מט"ט, אני ראיתיו כך וכך, וזה הוא באמת ראית מט"ט, עכ"ל, אכן לפי המבואר בפירוש הפשוט של הגמרא, יש לפרש שרבינו לא התכוון שהיה טועה ממש, רק שהיה ניכר מדבריו שלא באמת ראה, ויתכן עוד שזה לגבי ר' צבי אריה, ואילו בסיפור הקודם גם כן טעה ממש. ויתכן שכולם טעו ממש, ועכ"ז רבינו ציטט להם ברמז דברי הגמרא, אע"פ שהגמרא מדברת רק לענין חסרון ראיה והשגה נכונה, עכ"ז שייך לענין הזה שמתוך שלא ראו ורק השיגו מה שהשיגו, גם כן טעו.

 

כד: אמר ר' יוסי כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' וכי מה איכפת לי' לעיוור בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי וכו' ע"ש בסומא שהי' מהלך בדרך ואבוקה בידו בכדי שיהיו בני אדם רואין אותו ומצילין אותו מן הפחתים ומן הקוצים וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

כד: משנה: כהן שיש בידיו ומין לא ישא את כפיו, ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטים לא ישא את כפיו, (וטעם שניהם:) מפני שהעם מסתכלין בו, ע"כ. במקום אחר הארכתי קצת שזה טבע האדם שעיניו וראותו נמשכים אחר החסרונות בסוד שם ב"ן שיצא מהעינים, ורבינו פעל לתקן את זה בתורה רפ"ב אזמרה להשתדל להפוך, לראות רק את הטוב הנצחי כמו הקבצן העוור.

 

אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, פרש"י ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא (-לשון לעורר את הדין), כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו' ע"כ. ויוצא המילים ברוח קדשו של רש"י יאר יער הוא לשון קללה. וזה רמז על מש"כ במסכת ברכות דף נז. הנכנס לאגם בחלום וכו' ע"ש שהעיר לייקווד רמוז בתמצית במילה אחת: יאר, כי יאר עם א' הוא לייק – אגם, ויער עם ע' הוא וודס, ע"ש באריכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

יעלו שמים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם (ברכי נפשי - תהלים קד)

ב"ה

מצינו צדיקים שעלו לשמים ושנכנסו לפרדס, ומאידך גיסא מצינו צדיקים שירדו למרכבה.

ונראה לעניות דעתי שיתכן שיחוד הגן הוא בחינת העליה לשמים, שמעלה את מחשבתו ורוחו לשמים דרך שערי ירושלים של מעלה. ויחוד היראה הוא בחינת ירידה למרכבה, שמגלה לעצמו מתחתיו מציאות חי העולמים.

והשם יתברך יאיר עיני בצורתו אמן.

ביאור נפלא לתורה לד בלקוטי מוהר"ן בס"ד

ב"ה

זה הרבה זמן שנתקעתי בתורה לד, כי היה קשה לי מאד הרבה דברים פשוטים, ואע"פ שידעתי שדרך רבינו זה לא להתעכב, רק להמשיך, ובפעם הבא או השניה או כמה פעמים אחר כך, הכל יהיה מיושב ומובן ממילא, עם כל זה נתקעתי, והתפללתי כמה וכמה תפילות כי היה ברור לי שחסר לי מה שהוא בסיסי ופשוט, והנה בשבת קודש פתאום נכנס לי הרעיון שאיזה יסוד של הרמח"ל הוא המפתח שהיה חסר לי, ואחר קצת מחשבה ב"ה ראיתי שעל ידו הכל מובן ומסודר ב"ה.

תורה לד

יש הרבה שאלות פשוטות בפשטות ההבנה, כי רבינו מגלה שקודם מתן תורה היה הכל אנכי ורק אחר מתן תורה הממשלה ניתן לישראל בבחי' יוסף הוא השליט, ויוסף גופא היה לפני מתן תורה – ואכן רבינו כותב שהוא קיבל מחכמה ובינה ועם כל זה הרי כבר היה אז בחי' של צדיק מושל שזה לא בחי' אנכי, וכן אברהם אבינו שקיבל ממלכי צדק. ומלכי צדק זה היה חסר הבושה כי הגמ' (שבת קד) אומרת א"ת ב"ש וכו' אם את בוש גר דק, ומלכי צדק הוא ד"ק י"ם כ"ל. והיה נראה שאברהם היה לו את הבושה הזו, ומלכי צדק הקדימו, ולכן השם יתברך קבע הכהונה באופן של צדיק מושל בי, שבאמת מקדימים את הצדק אפילו קודם שם השם. ועוד לא מבואר שהשליטה רבינו כותב הוא בחי' צדיק מושל בי, ואח"כ כותב שהוא ענין ממשלה על עם ישראל, וכמדומני על זה פירשו שהממשלה על עם ישראל הוא דרך התפלה שהוא פועל אצל השם יתברך, וזה אינו מבורר, כי רבינו אומר שהשפע זה על ידי תורתו. ועוד יש דיבור מרבינו במ"א שצדיק גוזר זה לא סתם בכח תפילה, אלא שהצדיק יש לו את הכח. עוד צ"ב למה רבינו קבע שצריכים לקבל מרק ג' נקודות, ולא מנקודת התורה שהוא גם כן נקודה עם ויו כמו שרבינו גילה באות ו. ועוד איך זה מהני להאיר בלב אהבה, הלוא זה גופא הבעיא שהאהבה ירדה שמה, וי"ל. ועוד צ"ב בכלל שרבינו מדבר על שבירת הכלים באצילות והכלי ירדה לבינה דבריאה, והרי אצילות הוא אלהות ואיך זה שייך לנו, ואם באמת זה שייך לנו באיזה בחינה, הרי אנו יכולים להשפיע ישר לבינה שבאצילות. ועוד צ"ב שמבואר שהצדיק מאיר מהחכמה שלו להבינה שלו מיניה וביה, ואין הבינה צריך לקבל דוקא מהיסוד. ועוד כמה דברים שצ"ב.

ולולא דמסתפינא נראה לע"ד על פי יסוד גדל שגילה הרמח"ל בריש יחוד היראה ז"ל: העולמות נבראו בסוד כמה בחינות, דהיינו סדרי מציאותם ועניניהם הם בסוד תפארת ומלכות, אך עניני הארה והשגה שיש לנשמות להשיג לעתיד לבא, תלוי המה בסוד צדיק. והעולמות בבחי' זאת נבראו בסוד תש"ך עולמות, וזה סוד "עולם חסד יבנה", כי י"פ ע"ב הוא תש"ך, ור"ת ח'סד י'בנה – ח"י, כי שרש כל זה הוא ענין ח"י עלמין, בסוד הצדיק, בסודו ההשפעה, בסוד "ונהר יוצא מעדן", וסוד זה תש"ך צירופים דבראשית. זאת היא כוונת הפסוק "בראשית ברא" כו', שכל שאר בחי' העולמות כולם תלויים ונכללים תחת בחי' התש"ך אלה, ע"ש, כל דה"ק.

ולפי זה נראה שמה שרבינו קורא לפני מתן תורה, פירושו סדרי המציאות ועניניהם בסוד תפארת ומלכות, ואחר מתן תורה פירושו סדר ההשגה בסוד צדיק וככל המבואר שם. וקודם מתן תורה שהיה הכל בבחי' אנכי, על כל פנים היה קיום של כל המערכת של הנהגת השם יתברך כולל יסוד, ויוסף זכה להיות מרכבה ליסוד דאצילות, שהיה מקבל מחכמה ובינה, וממילא היה לו את כח היסוד שהוא השליט. אבל אחר מתן תורה, דהיינו דרך ההשגה, אין איש הישראלי צריך לכל זה, להיות זוכה להיות ממש חלק מהמרכבה שמקבל מחכמה ובינה דאצילות להיות צדיק יסוד עולם, אלא כבר ניתן לכל אחד נקודה של יסוד, ודרך הנקודה הזו האיש משיג ושולט על כל המערכת, אפילו בעולם האצילות.

וזה מה שאמרו רז"ל (אות ז – נדרים לב:) בקש הקב"ה להוציא כהנה משם – דהיינו לקבוע את הכהונה רק לפי מציאות סדרי המציאות, וזה בחי' שם, כשמו כן הוא, מציאותו ממש, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם, שעל ידי ששם הקדים את הצדיק, על כרחך קבע שצריכים ללכת עם הכהונה על פי סדר ההשגה שתלוי בצדיק, בחי' אחר מתן תורה.

ועל פי דרכינו מבואר הענין שרבינו לכאורה מערב שני עינינים במה שהיסוד משפיע ללב, אחד עצם ההשפעה, שזה היה חסר להחסד הנפולה שם, ושני על כל פשעים תכסה האהבה, שלפי הטעם הזה משמע שלא מספיק מה שהיסוד משפיע להלב, ועדיין צריכים את האהבה לכסות. והיינו כי בודאי לא מספיק, וכל סדרי המציאות שנפלו ושברו עדיין לא קבלו את התיקון הצריך, רק כיון שעל כל פנים יש דרך מתוקן בנקודה אחת, דרך ההשגה, האהבה השורה שם יכסה על כל הפשעים, והיסוד ישלוט לגמרי, כמבואר שם ביחוד היראה. ועיין שם איך שזה דייקא בסוד א”ת ב”ש, וכל ההשגה תלוי במה שהאדם בוש מהשם יתברך, ועל ידי השם יתברך מקרבו, וזה דרך ההשגה, שהבושה עדיין שם, ואדרבה מהפכו לאהבה והשגה, ודוק.

נ נח נחמ נחמן מאומן