שמחה היא הכלי קיבול לחידושי תורה

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

סה:ד והשמחה הוא כלי אל חידושין דאורייתא, כמו שאמרו רז"ל (שבת פח) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו' ועתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר ושמחת עולם על ראשם ע"ש.

עיין בספר עמק המלך (א:ב) ז"ל ומרוב השמחה שחשב בהצדיקים, היה משתעשע ומתענג איך יהיה לו עם קדוש, ומזאת התנעוה נולדה כח דכח של הדין [היינו] קימוץ האותיות, אשר נולדו מן הנקודות שברשימו הנשאר בתוך העיגול, כי כל אות ואות יש לו גבול על הנייר. וכדי לשבר את האזן אמשול לך משל וכו' האדם הגשמי כשיש לו איזה שמחה, או יחשוב שיבוא לידו ריוח גדול, הוא משתעשע בעצמו וכו' מתנועע, וידוע כי השחוק באדם הגשמי בא לו מן הטחול, והטחול כולו מותרי הדם וכו' כח הדין וכו' וכו' כן אין סוף יתברך שמו היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע. ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

גן עדן זה על ידי משה ואהרן

ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

סה:ד וזה פירוש ויאמר בועז אל רות, בועז, הוא השכל, כמ"ש (קהלת ז) החכמה תעוז לחכם, רות, היא בחי' הנפש, שממנה יוצא הדיבור של התפילות והשירות והתשבחות וכו'. וכו' וכו'. וזה בחי' הגן עדן, בחי' משה ואהרן, גן, הוא בחי' הנפש, בחי' (ירמיה לא – פסוק יא) והיתה נפשם כגן רוה, עדן, הוא בחי' התכלית, כי עדן עין לא ראתה (כמו שאמרו רז"ל ברכות לד:) בחי' ביטול כנ"ל, ע"ש (וענין זה מפורש מהמעתיק ספר קיצור ליקוטי מוהר"ן ז"ל נראה לפי עניות דעתי לבר שכונתו בזה כי הם בעלי השדה והגן עדן שיכולים להביא נשמות ישראל אל התכלית, כי אהרן הוא בחינת הגן בחינת והיה פנשם כגן רוה שמסים שם הכתוב (ירמיה לא – פסוק יג) ורויתי נפש הכהנים דשן. ומשה הוא בבחינת העדן בטול אל התכלית, כמש"כ בסימן ד' שמשה בטל כל ישותו וכו' ע"ש).

משה ואהרן בגמטריא רות ע"ה. אע"פ שרות בחי' נפש, בחי' אהרן – בגמטריא רנ"ו ליעקב (ירמיה לא – פסוק ו), גם עדן משפיע ונחית לתוך הגן.

נ נח - נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הז' תיבות, בגמטריא רות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הצער והדבקות של רבי עקיבה במסירת נפשו על קידוש השם

ב"ה

לקוטי מוהר"ן קצג. רבינו גילה שרבי עקיבה היה מצייר בדעתו מסירת נפש על קידוש השם כל יום בקריאת שמע בציור כל כך תקיף שהיה ממש מרגיש את הצער וכפשע בינו ובין המוות ממש. ויש להעיר שבשעה שהרגו את רבי עקיבא לכאורה היה בדבקות כזה שלא היה מרגיש את הצער כל עיקר. ועיין בתורה סה, ובתורה רנ, שמי שיש לו דעת לא יהיה לו שום צער, רק קצת בהפרדה הצורה מהחומר ע"ש. והיתכן אם כן שבקריאת שמע בקבלת עול מלכות שמים רבי עקיבא היה מסלק דעתו כדי להרגיש את הצער?! או אולי נאמר שהיה מגביה דעתו עוד הרבה יותר גדול והיה מקבל את הצער בבחינת יוסף דעת יוסף מכאב המבואר בתורה ב:עז שהוא בחי' ראשית חכמה יראת השם, שיראתו קודמת לחכמתו, וכאשר הרגו אותו ממש, גם אז הגביה דעתו עוד יותר, אכן אז הוא כבר לא סבל את הצער של היוסף מכאב כי הצער נתלבש בהיסורין שעשו לו ר"ל, והוא רק שמח בדבקותו העצום. ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

יניק וזקן

ב"ה

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה משבעה קבצנים, הקבצן הראשון העור הקדוש, שכל מה שהיה יותר בא בימים היה יותר צעיר, וזה הענין של משיח שעליו אמור (תהלים ב) אני היום ילדתיך, יש לפרש שזה ענין מה שדוד המלך ע"ה אמר ואני תפילה, שכל חייו היה בבחינת תפילה אחת ארוכה להשם יתברך, והרי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה סה:ב שצריכים לעשות אחד מהתפילה, עד כדי כך שאפילו אשר עומדים בסוף התפילה עדיין עומדים בתחילת התיבה של תחילת התפילה ע"ש, והרי לפי זה כאשר חיי האדם זה תפילה אחת להשם יתברך, והוא מקיים עצת רבינו, אז אפילו כאשר הוא בזקנה מופלגת הוא עדיין ביום ראשון של לידתו.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו - שמות ד:ג -- הוספתי בס"ד טעם על מה ששמים היד על העינים בקריאת שמע

ב"ה

הנה כל המפרשים לא מצאו ידיהם ורגליהם איך משה רבינו שהיה מדבר עם השם יתברך נס לפני הנחש, ולאן ינוס, הלוא מלוא כל הארץ כבודו?! 

ובפשטות י"ל שכמו שמשה רבינו היה שומע ממש את קול ה', כן היה שומע את קול ה' בכל סביבותיו, כל מה שהתרחש הוא הבין בזה מה שהשם יתברך היה מראה לו, ולכן בראותו את הנחש הוא הבין שהוא צריך לנוס (וידוע מה שהרמב"ם אומר על ראש השנה, בורחים מהשם אל השם).

אכן נראה לאמיתת הענין פירושו כך, וינס משה מפניו של השם יתברך - לאחוריו. כי אפילו בהשגה של בחי' אחוריים של השם יתברך יש סכנה עצומה כמו שכ' (כי תשא לג:כב) והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי, ופרש"י ז"ל מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל, ע"ש. ובאמת מפורש הוא בגמרא (ברכות ז:) ז"ל ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג:כ) תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקב"ה למשה, כשרציתי לא רצית, ופרש"י כשרציתי בסנה. הרי מבואר שבסנה היה השגה של פנים, רק שמתחילה ויסתר משה פניו, שי"ל פניו של משה, וכן י"ל שהסתיר פניו של השם, שעשה לבושים, ובסוף וינס לגמרי מפניו יתברך. כי י"ל שאם רשות ניתנה למחבלים בהראות את אחוריו, אז בהראות את פניו זה עוד הרבה יותר מסוכן, ולא רצה משה. ויתכן, שזה מה שרבי עקיבא זכה כאשר סרקו את בשרו ר"ל, כי כך הש"י אמר למשה על רבי עקיבא כך עלה במחשבה, והמחשבה הוא בחי' אור הפנים. וזה מה שהש"י אמר שתוק, כי בחי ושכתי כפי תירגם אונקולוס ואגן במימרי, היינו שהוא בחי' דיבור, ור' עקיבא לא קיבל את ההגנה של הדיבור, ולכן כאשר דיברו על השגתו הש"י אמר שתוק - בלי הגנה הוא זכה להתגלות של - כך עלה במחשבה - של אור הפנים, ודו"ק.

והנה בענין מה ששמים את היד על העינים בעת קריאת שמע ישראל, יש לומר על פי מה שרבינו הקדוש גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה סה) שהטעם שאנשים בצער סותמים את העינים הוא כדי לראות רחוק עד עולם הבא שהוא כולו טוב ואין שם שום צער כלל, ששם כולו טוב, ולכן בקריאת שמע שאנו מעידים על יחודו יתברך אנו סותמים את העינים לגמרי עם היד כדי להסתכל בתכלית היחוד.

ואכן י"ל שהטעם שמשימים את היד בקריאת שמע הוא בחי' ושכתי כפי, כי כיון שאנו מיחדים את השם בכל כוחינו, וראוי היה שיהיה התגלות של יחוד השם, ואם כן יש סכנה של המחבלים כנ"ל, ולכן אנו מקיימים בנפשינו בחי' ושכתי כפי עד עברי, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן