יצר הרע לתשמיש

ב"ה

שבחי הר"ן

יז. גם אמר שהזווג של הצדיק האמת, קשה עליו ענין זה. ולא די שאין לו שום תאוה כלל, כי אם אדרבא יש לו יסורין זה ממש, כמו יסורי התינוק בשעת מילה, ע"ש.

עיין במסכת יומא סט: כשתפסוהו ליצר הרע תלתא יומי בנוקבא דתהומא רבא, לא היה נמצא לחולה ביעתא בת יומא, ועיין בזוהר פרשת תולדות קמ: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה, מפני שיצר הרע אינו נמצא בכחו בעולם, ועל כך אין נמצא פריה ורביה זולתי בתפלה וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קבלה בגמטריא נואף

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תקכו. איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, הינו שאין לו התעוררות הלב לתפלה ועבודה, השיב לו רבנו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי'נאף אשה חסר לב' (משלי ו) וכו' ע"ש.

ועיקר הענין שקבלה בגמטריא נאוף, י"ל על פי המבואר בספר ברית מנוחה ובספר עמק המלך (וכמדומני שגם בעל התניא כתב על זה), שבעולם אצילות ולמעלה כל האורות באהבה רבה ומזדווגים זה עם זה, מה שאי אפשר להתנהג כן בעולמות הפירוד של הנבראים.

אכן עיין במסכת סנהדרין צט: ונואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, ופרש"י ז"ל לומד תורה לפרקים – ואינו לומד תדיר תדיר כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו, ע"כ. הרי לפי זה יש לפרש שגם הסיפור הראשון שמי שאינו ראוי ללמוד קבלה הוה בחי' נואף ח"ו, קשור בטעם הסיפור השני שהוא ענין לימוד מנומר בלי קביעות, שהלומד קבלה ואינו ראוי, הרי אין לו קביעות בשכינה הקדושה, וע"כ לפעמים ימשיך ויקשר למקומות לא טובים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שבת היא יום מנוחתינו כי היא הבת זוג שלנו

 ב"ה

שבת נקראת יום מנוחתנו (-רצה בברכת המזון), יום מנוחה וקדושה לעמך נתת (שמונה עשרה מנחה), ובכל התפילות – רצה נא במנוחתנו. וי"ל כי שבת בת זוגו של ישראל (ב"ר יא:ח), והשידוך וזיווג בחי' מנוחה כמש"כ במגילת רות (א:ט) יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מצרים

ב"ה

מצרים

רבינו מביא בכמה מקומות (לק"מ תורה א, ז, ט) מהבראשית רבה (טז) שכל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים. והרי עיקר הגלות הוא תאות נאוף, בחי' ערות מצרים. ולכן מצרים הוא בגמטריא שד"י אדנ"י – בחי' זווג יסוד ומלכות, עם עוד א', בחי' הע' של ערוה, בחי' הע' של עשתי עשר, שמוריד הי"ב לי"א, בבחי' כל המוסיף גורע, וכל מקום שאתה מוצא קדושה שם אתה מוצא גדר של ערוה.

וד' גלויות הם, ותכליתם גלות אדום של עשו, ועל כן מצרים בגמטריא עשו ד'. שזה גם כן הוראה על זווג יסוד ומלכות, כי עשו בגמטריא שלום בחי' יסוד, וד' היא המלכות. עשו בגמטריא רבינו נ נח.

ובעצם מצרים גופא מורה על זה, כי מצר בחי' יסוד שהוא צר, וים בחי' המלכות כנודע (א"נ י' זה הזרע, ום' זה המלכות).

נ נח נחמ נחמן מאומן 

מכנסים - פרשת אחרי מות

 ב"ה

טז:ד כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם. בגדי קדש הם ורחץ, עם הי"ב אותיות, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן. קדש ילבש, עם התיבות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של: בגדי קדש הם ע"ה בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד, ושל: על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף, בגמטריא נ נח.

הסופי תיבות של: כתנת בד קדש בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: יחרגר ובמצנפת בד יצנף בגדי, בגמטריא רבי נחמן מברסלב. הסופי תיבות של: במים את בשרו ולבשם, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בכל הבגדים כתוב לשון הלבשה – ילבש, יחגר, יצנף, חוץ מהמכנסים שכתוב סתם: יהיו על בשרו. ונלע"ד שיהיו לשון זווג, כמו שמצינו בכל הש"ס, כי תהיה דאית בהו הוייה, והמכנסים מכפרים על גילוי עריות (זבחים פח: - וע"ש במהרש"א שלכן שינה הכתוב בעשיית המכנסים מיתר בגדי כהונה וכתב "ועשה להם" ולא ועשית, להשמיע שיהיה להם צורך בגידור ערוה), וזה מה ששנינו (נדה יג:) מכנסי כהנים למה הן דומין כמין פמלניא של פרשים וכו' ופרש"י כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא לידי הרהור וכו' ע"ש. ועי"ז ששומר קדושת הברית ממילא יש על ידו זווגין בעליונים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרעה ושינוי בת זוג על ידי תפילה - הערות לדף יומי מסכת מועד קטן דף יח על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

יח. אמר אבוטל ספרא וכו' פרעה שהי' בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו (פירש"י אמתו) אמה וזרת (-במקום אחר בש"ס רש"י כתב שלמצריים הגיד אמה) לקיים מה שנאמר ושפל אנשים יקים עלה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

יח. ואמר אביטול ספרא משמיה דרב, פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה (- פירש המיוחס לרש"י: מחלוקת במס' שבת (דף עה.) חד אמר חרשי, להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות, ואידך אמר גידופי, להכי יוצא שאומר לי יאורי ואני עשיתני, ע"כ) שנאמר הנה יוצא המימה וגו', ע"כ. עיין בפרפראות לחכמה הנ"ל.

עיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך ז"ל ושאלה אותו אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצרע. אמר, הן. אמרה לו, אולי יבקש מכשף שיבטל הכשוף ויתרפא. אמר המכשף, אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלי לבטלו עוד וכו' וכו' והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע להמלך שהוא כשוף, ושהשליכו הכשוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים וכו' ע"ש.

ובזה י"ל ענין קריעת ים סוף, סוס ורוכבו רמה בים דייקא, שביטל כל הכשפים שלהם.

יח: ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר והאמר רב יהודה אמר שמואל בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר תזדמן לי לפניתא, א"ל לא תיבעי רחמי הכי, אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה', בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו (-אותו איש המתפלל) לימות מקמה או איהי תמות מקמיה, א"ל לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא הכי, ע"כ.

ובפירוש המיוחס לרש"י מבואר שלעולם לא ישיג אדם אשה שלא מיועד לו, אבל הר"ן מפרש שהאיש כן השיגה ואחר כך התחרט וביקש על המיתה. ורבא אמר לו הלוא אמרתי לך לא להתפלל על זה.

עיין בספר המידות ערך תפילה ח"ב אות י, על ידי תפילה יכול לשנות זווגו הנכרז בשמים, ע"כ. ובפשטות זה לא כפירוש המיוחס לרש"י, אלא כפי הר"ן, ואכן לפי זה, הגם שיכול לשנות, אין להתפלל על זה. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

אכילת הצדיק הכי גבוה

 ב"ה

ספר המדות, ערך אכילה, חלק ב

ב:ז אכילת הצדיקים גדולה יותר מהקרבנות ומזווגן, ע"כ.

ציינו למדרש רבה (בראשית רבה סה:יט) על הפסוק (בראשית כז:כ) כי הקרה אל אלקיך לפני, ז"ל: רבי יוחנן ורשי לקיש, חד מנהון אמר: אם לקרבנך המציא לך הקב"ה, שנאמר (בראשית כב:יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך על אחת כמה וכמה. ואוחרנא אמר, אם לזווגך המציא לך, דכתיב (בראשית כד:יב) הקרב נא לפני היום וכו', למאכליך על אחת כמה וכמה, עכ"ל. ולכאורה אין הכרח מזה, כי הכוונה פשוטה, שאכילה יותר הכרחי לחיי האדם, ואם השם יתברך דואג על צרכיו הפחות נצרכים כל שכן ידאג שיהיה לו אוכל. ואולי משום זה אכילה יותר גדולה, כי הוא ממש מחיה את נפש הצדיק.

ובספר בית לוי ביאר הטעם כי על ידי אכילה מעלה האוכל לבחי' מדבר, שזה ייעוד ותכלית הבריאה. ולכאורה אין זה טעם מספיק, כי גם בזווג מוריד נשמות שהם בבחי' מדבר. ואולי בזווג הוא תיקון פרטי, לאותה אשה ולאותה וולד הילוד, משא"כ באכילה מתקן בכללי את כל הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

למי שקשה למצוא זווגו יאמר פרשת הנשיאים

ב"ה

ספר המדות ערך חתון ו. מי שקשה לו למצא זווגו ירגיל את עצמו לקרות בקרבנות הנשיאים ע"כ.

ונלע"ד לבאר כי הנשיאים לא נדבו להקמת המשכן כי אמרו שהם ישלימו כלמה שחסר, ובני ישראל תרמו בעין יפה יותר ממה שהיה נצרך, ולכן הנשיאים בקשו לישר עוותם והקדימו לנדב עגלות וקרבנות, כמבואר ברש"י. והנה הקמת המשכן היא בחינת זווג כמש"כ בשיר השירים (ספ"ג) ביום חתונתו וביום שמחת לבו, שיום שמחת לבו הוא הקמת בית המקדש. נמצא שמה שהנשיאים אמרו לנדב להקמת המשכן הוא בחי' קישוי למצוא זווגו, והתיקון לזה היה בהקרבת קרבניהם. ולכן מי שקשה לו למצוא זווגו טוב לו להרגיל לקרוב בקרבנות הנשיאים.

וע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה ט' שהזיווג תלוי בי"ב שערי תפלה של השבטים, ולפ"ז שפיר יש לומר פרשת הנשיאים לזכות לזווגו.

ויש לפרש בדרך אחר לגמרי, שהרי מצינו במדרש (ילקוט שמעוני – במדבר פרק טז רמז תש"נ, ובפסיקתא רבתי – פיסקא ז ד"ה ויהי המקריב) שהנשיאים של השבטים כנחשון בן עמינדב, אליצור בן שדיאור וחבריו, היו לצידו של קרח במחלוקתו שעל משה ע"ש, וידוע גם מהמדרש (במדבר רבה יח:כ) שדרשו על הפסוק (משלי יד) "חכמת נשים בנתה בית", זו אשתו של און, "ואולת בידיה תהרסנה" זו אשתו של קרח, וכבר האריכו הספרים הקדשים בזה איך שכל כך תלוי בידי האשה להטות את בעלה לטוב או לרע. ולכן מי שקשה לו למצוא זווגו, ישים על לבו שאפילו הנשיאים לא זכו לנשות חיל שיצילו אותם מעצת קרח, ולכן אולי טוב לחכות להנכונה אשה יראת ה'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לחשוב בתורה בשעת הזווג

ב"ה

ספר לקוטי מוהר"ן תורה יד

אות ד שצריך כל אדם וכו' לברך ולהאיר בלמוד תורתו בשרש הנשמות הינו במחשבה תחלה עכ"ל.

וי"ל בזה מה שחוגגים שמחת תורה ביחד עם שמיני עצרת, כי ידוע מהאריז"ל שבשמיני עצרת יורד הטפה הראשונה של הזווג. וכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קו שראוי להרהר בדברי תורה בשעת הזווג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ביאורים בלקוטי מוהר"ן תורה י'

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה י'

סוף אות ח: מבואר שפורים הוא בחינת ספירת העומר, הכנה לשבועות, ובמקום אחר רבינו גילה שפורים הוא הכנה לפסח.

אות ט: ואנחה ברישא דרומחא, בחינת רוח מ', ולפי זה אתי שפיר לשון אנחה, כמבואר בתורה ח', שעל ידי אנחה ממשיכים הרוח.

וכן מש"כ באות י' שפורים זה בחי' אסתר ברוח הקודש כמו שכתוב כשעירים עלי דשא שהוא לשון רוח, עיין שם בתורה ח' ועיין בזוהר הקודש פרשת תרומה רלא.

אות ט: כשמתקרב את עצמו לצדיקים וכו' ועל ידי זה נשבר הגאוה והעבודה זרה ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא יתברך שמו עכ"ל.

צריך עיון שלכאורה לא זה מה שפירש בתחלה שהצדיק יש לו תפלה בשלמות בחינת בית שעל ידי זה יש גם לעכו"ם - סטרא דמותא- השגה ואתיקר שמא עלאה. כי עכשיו מפרש שהצדיק מבטל בחי' העבודה זרה והסטרא דמותא בזה שמתקרב אליו, וזה על ידי כח רוח התורה ולא על ידי העלאת התפלה מהר ושדה לבחינת בית.

והנראה בזה בעזה"י שיש כח של בחינת בית להאיר אפילו לעכו"ם רק שהגאוה מעכבת, כי הגאוה פוגמת בבחינת בית באמרה שאין צורך, ועיקר המעלה של בחינת הבית הוא הצורך, כמו שכתוב למעלה, "ושדה הוא יותר משג ונצרך להעולם". ולכן על ידי הגאוה בטל המעלה והכח של בחינת בית. והתיקון לזה הוא על ידי הרוח של הצדיק, ששוברת הגאוה, ומסרת את הפגם, וממילא בחינת בית והצורך שלה חוזרת לתקפה, ושוב מאירה אפילו לעכו"ם. (ולשון התורה הנ"ל קיצר "ועל ידי זה נשבר הגאוה והע"ז [וממילא חוזרת תוקף בחינת בית] ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא י"ש [על ידי בחינת בית]).

וזה נבוא בעזרת הש"י ליישב עוד כמה פליאות בתורה לפנינו.

רבינו גילה שעל ידי הידים והרגלים יש התגלות של רוח התורה דבנגלה ובנסתר לשבור את הגאוה, וזה נפעל על ידי רקודים והמחאת כף, אכן אחר כך באות י' בפירוש דברי חז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - השוו אשה לאיש וכו' כתב שצריך להשוות, הינו ליחד קדשא בריך הוא ושכינתה, שהוא בחינת אשה ואיש, בחינת מרדכי ואסתר עכ"ל, דהינו לא רק שצריכים להפעיל הידים והרגלים כל אחד בפעולותו הראויה לו, אלא שצריכים ליחד הידים עם הרגלים.

ועוד פליאה שמבואר בהתורה שבחינת רגלין היא למעלה ויותר חשובה ועיקרי מבחינת הידין, וכותב שיש על זה תשובה וכמו שמצינו שהתנאים בחי' רגלין והאמוראים בחי' ידין. אכן לפי זה איך יכול לפרש שצריכים ליחדם ולזווגם בבחינת אשה ואיש ובבחינת מרדכי ואסתר, הלוא בזווג אשה ואיש ומרדכי ואסתר העיקר הוא האיש!

ולפי מה שפירשנו למעלה ניחא, דלענין ביטול הבעלי גאוה העיקר הוא הרוח הקודש בחי' שעירים של אסתר כי הם יסודם של הסערה של הגאוה. וכל זה להשלים הפגם של הגאוה בבחינת הצורך של הבית. אבל לענין להראות להעכו"ם אלוהותו יתברך, העיקר הוא נגלה כמו שכתוב במקום אחר שהכל צריכים למרי חטיא, והכל צריכים תורה שבכתב אפילו העכו"ם.

ולכן לענין ביטול הגאוה, הידין והרגלין שניהם טובים בבחינת רוח התורה דנשיב בהם (והרגלים יותר עיקרי, אבל שניהם טובים), אכן לפעולת הבית להראות להעכו"ם בכח הצורך שיש לו, צריכים עוד לזיווג הידין עם הרגלין, בבחינת אשה ואיש. ובזה הידין שהם בחי' איש יהיו יותר עיקרים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ביאורים בתורה ט של לקוטי מוהר"ן

ב"ה

תורה ט

ב. ולפי הזווג שגורם בתפלתו כן זוכה לזווגו, והתפלה הם שתים עשרה נסחאות, לפיכך הזווג כקריעת ים סוף.

והנה לכאורה הזווג שגורם לא משנה מאיזה נוסח התפלל, כי הנוסח זה רק השער, והזווג נגרם מעבר לשער, ולא משנה מאיזה שער ניכנס לגרום אותו. ולפי זה עיקר הקישוי למצוא הזווג הוא בענין למצוא הנוסח והשער השייך לו, ולא בעצם התפלה שהוא צריך להתפלל - וכמו לשים כל כחו כנזכר כבר באיש התורה, זה שייך לעצם התפלה ולא למציאת הנוסח השייך לו.

ואילו לענין - וכפי שמפרנס לאביו שבשמים בתפלתו כן נותנים לו פרנסתו - לכאורה זה קאי על כח תוצאת התפלה ולא במציאת הנוסח הנכונה. ולפי צריך ביאור למה אם כן - מזונות נתחלק לשנים עשר שבילים לפי שתים עשרה תפלות שבטי י"ה. וי"ל שהשפע נשפע רק דרך השביל והנוסח שגרמה.

שלא תתרחק תפלתו ממטה שלו. לכאורה הלשון מוזר, כי הול"ל שיכניס התפלה דרך המטה שלו, ואו התפלה תיכנס או שלא תיכנס, ומה ענין שלא תתרחק?

מטה לשון זווג. לפי זה למדים שאין השערים - הנוסחאות - סתם דרך ושביל שמובילים לפנים ששם נעשה הזיווג. אלא שכל שער הוא זווג פרטי. וממילא מיושב שני הדיוקים הנ"ל. שהפרנסה כפי השער והנוסח דיקא. ואין הענין דוקא להכניס התפילה בשער, אלא השער הוא גופא הזווג, והענין לזכות להיות כמה שיותר סמוך ולא להתרחק.

ג. ודע שיש פתחים הרבה בחשך לצאת משם ... הבא לטמא פותחין לו - יש לו פתחים הרבה. נמצא שיש פתחים הרבה בחשך גם לצאת וכו'.

דבר זה מובן ומדויק רק כפי מה שרבינו הסביר למוהרנ"ת בתורה קיב. כי לכאורה קשה דברי רבינו כי חז"ל דקדקו בדבריהם שרק הבא לטמא פותחים לו, ואילו הבא לטהר מסייעין לו, ואין מוכח כלל שיהיו כל הפתחים לצאת מהחשך. אלא שכבר מדויק פה שרבינו הסביר, שהפתחים הם בנפילת חברו. ואתי שפיר שכבר התורה מוכח מתוכו התירוץ שרבינו הסביר רק מחמת קושיא אחרת.

ג. על ידי אמת הקב"ה חומד מלמעלה לשכן עם האדם וכו' התבה היוצאת באמת היא תשים לך פתח בחשך.

צריך ביאור, אם האמת כבר מראה להאדם הדרך לצאת מן החשך, והקב"ה חומד לשכן אצלו, למה אינו כבר מראה להאדם המטה שער ונוסח תפילתו.

ואולי זה גם כן כמו שפרשתי כבר שיתכן שהאמת של חלון זה לעלות דרך הנפילה של חבירו ואילו האמת של אבן טוב זה לעלות למעלה מרגל הה' שלו, עיין שם, ואם כן י"ל כמו כן כאן, שהאמת של חלון שהוא דרך חבירו אינו מספיק רק להוציא אותו מהקליפה אבל אינו מכוון אותו כפי שורש נשמתו, בשבט שלו, מה שאין כן האמת של האבן טוב הוא דיקא מה שרבינו גילה באות ד שצריכים להתקשר תפלתו לצדיק הדור.

נ נח נחמ נחמן מאומן