תנא דבי אליהו

 ב"ה

כאשר הייתי אצל רבי עקיבא והרמח"ל כמה פעמים היינו אומרים שזה כמו גן עדן, שמעט זוכים להיות שם וכו'. ועכשיו שאני מגיע לקבר רב ענן, והתחלתי לקראו תנא דבי אליהו, ומתחיל ויגרש את האדם (בראשית ג:כד), והוא קצת פלא שממשיך מאיפה שבאתי. 

בספר רוקח כתב שהתיבה הראשונה, ויגרש, בגמטריא תנא דבי אליהו, כי יש לרמוז שמו בספרו.

והנה תנא דבי, בגמטריא ליקוטי מוהר"ן ע"ה.

תנא דבי, ראשי תיבות, תורת נחמן ישראל דוב בער אודסר.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

יש דרך לגן עדן שעובר דרך גיהנם

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

חיי מוהר"ן

תרב. וכי שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם, ע"ש.

עמש"כ בליקוטי הלכות, הלכות שבועות ב:יז.

 

וכי שיך שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם. אך הצדיק הגדול מוליכין אותו אחר מותו דרך הגיהנם כדי להעלות משם נשמות כידוע (זהר ויקרא רכ:), נמצא שהצדיק הגדול הוא עובד את ה' גם אחר מותו וכו' וכו'.

וזה שהיה רבן יוחנן בן זכאי מתירא ומסתפק אם יוליכו אותו בגן עדן או בגיהנם כי היה חושש שיוליכו אותו דרך הגיהנם בשביל להעלות נשמות כנ"ל. (אמר המעתיק עין בהרי"ף לעין יעקב מפרש גם כן באפן זה) כל זה שמעתי בשמו, אך בענין רבן יוחנן בן זכאי נסתפקו השומעים בפרושו על פי ההקדמה הנ"ל אם הכונה שרבן יוחנן בן זכאי היה בוכה פן יוליכו אותו דרך הגן עדן מחמת שאינו גדול במעלה כל כך שיוכל לילך לגיהנם להעלות משם נשמות, נמצא שהפרוש הוא בהפך מפרוש הפשוט, או שהפרוש כפשוטו שהיה מתירא שלא יוליכו אותו לגיהנם הינו בשביל להעלות נשמות כנ"ל ואף על פי כן היה מתירא מאד ובוכה על זה, כי אף על פי שהיה צדיק גדול אף על פי כן היא עבודה גדולה להצדיק ויגיעה גדולה ופחד גדול כשצריך לילך לגיהנם בשביל להעלות נשמות, וכמובן קצת בספרים, ע"כ.

עיין במגלה עמוקות קיא: שב' דרכים יש לגן עדן, האחד דרך גיהנם, כמ"ש (שמואל א:ב:ו) מוריד שאול ויעל, שמשם עולין לגן עדן, כמ"ש (משלי יד:יב) יש דרך ישר לפני איש, שהוא הולך לגן עדן, אבל אחרית דרכו מות, שצריך לילך דרך גיהנם, אשר על זה אמר דוד (תהלים טז:י) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, תפלתו היתה שלא ילך בזה הדרך, וז"ש אחר כך (תהלים טז:יא) תודיעני אורח חיים, ודרך שני יש עולין למעלה מיד, ועל זה אמר שלמה (קהלת ג:כא) מי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה מיד, או אם היא רוח הבהמה שהיא יורדת למטה שהוא דרך שאול. והנה בכל מקום שתלך הנשמה, העמיד הקב"ה אדם אחד מזה העולם, ועל זה אמר אנא אלך מרוחך כנגד קרח ועדתו שהוא ממונה על רוחות, ואנא מפניך הוא אתמר על שר הפנים שלמעלה שהיה גם כן בן אדם מעולם הזה, וכו' עיין שם באריכות.

ועל כל פנים לפי המגלה עמוקות עדיף לא ללכת כלל דרך גיהנם, ועל כן דוד המלך היה מתפלל להינצל מדרך זה, ולא התפלל שיהיה לו כח או כדומה, רק שלא לילך דרך גיהנם כלל. ואולי יש לדחות דמצינו כמדומני אצל ר' לייב שרה'ס, או מצדיק אחר שהיה עוסק כל ימיו בפדיון שבוים, ולא הסכים ליכנס לחלקו בגן עדן עד שנפדו כל הנשמות מגיהנם. והרי יש עוד דרכים להעלות הנשמות מגיהנם בלי לראות פניו.

 

 נ נח נחמ נחמן מאומן

דרשה לשושן פורים ולמולדת הארץ ועוד חידושי תורה קצת מהם לפעם שניה

 ב"ה

בענין מה שכתבתי בשבוע שעבר שלפעמים היראה יכול לעכב את האדם מעליה –

נזכרתי שמסופר על ר' יוסף חיים זוננפלד - זה שהראה שהסופי תיבות של תתן להם ילקטן תפתח, הם נחמן, רמז ללקוטי מוהר"ן - לא היה מצטרף לסעודות שבת אצל רבו, כי לא רצה שיראת רבו יפריע ויעכב משמחת שבת, וידוע שרבינו אמר שבשבת העיקר הוא השמחה לא היראה. ועכשיו אני רואה שהיום – יום שישי יט אדר הוא הילולה שלו, ולא סתם עכשיו זכרנו אותו!

 

ומה שכתבתי שיש רמז לפורים בדף יומי בבא מציעא סוף דף כג: - שוב ראיתי שהמרש"א מפרשו ממש על פורים, שדרך התלמידי חכמים שאף שלא נתבסם כל כך, מ"מ משנה ואומר שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. [ומה שכתבתי שהוא בחי' טוב מראה עינים, באמת על פי הסוד גם תשמיש תלוי בעינים, כמבואר בספר אדיר במרום בדרך האהבה ואכמ"ל]. ומעניין שבפורים בבקר, מאיזה טעם אמרתי לילד קטן אולי בן יא, שהמילה האחרונה וכו', ובערב הוא בא אלי ואמר לי אני עדיין זוכר מה שאמרת לי שבמסכת בבא מציעא בדף וכו' וכו'.

 

ד:ג וּבְכָל-מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר-הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים.

מדינה בגמטריא נ נח ע"ה. ודתו בגמטריא רבינו נחמן. שק ואפר, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא רבי נחמן מברסלב. לרבים בגמטריא רפ"ב.

הסופי תיבות של: אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק, וכן של: דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, רבינו נחמן מברסלב.

צ"ב מה ענין הספד כאן [וכן מצינו בישעיה כב:יב קודם החורבן ויקרא וכו' לבכי ולמספד]. ולכאורה מבואר שיש ענין הספד גם על יישוב ישראל כאשר נעקרים ממנו. ועיין כזה בספר שבחי הר"ן חלק ב' על נסיעתו של רבינו הקדוש מארץ ישראל הביתה, שהגיע לעכו, והיה פחד גדול שם שהגיעו כל החילים למלחמה עיין שם. וכתוב ז"ל והגבירה של הבית, כשראתה אותו, את האיש של רבנו ז"ל, באת אצלו ואמרה לו: אוי ואבוי, חס אני על נעוריכם שאתם תהיו נהרגים פה, אנחנו קבלנו על כל פנים טובה כאן, עכשו אנו צריכים לקבל גם כן מה שנגזר על המקום הזה וכו' עיין שם.

 

 

כב:יא וּמִקְוָ֣ה | עֲשִׂיתֶ֗ם בֵּ֚ין הַחֹ֣מֹתַ֔יִם לְמֵ֖י הַבְּרֵכָ֣ה הַיְשָׁנָ֑ה וְלֹ֤א הִבַּטְתֶּם֙ אֶל-עֹשֶׂ֔יהָ וְיֹצְרָ֥הּ מֵֽרָח֖וֹק לֹ֥א רְאִיתֶֽם.

עשיתם ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. אל עשיה בגמטריא רבינו נחמן. ויצרה בגמטריא רב נ נח ע"ה. מרחוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן. לא ראיתם, עם הב' תיבות בגמטריא רב נחמן מברסלב.

הראשי תיבות של: עשיתם בין החמתים למי ע"ה בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של כל הפסוק ע"ה בגמטריא נחמן מברסלב.

ולא הבטתם אפלו הבטה כל דהו, כמביט ורואה דבר מרחוק שאין הבטתו שלמה, כן גם אתם אפילו ראיה מרחוק שהיא כל דהו, אל ראיתם וכו' (אזהרת שבת מאמר שפת אמת ה'). ויש לפרש על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עו שביאר את הפסוק (תהלים קלח) כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע, יראה הוא בחי' אור הישר, ממרחק יידע, הוא בחי' אור חוזר, עיין שם באריכות. וכן כאן י"ל שאפילו ראיה של האור ישר – שיתפשט האור, לא עשו.

עוד יש לפרש, ויצרה מרחוק לא ראיתם, כי אצל ירמיהו כתיב (ירמיהו לא:ב) מרחוק ה' נראה לי, שזכה לראות את ה' מרחוק, דאילו ישעיה אמר (פרק ו) ואראה את ה', מקרוב (שהיה כבן כרך, חגיגה יג:), ולכן אומר, שאפילו לראות את השם מרחוק לא ראיתם. כי נבואת הנביאים בעולם הבריאה, אבל הם אפילו מעולם היצירה לא ראו.

 

 

תהלים לז:טז טוב מעט לצדיק (משלי טז:ח טוב מעט בצדקה, משלי טו:טז טוב מעט ביראת ה')

שמע ישראל י'א'י' אחד, בגמטריא 1118, האלף חוזר לא', הרי מע"ט.

 

בזמר כי אשמרה שבת: מחל מלאכה בו סופו להכרית. והרבה משנים את הנוסח – מענג נפשו בו סופו לשארית. ונשארת השאלה למה בחר הפייטן לשון דין לזמר. וי"ל כי מבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפילה, שלא מועיל שום דבר להציל אלו שנפלו לתאוות ממון, רק דרך החרב, אפילו אחר התגלות כל אנשי המלך עיין שם. ועכ"ז יש לשנות לעונג, כי מבואר שם בסגולת הריח הקדוש ניצלים.

 

רבינו הקדוש, אחד מעיקר מסריו להעולם, שהוא הדגיש, וכפל ושילש, וצעק, הוא שאין שום יאוש בעולם כלל. וכן הרמח"ל גילה נוראות בענין הזה בדרוש הקווי, שהיסוד של כמעט כל כתבי האריז"ל שהקו אין סוף נכנס לחלל הפנוי ובנה כל העולמות, אותו קו מלשון תקוה, וכל אדם איפה שהוא נמצא ברוחני או בגשמי ר"ל יכול להמשיך לעצמו הקו אין סוף על ידי תקוותו, עיין שם נוראות, וכן הרמח"ל ליקוט פסוקים בענין זה לאמרם כסדר. ולעומת זה משרתי הסטרא אחרא, חכמי ועבדי הטבע עובדים יומם ולילה להרוס ולחשך את התקוה. ואחד מהדברים שהם הצליחו מאד בעבודתם הרע הוא בענין מולדת העולם, שהם רוצים שנאמין חס ושלום שהעולם קיים מילארדי שנים, והם מבלבלים את העולם עם כל מיני ראיות על זה. ואפילו עכשיו – במגפה של כובד-קורונה – שכל העולם ראו עין בעין שהם רשעים ואין להם שום נאמנות, והם מזייפים המדע כפי רצונם הרע, אפילו שעל ידי זה המיתו מיליוני אנשים ר"ל, לא איכפת להם לרגע. ואפילו כאשר נתפסו ברשעתם הם לא מתחרטים כלל. ועם כל זה, בענין מולדת העולם הם כבר הצליחו לבלבל הרבה מהעולם ר"ל. והאמונה כוזבת הזה מחליש התקוה באדם, כי חושב בדעתו שאינו חשוב כלל, מהו בכלל, ומה מעשיותיו חשובים בתוך מילארדי שנים של אבאלוטציא. והנה עוד היום החכמים הכי גדולים במדע אין להם מושג איך המצרים בנו כמה דברים, וכדומה. אבל בזה הם ממהרים לקבוע דעתם המשובשת. ועיין בספר קנאת ה' צבאות לרמח"ל ז"ל אבל אם ח"ו היה מתחלל, כמו שהיה נמשך מחטא ירבעם, היה זה קלקול גדול, והוא כי הנה אותו האיש נידון בצואה רותחת, והיא הזוהמה היותר טמאה שבקליפה. ואם היה צריך משיח בן יוסף להתחלל, היה צריך להתלבש הוא שם ח"ו בדרך נצרי עצמו היה מקבל איזה כח מן התלבשות הזה. ואז היה בא הוא ומתלבש בארמילוס הרשע. ובכח שהיה מקבל מן ההתלבשות הזה, היה עושה דברים נפלאים בעולם, כמו שהיה אומר עגלו של ירבעם, וזה היה קלקול גדול עד מאד, וצער ח"ו לישראל שאין כמוהו, ומשיח בן יוסף עצמו, אחר קבלו המשיחות, היה צריך למות לתקן הענין הזה ע"י ארמילוס עצמו שהיה בא בכחו, וזה ג"כ חילול אליו. וכמה צרות על צרות היו מתחדשות, עד שהניצולים היו אחד מעיר ושנים ממשפחה וכו' עיין שם. ומבואר שכאשר הקדושה מלוכד בטומאה, יש כח להטומאה להתפשט ולעשות אותות ומפותים. וכן מצינו בעוד מקומות ואכ"מ.

והנה כעין רשעות הזה, לקבוע שהעולם יותר מתשפ"ד שנים, שזה לגמרי מייבש ועוכר תקוות האדם. כן יש בספרי קבלה ענין היובלות (ובאמת יש שמיישבים שיטת חכמי הטבע על ידי ענין זה של היובלות), והאריז"ל ורבינו הקדוש קבוע שזה טעות גדול, וחלילה לסור מדבריהם. וחכם אחד מתלמידי תלמידי האריז"ל, אף על פי שהודה שהאריז"ל אמר שהוא טעות, כתב ז"ל (תורה אור, משפטים כא:ו) ואיני רואה מקום הזק לאמונת התורה באמונת השמטות, כי מה לי שאני מאמין שיתחדש היום ה' אלפים שנה ות"כ, או אם נתחדש היום י"א אלפים שנה, שהרי סוף סוף יצא מיש לאין וסוף יחזור הכל אל האין הראשון שיצא ממנו, עכ"ל. וכיון שלא ראה היזק ללכת נגד קבלת האריז"ל (שעל זה סמך עצמו לכתוב פירוש על דברי הרמב"ן שהסברא בו אולת), וחטא באמונת חכמים (ר' נתן האריך לבאר היטב שעיקר קליפת עמלק הוא שהאדם יאמין לכל הרבנים והחכמים, רק שלא יקבל וישמע להצדיק האמת שבדור), טעה בדעתו לכתוב שאין היזק בדבר הזה כלל, וכבר ביארתי כמה אבן נגף האמונה הכוזבת הזה. כי האדם שמתבונן על כל מה שהיה בבריאה, שבתוך ו' אלף שנה, יתפעל מאד על הנעשה, וכמו שרואים שברוך השם כמעט חצי מבני ישראל כבר חזרו לארץ ישראל, הרי יראה קרבת הגלגל שהקב"ה כבר סגר תוך זמן מועט של קיום העולם, עד שרק כמה שנים היו בהסתר.

ואחשוב שכעין זה היה אצל שאול המלך, שטעה בתרתי במה שלא הקשיב לשמואל לחכות לו. כי א' חטא באמונת הנביא, וב' חטא בהשערתו שאין היזק אם יחכה יום אחד להרוג את אגג ולטפל בשלל. והנה עמלק בגמטריא י' פעמים כ"ד שעות של היום, וכתיב ביומו תתן שכרו, ויש לפרש כהאי לשון שכתוב אצל בלעם (במדבר לא, ברש"י ובילקוט) נתו לו שכרו משלם (-וכן הלשון נמצא ברש"י של הדף יומי של היום, וכן עגלה ערופה ופרה). וכן שושן, ש' פעמים ן' בגמטריא י' פעמים 1500 דקות שיש בכ"ה שעות, כי תמיד אנחנו מוסיפים על הימים טובים. ורש"י על התורה (שמות יז:ט) פירש, בחר לנו אנשים, שיודעין לבטל כשפים (-עיין בסיפורי מעשיות מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות מה שכתבנו. והרי כישוף בגמטריא רבינו נחמן), לפי שבני עמלק מכשפים היו, ובבעל הטורים (שמות כב) כז"ל במדרש יש שעמלקים מכשפים היו ועשו עצמם כדמות בהמות למלט עצמם, לכך צוה הקב"ה וכו' וזה בשביל חכמה שהיה בהם ורצו להחיות עצמם בחכמתם, צוה הכתוב לא תחיה כל נשמה ומכשפה לא תחיה, ע"כ. ודייק לכתוב שזה היה מעשה של חכמה. ובמדרש בעת שהלך שאול להרוג את עמלק, עשה אגג כישוף ונהפך שור שמן והפך את אשתו פרה, וחמדו אותו לקרבן, ובאותה לילה עיבר אגג את מדתא ופרחה. והוא בעת שבקש לפרוח אחזו אותו וכפתוהו וכו' (פירוש רבינו נתנאל בן ישעיה). [ובזה אתי שפיר מה שפרשת פרה באת אחר פורים].

וכל זה שמטעים העולם לטעות אחרי מראית עיניהם. וזה ענין העגל, לשון עין גל, לגלות העינים שזה שקר. עגל מסכה בגמטריא זה עמלק. וכן עגל מסכה, בחילוף אות ג' לאות ב' באותיות הסמוכות, הרי אותיות: בלעם סכה (-לשון יסכה, שסכה ברוח הקודש). כי בלעם השתבח בתואר זו של גילוי עינים.

וידוע שעמלק בא על עון משקלות הסמוכה לפרשתו (קידושין תוספות לג:).

ולכן אסתר בקשה להוסיף יום אחד להלחם בעמלק בשושן, שושן עם הד' אותיות והכולל בגמטריא אסתר. כדי להוסיף היום אחד ששאול סמך עליו. ואסתר בינונית היתה (ופירש רבינו, כי היתה מרחל הקטן ומשאול שהיה משכמו ולמעלה גבוה), ועל כן שני אמות – קני מידה באורך אמה – היו בבית מקדש השני בשושן הבירה – בית בנוי על גובה השער ומצוייר עליו שושן הבירה – אמות בינונית של משה, אלא שאחד ארוכה יותר אצבע ואחד חצי אצבע [וי"ל אצבע ידוע שהוא שם אהו"ה במילואו, והוא שם הדעת, ונשים דעתן קלות, שיש להן חצי הויות כמנין ק"ל, ולכן חצי אצבע מרמז לדעת אסתר]. וכל זה להשתלט על טעות המידות. כי אמה, א' פעמים מ', מ' פעמים ה', בגמטריא עמלק.

ותראה שכל מה שכתבנו מרומז בתיבת שושן, שהוא ראשי תיבות, שמואל ו' – אלפים שנה, שאול נ' – יובל [וכן שושן – שמיטה ו' שמיטה, הרי ז' שמיטות, ואז יש – ן' יובל]. כי ההבדל בין שמואל לשאול אינו אלא מ'. והיינו יוד אחת עם ג' קוציו, כל קוץ י' הרי מ' (ועיין בספר אדיר במרום עמ' שיד – ספינר, בסוד המקוה, דרך אחר איך הי' נעשה מ'). בסוד הקוץ שמאחורי הדלת, בסוד ה' אחד ולא אחר ח"ו. והרי אות ר' של אחר, עם היוד הזה שהוא מ', בגמטריא עמלק [וי"ל שזה ענין חמור של משיח, כי חמר, בעשות מ"ר לאות ד', הרי משיח אדם – א' הרוכב על חד, אחד]. שבא לעשות פירוד (ועיין בפרפראות לפורים, שצריכים להפוך הד' של פירוד למ', והרי אותיות פורים). ואותו יוד הוא הצדיק כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה י'. והשלו"ם שלו, ולא לשאול. ולכן (שמואל א:טו:לג) וישסף שמואל את אגג, פרש"י חתכו לארבע. וטעות של שאול הגיע לו מחמת רמת מעלתו כמו שגילה ר' שמשון מאסטרופוליא ז"ל ולא מצינו בר נש דזכה חולקיה למעלה ממעלת שאול שמדרגתו היתה ממעלת בינה שלמעלה מהז' (-מידות חסד גבורה וכו'), בסוד (שמואל א:ט:ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכו' עיין שם. ובינה בחי' יובל. ובאותו טעות של שאול כתיב (שמואל א:טו:ה) ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל, ודרשו רז"ל (יומא כב: - ברש"י שם) על עסקי נחל רב ודן את עצמו, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו וכו' עיין שם [ויש לפרש בזה לשון משלוח מנות, למה צריכים להיות משלוח דוקא, אלא שבא לתקן ענין העגלה ערופה, שלא פטרנוהו בלא מזונות, כי בזה נכשל גם יונתן בן שאול בשלחו את דוד. ובזה הצטיין יוסף הצדיק ואכמ"ל]. 'וירב' בגמטריא 'בירה', וזה שושן הבירה. וכן שושן, בחילוף אות ש' לאות א' כמו שמצינו בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה א', אותיות נואש. כי זה חשיבות נחיצות הענין הזה שהכל יגמר ביום אחד, והכל יגמר בשבוע אחד של ו' אלף שנה, שלא יהיה שום יאוש בדבר.

והנה שמואל היה שופט, ושאול היה מלך – נשיא, וזה מש"כ הנשא שפט, הנשא-ש' בגמטריא שושון, פ' זה פורים, פ"ט – חנוכה. ולעיל מיניה כתיב, א-ל נקמות ה' (שהוא תיקון למכירת יוסף), עם הג' תיבות בגמטריא שושן ע"ה. וזה הכפל, א-ל נקמות הופיע, כי בשושן עשו שני ימים של נקמה, הופיע, ה"ו – המן ועשרה בניו, פי"ע בגמטריא עץ.

וזה מש"כ בברכת קריאת שמע, בורא – רפואות נורא תהילות אדון הנפלאות, ראשי תיבות בגמטריא שושן, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – שהתיקון של כל יום ביומו, שזה נגד הכ"ד של עמלק שמטיל ספק במולדת העולם, כאמור לעשה אורים גדלים כי לעולם חסדו, סופי תיבות בגמטריא הפורים. בא"י יוצר – המאורות – בגמטריא בשושן.

וזה מש"כ (שיר השירים ח:י) אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. אני חומה, בחי' שושן שקבעת הדין לכל ערי חומה, ושדי כמגדלות, מלשון שוד ושבר, דהיינו הריסת הגדולים, הם המן ובניו, א"ז, הם הח' מאות איש שהרגו בשושן, חמש מאות בי"ד ועוד ג' מאות בט"ו. אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, בחינת התיקון למה ששאול עשה הרע בעיני ה' (שמואל א:טו:יט), להשיג השלום של שמוא"ל.

 

שושן. ו' פעמים נ' בגמטריא ש'. הרי ששש. ג' שבתון. ובגמטריא ץ.

וזה מה שרבינו אמר לרבי נתן ששושן פורים גם כן פורים. כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור – הרבי מוסר את זה לתלמיד. נחמן ונתן, עם הב' תיבות, בגמטריא שושן. ורבינו אמר שיש סוד גדול בזה – נחמן נתן, ואח"כ עשה תשובה על שגילה הדבר אף על פי שהוא סתום לגמרי.

 

 

בספר ניצוצי שמשון פרשת לך לך הביא מספר קרניים (מאמר ו) טבת הוא סוד הטובה. והמת בו נדבק בשכינה הנקראת אתי, כמו שמוכח מפסוק גדלו לה' אתי. וכו' עיין שם כל המאמר ופירושו של ר' שמשון מאוסטרופוליא.

ודבר זה יפה התקיים אצל רבי נתן שנפטר בעשרה בטבת, והוא הגבר שהדפיס את ליקוטי מוהר"ן קמא ותנינא, שיש בהם תי"א תורות.

ובזה מה נמלצו לפה מה שמובא ששאלו את מוהרנ"ת מה יעשה אם כאשר יגיע לבית דין של מעלה יפסקו לו גיהנם? ואמר שהוא יתחיל ללמוד תורה מליקוטי מוהר"ן ויבואו כל הצדיקים, וממילא יתהפך להיות גן עדן. (ועייין בפרק נ נח מציל גיהנם שמצאתי כעי"ז מר' ברוך).

 

 

בבא מציעא

כד. והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של כנענים, בתי מדרשות מאי איכא למימר, בתי מדרשות דידן דיתבי בהו כנענים, השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן, ע"כ.

מבואר שבית כנסת שייך לגוים, מה שאין כן בית מדרש אין שייך כלל לגוים.

ואפריון נמטי בזה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן קד ז"ל אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:), כי לפעמים הו(-הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו, כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל:) אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה, פגיעה לשון תפלה כמו שאמרו רז"ל (ברכות כו:), היינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנ"ל, עכ"ל.

 

כט. שומר אבידה וכו' רב יוסף אמר כשומר שכר. בבא קמא דף נו: מבואר ב' טעמים לזה, א. כיון שיש לו הנאה בזה שאינו צריך לתת פרוטה לעני שבא לבקשו, משום שהוא ועסק במצות השבת אבידה. ב. כיון שהתורה שעבדתו בעל כרחו לשמור על האבידה.

הנה בבא קמא דף פז. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבידנא יומא טבא לרבנן, מ"ט דלא פקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי, ע"כ.

ולכאורה דבריו דמעיקרא הוו כטעם הראשון הנ"ל שיהיה שומר אבידה כשומר שכר שמרויח שפטור מליתן צדקה, דהשתא מרוויח תרתי, שבאמת אינו חייב ואם יתן יזכה ביותר. אבל לפי מסקנתו שקיבל דברי ר' חנינא שגדול המצווה ועושה, ורצה לקבוע כן להלכה כי טוב לו, לכאורה בטל הטעם הראשון, דמה שכר זה שפטור מן המצות, אדרבה עדיף להיות מחוייב במצות. ויש לדחות שאין הכוונה שהשכר מה שניצל מנתינת הצדקה, אלא מה שפטור מנתינת צדקה סימן שבאמת יש לו קיום מצוה באותו רגע.

ומן הסתם כבר פלפלו הרבה בזה, אבל בחיפוש קל לא מצאתי.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

יושבין ביחד ולבביהם בשני עולמות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה קצא

דע שאפשר שישב אחד אצל חבירו במקום אחד בג"ע, ולזה יהיו כל התענוגים והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחבירו לא ירגיש כלום ולא יהיה לו שום תענוג, ע"ש.

צ"ב מה שכתב ששניהם יושבים יחד בגן עדן, דבשלמא אם יושבים בעולם העשיה, מובן הדבר, כי עשיה כך היא שבה נמצאין בין מן הטוב ובין מן הרע (לשון אדיר במרום עמ' רצו מ"ר) הכל מעורבים יחד, הטהור והטמא יחדיו, אבל למעלה מעולם עשיה כבר אין שייך עירבוב כזה, וצורת הדברים ותכליתם מקרבתם ומחרחקתם. ואולי גם הגן עדן המוזכר כאן הוא בבחי' עולם עשיה, כמו שרבינו אמר (תורה כב) שגן עדן וגיהנם הם בעולם הזה ממש.

רבנו אמר: שכשיחפשו אותו בעולם האמת ידעו שהיכלו שוכן מול היכלו של הרב הקדוש רבי ברוך, אולם היכלו משנה את גווניו בכל עת, כי כפי התורות שאומר כך משתנה ומתחלף מראה וגון ההיכל, ע"כ משיח שרפי קודש ב:עד. 

קשה להשוות הדברים, כי תורה קצא לכאורה מדובר באקראי, אבל בקביעות לא יתכן שישבו ביחד שנים שאינם שווים זה לזה. ועוד שבתורה קצא מדובר בהשגה של הלב ע"ש, כי ולב מלכים אין חקר ע"ש, אבל כאן אינו מדובר אלא בההיכל [ואע"פ שהיכל הקדשה שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב – ליקוטי מוהר"ן נט, עכ"ז אינו הלב עצמו אלא בית לו. וכן בכתבתי האריז"ל הלב כנגד אוהל מועד הנקרא היכל ומקדש – כי שם המנורה והשלחן והמזבח להקטורת].

נ נח נחמ נחמן מאומן

גן עדן זה על ידי משה ואהרן

ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

סה:ד וזה פירוש ויאמר בועז אל רות, בועז, הוא השכל, כמ"ש (קהלת ז) החכמה תעוז לחכם, רות, היא בחי' הנפש, שממנה יוצא הדיבור של התפילות והשירות והתשבחות וכו'. וכו' וכו'. וזה בחי' הגן עדן, בחי' משה ואהרן, גן, הוא בחי' הנפש, בחי' (ירמיה לא – פסוק יא) והיתה נפשם כגן רוה, עדן, הוא בחי' התכלית, כי עדן עין לא ראתה (כמו שאמרו רז"ל ברכות לד:) בחי' ביטול כנ"ל, ע"ש (וענין זה מפורש מהמעתיק ספר קיצור ליקוטי מוהר"ן ז"ל נראה לפי עניות דעתי לבר שכונתו בזה כי הם בעלי השדה והגן עדן שיכולים להביא נשמות ישראל אל התכלית, כי אהרן הוא בחינת הגן בחינת והיה פנשם כגן רוה שמסים שם הכתוב (ירמיה לא – פסוק יג) ורויתי נפש הכהנים דשן. ומשה הוא בבחינת העדן בטול אל התכלית, כמש"כ בסימן ד' שמשה בטל כל ישותו וכו' ע"ש).

משה ואהרן בגמטריא רות ע"ה. אע"פ שרות בחי' נפש, בחי' אהרן – בגמטריא רנ"ו ליעקב (ירמיה לא – פסוק ו), גם עדן משפיע ונחית לתוך הגן.

נ נח - נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הז' תיבות, בגמטריא רות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

גן עדן וגיהנם סמוכים זה אצל זה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה קצא

ומעתה תבין מעצמך, שלזה אפשר שיהיה לו כל הש"י עולמות בלבו כי הלב יכול לתפס במקומו עד אין חקר ואין מספר כנ"ל, ויהיה לו כל התענוגים והשעשועים, וחברו אף על פי שיושב אצלו לא ירגיש כלום כי לבו חסר מכל זה, מכל הטובות והשעשועים שיש לחברו הצדיק בתוך לבו, אשרי לו, כי עקר הרגשת תענוג ושעשוע עולם הבא וכל הש"י עולמות הכל הוא בלב כנ"ל.

עיין בספר סודי רזיי לבעל הרוקח (ח"א אות ו, עמ' לג) ז"ל ודע כי גיהנם וגן עדן סמוכים וכותל אחד מפסיק ביניהם, עכ"ל.

ש"י בגמטריא רב נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

גן עדן וגיהנם - דף יומי מסכת תענית דף י

 ב"ה

מסכת תענית דף י.

ארץ מצרים הויא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, והוא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם א' מששים בגן, וגן אחד מששים לעדן, ועדן אחד ממשים לגיהנם, ע"כ. ומכאן קשה למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כב הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם אך אי אפשרלבוא לשם מחמת הקרירות וכו' ע"ש, כי לפי המבואר כאן אי אפשר לאמר שלא רואים ומגיעים שם כי הוא בקצה, הרי גדלו ענק יותר מכל היישוב. ועל כרחך יש בחינות בזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה בשעת פטירתו מפשיט הספקות של יהושע

ב"ה

במסכת תמורה דף טז. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו, רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי (שמות לג:יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע (ס"א משה, וכן הגירסא בילקוט סוף פרשת בחקותי) ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקב"ה לומר לך אי אפשר , לך וטורדן במחלמה וכו' ע"ש.

והדבר תמוה עוד מה ענה יהושע למשה רבינו, הלוא אפילו אם זכה להיות לידו ממש כל הזמן הלוא היה לו עולמי עולמות עד אין סוף לשאול ממשה רבינו שעלה לשמים ולמד מפי הגבורה ממש וכו'.

ועוד יש להקשות שהלוא קיימא לן שביום פטירתו של משה לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה (רש"י ריש פרשת וילך, דברים לא:ב), ואם כן איך רצה לפשט הספקות של יהושע.

עוד יש לדייק לשון הגמרא, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, שלכאורה "לגן עדן" מיותר לגמרי (ואולי יש מקום לומר שזה היה אחר העברתו דרך גיהנם להוציא משם כל הרשעים, כמבואר בחיי מוהר"ן אות תרב, שזה היה ספקו של רבי יוחנן בן זכאי אם יעבירנו דרך גיהנם).

ועוד צריך ביאור, הלוא יהושע זה שהחליש את עמלק לפי חרב, וכל ענין עמלק הוא הספקות, ספק בגמטריא עמלק, כידוע, ואם כן למה חשש משה שהיה נשאר ליהושע ספקות בשום דבר.

והנה מה ששאלנו שבו ביום של פטירת משה נסתמו ממנו התורה, י"ל על פי מה שרבינו גילה בתורה ו' (מיד אחר שנגמר לשון רבינו כתוב שם) ז"ל וזה פרוש "ויאמר ה' אל משה: קרא את יהושע" משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה התחתונה, "והתיצבו באהל" זה בחינת הרקיע בחינת הוא"ו שבתוך האלף, "ואצונו" כי משה היה צריך אז למסר הכל יהושע "ואין שלטון ביום המות (קהלת ח)" כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע על כן דיק ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, ע"ש. ולפי זה י"ל שמשה לא חשב ליישב הספקות של יהושע בעצמו, אלא שהשם יתברך יברר.

והנה מבואר שם שאז משה רבינו היה עוסק להביא את יהושע לתוך האוהל, לתוך הוא"ו, שהוא בחי' בושת פנים, וובזה מיושב ומדויק לשון הגמרא כאן, בשעה שמשה נפטר לעולם הבא, בחי' בושת פנים לגן עדן. ויהושע הוא נקודה התחתונה, בחי' המלחמה עם עמלק ובחי' ידבר עמים תחתינו והדמימה, בחי' ישמע בזיונו וישתוק, שיחשוב שמגיע לו הבזיון, וכל זה בחי' ענוה. והגם שיהושע כבר החליש את עמלק לפי חרב, עוד היה לפניו מלחמת כיבוש ארץ ישראל, שזה אותו בחינה כמבואר שם. ויהושע התכונן לקבל אז את הכל ממשה רבינו והשם יתברך.

ונלע"ד לפרש על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ד' אות ז ז"ל כמו משה רבינו שראה כתוב בתורה, וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאוד וכו' ע"ש. וזה מה שיהושע ביקש ממשה רבינו, ללמוד ממנו מידת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות ובו נצטיין משה רבינו, ועל כן בודאי על זה ביקש יהושע ללמוד אז ממשה רבינו, וזה מה שאמר לו, הלוא כתבת עלי בתורה ומשרתו לא ימיש, ואיך זוכים לענוה לחיות עם זה כנ"ל.

מיד תשש כחו יהושע, בחי' הדמימה, שקבל את הענוה (ואתי שפיר אפילו להגירסה שנחלש דעתו של משה, כי זה מה שמשה רבינו מסר לו, הענוה וחלישות הדעת), ואכן כיון שלא זכה לענוותנותו של משה רבינו, לא היה יכול לעמוד בידיעת כל התורה. כי באמת כל ידיעה וידיעה בתורה הוא אישי, שמו נקרא עליו, ובכל מקום שהאדם רואה ולומד עליו למצוא את עצמו ולראות פחיתותו ושפלותו, כמבואר בתורה קכא, ויהושע לא הצליח לזכות לעמוד בזה בשלוש מאות הלכות שנשכחו לו ונולדו לו שבע מאות ספקות, כדי שיוכל לעמוד במה שכתוב עליו בפירוש בתורה.

ועמדו כל ישראל להרגו, בבחינת המבואר בתורה ד' שם, מי אשר חטא אמחנו מספרי, שאי אפשר להתקיים בלי ענוה מוחלטת כאשר התורה בפירוש משבחת אותו. ועל זה השם יתברך נתן לו העצה להתחיל כבר לעסוק במלמחת הנקודה התחתונה, שהוא גם כן בחי' מיתה, להפוך הדם לדום כמבואר שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חיי מוהר"ן אות פה - מעשה של ליל ראשון של חנוכה מלבוש גן עדן

ב"ה

חיי מוהר"ן אות פה – מעשה של ליל ראשון של חנוכה מלבוש של גן עדן: ומצא שם ספר והיו בו צרופי אותיות אז"ח הוא ד' וכו' עכ"ל. ותימה איך אז"ח הוא ד'? וי"ל אז"ח בגמטריא חמש עשרה כמנין אותיות של השיר פשוט כפול משולש מרובע. וזה א"ז,שהוא בחי' השיר כידוע, וח' הוא עוד למעלה, בחי' למנצח על השמינית (תהלים ו, יב), ואז יש עשור, עשרה מיני נגינה, שהם ד' כנ"ל.

חיי מוהר"ן אות פה - מעשה של לבוש גן עדן: והיו בו צרופי אותיות וכו' והיה מציר בהספר (וכן באילן) כלים ובתוך הכלים היו אותיות, גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולים לעשות על ידם אלו הכלים:

 ע' קל"ח פתחי חכמה כג:ב – לפיכך נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, שהתורה מצד סודותיה היא נקראת דפתראות ופנקסאות, לדעת איך עושים חדרים, איך עושה פשפשים, כמ"ש במדרש (ריש בראשית רבה). אך מלבד זה יש עוד ענין כלי אומנתו ממש לעשות הפעולה, והוא בבחינתה זאת של הצירוף, כמו השמות – שפעולתם נראית איך שהיא נעשית מיד בהזכיר אותם, או בשאר דרכי השימוש בהם. ונמצא הכל בתורה, בין המחשבות ועריכת הדברים, דהיינו בסודות של המלות, בין בוציאתם אל הפועל, דהיינו בצירופי שמותיה הקדושים, עכ"ל.

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/NmQR9c1yFHE" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

נ נח נחמ נחמן מאומן

יעלו שמים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם (ברכי נפשי - תהלים קד)

ב"ה

מצינו צדיקים שעלו לשמים ושנכנסו לפרדס, ומאידך גיסא מצינו צדיקים שירדו למרכבה.

ונראה לעניות דעתי שיתכן שיחוד הגן הוא בחינת העליה לשמים, שמעלה את מחשבתו ורוחו לשמים דרך שערי ירושלים של מעלה. ויחוד היראה הוא בחינת ירידה למרכבה, שמגלה לעצמו מתחתיו מציאות חי העולמים.

והשם יתברך יאיר עיני בצורתו אמן.

תבין סוד הצמצום ותעלה למעלה ממנה

ב"ה

לולא דמסתפינא נלע"ד שכל פעם שהש"י מצמצם כביכול את האלהות בבריאת העולם, האלהות שנצטמצם נשאר בעולם בבחינת תאוה, ובעיקר התאוה הידוע ר"ל. באמת זה החלל פנוי, שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה סד) שיש בחלל פנוי שני מיני אפיקורסות ע"ש ולכאו' נאוף תלוי ממש בכפירה וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין סג:) לא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות וכו' (ואולי הוכחת הדבר בתורה לז שרבינו מפרש הקשר בין אחרי לבבכם זהו מינות לבין ואחרי עינים זו נאוף ע"ש וצ"ע). כי הכפירה שנמצא בהחלל פנוי זה ממילא, כי הצמצום נתן מקום לאפשר אפיקורסות, אבל האלקות גופא שנצטמצם בודאי עוד שם רק שהוא מצומצם וכאילו אינו שם, וזה נותן את התאווה (והנה ידוע מהספרים הקדושים שהטעם בהאוכל הוא מהניצוצות הקדושים, ואכן לפי מש"כ כל התאווה בכלל לכל דבר בא מהאלקות שנצטמצם כנ"ל).

ולפי זה יש להעמיק במה שגילה הרמח"ל בדרך יחוד הגן ליכנס לגן עדן, וז"ל (אדיר במרום עמ' סב) עולה לאוירו של גן ומצאו יאור, אוריה שמו - אויר י"ה, שהגן ה' ועדן י', שנאמר: אודה י"ה. ואוריה הוא ה"פ אור - אלף ל"ה, ה"פ י' - נ', הרי אלהי"ם. והנחלים נמשכים למקומם שנאמר כל הנחלים הולכים אל הי"ם, ואומר ואת הנחלים ארנון. י' נעשה אור. כיצד אור ואותיותיו - ר"י, י' עשרה נמלאת הרי יו"ד, י"פ ו"ד - מאה, ו"ד פ"י - מאה, כולם ר"י. מלביש אויר באור י' [נ"א: באוריה], עכ"ל וע"ש יותר באריכות (בעמוד מא-מב), ובפרט להבין מה שאכתוב כאן בס"ד.

'כי אור י' סודם חסד ודין שנולדו בתחלת המציאות בסוד המצמצום' ע"ש, הרי שעיקר הצמצום בהיו"ד. וצריכים להחזיר את האויר לאור י', וצריכים ה' פעמים אור וה' פעמים י', וזה עושה אלהי"ם כנ"ל. ואלהי"ם הזה לכאו' בלי אוירא דעלמא, והוא תופס כל המציאות ובעיקר הפנימיות, וא"ל יהיה כתר והמוחין, ה' תהיה המדות חג"ת נ"ה, וי"ם יסוד ומלכות. י"ם זה החמשה פעמים י'. ונראה שחמשה פעמים זה בסוד שמירת הברית לנוקבא קדישא, שעי"ז יכולים לשחרר כביכול את הצמצום, והרי מעיקר המצמום ששורה בהי' יהיה נעשה בשלמות יסוד ומלכות של האלהות, ומהאור שנשתחרר כביכול יופיע כל הבנין של הקדושה. 

והרי שמי שנשאר באויר העולם הזה, הרי נפסד מהי"ם של יסוד ומלכות שאצלו זה רק י' שמחשיך לו את כל האור, על זה כתבתי שלולא דמסתפינא זה מקור ושורש של כל התאווה, ואם יכול להתגבר ולהגביל את התאווה שישאר י' חוץ מהאור, אז יזכה להשגות אלהות, כי יזכה לה"פ אור וה"פ י', ויזכה לאלהי"ם.

ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן!