הסתכלות עושה כלי - במסעות בני ישראל - ליקוטי מוהר"ן תורה עו

 ב"ה

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

היצר הרע החדש שמתגבר נגד הנסיעה להצדיק

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה עב

כי יש כמה בחינות ביצה"ר, כי יש בני אדם נמוכים מגושמים, שהיצה"ר שלהם הוא ג"כ יצה"ר נמוך ומגושם וכו' עיין שם.

צריך ביאור מה רבינו בא להסביר עכשיו. למעלה כתב שכל פעם שהורגים היצר הרע ועולים למדרגה יותר גדולה מקבלים יצר הרע יותר גדול, ולכאורה היצר הרע החדש הגדולה על פי רוב יהיה מאותה בחינה של היצר הרע הקודם, רק במקרים רחוקים יש צדיקים שעולים במעלה כל כך שיקבלו יצר הרע מבחינה גבוה. אז יתכן שרבינו בא לרבות שענין שזה של הריגת היצר הרע בהחלטה לנסוע להצדיק קיים בכל מעלות ובחינות של היצר הרע, אפילו באלו שהיצר הרע שלהם בחי' מלאך.

ויתכן לפרש בדרך אחר, כי לעיל ביאר שהיצר הרע הזה שמתגבר הוא ביטול הרצון והתשוקה, ורוב העולם, אף על פי שבודאי סובלים מחסרון רצון ותשוקה, אבל התגברות היצר הרע אצלם הוא ממש רתיחת הדמים לחטוא ממש. וכל זה רבינו מפרש, שאכן כן הוא אצל רוב העולם, אבל קיים בחינות של יצר הרע שכל תוקפה הוא בענין דק, כתר עליון אוכמא איהי לגבי עילת העילת, ואיש אפילו מגושם שרוצה לנסוע להצדיק, ובזה הורג יצרו ומקבל יצר הרע חדש, אותו יצר הרע חדש תהיה בבחי' היצר הרע של הצדיק, שאינו אלא דק, שאובד את הרצון וצריך לבחור להיות טוב, אמרו צדיק כי טוב.

וזה חידוש גדול, שלפי זה כאשר האדם לא מתגבר נגד היצר הרע החדש בנסיעתו להצדיק, ואובד תשוקתו, לאו דוקא שמיד יפול ממש לרע – לתאוות וכו'. אכן לפי הפשט הפשוט, שעלה סתם במדרגה ומקבל יצר הרע קצת יותר גבוה מהרגיל שלו, יש לפרש שכיון שעכשיו הנסיון שלו הוא בענין גבוה של הליכה להצדיק, זה כל הנסיון, אם תהיה בתשוקה או שיאבד תשוקתו עד שאפילו אולי לא ילך או יחזור מיד, ואם כל זה אינו עומד בנסיון מידית של תוקף התאוות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה ע תורה עב - הערות

 ב"ה

 

תורה ע

ע' מש"כ במסכת נדה דף נט:

 

אות ב. וזה שאנו רואין כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך, ע"כ.

עיין לקמן תורה עב שמבואר לכאורה להיפוך, שאחר שמתחיל לנסוע יצרו מתגבר עליו לאבד חשקו, עמש"כ שם.

 

ג. וזה בחי' משכן וכו' להמשיך אלקות למקום וכו' עיין שם. בתחילת התורה רבינו כתב שהמשכה לכל הדברים שבעולם, וכן לכל ההשפעות, ומכאן ואילך רבינו מבאר שעיקר ההמשכה הוא לאלקות, ועיין מש"כ באות ה.

 

ה. כי כשהצדיק צריך לקרות את ראשי העם, הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם הכבוד כנ"ל, ועל ידי זה קורא אותם וכו' עיין שם.

בהתחלת התורה רבינו כתב שהצדיק מושך כל מה שבעולם אליו, וראוי לכולם לבוא אליו לולא כח המכריח. ואולי קריאה הוא עוד יותר מסתם המשכה. ונראה עוד כמו שהערנו באות ג', שכבר מאות ב' רבינו מבאר שכח המושך הוא להמשכת אלקות. ולכן נראה שמאיזה טעם לפעמים [-כי מבואר בסוף אות ב' שאנשים באים לצדיק, ורצים אליו, על ידי כח ההמשכה] הצדיק לא מפעיל או לא סומך על הפעלת ההמשכה שכל העולם, רק המשכת אלקות, ולכן צריך לקרוא את ראשי העם על ידי הקמת המשכן.

ועיין לקמן בתורה עב, שיתכן שעל עיקר כח המושך של הצדיק, שהאדם נמשך להצדיק, יתכן שעל זה יתגבר יצרו עליו ויהיה להאדם נסיון להמשיך לרצות ולנסוע. ולפי זה י"ל שלכן הצדיק קורא אותם בדרך הקמת המשכן לקבל גדולה.

 

תורה עב

א. לפעמים בא לאדם הרהור תשובה, ונעשה באותו שעה איש כשר וכו' רוצה לנסע להצדיק, ואחר כך כשנוסע, מתגבר עליו היצר הרע ונופל מתשוקתו שהיה לו תחלה. ואחר כך כשבא להצדיק, מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד חשקו וכו' עיין שם.

כבר העיר בפירוש עוטה אור שהרי לעיל ע:ב כתב ז"ל וזה שאנו רואין כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך, ע"כ. והיה לו להקשות אפילו ממה שכתוב כאן שרוצה לנסע לצדיק באשר שנתעורר לבו לתשובה, ואילו לפי המבואר בתורה ע', אפילו בלי התעוררות לתשובה, כיון שעל כל פנים אין בו כח מכריח נגד הצדיק, כבר ימשיך אחר הצדיק. ואכן באמת זה מה שנראה ממש"כ בהמשך ז"ל כי בתחלה כשבא לו ההרהור תשובה מחמת הטוב שהתעורר בתוכו, אזי על ידי מעשיו באותו שעה המית יצרו, ונתבטל יצרו הרע שהיה לו, כי המיתו בזה ההרהור תשובה והעבדא של אותו השעה, ואחר כך כשרוצה לנסע מתגבר עליו יצר הרע אחר וכו', עכ"ל הרי מבואר דילוג כאן, שאחר שעשה תשובה ונתבטל יצרו הרע, עוד לא קיבל התנגדות מהיצר הרע השני עד שכבר רצה לנסע – וכאילו לא היה שום מונע והתנגדות מהיצר הרע על עצם הרצון לנסוע, רק לאחר שכבר רצה לנסע אז מתגבר עליו. וקשה הרי כאשר בא לצדיק, המית את יצרו עוד הפעם, והוא אובד כל חשקו – אין לו שום רצון, ואילו כאן כאשר המית יצרו בהרהורי תשובה – כן יש לו רצון לנסוע.

והנה בתחלה רבינו כותב שאחר התשובה רצה לעשות עבדא, ומשמע קצת שהתשובה אינה עבדא, אלא ז"ל ואחר כך רוצה לעשות עבדא באשר נתעורר לבו לתושבה בכן רוצה לנסע, ע"כ. ואילו אחר כך כותב בפירוש שהתשובה נחשבת עבדא ז"ל כי המיתו בזה ההרהור תשובה והעבדא של אותו השעה ואחר כך וכו', ע"כ. והיה נראה בזה שעצם הרצון לנסוע להצדיק עוד נמשך לו מהתשובה, ואולי הוא פרי מיתת היצר הרע, ורק כאשר לרצות לנסוע ממש, אז יתגבר היצר הרע החדש. וכיון שהוא נוסע, כל זמן הנסיעה אינו עושה פעולה ועבדא חדשה, ועם כל זה מתקרב להצדיק ומתגבר הרצון כמו שמבואר בתורה ע', עד שמגיע ממש להצדיק, הרי זה פעולה ועבדא חדשה, והרי זה ממית יצרו ומתגבר יצרו החדש, ואובד חשקו.

ועל עיקר הקושיא הנ"ל אם החשק מתגבר או נאבד, הרי זה קשה רק אם נאמר שכל פעם ופעם שנוסעים לצדיק מתגברים המניעות והיצר הרע, דאילו לשון תורה עב מדבר על נסיעה מיוחדת של החוזר בתשובה, וניתן לומר שכן כל נסיעה מיוחדת, אבל יתכן שתורה ע' מדבר על אדם הרגיל להמשך ולנסוע לצדיק שאין לו התגברות היצר הרע בנסיעה.

ועוד י"ל שהעבדא שהבעל תשובה רוצה לעשות, אינו רק לנסוע להצדיק, אלא גם לעשות על פי הצדיק, וכן מדוייק במש"כ ז"ל ואחר כך כשבא להצדיק מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד כל חשקו, ע"כ, הרי שהחשק שלו היה עוד לעשות על פי הצדיק. ואם כן יש לאמר שלעולם יתחזק ברצונו והמשכתו להצדיק, והנידון על איבוד חשקו מדובר רק על העובדא שרוצה לעשות על פי הצדיק. ולפי זה צריכים לדחוק מה שכתוב "ואחר כך כשרוצה לנסע מתגבר עליו יצר הרע חדש" היינו על ענין העבדא.

ובפירוש הנ"ל יישב ששניהם נכונים כאחד. שמצד אחד מתגבר הכח המושך והתשוקה, ומצד היצר הרע מתגבר כח המכריח ע"ש. אבל אם רק על ידי נצחון היצר הרע יזכה להמשיך בנסיעה, עכשיו שתהיה לו יותר חשק אינו אלא בשביל שנצח יצרו ועלה למעלה, ואיך קבע רבינו בתורה ע' שזה בשביל שהתקרב יותר. ויש לדחות, שזה גופא שמנצח את יצרו היה בסיוע של התחזקות החשק מחמת קרבתו.

ועיין מש"כ לעיל ע:ה בענין שמלבד כח המושך הרגיל יש להצדיק כח המושך דרך הקמת המשכן.

עוד יש לדייק מהלשון כאן 'ונופל מתשוקתו שהיה לו תחלה' משמע שמדובר על התשוקה הראשונה בלבד, ולמה אין לו כבר יותר תשוקה. ועוד כתב רבינו ז"ל כי צריך התגברות חדש ביותר נגד זה היצר הרע החדש שבא לו כנ"ל, עד כאן. והלוא כיון שהתחילה לנסוע כבר כח המושך יותר חזקה. ועוד מבואר במקום אחר שכל מה שיותר חשוב יש עליו יותר מניעות כדי לבנות החשק הנדרש. הרי מצד אחד יש כח המושך של הצדיק, ומצד שני יש התגברות היצר הרע והתגברות המניעות.

 

ואחר כך כשבא להצדיק, מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד חשקו וכו', ע"כ. ר' שמואל הורוביץ כותב איך שכאשר בא לציון של צדיק גדול כמו רשב"י תיכף רוצים כבר ללכת.

 

וזה שנאמר בדוד לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת הינו שלא המתיק הגבורות על כן לא זכה לבנות הבית. ואף שמלחמת ה' נלחם עם כל זה למעלה למעלה בתכלית המעלה במקום שצריך להכלל הינו באין סוף שם כלו טוב וצריך להיות רק טוב בלי שום דינים כלל, עד כאן לשונו.

בזה יש להבין מה שאומרים בשם רבינו שמשיח יכבוש את העולם בלי יריית כדור אחד (שיח שרפי קודש ב:סז, והגם שאין לסמוך על הספר הנ"ל כל עיקר, הרי בלקוטי הלכות, אורח חיים ג, יום ה:ט כתוב שמשיח יכבש העולם בלי מלחמה כלל, וכן מובא באוצר היראה), כי אפילו מלחמת השם לאבד את הרשעים יש בזה איזה בחינת דינים בשרש עליון המעכבים את בנין בית המקדש.

 

יש שהקשה על דברים הנ''ל של הנביא ושל רבינו הקדוש ממה שאיתא במדרש:

אם דוד המלך יבנה את המקדש- המקדש לא יחרב לעולם, ואז ה' יצטרך להיפרע מישראל עצמם.

אמר לו דוד: "ולמה איני בונה אותו?"

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שאם אתה בונה אותו, הוי קיים ואינו חרב."

אמר לו: "והרי יפה!"

אמר לו הקב"ה: "גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין" שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב' ד') אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, הואיל וחשבת לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו- לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד":

ויש לומר שאכן מה שדוד היה בונה לא היה נחרב, ואכן לא נתנו לו מן השמים לבנות, כי לא זכה להמתיק את הגבורות ולייסד תיקון נצחי כזה לבנות בית המקדש לנצח, כמבואר במדרש. נ נח

 

ועוד צריך ביאור, מה באמת היה לו לדוד המלך לעשות אם לא להרוג את הרשעים במלחמת מצוה?! ויש לומר אילו היה זוכה היה נתקיים אצלו הנאמר במשיח צדקנו (ישעיה יא:ד) והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, וצריכים לומר שיש הפרש גדול בין עוצם הדינים שיש בהריגה בידים להריגה בשפתים, ואף על פי שרבינו אמר (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה) על הרבנים שמזיקים במאמר פיהם שהם מזיקים ממש, יש לחלק, ואכמ"ל. ועוד יתכן ענין של נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות (ברכות נח ושם נאמר) עיין ענינו מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה צח.

 

 

וכבר מונח כלל בידינו, שמי שהוא חכם אמת קצת, אינו נחשב אצלו זאת התאוה לשום נסיון, ע"ש.

עיין בספר פרי הארץ, פרשת שופטים שכז"ל באם העדר האהבה זו הרי הוא (הצדיק) ככל האדם בעניני הגשמיים: פעם במדות פעם בחוץ פעם ברחוב – "כחץ יעוף יומם" מחשבות כאלו לאלפים לכל צדיק וצדיק, והנה בהיותו במדה זו – הוא הוא כאותו אדם, ובמדה זו – הרי כאותו בעל תאוה, עכ"ל. ומשמע מדבריו שלא השיג דרגה זו שרבינו כותב "חכם אמת קצת", שמשמע שרק מצד החכמה לא יהיה לו שום נסיון מהתאוה כשאר בני אדם.

 

שהיצר הרע של רב העולם, שהוא עכירת הדמים הוא שטות ושגעון וסכלות גדול וכו' וכו' שידוע לכל מי שנלכד בזה ויש לו אלו המחשבות, רחמנא לצלן שהוא שטות ושגעון גדול והא רק מעכירת הדמים, מעכירת ובלבול המח, כי זה ידוע לכל שעבודה זה אין בה ממש, ואף על פי כן קשה לו מאד לסלק מחשבתו מהם וכו' וכו' בפרט כשרואה בעיניו כגון בעת שנזדמן לפניו אשה וכו' וכו' ובאמת מי שיש לו דעה, הוא אצלו שטות גדול וכו' וכו' שרבי שמעון בר יוחאי כד חזא נשין שפירין, אמר אל תפנו אלא האלילים (זהר קדושים פד, ואילו במסכת שבת קמט. דרשו מזה לא להסתכל בדיוקני ע"ז, אל תפנו א-ל מדעתכם, ופירשו אלילים מלשון חללים, חלל לבבכם), כי הם בחינת אלילים, וכמו שהרהורי עבודה זרה הם שטות נגלה לכל העולם כן אלו ההרהורי זנות כוו' וכו' ע"ש.

וכעין זה במסכת נדרים נא. שדרש בר קפרא לפני רבי, מאי זימה, זו מה היא, ורבו המפרשים בזה על דרך שאין ידוע מי האב של הוולד, ואכן המהר"ל בחידושי אגדות, וביתר ביאור בנתיבות עולם (נתיב התשובה פח) ביאר שהכוונה שאין בעריות ממש, ואין זה כי אם עצת יצר הרע (-כתרגומו – עצת חטאין).

עיין בזה מש"כ בתורה ס' על הבל היופי.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

Rabbainu Enucleates The Eyes and Teeth of satan by means of heavy expenditures of his pilgrims

 HH

בְּאֶחָד מֵהַשָּׁנִים שֶׁשָּׁהָה רַבֵּנוּ בִּבְרַסְלֶב חָל לִהְיוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּיוֹם ב', וְאַנַ"שׁ שֶׁמֵּעִיר טְשֶׁערִין הִזְדָּרְזוּ לִנְסוֹעַ וּבָאוּ כְּבָר לְשַׁבָּת לִבְרַסְלֶב, בִּכְדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֶת הַסְלִיחוֹת שֶׁל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָׁנָה עִם רַבֵּנוּ, אוּלָם רַבִּי אַבָּא שׁוֹחֵט לֹא נָסַע עִמָּהֶם מִסִּבּוֹת שׁוֹנוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגִּיעַ לְשַׁבָּת לִבְרֶסְלֶב וְשָׁבַת שַׁבָּת בְּאוּמַאן שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִבְּרֶסְלֶב כְּמֵאָה קִילוֹמֶטֶר, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ הִתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְעַז וְלֹא יָדַע אֵיךְ יַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לִבְרַסְלֶב עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוּלָם הוּא הִזְדָּרֵז וְהָלַךְ לְכַמָּה בַּעֲלֵי עֲגָלוֹת וּבִקְּשָׁם שֶׁיַּסִּיעוּהוּ לִבְרַסְלֶב, וְלֹא רָצָה שׁוּם בַּעַל עֲגָלָה לְקַחְתּוֹ, וְהִפְצִיר בָּהֶם מְאֹד עַד שֶׁנַּעֲנָה לוֹ אֶחָד מִבַּעֲלֵי הָעֲגָלָה וְאָמַר לוֹ: אִם תִּתֵּן לִי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה רוּבְּל אֲסִיעֲךָ, וְהִבְטִיחַ לוֹ רַבִּי אַבָּא, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה זֶה סְכוּם גָּדוֹל וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עָנִי מָרוּד. שֶׁמֵּרוֹב עֲנִיּוּת לֹא הָיָה לוֹ אֲפִלּוּ לְהַחְלִיף בְּגָדָיו לִכְבוֹד שַׁבָּת קֹדֶשׁ, וְתֵיכֶף אַחַר כַּךְ הִתְחָרֵט הַבַּעַל עֲגָלָה וְלֹא רָצָה לִנְסוֹעַ, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ אֶת הַסְכוּם הַנַּ"ל, עַד שֶׁפָּנוּ אֵלָיו חֲבֵרָיו הַבַּעֲלֵי עֲגָלוֹת וְאָמְרוּ לוֹ, אֲנַחְנוּ לֹא הִסְכַּמְנוּ כְּלַל לְקַחְתּוֹ, אוּלָם אַתָּה שֶׁהִבְטַחְתָּ לוֹ מְחוּיָב אַתָּה לְקַחְתּוֹ, וּבְרוֹב שִׁדּוּלָם הִסְכִּים לִדְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים, וְנָסְעוּ מֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה, וּבַבֹּקֶר הִסְפִּיקוּ לְהַגִּיעַ רַק עַד טֶעפְּלִיק, שֶׁהוּא כִּשְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה קִילוֹמֶטֶר מֵאוּמַאן, כִּי הַנְסִיעָה הָיְתָה קָשָׁה מְאֹד מֵרוֹב הַבּוֹץ וְהַגֶּשֶׁם וְכוּ' וְהַבַּעַל עֲגָלָה כְּהֶרְגֵּלוֹ נָתַן שָׁם אוֹכֵל וּמִסְפּוֹא לַסּוּסִים הָעַיֵּפִים, וְאַחַר אָכְלָם וְשָׁתָם הִמְשִׁיכוּ בִּנְסִיעָתָם, וּבַצָּהֳרַיִם הִצְלִיחוּ לְהַגִיעַ בְּקשִׁי רַב רַק עַד הָעֲיָרָה הַיְיסִין, הָרְחוֹקָה מִבְּרֶסְלֶב כִּשְׁלשִׁים קִילוֹמֶטֶר, וּבַעַל הָעֲגָלָה הִתְעַיֵּף כְּבָר מְאֹד מִנְסִיעָתוֹ וְלֹא רָצָה בְּשׁוּם אוֹפֶן לְהַמְשִׁיךְ אַךְ רַבִּי אַבָּא לֹא אָמַר נוֹאָשׁ. וּכְשֶׁיָּצְאוּ לַדֶּרֶךְ מֵהֵייסִין אַחַר שֶׁהֶאֱכִיל הַבַּעַל עֲגָלָה אֶת הַסּוּסִים, שָׁאַג הַבַּעַל עֲגָלָה לַסּוּסִים בַּהֲלָצָה "יְלָדִים לְרַבֵּנוּ" "קִינְדֶערְלַאךְ צוּם רֶעבִּין" וְהִתְחִלּוּ הַסּוּסִים לִדְהוֹר שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע וְהִגִּיעוּ לִבְרַסְלֶב בְּעֵת שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁל עֶרֶב-רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה לוֹ אֲפִלּוּ פְּנַאי לִפְרוֹס בִּשְׁלוֹם רַבֵּנוּ.

וְהִנֵּה רַבִּי אַבָּא בִּתְמוּרַת הַשְּׁלשׁ עָשָׂר רוּבְּל שֶׁהִבְטִיחַ לְבַעַל הָעֲגָלָה, מָכַר אֶת גְּבִיעַ הַכֶּסֶף אוֹתוֹ רָצָה לָתֵת בְּמַתָּנָה לְרַבֵּנוּ. אַחַר כַּךְ בַּלַּיְלָה בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב רַבֵּנוּ בַּשֻּׁלְחָן עִם אַנַ"שׁ כְּמִנְהָגוֹ, כִּי הָיוּ מִתְאַסְפִים לְשֻׁלְחָן רַבֵּנוּ, אַף-עַל-פִּי שֶׁנָּהַג רַבֵּנוּ לִבְלִי לְדַבֵּר כְּלַל בְּלֵיל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שׁוּם דִּבּוּר, פָּנָה אֶל רַבִּי אַבָּא וְאָמַר לוֹ: "אַבָּא סַפֵּר לִי אֶת הַנְּסִיעָה שֶׁלְּךָ" וְהִתְיָרֵא רַבִּי אַבָּא לְסַפֵּר, כִּי יָדַע שֶׁמָּכַר אֶת הַגָּבִיעַ שֶׁהֵבִיאוֹ עִמּוֹ כְּמַתָּנָה לְרַבֵּנוּ בִּתְמוּרַת נְסִיעָתוֹ, אוּלָם רַבֵּנוּ פָּנָה אֵלָיו שׁוּב, וְאָמַר לוֹ: "אַבָּא אַל תְּפַחֵד וְסַפֵּר לִי אֶת נְסִיעָתְךָ" - וְסִפֵּר לוֹ רַבִּי אַבָּא אֶת כָּל סֵדֶר נְסִיעָתוֹ, וְסִפֵּר גַּם זֹאת שֶׁהָיָה מֻכְרָח לִמְכֹּר אֶת הַגָּבִיעַ תְּמוּרַת נְסִיעָתוֹ, בְּגָמְרוֹ אָמַר רַבֵּנוּ: "לְהַבַּעַל דָּבָר עֲבוּר הַגָּבִיעַ אוֹצִיא לוֹ עוֹד אֶת הַשִּׁינַיִם וְהָעֵינַיִם", "אַתָּה אַבָּא, בָּעוֹלָם-הַזֶּה כְּבָר לֹא כְּדַאי, וְאַתָּה שְׁמוּאֵל קַח לְךָ מְעַט מֵהַמָּרָק", "דֶּעם בַּעַל דָּבָר אִיבֶּער דֶעם בֶּעכֶער וֶועל אִיךְ אִים נָאךְ אַרוֹיס נֶעמֶען דִּי צֵיין מִיט דִּי אוֹיְגְן", "דּוּ אַבָּא אוֹיף דֶעם עוֹלָם אִיז שׁוֹין נִישְׁט כְּדַאי, אוּן דּוּ שְׁמוּאֵל נַא דִּיר אַבִּיסֶעל יוֹךְ", כִּי בִּנְסִיעָתוֹ נָסַע עִמּוֹ בְּנוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל, וְתֵיכֶף לְאַחַר סֻכּוֹת נִפְטַר רַבִּי אַבָּא, וּבְנוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל הִתְעַשֵּׁר מְאֹד, וּמִמֶּנּוּ יָרַשׁ רַבִּי אַבָּא'לֶה הַמְּפוּרְסָם אֶת כָּל עֲשִׁירוּתוֹ. 

שיח שרפי קודש ב - קצח

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמואל הנביא - העשירות הזקנה והבנים

 ב"ה

ספר שמואל

א:ז:יז ותשבתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'.

שם ביתו ע"ה, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. ביתו ושם שפט, עם הג' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב.

הראשי תיבות של: כי שם ביתו ושם שפט את ע"ה בגמטריא נון נון חית. הראשי תיבות של: ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה' ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב.

במסכת נדרים (לח) אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו, מנלן ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה וכו' שמואל דכתיב... ותשבתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבא כל מקום שהלך ביתו עמו, ע"כ. והרי מבואר לכאורה שעשירים אפילו בנסיעות שלהם מתנהגים בעשירות, ודלא כפי מה שמספרים בשם הח"ח, כאשר ששאלו למה אין לו ריהוטים בביתו, ואמר שהוא רק בעולם הזה כנוסע, כי אפילו נוסע בעולם הזה יכול להיות נוסע כעשיר, וכמו שכמה צדיקים התנהגו כך (אכן ראיתי מובא מספר ח"ח על התורה פרשת וירא, שמפרש, תשבתו היתה הרמתה, לחשב בדברים העומדים ברומו של עולם, כי העולם הזה אינו אלא דירת עראי – כי שם ביתו, הבית הקבוע של האדם הוא בעולם הנצחי וכו' ע"ש, אכן הגמרא דרש כפשוטו כנ"ל).

על כל פנים מבואר מהגמרא הנ"ל שמפסוק זה רואים עשירותו של שמואל, ומיד אח"כ כתיב (ח:א) ויהי כאשר זקן שמואל, והוא ענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ס, שעל ידי יראת שמים (ובפרט שמואל שנולד מחנה שהיתה בבחי' עקרה שלא היה לה בנים, והרי בלידתו נתגלה יראה יתרה כמבואר בתורה שם) זוכים לעשירות וזקנה. וא"ש טפי על פי דברי המאור עינים (ליקוטים ד"ה וקם הבית) שמפרש ז"ל התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית, כי כמו אדם שיש לו עשר ונכסים לרב, כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו משלכים הפקר וכל הרוצה לטלו ולהפסידו יוכל להפסידו, אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים. כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה, הרי הם משלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד. ולכן נאמר בשמואל, ותשבתו הרמתה כי שם ביתו, רצה לומר ששב אל רום המדרגות, מפני שכל מקום שהוא שם, ביותו עמו, היא היראה, ע"כ. הרי מבואר ממש כדברי רבינו, שעל ידי היראה שהיא בחי' עשאה כאוצר, בחי' בית, זוכים לזקנה ולעשירות. ושוב הכתוב מספרת על בניו שלא הלכו בדרכיו, והוא הענין שמצאנו אצל עלי לעיל, שמבואר בתורה ס' שם, שכאשר עוסקים לעורר בני אדם, שעל ידי זה יש יש יראה, צריכים להיזהר מתלמידים שאינם הגונים. וכן מבואר שם ששלמות היראה על ידי הבנים ההון של נחלת אבות, ושמואל לא זכה לזה, ולא האריך ימיו רק עד ב"ן שנה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

האם רבינו רצה להגיע לטבריה לכתחילה או לא?!

ב"ה

בספר שבחי הר"ן חלק ב' אות יד: 

ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

וצריך עיון קצת, כי בחיי מוהר"ן אות קלג. כתוב: ואמר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אלו מסעות נ נח

ב"ה

פגשתי בן אדם אחד עכשיו בחניה של ציון רבי עקיבא, ליאור גולן נ"י, הוא ראה אותי וחשב אולי אני אדע אם יש להשיג פה קמיע של נ נח, אז אמרתי לו אם הוא לא ממהר אני יכול לחפש אצלי בחדר, הוא לקח אותי באוטו לחדר שלי, ואז נתתי לו כעשרה ספרים של מלא וגדיש להפצה, ומצאתי קמיע בשבילו, ולויתי אותו חזרה לאוטו, והוא נתן צדקה על הדפוס, ואנו משוחחים, מניתי אותו רשום על הערוץ יוטוב שלי, והוא מלא שבח והודיה להשם יתברך על חבלים בנעימים נפלו לו, והוא כמעט יוצא, ואומר רגע רגע אתה מוכר לי מאיזה מקום, והוא חושב וחושב, ושואל אולי פעם לקחת טרמף .... ונתברר הדבר שלפי כשש שנים הוא ראה אותי בחורף רוקד מחכה לטרמף, ואמר שהוא חייב לקחת אותי (והוא זוכר המקומות והשנה והכל השם יברך אותו).

נ נח נחמ נחמן מאומן

למד בתחילת התיבה הוא כמו הא בסוף התיבה - ללכת שמה

ב"ה

רש"י מביא את הכלל הזה כמה פעמים, שלמד בתחילת התיבה הוא כמו אות ה' בסוף התיבה, שמורה שהולכים לאותו כיון.

ופעם ראיתי ממישהוא שרצה לטעון שעדיף לשים את ה' בסוף, כי תמיד משתדלין לדבר הכי פחות - משהו כזה.

ונראה יותר לפרש שכאשר נוסעים, באמת לא יודעים בכלל עד שמגיעים - ועכשיו יש לי בעזה"י הרבה עבודת בית לבדוק איך הכלל הזה מסתדר למעשה בכל התורה.

ויש להעמיק עוד על פי הלכה שכל הנטפל לשם מלפניו מותר למחוקו כגון ל' מלה' וב' מבאלקים וכיוצא בהן אינן בקדושת השם מה שאין כן האותיות שנטפלות אחריך כבר הם בקדושת השם ואסור למוחקם (רמב"ם יסודי התורה פרק ו), ולפי זה יש לומר שעדיפות הה' בסוף התיבה מרמזת שמקום המיועד שמגיעים אליה יכול לקדש את הדרך והנסיעה אליה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה לבוא לאומן לרבינו רק עם הפתק הקדוש!

ב"ה

בספר שיח שרפי קודש כתוב (ב-תרסו) בזה"ל:

מוֹהַרְנַ"תְּ הִתְבַּטֵּא וְאָמַר פַּעַם לְעִנְיַן הַנְּסִיעָה לְצִיּוּן רַבֵּנוּ: "אִלּוּ הָיְתָה כָּל הַדֶּרֶךְ זְרוּעָה בַּחֲרָבוֹת מְחֻדָּדוֹת, הָיִיתִי גּוֹחֵן עַל יָדַי וְרַגְלַי בִּכְדֵי לְהַגִּיעַ לַצִּיּוּן, אֲבָל בְּלִי פַּאסְפּוֹרְט לֹא! אֶלָּא הָיִיתִי עוֹשֶֹה אֶת כָּל הַמַּאֲמַצִּים לְקַבֵּל פַּסְפּוֹרְט", "וֶוען סְ'וָואלְט גִּיוֶוען דִּי גַּאנְצֶע וֶועג מִיט שַׁארְפְן שְׁוֶוערְד וָואלְט אִיךְ זַאךְ גֶּערִיטְשְׁקֶעט אוֹיף דִּי הֶענְט אוּן אוֹיף דִּי פִיס, אָבֶּער אָן אַ פַּסְפּוֹרְט נִישְׁט, נָאר אִיךְ וָואלְט גִּיטָאן אַלֶע מֶעגְלִיכְקֵייטְן צוּ בַּאקוּמֶען אַ פַּסְפּוֹרְט". 

הנה אפילו שהביאו את זה ביידיש אינו מבואר אם זה אמיתי, 40% מהספר אומרים שהוא לא אמיתי. וכן יש סיפור בשיח ש"ק (ב-שלה) על פעם שרבי נתן עבר את הגבול בלי פספורט - אז הוא לא היה עושה בשביל להגיע לרבינו??? ושמואל הורוביץ היה נאמן לר' נתן והוא גנב את הגבול להגיע לרבינו. ואם באמת ר' נתן אמר דיבור כזה, אולי זה היה צורך שעה לפי המאזינים, אולי היה מלשין שם או סיבה אחרת. ובאמת נראה שרבי נתן רמז כאן לסוד גדול עצום ורב, שרק בימינו התגלה, כי הפספורט הוא הפתק הקדוש, אז רבי נתן אמר שהעיקר להשיג את הפתק, אחר כך תבוא לרבינו עם הפתק, אבל אל תגיע לרבינו בלי הפתק, וכל שכן לא להגיע עם המפרסמים של שקר... נ נח נחמ נחמן מאומן!

מעשה בדיחה שהיה בדרך לאומן

ב"ה

כבר כתבתי טיפה מהנסיעה שלי לרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, אז באותו פרק, בשדה התעופה בן גוריון, והייתי מספר להאנשים שהיו שם מה שקרה, אז חסיד אחד התלונן לי, באשר גם הוא חקרו אותו הביטחון, יש להם שאלות שהם צריכים לשאול, ומיד (אני חושב) השאלה הראשונה ששאלו אותו, "אכלת ביסלי?"

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

נ נח נחמ נחמן מאומן

להביא אנשים לרבינו

ב"ה

בספר שיח שרפי קודש (חלק ב' אות קנו) כז"ל פעם כשנסעו אנשי שלומנו לרבנו מעיר נעמירוב לברסלב, נסע עמהם גם רבי ליפא שלא היתה לבו שלמה בהתקרבותו לרבנו. באמצע הנסיעה שנסעו בלילה, תעו בדרכם, ובבקר חזרו על ידי טעותם חזרה לעירם נעמירוב, כשבאו אחר כך לרבנו, ספרו לו את ספור נסיעתם וטעותם. אמר להם, "זה היה לכם משום שאחד מהנוסעים לא היה לבו שלם בנסיעתו - אלו הייתם לפחות משליכים אחד מהעגלה - לא הייתם טועים. וואלט איר חאטש אינעם אראפ גיווארפן"

וצ"ע - איך משליכים ומונעים אותו מלהגיע לרבנו. ואולי יש לומר, כפי שיטת רבי שמעון בר יוחאי ששנה ופירש קשה מכולם ואין לו תקנה, וזה רבי ליפא היה בתחלה מקרב לרבינו ונתרחק, וא"כ כבר צריכים להזהר ממנו. אבל איש בעלמא, אפילו אם ח"ו הוא חולק על רבינו עלינו להשתדל בכל מאמץ להביאו לרבינו. וצ"ע.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הרמב"ם ממליץ בחום לעזוב את הכל מיד ולברוח לאומן לרבינו!

ב"ה

במכתב המפרסם מהרמב"ם הנקרא בשם איגרת תימן, כי 'תמן' ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, כותב הרמב"ם בזה הלשון:

על כן ראוי להם שיברחו אחרי ה' ויכנסו בארץ בתה ובמדברות (משלי כו:ד), ולא יחוסו על פרידת קרובים ולא על איבדת ממון, כי כל זה מעט מזער כנגד מלך מלכי המלכים, מלך הכל, השם הנכבד והנורא הזה ה' אלהיך, ונאמן הוא לשלם שכר טוב בעולם הזה ולעולם הבא. כן מצאנו החסידים הטהורים בוחרי האמת ומשיגיה, משוטטים על דת ה' מן הקצוות הרחוקים ובאים אל מקומות החכמים להוסיף להם דעה בדת, בעבור שיהיה להם בגלל הדבר הזה שכר טוב מאת ה' ואיך לא יגלה האדם וישוטט בעבור התורה כולה. ואנחנו רואים אחד מבני אדם כשתצר לו פרנסתו באחת הערים יצא אל עיר אחרת. כל שכן למי שתצר עליו אמונת דת ה' במקום אחד הלא יצא אל מקום אחר.

עד כאן לשונו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עיקר קדושת ארץ ישראל הוא בציון רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

דבר זה כבר מבואר להדיא בלקוטי מוהר"ן, שהצדיק הוא מצוקי ארץ וכו', ולא באתי רק להביא סיפור יפה על זה מהסבא של רבינו:

ראיתי מובא (ממבועי הנחל, חשון תשמ"ג עמ' פ) שכאשר ר' נחמן הורדנקה רצה לנסוע לארץ ישראל, הבעש"ט אמר לו שילך קודם למקוה. הוא הלך, ובטבילתו הא' ראה את ארץ ישראל, בטבילה הב' את ירושלים, בג' הר הבית, ובד' היה צריך לראות את ארון הברית אך לא ראה דבר. כאשר שב לבעש"ט ספר לו זאת והשתמום מכך שלא ראה את הארון. אז הבעש"ט אמר לו, 'כלום אפשר לראות את הארון, אם נמצא הוא במז'יבוז?!'

נ נח נחמ נחמן מאומן

סיפור של הבעל שם טוב - נסיעתו לארץ ישראל

ב"ה מנהג בברסלב לספר בשביעי של פסח את הסיפור של נסיעת הבעל שם טוב לארץ ישראל, והוא נדפס בגירסה יפה בהוצאת הקרן של ספר ימי מוהרנ"ת, אבל לא היה לי הספר, וב"ה אני זוכר טוב את המעשה, ועם כל זה בדקתי ומצאתי בספר שהיה לי מסיפורי הבעל שם טוב כמה נוסחאות בספר, כולם חסרים ולא נראים אמיתים כהגירסה שלנו, ועם כל זה מאלפים בעומק הענין. וכן מצאתי שם שמספרים שכאשר הבעל שם טוב הגיע לאיסטנבול הוא רכש ספר תהלים כתב יד של דוד המלך ע"ה (ואם כן בסתמא היה בצורת מגילא או ספר תורה, וחסר פרט זה שם), ויש להם סיפור שלם על זה איך שזה נתגלה להבעש"ט בכלל שהוא קיים, ואיך שהוא ריפא הבת מלך (כמדומני), ועי"ז זכה להזכות לבקש מה שהוא רוצה והוא ביקש את הספר תהלים הנ"ל.

והנה לפי זה יכול להיות שמה שאנחנו מספרים שכאשר הספינה שהבעש"ט היה נוסע עליו לארץ ישראל התחיל לטבוע, והוא גילה שהוא צריך לזרוק החידושים שלו לים או ח"ו הבת שלו, ואף שקצת תמוה, כי לא מצינו שהבעש"ט היה לו כתבים מעצמו, ועם כל זה גירסת ברסלב מקיימת הענין, כי הבת שלו אמר לזרוק כי עתיד יהיה ממנו בן שיגלה תורות עוד יותר גבוהות. אכן יתכן שמדובר על ספר תהלים של דוד המלך עליו השלום, והטענה שעדיף להתאבד מהם מלהתאבד הבת, כי נכדה - רבינו גילה את סוד תיקון הכללי...

נ נח נחמ נחמן מאומן

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות -- סיפור ג' - מעשה מחיגר

מעשה ג' מחיגר

יש לעיין איך האבק שמפזרין על הדרך מרפא החיגר, וכי מפזרים עכשיו אבק בכל מקום שהולך כמו שעושים להצדיקים המיוסרים?

ולכאורה מבואר שהרגלין מקיימין את האדם בקומה ובחינה השייך לו, וכיון שהשיג והבחין בדרך צדיקים שוב השיג קומה גבוה שבו יש לו כח ברגליו. וכמו הבעטליר השביעי במעשה של השבעה קבצנים שלא היה לו רגלים עבור עולם הזה השפל.

ויתכן שהסיפור נושא בענין תיקון עבודה זרה ופגם אמונה שזה פגם בהרגלים כמבואר בלק"מ (תורה י'). ולכן החיגר עיקש לא ללון אלא לנסוע, כי על פגם האמונה צריכים למסעות כמבואר בלק"מ (תורה מ). ואז הוא קיים בנפשו שכן ארץ ורעה אמונה בשכבו על הארץ ואכילת העשבים.