פרשת ויצא - שכיבה במקום בית המקדש

 ב"ה

כח:טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש י' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. הסופי תיבות של: ויאמר אכן יש, עם הג' אותיות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: יש ה' במקום הזה, עם הד' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. הראשי וסופי תיבות של: וייקץ יעקב, בגמטריא נ נח. הראשי וסופי תיבות של: אכן יש בגמטריא רבי נחמן ע"ה.

ואנכי לא ידעתי, פרש"י שאלו ידעתי לא ישנתי במקום כזה, עכ"ל. י"ל שהגיע לתכלית הידיעה שלא נדע, אכן אילו היה עדיין רק בבחי' ידיעה לא היה יושן במקום קדוש זה. וכמו שרבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תנינא ז) שהשגת בן, בחי' השגת רבי אליעזר הגדול הוא בחי' שינה.

ק"ק כי לעיל בפסוק יב רש"י הביא ז"ל שכב עליה, קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא:), עיין שם. הרי הש"י בעצמו שם את כל ארץ ישראל תחתיו, ואפילו אם היה יושן במקום אחר, הרי הש"י היה מביאו תחתיו. וצ"ל שעכ"ז לא היה ראוי לו לישון שם, והשם יתברך הטוב בעיניו יעשה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הגעגועים של הצדיק עד שמקבל פרנסה וזוכה לאור צחצחות

 ב"ה

שיחות הר"ן כד

מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד. – עיין שם המשל באריכות - - ואז הנמשל ז"ל וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך וכן להצדיק לחזר ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה עד שהגיעו סמוכים זה לזה ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגדל הגעגועים אי אפשר לסבל עוד והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו'?! וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת? (דהינו געגועים הנ"ל) הלא יש כמה עובדות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפלין ושאר מצוות?! והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה. והביא להצדיק פרנסה ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. (מד) כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג כה) וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיה נ"ח יא). ונמצא שהצדיק הגדול האמתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות (מד) ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל, עכ"ל.

בליקוטי מוהר"ן עו מבואר שגם צמאון להשם יתברך אינו מושלם, ושאלנו שם אם כל כיסופים של קדושה וגעגועים וכו' בכלל, כי יש לחלק עיין שם. והנה כאן יש משמעות שגם געגועים של קדושה יש להגביל, ויתכן שזה רק בשביל שהוא במצב של התרחקות. ומבואר בתורה עו שהצדיק יודע איך להביא את העבודה לתוך הגבול והזמן, שלא יהיה צמאון. וכאן הצדיק לא מצליח, מחמת התרחקותו לכאורה, ועם כל זה הוא שומר עצמו שלא יהיה בבחי' צמאון, ועוזב את הגעגועים.

והנה הצדיק עוזב קצת את הגעגועים לעסוק בשאר תורה ומצות (-קצת דומה למה שרבינו אמר בענין הבטחון, שמי שאינו במדרגה כל כך לזה, וילך בלי פרנסה ורק סומך על בטחון, הרי זה יתפוס כל מחשבתו, ועדיף שיתפרנס ולעסוק בכל התורה ומצותיה), אף על פי שלכאורה גם בעסק קיום התורה והמצות יש כיסופים וגעגועים, אבל על כל פנים אינו מרוכז בהם.

ואז בא מישהו ומפרנס את הצדיק ומביאו להשם יתברך וזוכה לבחי' השביע בצחצחות, שהוא בחי' למעלה מסתם כיסופים ורצונות. בחי' שאי אפשר להבין במוחין של עולם הזה.

וכל זה עולה יפה למה שביארנו בתורה עו שזה מסגולת הצדיק אמת בבחינת בית המקדש, שמביאים שם הרצונות אפילו של צמאון, ומקבלים שם כיוון שמכניס אותם לתוך הגבול והזמן. וזה הענין שהאדם שבא ונתן ממון להצדיק, זה בחי' המתנדבים לבית המקדש, וכיון שהוקם הכל יבוא על שלום.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה עו - להנצל מהצמאון ולזכות לראיה

 ב"ה

תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

 

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

 

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת חיי שרה - רבקה נגד עבודה זרה

 ב"ה

כד:כה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם-מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן.

גם תבן, וכן: תבן גם, ע"ה בגמטריא רב נחמן בן פיגא.

הראשי תיבות של: גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

רב עמנו, ק"ק שזה כמו לשון של בנה עשו, יש לי רב. וי"ל שלשון של יעקב, יש לי כל, כל זה בחי' יסוד כידוע. ויסוד זה בחי' שד"י, סוף בנין הזכר, ובחי' יש די באלהותו. וכיון שהתבן והמספוא היו של אביה שהיה עובד ע"ז, בחי' מי שאין די באלהותו עד שעובד ע"ז, ולכן נסכיו הם בחי' רב. ואחר שפינה ביתו מע"ז (פסוק לא) כבר לא מזכיר את הריבוי, ועוד לא זכה לבחי' כל, אז סתם (פסוק לב) ויתן תבן וכו'.

ונראה לפרש עוד ענין ר"ב, דתנן בסוף פרק א' של מסכת אהלות (משנה ח) לענין טומאת האברים שמטמאים גם באהל, ז"ל רמ"ח אברים באדם, שלשים בפסת הרגל וכו' וכו' מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, ע"כ, דהיינו שמנה שם כל האברים של הידים והרגלים [וי"א צלעות] וסיכם מספרם בפני עצמם, ר"ב.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה י' רבינו גילה בענין הגאוה שהוא בחי' עבודה זרה, שהיא שורה ביותר על הידים והרגלים. וכתב שם ז"ל אלו הבעלי גאוה, הם מעכבים תאוותו של השם יתברך, ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסיגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים, אבל האמת אינו כן, וכו' עיין שם. ומבואר שם שרק על ידי בחי' יעקב יכולים להודיע גדולתו של הקב"ה להעכו"ם, ועיקר גדולתו של הקב"ה הוא שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל. ומסביר שם למה דוקא יעקב, כי צריכים להעלות התפלה מבחי' הר ושדה לבחי' בית, כי בבחי' בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיה נו) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ואילו אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פח), שאינם מן היישוב. ורק על ידי התפילות של יעקב מתיישב השכינה באופן שגם העכו"ם יכולים לדעת שיש אלקים. ועל כן אלו בעלי הגאוה, שהם לא סתם אנשים, אלא אנשים שהתענו וסיגפו את עצמם, עד שבאו לסמוך על עצמם, ומונעים את עצמם ואחרים מללכת אל הצדיק האמת להתפלל, הרי הם מעכבים תאווותו של השם יתברך. וזה הגאוה היא בחי' ע"ז כנ"ל.

הרי מבואר איך שעבודה זרה דייקא תלויה בר"ב בעל גאוה [עיין עוד בזה בליקוטי מוהר"ן תורה ח', שהצדיק האמת הוא בחי' מרדכי בגמטריא רב חסד, היפוך הרבנים – אלופי עשו. רב חסד הוא התיקון הו' של י"ג תיקוני הזקן, שהם הי"ג מידות של רחמים. והרי ממנו עד הי"ג האחרון, ח' תיקונים. ח' פעמים הוי"ה בגמטריא יצחק בעלה של רבקה. (הח' תיקונים הראשונים הם בחי' אברהם – רמ"ח, ח' פעמים א"ל כמבואר בספר אדיר במרום)] ושורה בר"ב אברים של הידים והרגלים. וי"ל שזה מה שאמרה רבקה, רב עמנו, עמנו בגמטריא נגלה וסוד, אם הב' תיבות, כמבואר בתורה י' שם, שהידים והרגלים הם בחי' נגלה ונסתר.

ובתורה י:ד כתב עוד ז"ל השב (אשת האיש – הנאמר אצל שרה, בראשית כ) ר"ת ה'ר ש'דה ב'ית, עיין שם. השב בגמטריא רבקה. כי רבקה עם יצחק קבלו את בחי' הר מאב'רה'ם וש'רה', והם המשיכו להעלות את התפלה לבחי' שדה, והולידו את יעקב שהעלה אותה לבחי' בית. וכן רבקה, עם ב' כוללים (כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה. וי"ל שזה מה שאומרים במנחה של שבת, יצחק ירנן, ירנן בגמטריא שדה ע"ה (אברהם יגל, יגל, עם מילואו – יוד גמל למד בגמטריא ההר. יעקב ובניו ינוחו, בחי' בית מנוחה).

כתוב בישעיה (ה:ח) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ. ובמדרש הוא שם בר"י קרא ז"ל הוי על שגרמו בעוונותיהם שמגיעין חרבן בית ראשון לחרבן בית שני, שדה בשדה יקריבו, גרמו לבית לעשות שדה, כמה דאת אמר (ירמיה כו:יח) ציון שדה תחרש והר הבית לכמות יער, מי גרם להם לחרב, עד אפס מקום, שלא הניחו מקום שלא עבדו עליו עבודה זרה, ע"כ.

[הו"י הוא הצירוף של צפון, כי ג' אותיות י"הו, יש להם ו' צירופים, ויש כמה דעות איך לסדר אותם. צפון הוא בחי' יצחק, בחי' גבורה, בחי' ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'].

הרי בע"ז שלהם – 'עד אפס מקום', 'יקריבו' את הבית והורידו אותו לבחי' שדה, הבחי' השייך לרבקה – אותיות קרבה\הקרב. ולא החריבו והורידו אותו יותר עד בחי' הר, כי רבקה כבר אמרה לאליעזר כאן, גם תבן גם מספוא רב עמנו (-אולי יש לפרש עמנו, מלשון גחלת עמיא, דהיינו שמתחלשת והולכת לכבות, כמו שהופיע בדף ימי של היום בבא קמא), מספוא בגמטריא מקום ע"ה, וגם יש בו את האותיות: אפס, הרי עד אפס מקום. הרי בכחה של רבקה להעמיד את מעמד התפילה בבחי' שדה אפילו עד אפס מקום – שלא הניחו מקום שלא עבדו ע"ז. וזה מש"כ בפסוק לא – ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, פניתי הבית, בחי' חרבן הבית, ונשארת בבחי' שדה, ומקום לגמלים, כי הגמלין רובן כשרים (פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום), אבל אינם במעלת הספנים – שרובן חסידים (פרש"י ז"ל שפורשין למקו הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין). והרי כל הסיפור של רבקה כאן מדבר על הגמלים, וזה בחי' שדה. ועוד צריכים להעלות לבחי' בית, על ידי יעקב, בחי' הספנים, ה"ס בגמטריא אדנ"י – פנים, בחי' פניא-ל\פנוא-ל (בראשית לב:לא-לב) כי ראיתי אלקים פנים אל פנים.

[ויש להתבונן עוד, כי המשך הנביא ישיעה שם – הוי מגיעי בית וכו' -פסוק ט – באזני י"צ אם לא בתים רבים לשמה וכו'. באזני ה' – בחי' שם ס"ג. וידוע מהיחודים של האריז"ל עה"פ חדשים לבקרים רבה אמונתך, סופי תיבות כמנין ק"ה בגמטריא ס"ג עם המ"ב אותיות, וי"ל זה בחי' רב-קה. גם 'עמנו' ראשי תיבות של ד' עיקרי המילואים של שם הוי"ה ב"ה ע"ב מ"ה ן"ב וס"ג.]

ואגב, עכשיו שפירשנו בס"ד שמספוא הוא במגטריא מקום, הרי – גם תבן גם מספוא, רמז למה שמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יא, שתבן לשון תבונות התורה, והדיבור של איש ישראלי מאיר לו לכל המקומות שצריך לעשות תשובה, עד שזוכה לתבונות התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה עם הצדיק

 

תפלה עם הצדיק

 

א. תפילה הוא לא-ל חיי (תהילים מב:ט), הוא אלקינו בורא הכל יש מאין[1]. והמציאות של אדם המתפלל, וכן צריך לציר בדעתו, שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד (ליקוטי מוהר"ן תנינא קג), וצריך האדם לזהר בשעת תפלתו ועבודתו, שעל כל פנים אז לא יהיה בכלל נצרך לבריות, רק ישים שברו ובטחונו על ה' אלקיו באמת, ולא יחשב בשעת התפלה בשום בן אדם ושום בריה כלל (לשון תורה סו). וצריך לדבר בתורה או בתפלה עד שיהיה הגוף בטל ואפס, וזה פרוש הפסוק 'והיו לבשר אחד', שיהא הגוף אחד עם הדבור, עד שיהא כאפס (לשון תורה עה). ותכלית התפילה היא שהמתפלל יבטל אפילו את עצמו, עד שלא יהיה שם רק השם יתברך לבד (שם, ליקוטי מוהר"ן נה), ואפילו אם אינו זוכה להתבטל לגמרי להשם יתברך, על כל פנים (ספר המידות, תפלה עו): 'צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא, ומחמת הדבקות יצאו הדבורים מעצמן מפיו', בחינת (תהלים נא) 'אדנ-י שפתי תפתח', שבפתיחת פיו הוא בחינת אדנ-י, בחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו' (לשון תורה עז. והתפלה בחי' עדן, עין לא ראתה – תורה ח), 'אדנ-י שפתי תפתח' זה בחינת תפלה וכו' כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (חולין ס:) ומשגר תפלה סדורה בפיו כדי שיהנה בתפלתו (לשון תורה י). ואותיות התפלה היא השכינה כמו שכתוב אדנ-י שפתי תפתח, שהדבור הוא שם אדנ-י (לשון תורה מב).

ב. וכל אחד מישראל יכול לבוא למדרגה זו למשל בתפלתו (לשון תורה צז), אלא שיש לו מניעות מחמת פגם הברית, ומחמת הגאוה ומחשבות זרות. ועל כן רבינו הזהיר לאנשיו שיאמרו קדם התפלה הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו (לשון שיחות הר"ן רצו). וזה העצה מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ב' ותרה ט', שעל ידי זה גם תפילתו תהיה תפילה. ובתורה ב' מבואר עוד שרק הצדיק הדור מיקים את המשכן וקומת השכינה, על כן צריכים להתקשר התפלה לצדיק הדור[2], ומסורה בידינו שעד ביאת המשיח, צדיק הדור הוא רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

ג. וענין התקשרות בפשטות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה, שיהיה נפשו קשורה בנפשו, ועיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה ב, שהבאתי כל מיני מקומות שכתוב התקשרות כדי להבין ענינה. ובתורה נה רבינו הוסיף על זה ז"ל שיקשר את עמו בכלל ובפרט, עם נפשין ורוחין ונשמתין של שוכני עפר, ויעורר אותם בתפילתו שיתפללו עמו וכו' כלומר שיקשר דבורו עם שוכני עפר וכו' כי זה צריך לבחי' התפילה ע"ש. ואיך שמעוררים שיתפללו איתו (שמעתי משלמה קרליבך שזה סגולת התפילה שמי שמתפלל או בוכה מהלב, כל מי שנמצא על ידו משתתף, ולפי זה הרי זה ממילא, כאשר האדם יתקשר באהבה עם הצדיקים, וימשיך לשפוך ליבו ושיחו, ממילא יתפללו עמו), יש לציר את זה בדעתו, כאילו הם עומדים ביחד איתו מתפללים, ושמעתי ממפורסם אחד, לציר שהצדיק מתפלל מתוך גרונך.

ד. והרי מבואר שתכלית התפילה היא התבטלות לגמרי להשם יתברך, עד שאינו אלא דיבור של השם יתברך [דהיינו או שיתבטל לגמרי להשם יתברך עד אין סוף, או שעל כל פנים ישיג בחינת שכינה מדברת מתוך גרונו], אלא שכדי להגיע לכך, יצטרך להתקשר להצדיקים אמיתיים שבדור, שמוסיפים את הכח הנדרש, כדי שגם הידבורים הגשמיים שיוצאים מפיו יהיו נחשבים לתפילה ממש.  

ה. והנה ביארנו שהתפילה צריך להיות בביטול הישות, ובתורה נה רבינו הביא מה שהחסידים הראשונים היו מתפללים בהתפשטות הגשמיות. אכן גם לאנשים רגילים יש מדרגות של ביטול שהם יכולים לזכות להן. בתורה כב מבואר שהמתפלל על חברו, אף על פי שהוא צריך לאותו דבר, זהו בחינת ענוה, בחינת אין, שמבטל עצמו ואינו חושש על עצמו כלום, רק מרגיש צער ישראל חברו, ועל ידי הבטול זה הוא נכלל באין וכו' (שהוא בחינת תחלה בחינת קדם הבריאה בחינת נשמע), בחינת תפלת ה', ע"כ. ודבר זה בקלות שייך לכל אחד להתפלל על חברו, והרי נחשב לבחינת ביטול להאין סוף ב"ה. וכן מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ד' ז"ל שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו. וכשרואה אדם ההתנוצצות הזאת, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגלה ג.), תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשעור התגלות אין סוף, לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו. ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת: ולא ידע איש, שאפלו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו, עיין שם. הרי אף על פי שאותו אדם לא במדרגה כזו להשיג התפשטות הגשמיות, עם כל זה מזליה חזי, ומשיג בחינת ביטול על ידי נשמתו, וגם בבחינה זו הרי זה בחינת ולא ידע איש, שאפילו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו.

ולפי זה יתכן שאדם רגיל שמתפלל עם כל גשמיותו וישותו, כאשר הוא מתקשר קודם לצדיקים אמיתיים, והרי הם עמו בתפילתו, הרי זה מהפך מהות תפילתו להיות כעין וכאילו הוא מתפלל על חבירו, שזה בחינת ביטול להאין סוף ב"ה, ולכן תפילתו תפילה. אכן נראה שאפילו אם מצד המתפלל אין שום ביטול, כיון שהתקשר לצדיקים שמובטלים להשם יתברך, הרי התפילה נמצאת במציאות של ביטול להשם יתברך, והרי היא תפילה, ובודאי כאשר יעיר הצדיקים להתפלל עמו. וכן לכאורה מבואר בדרשות הר"ן דרוש ח' שהתפלה בקברי צדיקים תהיה רצויה יותר להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלקי עיין שם (וכן הרמח"ל בכוונה כללית להתפילה שהוא גילה שני סדרי כוונות יותר עיקרים ממה שניתן להאריז"ל לגלות, ביאר שהסדר השני הוא התקשרות להשבעה רועים, שעל ידם נעשה החיבור של נשמה וגוף, יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף ע"ש).

ו. והנכם רואים שלא עושים את הצדיק אמצעי, רק בלימוד תורה שם הצדיק עומד בינינו ובין השם יתברך, כמו שכתוב (דברים ה:ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם, וכמו שביאר האלשיך, שכיון שמשה רבינו בחי' מה ואין, הרי אינו חוצץ. וחייבים לבקש תורה מהרב, וכן בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל! ועם כל זה בתפלה, מתפללים בהתבטלות לגמרי להאין סוף ב"ה.

ז. ועם כל זה ראיתי מתרעמים שצריך להיות אסור אפילו שהצדיק יתפלל איתך או עבורך. ואין זה אלא בלבול גדול וכפירה בתורה הקדושה. כי בודאי מותר לבקש מעשיר כסף, ובודאי מותר לבקש ממישהו טובה – והרי כל התורה כולה בנוי על זה.

וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

שוב מצאתי בסוגיא של הגמרא במסכת ברכות (ריש ז.) מנין שהקב"ה מתפלל וכו' שהרשב"א (בפירושי ההגדות, ומבואר יותר בחידושי הצל"ח, וכן עיין בפירוש הכותב בעין יעקב שהאריך בזה), שפירשו שתפלה זו הוא בקשה מעם ישראל. הרי מבואר שלפי הרשב"א הגמרא מכנה בקשת השם יתברך מעם ישראל, לשון תפלה, ואם הקב"ה עושה את זה, מי יעיז לאמר שאסור?![3] (אכן עיקר פירוש הגמרא שם כבר גילה רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה קה, על פי הזוהר הקדוש (נשא דף קלז) אית רחמים פשוטים דזעיר אנפין ואית רחמים גדולים דעתיקא סתימאה, ע"ש. ומבואר מזה שכיון שמכוונים להשי"ת באצילות, בזעיר אנפין, אין חשש אמצעי). [ויש לציין למה שנפסק להלכה, בשולחן ערוך, יורה דעה ריז:מח ברמ"א דכל דבר קדשה נקרא תפלה (תשובת הרא"ש כלל ג' סימן ט).]

ובודאי מותר לבקש טובה מצדיקים ושיתפללו עבורך ואפילו שיגזרו לטובתך בבחי' צדיק גוזר (שפועלת אפילו כאשר אין תפילתו נשמעת כמבואר בליקוטי מוהר"ן רכג). וכן מצינו בהרבה מקומות בתורה, שהעם בקשו ממשה רבינו להתפלל עבורם, ומצינו אפילו (שמות טו:כה ברש"י) שחטאו כיון שלא בקשו ממשה שיתפלל עבורם [ואבימלך, השם יתברך אמר לו שאברהם יתפלל בעדו, וכן פרעה היה מבקש ממשה, אבל אין להביא ראיה מנכרים, כי נכרים אפילו יתפללו לישראל כמו שכתוב בספר ישעיה]. והעם בקשו משמואל הנביא. ובמסכת בבא בתרא (קטז:) מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, ורבינו ביאר את זה באריכות בליקוטי מוהר"ן תורה י', כי עקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור וכו' עיין שם. ובביאור הליקוטים שם (י:יז) כתב ז"ל אם אין כוונתו זולת כענין תפלת הצבור, שמעוררים זה לזה לבקש ולהתפלל יחד על צרותיהם בכלל ובפרט אין בזה שום איסור. כי כל אחד מחויב להשתתף בצרות חבירו [וגם החכם והצדיק בעצמו מוכרח שיבקש לנפשות הנלוים אליו, לבקש בעדו, אף על פי שאצלו לבד כל השלמת התפלה, כאשר ביארתי בזה במקום אחר מדבריו הקדושים]. כי כל נפשות ישראל נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מבי בטן כנודע] ואמצעי כביכול בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו כביכול כמובא בזה בדברי האריז"ל, עיין שם. ולא ידעתי מי הכריחו להתיר רק מצד ערבות, כי מה איסור בדבר יש, אם מישהו מתפלל עבור השני נעשה אמצעי, אתמהה? ויותר מזה מצינו במסכת סנהדרין (מד:) ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כוחו ואל יהו לו צרים מלמעלה, ופרש"י ז"ל שיסיעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה, ע"ש. ובאמת יש שפסלו אמירת שלום עליכם, ואמירת מכניסי רחמים, ואולי מי שבאמת מקבל בלבול וספקות בדעתו, באמת אסור לו. אבל מי שיש לו קצת שכל ואמונה יודע שקיים בריאה מלאה לעזור לנו בעבודת השם[4], ועלינו להשתמש בהם. וכמו שמצוה לאכול כדי להיות בריא וכדי שיהיה לך כח לעבודת השם, וכמו שיש ללבוש טלית בשעת התפילה, כמו כן יש לזמן מלאכים לעזור לך וכן כל מקום הוא בית של רצון מיוחד, וחייבים לדרוש מקום טוב לדרוש משם את ה'. וכן כל האותיות הם מקומות, כידוע מהמקובלים והבעל שם טוב שצריכים ליכנס בתוך האותיות. וכל השמות הקדושים, רבינו כבר גילה בליקוטי מוהר"ן טו, שבחסד השם יתברך גילה אותם לנו כדי שיהיה לנו דרך לאחוז בו, וכל שם הוא כמו מקום שבו נכנסים ומכח אותו מקום דורשים את השם. ורבים לא הבינו זאת.

ח. והנה כבר הבאתי למעלה דברי ר' אברהם בן הר"ן שפשוט וברור שיכולים ומצוה לבקש מהצדיקים שיתפללו עבורך. וכן יכולים לבקש מהם ומכל אדם טובה. שיתנו לך משהו או שיעשו עבורך משהו. אלא שצדיקים גדולים שבחרו לחיות באמונה שלמה ביחוד עם הבורא יתברך שמו, למדו עצמם שכל דיבורם והתנהגותם היה בלתי לה' לבדו[5]. ואפילו הגר"א הזכיר דרך זו בפירושיו. ולמשל, כאשר אסתר אמרה, אם על המלך טוב, היא היתה מכוונת דיבורה כתפלה למלך מלכי המלכים. נמצא כאשר צדיק גדול שמתנהג ככה, כאשר הוא פונה למישהו אפילו נכרי[6], ומבקש ממנו משהו, הרי הוא מדבר אל השם יתברך דרך אותו בן אדם, ואיך יתכן הדבר. אלא שכל הענין הזה הוא שהצדיק מתנהג כאילו הוא בעולם האצילות שהוא כולו אלקות. וממקום כזה הצדיק פונה רק להשם יתברך, ולא קיים שום בני אדם ושוב נבראים כלל.

והנה צדיק כזה, שיכול לבטל את כל העולם כאין, שחי בתוך עצמו רק מול השם יתברך, הרי גם את עצמו יבטל. ורבינו דיבר על ביטול כזה, בתורה סה:ד כז"ל אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הבטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מכרח שיהיה הבטול בבחינות רצוא ושוב, ע"כ. וכן מבואר בתורה ד' שאפילו משה לא ידע (כמשארז"ל סוטה יד) כי נתבטל לגבי א"ס. וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק א"ע באור א"ס, אבל ההתפשטות היה בבחי' והחיות רצוא ושוב עיין שם. וכאשר הצדיק מבטל את עצמו לגמרי לאין סוף, [- לשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות, חושן משפט א, שלוחין ב:ה] אז זוכה שיהיה התורה והתפלה שלו בחינת תורת ה' ותפלת ה' כנ"ל, אשרי מי שזוכה לזה, ואזי התפלה היא בבחינת יהי רצון מלפני, שהיא תפלת ה' יתברך, כמו שאמרו רז"ל בברכות, וזה בחי' 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי', אזכיר דיקא, כי מי שזוכה לבחינת וכו' עיין שם. וכן מובא בספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל סז בזה"ל שמעתי מר"נ בעת שאמר אדמו"ר התורה סימן כב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני, עכ"ל.[7]

ט. עד כה פירשנו את ענין התקשרות לצדיק, שבאמת יש לעשות תמיד אפילו שלא בשעת תפילה, וכמו שמובא בחיי מוהר"ן תקנג על הרב המגיד שבכל הסתכלות ראה כל השבעה רועים. ויש עוד ענין לעורר את הצדיקים שיתפללו עמו.

כבר הערנו שרבינו גילה (ליקוטי מוהר"ן תורה ב) שחוץ מהתקשרות עצמי, צריכים להביא את התפילה להצדיק הדור. ולא פרש איך עושים את זה. ורבינו כתב את זה ביחד עם התקשרות עצמי, אכן בענין התקשרות עצמי יש מסורה בברסלב לומר לפחות לפני כל תפילה, הרי מקשר עצמי וכו', ואילו בענין הבאת התפילה, מעולם לא שמעתי או ראיתי זכר לזה. והמשמעות הוא שעל ידי התקשרות עצמי להצדיק נכלל בזה הבאת התפילה אליו, כנלע"ד.

י. וביאור הדבר פשוט, שיש הלכה שהמתפלל צריך לכוון לירושלים, ולבית המקדש, ולקודש הקדשים. [וזה הלכה רק לענין תפילה, כי בודאי הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ובמסכת ברכות מח. רבה שאל את אביי ורבא, ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא, ולא הראו דרך בית המקדש[8].] שבית המקדש היא בית תפלה ושער השמים מעבר לכל התפילות. ועל ידי שמכוונים אליה, שולחים התפילה שמה (-רק כאשר לא מתפללים כראוי התפילה נשארת במקומה וכו'). והנה ענין הצדיק אינו גשמי אלא רוחני, ודבר רוחני הוא למעלה מן המקום, ואין מקום וכיוון לכוון אליו, אלא כל מה שמקרבים הדעת אל הצדיק נמצא מכוון אליו, ומובן שכאשר מתקשרים להצדיק באהבה כנ"ל הרי יש בזה גם הבאת תפילתו דרכו של הצדיק.

יא. וממש בעת כתבי את זאת בהשגחה למדתי מגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת ויצא עמ' צו: ז"ל ואמר בני היניק שלמה וכו' וכו' פליגי בירושלמי (ברכות א:א) חד אמר שצריך לכוין הרגלים בשעת התפלה כנגד הכהנים, וחד אמר כמאלכים, מאי קמפלגי, מאן דאמר כהנים סובר תפלות כנגד תמידין תקנום שהם קרבים על ידי כהנים, ומאן דאמר כמלאכים סובר כמאן דאמר אבות תקנום, האבות הן הן המרכבה שהם כמלאכים סביב הכסא, ע"כ. הרי מבואר כדברינו, שהרוצה לכוון ולהביא תפילתו להממונים הרוחנים, ישוה עצמו להיות כמותם, וזה בחינת אהבה והתקשרות.

[ועיין בשולחן ערוך הרב הלכות תפלה סימן צה ז"ל צריך שיכף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, שהרי אנו מתפללים נגד בית המקדש, שנאמר בו והיו עיני ולבי שם כו', לכן יתן עיניו למטה כנגדו ויחשב כאלו עומד בו ומתפלל ע"ש, ולכאו' פסק כן אפילו לאלו שרק צריכים לכוון בכלליות דרך ארץ ישראל, הם צריכים לראות את עצמם כבבית המקדש[9], ודוק. אכן דבריו לכאורה חולקים על פרש"י במקור דין זה במסכת יבמות (קה:) שפירש צריך שיתן עיניו למטה – כלפי ארץ ישראל.[10]]. והרמ"ע מפאנו (חיקור דין א-כו) דייק בפסוקים האלו שלא כתוב הבית הזה אשר בנתי כמו שכתוב בפסוקים שלפניהם (כז, מג), ופירש שבאלו הכוונה לבית המקדש של מעלה]

יב. ולאחר שקבענו שעיקר ההתקשרות הוא האהבה והתדמות והשוואת הצורה, נראה לעניות דעתי שיתכן שהרבה מאלו שנחשבים כמתנגדים וחולקים על הצדיק באמת יהיו נקשרים יותר מכמה שנחשבים כמקורבים. כי אם הם מקיימים את התורה ומצות כראוי בודאי מקורבים להצדיק, ואינם חולקים על הצדיק אלא על איש מדומה שהמציאו בדמיונם, שאיש כזה בודאי ראוי לחלוק עליו, כמבואר בשיחות הר"ן קפב. אלא שעכ"ז העיקר להיות נקרא על שם הצדיק[11], וכל זמן שנשאר אלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות ואינו מקשר להצדיק (לשון ליקוטי מוהר"ן קכג). ויש עוד ענין שהצדיק יורד ומקשר עצמו אפילו לאלו שבתחתית כמבואר בליקוטי מוהר"ן על כוונת אלול, וכן יש הענין של ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים, עיין חיי מוהר"ן שצו.

יג. הרי קבענו בס"ד שאף על פי שגם האדם השלם חשוב ממש היכל ה'[12], והתפלה באמת עוברת ועולה דרכו, לא ראוי זה כראוי בית המקדש, כי צריכים לכוון את הגוף בכיוון בית המקדש להתפלל דרכו, ולא כן מכוונים להצדיק, אלא מתקשרים אליו, ומתדמים אליו, והרי הצדיק עם המתפלל, והכל מכוון עם הצדיק להשם יתברך.

אכן נכרים באמת יש להם להתפלל להצדיק כמו שמתפללים לבית המקדש[13]. [גם ר' אברהם בן הר"ן לפי דרכו הגיע למסקנה זו בדבריו הנ"ל תורה י:יז ז"ל ולולי דמיסתפינא הייתי מבאר ואומר לפי זה בהפלאת דברי חז"ל, שבני נח לא נצטוו כלל על השתוף, והוא פליאה גדולה ונשגבה מאד לדעתינו. אבל בכל זה תבין מרחוק, לפי הנ"ל, שנפשות ישראל נצטווים ומוזהרים לבל יעשו שום שתוף ואמצעי וכו' עיין שם]. ובאמת מקרא מפורש[14] הוא בנביא ישעיה (מה:יד) 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!'[15] ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך א-ל ואין עוד אפס אלקים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'![16] ומבואר מדבריהם: 'בך א-ל', שהם לא אומרים שישראל א-ל, אלא שהא-ל בך בישראל. והרי ישראל כבית המקדש.[17]

 

 

למי מתפללים

רבינו הקפיד מאד על פשטות דבר זה, שאנו קוראים אל השם יתברך, כפשוטו בלי חכמות.

וז"ל (חיי מוהר"ן אות תיד) אחד שאל אותו על ענין מה שנאמר בשלחן ערוך (אורח חיים ה) לכון בשעת אמירת ה' וכו', השיב לו, ומה חסר לך כפשוטו אדנ"י גאט. כי על ידי האמירה בכונה פשוטה זאת מחיבים לרעד ידיו ורגליו וכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם וכו' ע"ש כל דבריו (ועיין שם אות תיג בענין "דער אלטער אלטער אלטער גאט"), וכן מובא שם (אות תלט) ששיבח איך שהנכד שלו פנה אל השי"ת בלשון זו "גאט גאט לאז דער זיידע זיין גיזונד (השם השם הנח שהסבא יהיה בריא)", והקפיד מאד שלא יתפללו עם כוונות של קבלה, אפילו אלו שהוא פקד עליהם ללמוד קבלה, רק ליחידי סגולה שזכו לזה שהקבלה היה ממש מציאות חייהם, כמבואר במקומו. ולכן על פי דעת רבינו אין כאן מקום להסתבך למי מתפללים, פשוט מתפללים להשם יתברך, לא צריכים לדעת יותר מזה.

ובליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ אמר רבנו ז"ל שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף, כי בכשוף נאמר (דברים יח), לא תלמד לעשות, ודרשו רז"ל (שבת עה ועוד) לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות, כך הוא בענין הכונות להבדיל וכו' כי עקר התפלה היא דבקות להשם יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז וכו' ע"ש. ומבואר שאפילו מי שמכוון נכון להאין סוף ב"ה המופיע בספירות של אצילות, שהם בלתי לה' לבדו, ומכוון נכון בבחינת כל מילה, עם כל זה אין הצר שוה בנזקו, כי זה דומה לכישוף ר"ל.

 

בהוצאות קודמות כתבתי כאן, לרווחא דשמעתא בעלמא, לפרש על פי הקבלה למי מתפללים. ואולי עוד חזון למועד אחזור לפרש את זה.

---

[1] כך רבינו אמר לכוון אל האלקים בפשיטות, כמו שיבואר בפרק הבא. ואמר לא לכוון ללשונות וכינוים של הפרשנים והמקובלים. ועם כל זה לכאורה יש ענין ללמוד הענין, ואם יהיה השם עמדי אפרשו בעזרתו.

[2] חז"ל אמרו (מובא בשערי קדושה ב:ד, ובחק לישראל פ' תרומה יום ג') אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר ע"ש. ונראה שזה ענין מה שרבינו הקפיד שנקשר עצמינו אליו בכל תפילותינו, כי בשר זה ר"ת רבינו בן שמחה.

[3] ועמש"כ בפסחים כב. ששמעון העמסוני כאשר הגיע לאת של יראת ה' פרש, משא"כ באהבת השם, כי פשוט שצריכים לאהוב את מי שהשם יתברך אוהב, מה שלא יתכן בענין יראה.

[4] יתכן שאין כן דעת המורה נבוכים, כי עכשיו בהשגחה ראיתי בספר עבודת הקודש (בערך באמצע הספר) בזה"ל הנה הוא (האדם) מעולה מהמלאך הרבה, עד שיש לומר כי כפשע בינו ובין אלקים, והוא אמרו ותחסרהו מעט מאלקים. ומכאן תשובה למה שאמר הרב המורה ז"ל ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מעלתנו, הן גוים כמר מדלי ובחן עצמן ועצם הגלגלים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת עד כאן, וכן הוא האמת כשיוקח משולל מן השלמות ההוא כמו שאמרנו, ואמנם אמרנו שהוא גדול במעלה מכלם הוא מצד התורה המשלמת אותו בשלמות ההוא שהתבאר עניינו, עכ"ל.

[5] ועיין בזה בליקוטי מוהר"ן תורה נד ז"ל והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו, בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת וכו' ע"ש.

[6] כן הדגיש בחוברת עיקרי אמונה. וכן לכאורה ביאור איך החיד"א היה כל כך בוכה ומתחנן לפני השוטרים בגבולות.

[7] לכאורה מבואר בפטירת משה רבינו השיג ביטול תמידית להאין סוף ב"ה, ותמיד יכול להתפלל בלשון יהי רצון מלפני, ואם כן לכאורה גם אחרים יכולים להתפלל אליו ממש. אכן למעשה זה אי אפשרי, כי מצד שהוא בטל, איננו, ולא ידע איש מקומו, ומצד שאכן הוא קיים במהותו כמשה רבינו, אין לנו אלא להתקשר אליו ויתפלל עמנו.

ויתכן שאפילו לפי רבינו שהאדם יכול להשיג ביטול להאין סוף ב"ה עד כדי כך שיכול לאמר יהי רצון מלפני, אין זה אלא האדם עצמו, כי עיקר האדם הוא הנשמה כמו שכתוב בתורה כב, והרי נשמתו מדברת מתוך הביטול, וכן רבינו כינה את זה התפשטות הגשמיות, שזה מצב שהנשמה חפשי מהגוף, אבל אדם אחר מבחוץ על כרחך יתיחס באיזה בחינה גם לגופו שעוד לא בטל לגמרי.

[8] שם מדובר לענין זימון בברכת המזון, ולא נהגו לכוון את הגוף לירושלים בברכת המזון, וע' בתלמוד ירושלמי לה:א ז"ל נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד, הה"ד 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' – אמר ריב"ל, הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו, עד כדון בביניינו, בחורבנו מניין? א"ר אבון, בנוי לתלפין, תל שכל הפיות מתפללין עליו – בברכה (ברכת המזון), בקרית שמע ובתפלה, בברכה – בונה ירושלם, בתפילה וכו', ע"כ.

[9] בזוהר רעיא מהימנא פרשת פינחס (ח"ג דף רכט:) כז"ל ויהא בצלותיה לביה לעילא לשם הוי"ה, ועינוי לתתא בשם דאדנ"י, ע"כ. ובתיקוני זוהר (תיקון כא דף נ:) איתא ז"ל צריך בר נש בצלותיה למהוי עינוי לתתא לגבי נשמתא דאיהי שכינתא דאיהי אסירא בגלותא ולביה לעילא בקודש אבריך הוא, ע"כ.

[10] וכן מה שכתב שם בהמשך ז"ל ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם, ע"כ. דקדק לכתוב כמביטים אל הגג, כי באמת יש ענין בשעת התפלה להסתכל השמימה, עיין רש"י ורבינו יונה בסוגיא דברכות (לד:) שצריך להתפלל בבית שיש בו חלונות, ופרש"י שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע, ע"כ ורבינו יונה כתב שיהיו החלונות פתוחים כנגד המזרח, וע"י ההבטה בהם יכוין בתפילתו כנגד המקום, ותהיה תפילתו רצויה ומקובלת, ע"כ. אכן רבינו הקדוש סתם לשונו בספר המידות, ערך תפילה ח"ב אות ב' ז"ל התפילה מועילה כשפניו כלפי מעלה, עכ"ל. ומבואר שס"ל שאפילו שיהיה גג למעלה בכיוון פניו. ור' יצחק פאלאג'י בספרו יפה ללב (או"ח סימן צה אות ד) הקשה על רבינו מהסוגיא דיבמות הנ"ל שהמתפלל צריך לשים עיניו למטה, ותירץ שהגמרא מדברת על תפילות הרגילות, ורבינו מדבר על תפילות מיוחדות בעת צרה. ור' אליהו עטייה בהגהות שלו על ספר המידות יישב שאפילו בתפילות הרגילות יש לפעמים להסתכל למעלה כמו בענין החלון כנ"ל, ואע"פ שלא דק בלשון רבינו שמשמע אפילו כלפי גג ולא כלפי חלון ושמים, י"ל שזה כעין מה שתירץ ר' יצחק פאלאג'י, כי באותם פעמים שהוא מאמיץ לכוון הוא כענין עת צרה.

[11] ר' שמשון ברסקי כתב – כי באמת אם אין יודעים מדעתו הקדושה, אפילו אם היו נקראים כמה שנים ברסלבר חסיד וגם יסעו לאומן, אין שום ממש וכח בההתקרבות, כי עיקר בההתקרבות אל הצדיק תלוי בהרגשת דעות הקדושה, ע"כ. ודבריו אינם אלא לחומרא, כי העיקר הוא השם. וכמו שהרמח"ל כותב לענין רחמנא ליבא בעי, דהיינו לחומרא, כי בודאי חייבים לשמור ולקיים כל התורה. וכן לענינינו, רק שקשה לשונו שאין שום ממש וכח בההתקרבות, ולכאורה כוונתו שלמעשה לא רואים תועלת התקרבותו בפועל.

[12] כתוב בספר המדות, ערך צדיק – הממון שמהנה את הצדיק, הרי זה כאלו עבד עבודת בית המקדש.

[13] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

[14] ובאמת פלא הוא שמכל הפלפולים שראיתי בענינינו מהמקובלים והחסידים והמתנגדים לא ראיתי שום התייחסות לפסוק זה. ומקום הניחו לי להביא מקרא מלא ומפורש. וידעתי שמן הסתם ידחקו את הפסוק לפרשו כמו שראיתי שפרשו את מאמר חז"ל (בבא בתרא עה:) א"ר אלעזר עתידין צדיקים שאומרים לפניהן קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה וכו', שזה לא יהיה עד כמעט סוף התיקון שגם גופי הצדיקים יעלה לאצילות וכו'. אכן כאן לא יכולים לדחוק כן, כי באיזה שלב תהיו כל ישראל באצילות והנכרים בבריאה?

[15] המשך חכמה (דברים לג:יט) כתב שרק יהודי יכול להתפלל מרחוק בכיוון דרך ארץ ישראל ובית המקדש, אבל הנכרי מכרח לבוא, וכמו שהתפלל שלמה המלך (מלכים א:ח:מא) וגם אל הנכרי וכו' ובא מארץ רחוקה וכו'. ולפי זה יש לחקור בענין הצדיק שהוא כבית המקדש, האם הנכרי צריך לבוא אליו ממש, או שנאמר לפי הצד שיתבאר לקמן שבחינת הצדיק אינו כבחינת מקום כמו בית המקדש, אלא בחי' נפש, ולכן לא יצטרך לבוא אליו ממש.

[16] שוב האחיין שלי י.ב. נ"י כתב לי גמטריא לזה: אין עוד מלבדו – נ נח נחמ נחמן מאומן, בגמטריא, אל תפנו אל האלילם (כן הוא הכתיב בלי י'), שרק על ידי נ נח נחמ נחמן מאומן מקיימים את האמונה של אין מלבדו, ומקיימים אל תפנו אל האלילם (והוא בגמטריא תשובה ע"ה)!

[17] ואין זה דומה בכלל למעשה נבוכדנצר, שמבואר במסכת סנהדרין (צג.) ז"ל ודניאל אמר, איזיל מהכא, דלא ליקיים בי 'פסילי אלהיהם תשרפון באש', ונבוכדנצר אמר, יזיל דניאל מהכא, דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא, ומניין דסגיד ליה? דכתיב, באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגד וגו', ע"כ. שמבואר שנבוכדנצר ממש עשה את דניאל לו לאלהים. וצע"ג על הנפש החיים (ג:ט) שרצה להוכיח מזה שתפלה לצדיקים הוא עבודה זרה, והרי מבואר שנבוכדנצר עשה את דניאל לו לאלקים, ואיזה קשר יש בזה להמתפלל דרכו של הצדיק. וכן הביא ראיה ממה שיעקב לא רצה להישאר קבור במצרים, כי יעשו ממנו אלוה, צע"ג כנ"ל. ואלו בלבד השני ראיות שלו, יסוד כל כך חשוב ועיקר, לא מצא שום סמך ויסוד כלל בכל התורה אלא משני דברים אלו שאינם כלל לענין. ואז בדה דרשה מעצמו. גם תחילת דבריו שם הם רק לקנטר שכז"ל ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה"ק שבאיזה אדם נביא וכו', ע"כ. ולמה תהיה אסור הדבקות? ואפילו שיעבוד מצינו שהשם יתברך צוה לאברהם אבינו לשמוע דהיינו לקבל על עצמו דברי שרה, שמע בקולה פרש"י לרוח הקודש שבה. ובכל התפלות אנו מזכירים אלקי אברהם וכו', ואינם דברים ריקים, כי הקב"ה לא מתיחד שמו על הצדיקים בחייהם, רק יצחק אבינו, הרי שיש בזה משמעות מיוחדת שהוא אלקי צדיק זה ואלקי צדיק זה, וכך אנו מתיחסים אליו. וצע"ג כנ"ל וצע"ג איך שכל הרבנים מחנפים לדבריו כאילו הם של ממש חס ושלום. הסבא רבה של האמא שלי כתב ספר יסוד העבודה, ומוספר שבכתב יד של הספר, אחר כל פרק כתוב ודלא כנפש החיים. וכאן ראוי לכתוב כן.

מה שכן נכון מדברי קנטר של הנפש החיים כמה דברים אחרים, למשל, שיהיו בתי מדרשיות עם הרבה ספרי מוסר ומבלי אפילו ש"ס שלם, דבר זה נתקיים כמה פעמים אצל הננח תודה לא-ל. אכן היום עבר העידן, כי יש כל הש"ס על הטלפון והמחשב, ואף על פי שאי אפשר לקרוא בשבת, זה לא כמו שאיננו לגמרי, תוך כמה שעות יכולים כבר. ועוד משל, הכנסת דברי קדושה למקומות המטונפות, נתקיים עם כיפת נ נח, עמש"כ על במקומו.

[ובענין משה רבינו, שהמתנגדים כל כך דואגים לא לעשות אותו אלוה חלילה, וכמו שהבאתי בהגדה של פסח, עיין במסכת נדרים במשנה דף י. נודר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה, ע"כ, ופירשו המפרשים במוהי כינוי למשה רבינו. והרמב"ם בספר המצוות (עשה ז) כז"ל ועל הדרך הזו ישבעו אומתנו בשם משה רבינו, וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלוהי משה או במי ששלח משה, ע"ש. ואילו רש"י (ביצה לח: ד"ה משה) פירש שנשבע בכבודו של משה. והירושלמי (נדרים א:ב) כתב שנודר במשה פירושו בשבועת משה (כמו שהביא הר"ן – ויואל משה, שמות ב:כא).]

וע' בספר נועם אלימלך בפרשת וארא יג ז"ל הצדיק הרוצה להעלות את אדם השפל ולהסירו משטותו ושפלותו, בלתי אפשר לשבר את דבר שטותו כי אם בדבר הדומה קצת וכו' והנה פרעה אמר שהוא אלקי, כפירוש רש"י ז"ל 'הנה יוצא המימה' כו', לכן אמר השי"ת למשה 'ראה נתתיך אלקים לפרעה', שצריך אתה לעשות אותות ומופתים לפני פרעה כמעשה אלקות, ועי"ז תשבר את שטותו שמחזיק עצמו לאלקות, שהוא יסבור שאתה אלקים, ולכן 'ראה' – שתסתכל בדבר זה מאד שלא תתגאה ח"ו. וזה 'גדולה עבירה לשמה' וכו' עיין שם. והנה בגדר עבירה לשמה בפשטות לא תהיה יותר מענין הוראת שעה על פי בית דין או נביא, ובהא קיימא לן שאין להתיר עבודה זרה כלל, וכן קבע בספר משפט כהן, ואם כן מוכח שאפילו הטועה לעשות ממשה רבינו אלקות ח"ו אינו עובר בעבודה זרה, לפי הנועם אלימלך הנ"ל. ומסתברא שזה דין מיוחד במשה איש האלקים (שהוא בריאה מיוחד נברא לכך, לפי הדרשות הר"ן עיין שם).

[וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

נ נח נחמ נחמן מאומן

 

 

לעשות מהתורה תפלה

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

קמה. לעשות מהתורה תפלה. כמבואר גם בליקוטי מוהר"ן תנינא כה.

בזה אתי שפיר מה דאיתא במדרש שוחר טוב תהלים כה, שבשעת מתן תורה נעקר הר המוריה ובא להר סיני, ועיין בזה באריכות בספר מגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת ויצא עמ' פז-ח, ופירש שם המדרש רבה (ברשאית סח:ב), אשא עיני אל ההורים – למלפני ולמעבדני, דהיינו ענין של לימוד ושל עבודה זו תפילה, ולפי רבינו צריכים ממש לבנות את התפלה מעל להתורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דף יומי - נדרים דף לח - הערות לאור נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

לח.

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך וכו' והגמרא מסקת: אלא פילפולא בעלמא. וביאר המהרש"א כמו שב'פסל לך' קבל משה רק הפסולת שהוא הנשאר מהלוחות מבחוץ ולא את גוף הלוחות, כמו כן ב'כתב לך' מפרשים שקבל רק הפלפול, והיינו הבנת דבר מתוך דבר שהוא מבחוץ ולא גוף התורה, עיין שם.

לכאורה זה ענין של הסיבובים של צרת הבת המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ל:ג ושם באות ח' מדבר על בחי' פסולת עיין שם.

 

בעולם מספרים שהגר"א אמר שהשאגת אריה גדול ממנו בפלפול (יתכן שיש נוסחאות שונות בזה), ולכאורה אם כן זה מראה שהשאגת אריה היה יותר קרוב למשה רבינו.

 

וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו, ע"כ. והרי אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין נד). (ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה ז' שעל ידי אמונה שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד והוא מחיה ומקים הכל תמיד והוא למעלה מהזמן אין כאן שכחה). וע"ע שיחות הר"ן כו.

 

לח:

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' בית המקדש דכתיב (ירמיה יז:יב) כסא כבוד מרום מראשון (מקום מקדשנו), ע"כ. בפסוק כתוב רק מקום המקדש. ואיזה בית המקדש שלנו (מקדשנו – ולא של מעלה שעומד לעומתה כמו שכתוב מכון לשבתך), לכאורה מדובר על בית השלישי.

 

מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם (-נגד קרח) אנו מאירים עיין שם.

אף על פי שלכאורה בן עמרם הוא כינוי לגנאי, י"ל שדייקו לאמר כן, כי בזה נכלל אהרן עם משה, והרי כל עצמו של קרח התרעם על כך, כמו שפירש רש"י ריש פרשת קרח, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה וכו' מי ראוי ליטול את השניה וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ביום חתונתו וביום שמחת לבו - שניהם יום כיפור - דף יומי מסכת תענית דף כו משנה ד:ח

 ב"ה

כו: - משנה ד:ח – ביום חתונתו זה מתן תורה (- יום הכיפורים שניתנו בו הלוחות האחרונות), וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש (- יום חינוך בית המקדש, שיום הכיפורים היה אחד מימי חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך כמבואר במועד קטן ט. (-רע"ב ותוספות יום טוב), ובכל בו (סי' סב ד"ה אמרו) ביאר שיום הכפורים נקרא יום שמחת לבו, על שם שלמחרת אותו יום הכפורים שבו ניתנו הלוחות האחרונות, צוה ה' לישראל לעשות לו מקדש, והמהרש"א ועוד מפרשים פירשו שיום שמחת לבו הוא ט"ו באב שלעתיד יבנה בט"ו באב– וזה סיום המשנה), שיבנה במהרה בימינו (- ואילו לפי הראשונים שפרשו שיום שמחת לבו הוא יום הכיפורים, הרי זה תפלה (תפארת ישראל, יכין אות סח – אכן יש לפרש שיום כיפור הוא יום של בנין בית המקדש העתיד, עיין בכף החיים הלכות יום הכפורים תרכ:יב ז"ל ביוה"כ ילמדו ביחזקאל מריש סימן מ' עד סוף סי' מג, ששם נבואה שנתנבא יחזקאל המע"ה (אולי צ"ל הנע"ה) על בית שלישי ביוה"כ עצמו, דכתיב בראש השנה בעשור לחדש, והיינו ר"ה דיובל, וארז"ל במדרש א"ל הקב"ה ליחזקאל הע"ה ילמדו ישראל נבואה שלך על צורת הבית ומעלה אני עליהם כאלו עוסקים בבניינו, ע"כ בן א"ח פ' וילך אות כא. ועיין תכ"ט אות ו', עכ"ל. הרי שכל יום כיפור עוסקים בבנין בית המקדש).

נ נח נחמ נחמן מאומן

צמצום והמשכה

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה א' מבואר שקדושת הבית המקדש וכליו אינו ח"ו מחמת שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות שם, אלא שכיון שהם נאים הוא יתברך המשיך להם קדושה.

והרי אם היה הטעם מחמת שצמצם אלוהותו, אם כן היה שייך לכל דבר, שכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות בבית המקדש שאין לו שום ערך נגד אלוהותו, כמו כן יתכן שיצמצם אלוהותו לכל דבר. אכן כיון שזה אי אפשר להגיד דבר כזה חס ושלום, ואין הקדושה אלא מטעם שהשם יתברך ממשיך שם קדושה בגלל שהם נאים ויפים, כמו כן לכל דבר, לא יהיה המשכת רוח הקודש אלא לדבר שהוא יאה לכך.

אכן ההמשכה של הקדושה לתוך הבית המקדש הוא ע"כ בצמצום, וכן כתב רבינו בפירוש בלקוטי מוהר"ן קמא תורה ריט. וכן מפורש בחז"ל, עיין במדרש תנחומא (פרשת ויקהל ז) ז"ל לא תאמר שצמצם הקב"ה שכינתו (רק) בתוך המשכן, אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל צמצם שכינתו שנאמר וכו', עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כותל המערבי - מקום של מלאכי הקצף והטומאה?! נ נח

ב"ה

המקום שכולם באים עכשיו להתפלל ליד הכותל המערבי, במהרה בימינו בביאת בית המקדש כל השטח שם יהיה בכלל הר הבית. כי המדות של הבית המקדש השלישי העתידה, והר הבית מבוארים בספר יחזקאל והם לא כמו המדות של שני המקדשים הראשונים.

והנה בבית הראשון לא היה חצר העזרה מקוף את ההיכל והדביר, מה שאין כן בבית המקדש השני והעתידה החצר יהיה סובב את כל הבנין גם לאחוריו י"א אמה. וביאר הענין כתב הרמח"ל בספר משכני עליון (גנזי רמח"ל עמ' קפד-ה) ז"ל:

ולמה כך? אלא מפני שלאחורי המקדש נמצא מקום למטה למטה אל מלאכי הקצף והטומאה, ולכן לא סבבה שם החצר, שלא לתת להם חלק כלל. אבל לעתיד לבא יטהר העולם והאלילים כליל יחלוף, ומה שישאר בטהרה ישאר. וזה הענין נתבאר בפסוק: "כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה וגו'", ועל כן תסוב החצר לכל הצדדין כי אין מונע, עכ"ל.

הרי מבואר שמאחורי בית המקדש יש מקום של כוחות הטומאה, ובזמן בית ראשון היו צריכים לקצר את שטח בית המקדש שלא ימשך לתוך אותו מקום שלא ליתן להם כח ח"ו. רק לעתיד לבוא הכל יתהפך לטוב. ונמצא אולי שהיום כל מה שאנחנו באים להתפלל שם זה ממש על אפם וחמתם של אותן כוחות הטומאה, ואנחנו פועלים בזה להכניע את כל הסטרא אחרא להיות כפוף תחת הקדושה. וזה מגודל עומק ההשגחה שהשם יתברך סיבב שכל השנים בגלות עם ישראל באים בתמימות ובמסירוות נפש להתפלל דייקא בכותל המערבי, ובזה מכניעים את הסטרא אחרא ומכינים את הגאולה.

ובאמת השכינה לא זזה מהכותל, וכבר בבית שני היה החצר מקיף (וע"ש בספר הנ"ל שקצת מהבית שני בנוי כמו השלישי וקצת כראשון ע"ש ביאור הענין), אכן בבית שני היו כפופים תחת אומות העולם, אז יתכן שבעל כרחך היו צריכים לחלק להם, ועם כל זה השכינה עמדה להם. ואכן כל עוד שקיים הטומאה והקצף בעולם בעוה"ר אותו מקום שמאחורי בית המקדש לכאורה עוד יונק מכל מה שבא לידה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רוח הקודש לא יופיע אלא למי שראוי

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה א' מבואר שקדושת הבית המקדש וכליו אינו ח"ו מחמת שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות שם, אלא שכיון שהם נאים הוא יתברך המשיך להם קדושה.

והרי אם היה הטעם מחמת שצמצם אלוהותו, אם כן היה שייך לכל דבר, שכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות בבית המקדש שאין לו שום ערך נגד אלוהותו, כמו כן יתכן שיצמצם אלוהותו לכל דבר. אכן כיון שזה אי אפשר להגיד דבר כזה חס ושלום, ואין הקדושה אלא מטעם שהשם יתברך ממשיך שם קדושה בגלל שהם נאים ויפים, כמו כן לכל דבר, לא יהיה המשכת רוח הקודש אלא לדבר שהוא יאה לכך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

יעקב - ארבעה אלפים תורה

ב"ה
ידוע מהספרים שיעקב הוא בחינת תורה. ויש לפרש בזה בשם שלו. כי י' זה בחי' בית המקדש, כי י' על שם החכמה שזה בחי' דעת שהוא בחי' בית המקדש כמבואר בלקוטי מוהרן, וכן היא בחי' עלמא דעתי בחי' בית המקדש. ונשאר עקב, כי קיימא לן במסכת עבודה זרה דף ט. שני אלפים תוהו ושני אלפים תורה, ומבואר שם שהסיום של הארבעה אלפי שנים של תורה זה עק"ב שנים אחר חורבן הבית, וזה בחי' והיה עקב תשמעון, כי עיקר השמיעה של תורה ימשיך עקב שנים אחר חורבן בית המקדש. נמצא שי-עקב מרמז על הד' אלפים של תורה.
נ נח נחמ נחמן מאומן