ברכת קריאת שמע וברכת התורה - להאיר מציאותו של השם יתברך

 ב"ה

בברכת אהבה רבה\\אהבת עולם

והאר עינינו בתורתך. אור פירושו השם יתברך, כמו שכתוב לדוד ה' אורי (תהלים כז:א), והיה לך ה' לאור (ישעיה ס:ג). והרי כל התורה הוא שמותיו של השי"ת כידוע, רק מחמת כל הצמצומים לא רואים ולא מבינים ולא יודעים, ולכן מבקשים שיאיר השם יתברך מציאותו לעינינו בשמותיו בתורתו. [וכן שים לב לנוסח ברכת התורה שמבקשים שנהיה כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, כי זה תכלית הלימוד לדעת את השם יתברך ולהאיר מציאותו].

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה שהיא תמצית תורה ב' בליקוטי מוהר"ן תנינא - תפילה לחנוכה

 ב"ה

תפילה לליקוטי מוהר"ן תורה תנינא ב

זכני להרבות בשעשועי עולם הבא, בשירות ותשבחות להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה אהיה סמוך וקרוב אליך יתברך, שאזכה לשמש הצדיק האמת שהלכה כמותו, וללמוד הרבה הלכות שהן השפעת החסד וג"ם לידה, ואזכה לבחינת הקרבת התודה, והליכת הדמים כסדרן, ויחלץ לבי ויתחזק באמת. וזכני להאיר הג' קווי אמת, אא"י (אאי"ד עם הד' אותיות, בגמטריא שמחה) תפילה תורה שידוכין, לתוך ריבוע הדיבור של צדקה, בחי' גדר אדם המדבר בצדקה, תשובה, עשירות, ומלכות, להשלים הדיבור בבחי' כה תברכו בלשון הקודש, שהוא מקושר לדבר דבר של שבת קודש, ועל ידי זה להמשיך השמחה של שבת קודש לששת ימי החול, מבחי' בן, מבחי' נחמן, לבחי' מט"ט, עבד, ועצבות. ועל ידי זה לגלות האחדות הפשוט יתברך מבחינת פעולות משתנות.

וזכני לכל זה בפרט בימי חנוכה שהם ימי הודאה שהוא בחי' שעשוע עולם הבא, בחי' הלכות, שעל ידי זה זוכין לשלימות הדיבור, על ידי התגלות האמת. והשמן של חנוכה בחינת אור האמת, נתון סמוך לפתח, בחי' פתח דבריך יאיר, ואזי נמשך השמחה של שבת לששת ימי החול – בחי' חנוך מט"ט, על ידי לשון הקודש שהוא שלמות הדיבור. ואזי זה ינחמ"נו ממעשינו ומעצבון ידינו. וזה בחי' חנוכה – חנו כה, הנייחא של שבת שהיא קשורה ללשון הקודש בחי' כה תברכו בלשון הקודש.

n     ויאמר מזמור לתודה – כמבואר בסוף התורה [לתוד"ה – תולדה, הריעו לה' כל הארץ, ראשי תיבות הלכה, עבדו את השם בשמחה, בחי' המשכת השמחה של שבת לימות החול שהם בחי' עבד, מט"ט. קס"ח אותיות – חס"ד בא"ת ב"ש. ג"ם תיבות נגד הקליפה גם לי גם לך].

נ נח נחמ נחמן מאומן

מכת חושך

 ב"ה

תהלים 

(תיקון הכללי)

קה:כח שָׁ֣לַֽח חֹ֭שֶׁךְ וַיַּחְשִׁ֑ךְ וְלֹֽא-מָ֝ר֗וּ אֶת-(דבריו) דְּבָרֽוֹ.

את דבריו, עם הז' אותיות, בגמטריא נון נון חית.

הראשי תיבות של: שלח חשך ויחשיך ולא, בגמטריא רבי נ נח. הראשי תיבות של: שלח חשך ויחשך ולא מרו, בגמטריא רבי נחמן.

הסופי תיבת של: מרו את, ושל: את דברו, בגמטריא רבנו נחמן.

רש"י פירש שהמכות לא מרו לשנות דבר צווי השם, ועוד פרשו במדרש, על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה. עוד יש לאמר שהמצרים לא מרו את דבר ה' (שמות ג:כב) ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכו', כמו שפירש רש"י עה"פ ויהי חשך אפלה (שמות י:כב) ז"ל שחפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן היו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא, ע"כ. עוד י"ל שהשפע היורד מן השמים יורד בסוד ה' יתן אמ"ר, אור מים רקיע ק' ברכאן. וכיון שכאן לא היה אור אלא חושך, ממילא, לא מ"רו את דברו, שיתעבה לבחי' מים רקיע וק' ברכאן. וזמש"כ וימש חשך (שמות י:כא), כי החשך נשאר ולא מש לרדת לבחינות מר"ו.

שלח חשך ויחשיך, פירש הקול אריה (מאד, פרשת בא) הינו שעל ידי ששלח מאתם את החשך, הינו המסך, וגלה את האור, על ידי זה, ויחשך עיניהם, כי לא היה בהם כח לקבל אור הגדול הנשפע להם מלמעלה, ואילו לצדיקים אדרבה, (שמות י:כג) ולכל בני ישראל היה אור במשבתם, ע"ש. וזה על דרך שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סו:ג שמפלת רשעים על ידי האמת.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להסתכל בשמים ברגעים הראשונים של הבקר

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן 

תורה קמט

ובבקר טוב להסתכל על השמים ועל ידי זה נמשך הדעת, ע"כ, וציינו למש"כ בזוהר הקדוש (פרשת בשלח, שמות נז.) בשעתא דנהיר צפרא משכין עליה חד חוטא דחסד מסתכל ברקיעא שריא עליה נהירו סכלתנו דדעת קדישא, ומתעטר ביה בר נש, ודחלין מניה כלא, ע"כ. ועיין ספר דניאל (ד:לא) ולקצת יומיא אנה נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת ומנדעי עלי יתוב וכו' (והמילה הקודמת, מסוף פסוק שלפניה: כצפרין, גם לשון צפרא ובקר).

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' תרפז, מכון רמח"ל) ז"ל בכל יום כשהשמש יוצא, אז מתעורר החסד – שבו נעשתה כל הבריאה, והוא מתעורר בכח שלום, בסוד: לעושה אורים גדולים (תהלים קלו:ז). שגם עכשיו תחלת הארה היא בבחינת אור שנברא ביום ראשון (!) וכמו שעתידים להיות לע"ל, אלא שאין זה עומד כי אם רגעים מעט, וחוזרים ונשארים בבחינת המעשה, להנהיג את העולם כראוי. לפיכך נקרא: בן זרח, כי הזריחה נעשית מתחלה בכח. ואז בא ושולט בחי' יובב, וס"ז: כי נשאתי ותשליכני (תהלים קב:יא), ע"ש.

ולכאורה לפי דברי הרמח"ל מבואר שיהיה ענין להסתכל בשמים – לאור זריחת השמש – ברגעים הראשונים דייקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סוד מצות יבום על פי מה שגילה הרמח"ל על העולמות המלבוש וצחצחות

 ב"ה

עוד נראה לפרש בענין יב"ם שהוא שם הע' של שם ע"ב, על פי מה שגילה הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תקכו-ז, מכון רמח"ל), וע"ש באריכות, ובקיצור ממש לענינינו, המדרגות בתוך הצמצום קודם ביאת הקו מתפשטות בסוד יצח"ק, ד' פעמים ב"ן של מילוי שם אלהי"ם. יצח"ק בגמטריא או"ר ועוד א', ואותו יתירה בחי' רישא דעשו שהוא שורש כל החשך ואלהים אחרים, והוא בסוד ע', ובסוד עשתי עשרה שכל המוסיף גורע, כי כאשר הע' מתחבר ועומדת להוציא הס"א, יתעלם הא"א בחי' הזכר שבו שהוא כתרא. כי בתחילה יש בחי' אימא שדינין מתערין מינה, ובה יש הויה – בניקוד אלקים. ובהתפשט המציאות נעשים י"ב הויו"ת, בסוד ג' הויו"ת – שבם: היה הוה ו-יהיה וכו'. ומן הע' נקודות יוצאים אחר כך ע' אומות, כי הם בסוד הניצוצין דאלהי"ם שמשם לבד יוצאים האומות. ובסודם יש בתחלה הע' סנהדרין בישראל, ומן החיצוניות שלהם הוא ע' אומות. ובהתפשטות הע' הזאת מוציאה מ' מדרגות וכו' וסודו (בראשית כו:לד) ויהי עשו בן ארבעים שנה, ובסוד יצחק גם כן שנשא בן ארבעים וכו' ע"ש.

הרי יב-ם, י"ב הויות, ומ' מדרגות, והוא שם ע' בסוד הע' נקודות של הוי"ה דאימא. ובהתחלת כל זה הא"א מסתלק, והוא משאיר את יעקב ועשו, ועשו שהוא בחי' אל אחר דלא עביד איבין (-והרי כל ההתפשטות הנ"ל בסוד מנצפ"ך – ריש עמ' תקכז – ב' מנצפ"ך – ריש עמ' תקכח, בגמטריא פ"ר. וזה הבדל בין ע"פר שכן עושה פירות, כי ראש עשו גם מוציא טוב, אבל ויאבק יעקב עמו, בחי' א"פר שלא עושה פירות, וזה בסוד הא' של במספר ארבעים, א' ול"ט, שהוא כפייתם – עמ' תקכז), והוא בחי' רשע שאפילו בחייהם נקראים מתים, וזה כמיתת הבעל בלא בנים, שאז אשתו נופלת להיב"ם. ולא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר (דברים כה:ה), ז"ר דייקא, שהם האו"ר מדרגות דקדושה, וכאן צריכים לתקן הר"ח שהוא האור החוצה. ואז יש שני אפשרות, או שיעשה חליצה, לסלק עצמם מכל ההשתלשלות הזה, ויקרא בית חלוץ הנעל. או שיעשה יבום, והוא כי האור הר"ח היתירה הזו (סוף עמ' תקכז-) נכלל לפנים, והוכן לינתן ליעקב. וסודו השס"ה שנתגלתה בזמן היניקה כנ"ל, שהיא א' היותר על השט"ן. וסודו יוה"כ (שגם אז חולצים הנעלים) שבוא קטיגור נעשה סניגור (-בסוד המנחה שיעקב שלח לאחיו עשו, ילקוט ראובני, פרשת וישלח אות מה), שאז יעקב יורש זה הראש, והיינו ישרא"ל – ל"י רא"ש, ויעקב שולט על עשו, וכו' ע"ש. וזמש"כ ולא ימחה שמו מישראל (דברים כה:ו) להקים לאחיו שם בישראל. ועכ"פ גם כאשר עושה תיקון חליצה, (דברים כה:י) ונקרא שמו בישראל.

והנה מבואר עוד שם (עמ' תקכח) שזה סוד (בראשית כח: יז – עקידת יצחק) וירש זרעך את שער אויביו, כי הע' הזה בסוד תק"ע דהיינו ב"פ מנצפ"ך (והי' אותיות), והוא בחי' תקיעת שופר גם כן, כי הוא הצריך ליתקן בכח ה-י"ה המתגלה כנ"ל, להשליט ישראל על עשיו בסוד יוה"כ. ובסוד זאת נאמר בעשו (בראשית כה:כה) כלו כאדרת שע"ר, והוא איש שעיר. וזאת הבחינה היא ממש הניתנת לירושה ליעקב, ולכן נאמר (במדמבר כה:יח) והיה ירשה שעיר אויביו, שעיר דייקא. ואז נמצא יעקב מתוקן בסוד שנים עשר שבטים שלו כראוי וכו' ואז נקרא הוא גם כן – עשו: וסוד זה (בראשית כז:יט) אנכי עשו בכורך וכו' ע"ש (ב' פעמים יעק"ב עם י"ב שבטים, בסוד ויעקבני ז"ה פעמים – בראשית כז:לו).

וזה ממש קיום הענין (דברים כה:ו) והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. שהבכור עושה את היבום, והוא יורש את המת. (גם ירש בחי' יבם, כי ר' מתחלף במ' באלף בית של אח"ס בט"ע ומ"ר, וש' מתחלף בב' בא"ת ב"ש). ואז ביעקב מתקיים (בראשית כד:ס), ואת היי לאלפי רבבה, הי"י השם הע"א

וזה הענין שאם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה (דברים כה:ז), השערה, דייקא, כדי לתקן הב' מנצפ"ך.

והרמח"ל ממשיך שם (עמ' תקכט) והנה כל אלה הדברים הוא סוד המשי"ח העומד בגלות להלחם עם עמלק וכו' ע"ש. וידענו שמשיח בה מבחינת יבום שעשה יהודה לתמר, ומבחי' יבום עשה בועז לרות. אכן עיקר הכנעת עמלק על ידי זרעו של יוסף, וזה הראשי תיבות של יב"ם כנ"ל, משיח בן יוסף .

יבום וחליצה, בגמטריא אור, גדר, זר!

יבום בגמטריא נח (נ' זה הנפילה ליבום), יבום וחליצה בגמטריא נ נח נחמ ע"ה. נחמן מאומן בחי' הפ"ר הנ"ל שהוא תיקון הע'. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן

 ב"ה

לימוד תורה כראוי וכהוגן להאיר אור השם לתכליתו, הוא בחינת הליכה כמבואר בתורה א' של ליקוטי מוהר"ן אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם. 

וידוע מהמדעים שכל מה שחפץ ממהר ומתקרב למהירות של הליכת אור speed of light, החפץ מתגדל ומתגדל.

ולכן כאשר האדם לומד תורה, שהוא אור השם, וכל מה שהוא לומד כראוי בודאי הוא נוסע במהירות עצום. אכן בשאר האדם הוא כל המציאות, אין לו איפה לנסוע אלא לעצמו, וכל איבר וגיד בגופו יאיר יותר באור השם. והמותרות שבגופו לא שייכים כלל להליכה זו. אבל האוכל שבגופו, שהוא בתהליך להיות חלק מגופו, הרי הוא שייך להליכה ונסיעה זו. וכיון שהאוכל עדיין לא נכלל לגמרי בגופו, בבחינת אדם, הרי יתגדל ויתגדל, עד שיהיה אי אפשר להמשיך. ולכן לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, שהמן היה נבלע באיברים מיד. 

וי"ל בזה מה שחז"ל גילו שרוב ת"ח סובלים מהמעים.

[ועיין בספר המידות, ערך חדושין דאוריתא אות יא: צריך אדם לשמור מלומר דברי תורה בעת ובמקום שאינם נשמעים, ואפילו בעת ובמקום שנשמעים, צריך לשקול אותם כמה יאמר, שלא יהיה בבחינת (משלי כט:יא) כל רוחו יוציא כסיל. כי על ידי זה מביא חולאת שקורין 'גישוויליכץ' - swelling, bloating, כי החולאת הזאת בא על ידי התגברות המים שבדם, וזה (איוב כח:כה) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, ע"כ (ובענין השמירה הזו, ע"ע ערך לימוד ח"ב אות ח ואות י', ובליקוטי מוהר"ן תורה קלד, ותורה ס). ויתכן שבכח הרוח במשקל יכול להביא כל צלמו ודמותו במהירות של האור, אבל כיון שהוציא רוחו, שוב אינו יכול להתמודד, ויתגבר המים בהגדלה כנ"ל]

שוב ראיתי שכבר כתבתי עיקר הרעיון כאן באנגלית לפני כשבע שנים NaNach: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן – The Torah was not given – except to those that ate the manna (naanaach.blogspot.com)

נ נח נחמ נחמן מאומן

צדיקים לאורה וישרים לשמחה - דף יומי מסכת תענית סוף פרק א דף טו על פי ספר המידות

 ב"ה

מסכת תענית

דף 

טו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, צדיקים לאורה דכתיב (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק, ולישרים שמחה, דכתיב ולישרי לב שמחה, ע"כ.

ורש"י כתב ז"ל ישראים לשמחה, דישרים עדיפי מצדיקים, ע"כ. ושיטת הרשב"א להפוך. ולשניהם קשה, הרי בכלל מאתים מאה, וזה שעדיף למה לא יזכה לשניהם.

ואולי זה הענין המבואר בספר המדות, ערך צדיק ב:יח (וערך מריבה ב:כב) ז"ל יש שני צדיקים, שאחד דבוריו הם כחרישה, והשני דבריו כקצירה. או אחד דבריו הקמת הברית לזווג, והשני דבריו הם הממשיכין את הזרע – ומהים את הולד בבטן אמו ומגדלין אותו וכו' ע"ש.

וי"ל אור זרוע לצדיק, לשון יחיד, ענין הקמת הברית שמזמין את האור, ולישרי לב – לשון רבים, ולב הוא המלכות, הנוקבא, וענין ישרי לב יש לפרש שליטה (כמו ישר-אל, כי שרית) על המלכות, והוא ענין המשכת הזרע לנוק', וזה בחי' שמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עוד ביאור בלקוטי מוהרן תורה יא - שהאור תלוי בכבוד ה'

ב"ה

יא:ב אך לדבור שיאיר לו, אי אפשר לזכות כי אם על ידי כבוד, הינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השם יתברך.

דבר זה מצינו באחד מיסודי הקבלה שהקו האיר ברשימו של הצמצום רק בדרך וצד אחד, והרמחל ביאר הענין, שהקו האיר רק לגלות מלכותו יתברך, שהוא כבודו, ודוק.

ביאורים בתורה ט של לקוטי מוהר"ן

ב"ה

תורה ט

ב. ולפי הזווג שגורם בתפלתו כן זוכה לזווגו, והתפלה הם שתים עשרה נסחאות, לפיכך הזווג כקריעת ים סוף.

והנה לכאורה הזווג שגורם לא משנה מאיזה נוסח התפלל, כי הנוסח זה רק השער, והזווג נגרם מעבר לשער, ולא משנה מאיזה שער ניכנס לגרום אותו. ולפי זה עיקר הקישוי למצוא הזווג הוא בענין למצוא הנוסח והשער השייך לו, ולא בעצם התפלה שהוא צריך להתפלל - וכמו לשים כל כחו כנזכר כבר באיש התורה, זה שייך לעצם התפלה ולא למציאת הנוסח השייך לו.

ואילו לענין - וכפי שמפרנס לאביו שבשמים בתפלתו כן נותנים לו פרנסתו - לכאורה זה קאי על כח תוצאת התפלה ולא במציאת הנוסח הנכונה. ולפי צריך ביאור למה אם כן - מזונות נתחלק לשנים עשר שבילים לפי שתים עשרה תפלות שבטי י"ה. וי"ל שהשפע נשפע רק דרך השביל והנוסח שגרמה.

שלא תתרחק תפלתו ממטה שלו. לכאורה הלשון מוזר, כי הול"ל שיכניס התפלה דרך המטה שלו, ואו התפלה תיכנס או שלא תיכנס, ומה ענין שלא תתרחק?

מטה לשון זווג. לפי זה למדים שאין השערים - הנוסחאות - סתם דרך ושביל שמובילים לפנים ששם נעשה הזיווג. אלא שכל שער הוא זווג פרטי. וממילא מיושב שני הדיוקים הנ"ל. שהפרנסה כפי השער והנוסח דיקא. ואין הענין דוקא להכניס התפילה בשער, אלא השער הוא גופא הזווג, והענין לזכות להיות כמה שיותר סמוך ולא להתרחק.

ג. ודע שיש פתחים הרבה בחשך לצאת משם ... הבא לטמא פותחין לו - יש לו פתחים הרבה. נמצא שיש פתחים הרבה בחשך גם לצאת וכו'.

דבר זה מובן ומדויק רק כפי מה שרבינו הסביר למוהרנ"ת בתורה קיב. כי לכאורה קשה דברי רבינו כי חז"ל דקדקו בדבריהם שרק הבא לטמא פותחים לו, ואילו הבא לטהר מסייעין לו, ואין מוכח כלל שיהיו כל הפתחים לצאת מהחשך. אלא שכבר מדויק פה שרבינו הסביר, שהפתחים הם בנפילת חברו. ואתי שפיר שכבר התורה מוכח מתוכו התירוץ שרבינו הסביר רק מחמת קושיא אחרת.

ג. על ידי אמת הקב"ה חומד מלמעלה לשכן עם האדם וכו' התבה היוצאת באמת היא תשים לך פתח בחשך.

צריך ביאור, אם האמת כבר מראה להאדם הדרך לצאת מן החשך, והקב"ה חומד לשכן אצלו, למה אינו כבר מראה להאדם המטה שער ונוסח תפילתו.

ואולי זה גם כן כמו שפרשתי כבר שיתכן שהאמת של חלון זה לעלות דרך הנפילה של חבירו ואילו האמת של אבן טוב זה לעלות למעלה מרגל הה' שלו, עיין שם, ואם כן י"ל כמו כן כאן, שהאמת של חלון שהוא דרך חבירו אינו מספיק רק להוציא אותו מהקליפה אבל אינו מכוון אותו כפי שורש נשמתו, בשבט שלו, מה שאין כן האמת של האבן טוב הוא דיקא מה שרבינו גילה באות ד שצריכים להתקשר תפלתו לצדיק הדור.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת חוקת - לזכות לאור התורה

ב"ה זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים.

חזל אמרו שצריך להמית את עצמך באהל התורה. ומה פשר המשך הפסוק. יש לאמר כמו שהזהיר האריזל שכל הגלוים אסור להתיחס עליהם עד שמן השמים ממש מכריחים. אז כל האורות האלו בחינת בהלו נרו , אהל לשון אור, צריך להחזיק כטמאים. ואפילו משה רבינו היה בערפל שבע ימים טרם עלותו. נ נח!

נ נח נחמ נחמן מאומן

תבין סוד הצמצום ותעלה למעלה ממנה

ב"ה

לולא דמסתפינא נלע"ד שכל פעם שהש"י מצמצם כביכול את האלהות בבריאת העולם, האלהות שנצטמצם נשאר בעולם בבחינת תאוה, ובעיקר התאוה הידוע ר"ל. באמת זה החלל פנוי, שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה סד) שיש בחלל פנוי שני מיני אפיקורסות ע"ש ולכאו' נאוף תלוי ממש בכפירה וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין סג:) לא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות וכו' (ואולי הוכחת הדבר בתורה לז שרבינו מפרש הקשר בין אחרי לבבכם זהו מינות לבין ואחרי עינים זו נאוף ע"ש וצ"ע). כי הכפירה שנמצא בהחלל פנוי זה ממילא, כי הצמצום נתן מקום לאפשר אפיקורסות, אבל האלקות גופא שנצטמצם בודאי עוד שם רק שהוא מצומצם וכאילו אינו שם, וזה נותן את התאווה (והנה ידוע מהספרים הקדושים שהטעם בהאוכל הוא מהניצוצות הקדושים, ואכן לפי מש"כ כל התאווה בכלל לכל דבר בא מהאלקות שנצטמצם כנ"ל).

ולפי זה יש להעמיק במה שגילה הרמח"ל בדרך יחוד הגן ליכנס לגן עדן, וז"ל (אדיר במרום עמ' סב) עולה לאוירו של גן ומצאו יאור, אוריה שמו - אויר י"ה, שהגן ה' ועדן י', שנאמר: אודה י"ה. ואוריה הוא ה"פ אור - אלף ל"ה, ה"פ י' - נ', הרי אלהי"ם. והנחלים נמשכים למקומם שנאמר כל הנחלים הולכים אל הי"ם, ואומר ואת הנחלים ארנון. י' נעשה אור. כיצד אור ואותיותיו - ר"י, י' עשרה נמלאת הרי יו"ד, י"פ ו"ד - מאה, ו"ד פ"י - מאה, כולם ר"י. מלביש אויר באור י' [נ"א: באוריה], עכ"ל וע"ש יותר באריכות (בעמוד מא-מב), ובפרט להבין מה שאכתוב כאן בס"ד.

'כי אור י' סודם חסד ודין שנולדו בתחלת המציאות בסוד המצמצום' ע"ש, הרי שעיקר הצמצום בהיו"ד. וצריכים להחזיר את האויר לאור י', וצריכים ה' פעמים אור וה' פעמים י', וזה עושה אלהי"ם כנ"ל. ואלהי"ם הזה לכאו' בלי אוירא דעלמא, והוא תופס כל המציאות ובעיקר הפנימיות, וא"ל יהיה כתר והמוחין, ה' תהיה המדות חג"ת נ"ה, וי"ם יסוד ומלכות. י"ם זה החמשה פעמים י'. ונראה שחמשה פעמים זה בסוד שמירת הברית לנוקבא קדישא, שעי"ז יכולים לשחרר כביכול את הצמצום, והרי מעיקר המצמום ששורה בהי' יהיה נעשה בשלמות יסוד ומלכות של האלהות, ומהאור שנשתחרר כביכול יופיע כל הבנין של הקדושה. 

והרי שמי שנשאר באויר העולם הזה, הרי נפסד מהי"ם של יסוד ומלכות שאצלו זה רק י' שמחשיך לו את כל האור, על זה כתבתי שלולא דמסתפינא זה מקור ושורש של כל התאווה, ואם יכול להתגבר ולהגביל את התאווה שישאר י' חוץ מהאור, אז יזכה להשגות אלהות, כי יזכה לה"פ אור וה"פ י', ויזכה לאלהי"ם.

ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן!