רחל - שמירת הלשון

 ב"ה

כל האמהות יש בשמותיהן אות ה' חוץ מרחל. ויתכן שאות ח' של רחל היה ראוי להיות אות ה', ואם כן היה ראשי תיבות לה"ר לשון הרע (ואילו עכשיו הוה ראשי תיבות רחמנא ליצלן), כי ענין הנשים, ובפרט הצדקניות שהן ממש מרכבה לשכינה, הוא ענין של דיבור. וכן רחל בלשון תרגום אמרא, ורחל נצח בזה לא למסור את לאה בליל חתונתה. וזמש"כ בתהלים לד, מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, השכינה בחי' ים, ורחל ולאה מרכבות לשכינה, והרי יעקב הוא האיש וכו' אהב ימים, יעקב ולאה. לראות, לרא"ו ע"ה בגמטריא רחל. שהיו עיניה טובות, ולאה עיניה רכות, גם כן מרומז, כי אות א' – נכתב יו"ד בגמטריא כ', לראות נעשה לרכות, ללאה שעיניה רכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה תמצית ליקוטי מוהר"ן תורה עה

 ב"ה

זכני לדבר הרבה בתורה ותפלה ביראת שמים בכל נפשי, נפשי יצאה דברו, עם כל הדם שבתוכי לעבוד את השם, עד שיהיה גופי בטל כאפס ויתאחד לבשר אחד עם הדיבור, וינקה מהדם שלי מידת הנצחון, (עד שיהיו לבחינת חלב), ויהיו דיבורים אלו דברי שלום שעושים שלום, להעלות ולהשלים העולמות של כל הניצוצי קדושה האותיות שנפלו ונתפזרו ונצטרפו אלי בתענוגי אכילה שתיה ומלבוש. וזכנו להיות בחינת בשר לעצם - להמחשבה של הצדיק שצועק ומקהיל קהילות, חכמות בחוץ תרונה.

ועל ידי זה העמיד בחינת הרגלין, צדק לפניו יהלך ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.

יברכנו אלקים (-דיבורי תורה ותפלה שעושים שלום) ויראו אותו (-יראה) כל אפסי ארץ (-אפיסת הארצית).

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא לגלות ההשגות

 ב"ה

שיחות הר"ן 

עג. יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים. ואלו הצדיקים נשמתם הוא מבחינת אותיות מנצפ"ך. וזהו: "מנצפ"ך צופים אמרום" (קלז). אלו שהם מבחינת מנצפ"ך, שהוא בחינת צמצום כידוע (קלח), מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין, ע"כ.

עיין חיי מוהר"ן שסח ז"ל ואמר הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו, ע"כ.

בליקוטי מוהר"ן סו כז"ל כי כל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור, כדאיתא בזהר (עיין אדרא זוטא רצד) רחושי מרחשן שפותה, ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול וכו' עיין שם. ולכאורה אפילו אלו הצדיקים שיכולים להחזיק אצלם כל מה שרואים, עכ"ז בעל כרחך בדקות גדול יבואו בתוך הדבור שלהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מחשבה דיבור מעשה

 ב"ה

מחשבה דבור מעשה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. מחשבה קול בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – וזה מלמעלה, עבד (\מול) מעשה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, זה למטה. דבור, בגמטריא קול עבד. כל זה שמעתי מע.ל. נ"י.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיחות הר"ן אות ב' - מסירת והפקדת החיים להשם יתברך

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

ב. טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו, ע"כ.

בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד-תטו[1], תטו-תיז[2]. וזה קשור גם למש"כ בחיי מוהר"ן (אות מד) בענין תמידית המחשבה שאינה מפסקת ע"ש. וקשור מאד למה שרבינו גילה כאן בשיחות הר"ן אות רסט ז"ל לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

ועיין בספר המספיק לעובדי ה', פרק הבטחון, ז"ל המעלה הרביעי היא מעלת ההפקדה, ופורשה דיפקיד האדם את עניניו או אחד מהם בידי השם יתעלה, ויערטל עצמו מכל צפיה ותשוקה, עד שאחת היא לו אם ישיג דבר שהוא משתוקק אליו או אם ישיג אם ההפך ממנו, ונמצא מסתפק במה שגוזר ועושה השם יתעלה. וזאת המעלה, אם אפשר למנות עם מעלות הבטחון, הריהי עליונה שבכלן, ואם אין למנותה ביניהן הריהי עליונה על כלן... ומה שנזכר במפרש על אודות ההפקדה בספרי הנביאים, הוא מאמר דוד עליו השלום (שמואל ב:טו:כה-כו), אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אתו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, עכ"ל.

 

בספר אמונת עתיך, תקנות והנהגות אצל החברים המקרבים להצדיק האמת, א:ג כז"ל ויאמר בזה הנסח:

רבונו של עולם, הריני מוסר עצמי אליך בכל תנועותי ומחשבותי ודבורי ומעשי, ותנועות ומחשבות ודבורים ומעשים של בני והתלויים בי, שיהיו הכל כרצונך הטוב עלי, ובהתקשרות לרבנו הקדוש צדיק יסוד עולם נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה רבנו נחמן בן פיגא זכונו יגן עלינו עכ"ל.

[עוד טעות נמצא בספר שיח שרפי קודש ו:שז כז"ל נמצא בכתבי יד הרב החכם רבי יעקב רבי יעקב (הכפל שם) קלמנוביץ ז"ל שנכר שהעתיקו מאחד מגדולי אנשי שלומנו נסח תפלה הקשור לענין המבאר בשיחות הר"ן (סימן ב. קלח ע"ש) וזה לשונו:

הריני מוסר נפשי ורוחי ונשמתי וכל התנועות, וכל העשיות, וכל העבדות וכל המחשבות וכל ההטיות וכל הכפילות, וכל מה שעשיתי בין בדבור בין במחשבה בין בראיה בין בשמיעה בין במעשה, בין בהקיץ בין בחלום בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים, מנעורי ועד היום הזה ועד הרגע הזאת, שאני מבקש ומתפלל לפניך ומתחנן ומתנפל לפניך אדון כל התמלא ברחמים שיהיו הכל מסורים בידיך, ואתה ברחמיך הרבים תתקן את כלם שיהי הכל כרצונך הטוב באמת, ומעתה ועד עולם לא אסור מרצונך ימין ושמאל וכרצונך תמיד אעשה בכל עת ובכל זמן, אמן כן יהי רצון, עכ"ל.

והמעיין יראה שלא כיוון נכון למה שרבינו אמר למסור התנועות העתידות שיהיו רק כרצון השם יתברך, ואילו כותב על ענין אחר שהמעשים שכבר עשה ושיעשה שיהיו אז מסורים בידי השם יתברך לתקנם].

ועיין בספר ליקוטים יקרים של המגיד (עמ' לו) שכז"ל כיון שהוא מוסר כל מחשבותיו להבורא ית', שהוא ית' ישלח לו במחשבותיו מה שהוא צריך לעשות, כמו שכתוב (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך, והוא רוצה וחושק ומתאוה לאיזה דבר חסידות, מסתמא הוא צריך לאותו דבר, והשם יתברך שלח לו אותה המחשבה, עכ"ל. ועיין לקמן אות ז' בענין המחשבות של ר' נחמן הורדנקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

---

[1] ז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים, והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי. כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

[2]. ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכל הפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל. הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

בריאת העולם בתוך החלל פנוי

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

סד:ד ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם וכו' ע"ש. ועכ"ז ביום ראשון כתוב יום אחד, שכולו אחד, ולא התחיל החלוקה אלא ביום שני.

 

סד:ד ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם, כי עיקר בריאת העולם ע"י חלל הפנוי כנ"ל וכו' ובתוכו ברא את כל הבריאה, היינו הימים והמדות, ע"י הדיבור, וכו', וכ"א מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי, שהוא בחוא בחינות צמצום האור לצדדין, שבו הוא בריאת העולם על ידי הדיבור כנ"ל, כי כל הדברים שכ"א מהם מדבר, הכל הם רק בשביל בריאת העולם שנעשה על ידם בתוך החלל הפנוי שביניהם ע"ש.

ולכאורה מבואר שת"ח הם מרכבה לבחי' הסובב כל עלמין, והם בונים העולמות שזה בבחי' ממלא כל עלמין. והרי בני העולם חיים במציאות זה של אלו העולמות. והם צריכים ליזהר מאד לבלי ליכנס לבחי' החלל פנוי.

אלא שלא כן היה ברבי שמעון בן גמליאל – בעל המימרא של המשנה (אבות א:יז) כל ימי גדלתי, [והוא פלא שרבינו לא מזכיר ששמו (-והרי רבינו הדגיש שצריכים לראות בעל המאמר כדאיתא בירושלמי וכו'), ואולי כי הדגש על בחי' החלל פנוי שאין בו שמות], כי רבי שמעון אומר שהוא לא גדל בתוך אותם העולמות שהת"ח בנו ובונים, אלא הוא היה חי בחלל הפנוי, ובנה לעצמו את העולמות. וכיון שהיה נמצא בבחינת החלל פנוי היה צריך לשתיקה, כמו שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ועכ"ז היה מגדל ימיו ומדותיות בבחי' בריאת העלם, וכמו שאמר כל ימי גדלתי. והרי רשב"ג היה שותק לבחי' החלל פנוי, ועכ"ז היה מדבר ובונה עולמות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה סג

 ב"ה

תורה סג

ההערות שלי על תורה זו נאבדו בעוה"ר, יה"ר שאזכה עוד להרבה חידושים והשגות בתורה זו ובכל התורה כולה, אמן.

 

ובשתים יכסה פניו, זה בחי' מגלה טפח ומכסה טפח אצלו עצמו, כי פנים לשון כעס כמ"ש (שמות לג:יד) פני ילכו, וגם פנים לשון רצון והשגחת הש"י, כמ"ש (במדבר ו) יאר ה' פניו אליך, ע"ש.

צע"ק כי מש"כ פני ילכו והנחתי לך, לכאורה הוא לשון של רצון ולא של כעס, שנתרצה לבקשת משה רבינו. ואולי רבינו מפרש את הפסוק – הפנים של כעס שלי ילכו ויסתלקו.

 

 – יש נחש וכו' ופעמים מעופף וכו'. ידוע בעולם המדע נחש שמעופף מהאילנות, נמצא בדורם ודרום מזרח אסיא בשם:

Chrysopelea paradise – the paradise tree snake.

מעניין שנקראת על שם גן עדן, שהנחש גרם הגירושין ממנו וכל הגברת הרע שנותן לו לעופף כמבואר בתורה זו.

 

בשתים יעופף

וכן אצל הש"י צריך להיות בחי' מגלה ומכסה וכו', כי צריך לדבק ולקרב עצמו להש"י, כאלו כביכול הש"י נגלה ומתקרב אליו, אבל כל מה שמתקרב יותר להש"י, צריך להתרחק יותר וכו' ע"ש.

והנה בזה הענין של עפיפה, ההתקרבות והתרחקות הם שני צדדים של פעולה אחד. ואילו בענין בשתים מכסה רגליו, רבינו פירש, שיש שני פעולות, מה שהצדיק מכסה והוא להלביש עצמו כדי שיוכל להיגלות, ויש שממש מכסה שלא להיגלות. ואכן שניהם שייכים להכיסוי. ובענין בשתים יכסה פניו, רבינו פירש שני פעולות, מה שהצדיק מגלה פנים של רצון ומכסה פנים של כעס, ולפעמים מכסה פנים של רצון והשגחה, ומשמע כמו לענין כיסוי רגליו, שבשני הפעולות יש כיסוי. והרי רק לענין עפיפה לא פירט רבינו שיש שני פעולות של כיסוי.

 

והצדיק הוא לפעמים מקבל על עצמו יסורין בשביל העולם והוא כמו חלוף שמחליף עם השם יתברך ההשפעה וההשגחה שאינו רוצה זאת ההשפעה וההשגחה ומכסה פני השגחה זו, ומקבל על עצמו יסורין כי הוא בוחר בהשפעה והשגחה רוחניות וכו' ע"ש. וכן מבואר במקום אחר שצריכים להיות חכם לבחור בהשגות רוחניות.

ובזה יש ליישב הקושיא המפורסמת על מה שאנו מתפללים בשמונה עשרה: ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך וכו', ושואלים שבודאי השם יתברך יתן שכר הראוי, ולמה צריכים להתפלל על זה ומה יועיל התפלה להרבות שכרו מהראוי. אכן לפי המבואר כאן י"ל שמתפללים שיקבלו את השכר בהשפעה והשגחה רוחניות וכו'.

 

שמעתי מהמוהל באקר, נמלה מלשון נימול – מילה. וכדי להבין קשר ענין הנמלה לראשית התורה בענין ברית, ר"ל שענין הנמלה הוא כנגד מציצה בפה, והוא כנגד הערב רב, ובזה ר"ל איך המילה נמצא במקום טמא [גם הזכיר שאולי יש להשוות הג' קולות של תורה נה, קול כסיל של דרכי אמורי, קול ענות של הפילוספים שאין לבם מכיל חכמתם, וקול מחרף ומגדף של השונאים, ור"ל על פי דרכו שהם נגד מילה פריעה ומציצה. ולפי דרכינו י"ל שדרכי אמורי הוא לעומת התפשטות חכמתם הטיפשית להעולם. קול ענות הפילוספיא, לעומת מהירות ועומק שכל עצמם, וקול מחרף ומגדף, לעומת כמה שחכמתם נכנסת לעומק מוח ולב העולם, ועמש"כ לקמן]. אכן לכאורה רבינו הראה הקשר שבתחלה דיבר על כנפי הקדושה, שהם ו' שנחלקים לשלש וכו', ושוב מסביר ענין הכנפים של הנחש, שהם גם כן נחלקים לשלש. וזה לעומת זה, בחי' בשתים יכסה פניו, שהוא ענין מה שהצדיק מגלה טפח ומכסה טפח אצל עצמו ובוחר באיזה השפעה שרוצה, בטומאה הוא ענין מה שכלם מעופף במהירות ונפתח להם חכמתם מאד. ובחי' בשתים יכסה רגליו, שהוא ענין מה שהצדיק מגלה ומכסה נגד העולם, בטומאה הוא ענין התפשטות חכמתם בעולם [ולפי ההשואה להג' קולות כנ"ל, הרי תיקון קול כסיל ברוב דברים זה דוקא להבין שיש להתכסות בצל יד ה']. ובחי' בשתים יעופף, שהוא ענין מה שהצדיק מתקרב ומתרחק מהש"י, בטומאה הוא ענין ההיזק לאחרים בהעמקות שנכסת לתוך המוח והלב שלהם – וזה היפוך של הקדושה שענינו בשימוש עבודת השם, כי חכמתם מתחיל בנפרדים דייקא, ודוק. ועיין לעיל שי"ל שענין זה של העפיפה הוא כנגד קול מחרף ומגדף המבואר בתורה נה, ושם בתורה נה מבואר התיקון לזה הוא אסיפה, לראות את עצמו בהיכל השם, ששם כולו אומר כבוד, והרי זה תכלית שימוש ועבודת השם.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

כוחו של בלעם בפיו היה רק נגד בחי' מדבר וישראל

 ב"ה

פרק בלק

כב:כט ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.

התעללת בי לו, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הראשי תיבות של: בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי, בגמטריא נ נח ע"ה.

הסופי תיבות של: ויאמר בלעם לאתו כי התעללת בי, בגמטריא נון חית מם נון. הסופי תיבות של: כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל לו יש חרב בידי, גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין, עכ"ל. וקשה למה באמת היה צריך כלי זין, ודוחק לפרש שהיה צריך לחכות עד אותו רגע של זעם א"ל. ונראה שכוחו בפיו אינו אלא כנגד בני אדם שחיותם מבחינת מדבר (וכידוע מחקירת הגר"ח בסיפור (כתובות סו:) שר' יוחנן בן זכאי ראה בת נקדימון בן גוריון מלקט שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים וכו' ואמר אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום וכו', וביאר הגר"ח שצומח, חי, מדבר, כל אחד כאשר לוקחים ממנה מעלתה חוזרת לדומם, ור' יוחנן בן זכאי הוכיח שכן מעלת ישראל על סתם מדבר אינה סתם תוספת אלא מעלה של מהות, ולכן כאשר לקוחים המעלה אינו נשאר סתם מדבר, אלא שפל מכולם. ועל זה אמר אשרכים ישראל וכו'. ולכן י"ל שכוחו של בלעם בפיו היה רק נגד מעלת מדבר וישראל), ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

העיקר הוא לפתוח הפה בתפילה ותורה

ב"ה

חלק גדול מלימוד קבלה הוא לימוד שבירת הכלים, שהאור נשתלשל ויצא דרך האזנים של אדם קדמון, ואחר כך דרך החוטם, ואחר כך דרך הפה, ואחר כך דרך העינים ושם היה השבירה. ובמקום אחד האריז"ל כבר גילה שהיה קצת שבירה באורות שיצאו מן הפה. ואכן הרמח"ל גילה (בספר אדיר במרום ובמאמר שנדפס בספר גנזי רמח"ל) שעיקר השרש והגורם של כל השבירה היה סתימת הפה של אדם קדמון, עיין שם נוראות נפלאות.

ושוב מבואר לפי זה עוד הפעם כמה צדק רבינו הקדוש בדרך שהאיר להעולם שהעיקר הוא לדבר הרבה בתפילה ותורה, ואמר שהוא מקנא את זה שאומר הרבה בתפילות וכו' וכמה וכמה דיבורים כאלו. כי האדם נברא בצלם, ועיקר הגורם של כל החשך והשבירה והרע בעולם הוא סתימת הפה העליון, ואם כן אין לך דבר יותר חשוב שמפתח פיך יאירו דבריך, עד שיפתח הפה העליון ויפתחו כל האורות של השם יתברך בבריאה, במהרה בימינו אמן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה מבעל תפילה - כת שבחרו דיבור

ב"ה

"כת אחרת אמרו שעקר התכלית הוא הדבור.... והלכו ומצאו איש צרפתי משגע, שהיה הולך ומדבר לעצמו וכו'. עיין שם.

"אחר כך מצאו איש אחד שהיה בעל לשון ומליצה, ודברן מופלג מאד מאד, לקבלו אותו למלך, כי המלך מחל לו המלוכה, מאחר שהוא בעל לשון כזה, עד כאן לשונו.

ומאד מעניין שהמלך הראשון שהיה משגע התבטל לפני המליץ של המלך.

והכת שבחרו בשמחה, ובחרו שיכור ערל, לא כתוב אצלו שהוא מחל על המלכות, רק שכאשר מצאו את האוהב נאמן יושב בתוך ים של יין קבלו אותו למלך, ויתכן שהמלך הקודם לא היה בכלל צריך למחול על המלכות כי היה שיכור בלי דעת כלל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ריש מסכת שבועות

ב"ה

במשנה ריש מסכת שבועות (ב.) תנא ד' דברים של שתים שהם ארבע.

והם ד' בחינות של דיבור המבוארים בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב'. דיבור של צדקה זה בחי' יציאות שבת כמבואר בתורה לא, דיבור של תשובה זה בחי' נגעים שבאים כדי להחזיר את המוכה בתשובה, ועיקר צרעת בא על ידי פגם הדיבור וכן אינו טמא אלא על ידי דיבורו של הכהן וכן אינו טמא אלא מן הדיבור ואילך, דיבור של עשירות זה בחי' טומאה, שהממון הוא בחי' טומאה, צא תאמר לו [והוא בחי' גם משלשם, כי מדובר בג' מיני טומאות, טהור שאוכל טמא, וטומאת מקדש וקדשים], והוא בחי' דיבור כי הטומאה אינה אלא מן הדיבור ואילך (עי' הוריות דף י וש"נ), ודיבור של מלכות הוא בחי' שבועות, בחי' בת שבע,שהיא המלכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ביאורים בלקוטי מוהר"ן תורה יא

ב"ה

תורה יא

אות ג: כי זה תלוי בזה גאות ונאוף כמו שאמרו חז"ל (סוטה ד:) על פסוק (משלי ו): ואשת איש נפש יקרה תצוד עכ"ל.

ובה"ד נראה כמו שרבינו מבאר כאן שהגאוה הוא עבודה זרה, שמכחיש שיש די באלוקותו יתברך ח"ו, כן הוא מביא את האדם לעבור על אשת איש, שכל מהותו הוא בחינת יחוד השם כידוע, כי האדם ואשתו בבחינת קב"ה ושכינתיה. ועוד שהרי רבינו מגלה כאן שתיקון הברית בחינת שד"י הוא בחינת הסתפקות בשני בחינות, יחודא תתאה ויחודא עלאה, והרי הגאוה שהיא מכחשת בחי' שד"י - שאין מספיק לו אלוקותו ח"ו, הרי לא יספיק לו יחוד דקדושה ויחמוד מה שאינו שלו ואינו ראוי לו.

ונראה עוד ב"ה שכל דבר יש לו זכר ונקבה, ולכן ברמות רומא, שקנה לעצמו רוח של הבל, הרוח הזה דיקא יחפש להזדווג בהבל טמאה כמותו.

(ועיין בכלי יקר פרשת קרח עה"פ וישמע משה ויפול על פניו שחשדוהו על אשת איש, שפירש שהענין הוא שבעל גאוה רוצה להשתלט על כולם, והנראה לי כתבתי).

אות ד. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג), פעמים שלש הם בחינת טל אורות של מילוי שלש אותיות ראשונות ע"ש.

פעמים שלש זה בחינת שיר כפול משולש, והרי הגמטריא של נ נח נחמ = גבר עם הכולל. עד שיבוא לשלמות הדיבור בריבוע - נחמן מאומן.

והנה לא מבואר בכלל איך העונשין והיסורים והתיקונים שבו הפסוק מדובר הוא בחי' טל אורות. אכן סיפה של הפסוק וכן מלפניה מבואר שכל התהליך הנ"ל של פעמים שלש הוא להביא את האדם לאור באור החיים. והרי מבואר הדבר, ובפרט על פי מה שכבר פירשנו בס"ד בתורה ו (אות ב) שתורה יא זו הוא כהמשך ביאור של תורה ו שבעיקר דיבר על מה שהאדם צריך לקבל בזיונו בשתיקה ולעשות וידוי על חטאותיו, ולקבל הכל בדממה, ועל ידי זה זוכה לכבוד השם. אכן מרומז שם ומבואר להדיא כאן ובעוד מקומות שיותר חשוב ומעולה מהשתיקה הוא הדיבור של שבת. ולכן הן כל אלה יפעל - כל התיקונים שעוברים על האדם הוא צריך לקבל בשתיקה עד שזוכה לשלוש - בחינת הו' שמשלים קדושתו במידת שד"י, ואז הוא כבר זוכה לבחי' טל אורות ודיבור בקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הדיבורים הם מהשם יתברך בעצמו!

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תורה מח כז"ל "והדבורים שאדם מדבר בכח הם עצמן הדבורים של הקב"ה.” ולכן הסופי תיבות של "אדני שפתי תפתח" בגמטריא כ"ח.

וע' תורה קיב, שכן דברי אמת הם אור ה' בעצמו. ובתורה קכד שבהתבודדות השם יתברך שולח לו דיבורים לכאו' אינו מוכח שהוא עד כדי כך שזה כמו דיבור השם יתברך בעצמו, רק שנשלח ממנו יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רבינו מנצח את העכביש

ב"ה

נ נח נחמ נחמן מאומן

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מעשה ז' – מזבוב ועכביש

ע' מש"כ בלקוטי נ נח פרק 50, וע' 330:17. ומובא שם שמסורה בידינו שהסיפור הזה מרמז על רבינו. ולכן יש להעיר בענין העכביש, שרבינו אמר (שיחות הר"ן רלב) שהעיקר הוא הדיבור, ונתן משל לגבור אחד שכבש הכל, והגיע לשער והיה סגור מקורי עכביש, והנמשל מובן שזה המניעה לא לפתוח את הפה בתפילה ושיחה עם השם יתברך, שזה עיקר ענין של רבינו. ועל ידי ספרי רבינו, שהם מפעל היהדות, יש כל מיני עצות והצלה ממניעה זו, פתחון פה למיחלים בהשם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן