ליקוטי מוהר"ן תורה עו - להנצל מהצמאון ולזכות לראיה

 ב"ה

תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

 

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

 

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מה שמוכרח להיות ובטחון

ב"ה

מסכת בבא קמא

ל. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות עיין שם.

החפץ חיים (ליקוטי אמרים סי' ט) כתב, שמילי דאבות הכוונה למעשיהם של אבותינו הקדושים, והרוצה להיות חסיד צריך שיתבונן במידת החסד של אברהם אבינו, ובמידת העבודה של יצחק שנתרצה להיות עולה כליל על גבי המזבח, ובמעשיו של יעקב שהוא יסוד התורה, ומהם ילמד האדם להיזהר במעשיו, ע"כ מובא.

זה בפרטיות, אבל יש ענין כלל בחשיבות האבות, למה הם חשובים כל כך, עיין מש"כ על זה באריכות בחלק ה' מאומן.

 

לב. מאי ברשות איכא (היינו לרוץ בע"ש) כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וכו' (והפירוש כפשוטו ...) ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

לח. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג:ו), ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, ע"כ. -

י"ל עמד, ע' מד, ע' במספר קטן ז', שמדד קיים המצות של בני נח, וכן 'עמד ו' בגמטריא בני נח. ויתר, עם הד' אותיות בגמטריא כתר, דהיינו תרי"ג מצות וז' מדרבנן, אי נמי, יתר, עם הג' אותיות בגמטריא תרי"ג.

 

שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו ובשעת פטירתן וכו'. ובירושלמי ד:ג אמרו שעד שהגיעו למקום סולמא דצור שכחו כל הדינים שלימדום.

עיין ליקוטי מוהר"ן ס:ז שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שא-ינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם.

 

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה וכו' עיין שם. ניזיל ע"ה בגמטריא נ נח, וזה נינ"חמיה.

 

לח: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי (-שנפטרה), אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה חיה, ע"כ. -

לכאורה אין זה אלא לנחמה, ואינה מוכרח כלל. כי שמא גרם החטא, כמו שיעקב אבינו חשש לזה אף על פי שהיה לו הבטחה מן השמים שיצא הרבה טוב ממנו, וכן עיין בבראשית רבה (עו), הובא במסילת ישרים פרק ז' בזה"ל בענין המלכת שלמה שאמר דוד לבניהו (מלכים א:א) והורדתם אתו אל גחון, וענה בניהו, אמן כן יאמר ה'. אמרו זה לשונם, רבי פינחם בשם רבי חנן דצפורי, והלא כבר נאמר (דבה"א כב), הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה? אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, ע"כ. אכן עמון ומואב הרבו לחטוא, ולא רק שלא גרם חטאותם לאבד הטובה, אלא אדרבה, הטובה הציל אותם. ולכן יש לחלק בין סתם הבטחה למציאות שיש שורש ונקודה טובה שצריך לצאת, ששום דבר יכול לעכבו.

והנה במקום אחר הארכתי בענין הבטחון איך האדם יכול להיות בטוח שיגיע לו איזה טובה, כמו שמצינו אצל כמה צדיקים שהראו בכוונה ענין זו. ולפי מה שנתבאר כאן, אם יכולים להכריח שהטובה הוא בבחי' זו, של המצאת שורש ונקודה ששייך דייקא כך, בטוח הדבר.

רבינו אמר (מובא במכתבי שמואל ב:יט, ב:לה) שפעל אצל השם יתברך שלא יקח את אנשיו מהעולם באמצע העבודה [כל זמן שלא גמרו עבודתם בעולם הזה].

נ נח נחמ נחמן מאומן

יותר קשה להצדיק להחזיק ממון מלפזרו לצדקה

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תצט. פעם אחת ספר מענין הבטחון ואמר שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו, כמו שמספרין מכמה צדיקים גדולים שהיו לפנינו, כגון הבעל שם טוב זכרונו לברכה, והצדיק הקדוש מורנו הרב אלימלך זכרונו לברכה, וכיוצא בהם שבכל יום ויום היו מפזרים כל הממון שהיה בידם ולא הניחו אצלם שום ממון מיום לחברו. וכו' וכו' אבל יש מעלה גבוה יתרה ביותר דהינו שהצדיק האמתי יחזיק אצלו הממון, וזה קשה יותר. הינו כי עבודה זו גבוהה וכבדה ביותר, ע"ש.

לכאורה גם הנועם אלימלך בעצמו מודה לזה, עיין בספרו בפרשת לך לך (יג:כ) ואברם כבד מאד כו׳. נ"ל דהצדיק כשנשפע לו שפע מהשי"ת מתירא מזה מאוד ע"ד קטונתי כו׳, וע"כ הוא מתגבר יותר בעבודת השי"ת, לזה אמר "וישכם אברהם בבוקר", ר"ל דהחסדים נקראים 'בוקר', ולזאת כשהיה מגיע אצלו החסדים גדולים, אז ביותר הגביר לזרז את עצמו והלך למדריגה היותר גבוהה "וחבש חמורו" זה חומר הגוף. וזהו "ואברם כבד מאוד במקנה", ר"ל שהיה לו למשא מה שהשפיע לו השי"ת מקנה "כסף וזהב", ע"כ.

ולכאורה המשך דבריו שם הוא הסבר עבודת הצדיק כאשר קיבל השפעות של גשמיות ז"ל "וילך למסעיו" פירוש לשורשו, וזהו פירוש רש"י ז"ל "שפרע הקפותיו", דהנה אנו מברכים בכל יום 'מלביש ערומים' ו'זוקף כפופים', כי כל אדם מוקף בחיצוניות של עולם הזה, וכשהוא במדריגה גדולה אזי הוא מופשט מחיצוניות של עוה"ז ונשאר ערום, וזה אמרם 'הוי ערום ביראה', עד שמלבישין אותו בחלוקא דרבנן מעולם העליון, וזה שאנו מברכין "מלביש ערומים" אימת? כשהוא "זוקף כפופים", דהיינו שהולך לעולם העליון. וזה פירוש רש"י ז"ל "פרע הקפותיו" מלשון 'ופרע את ראש האשה', דהיינו הקפותיו שמוקף מחיצוניות, עכ"ל.

ועיין לעיל אות רסח ז"ל אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה, נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפלו אם אקבל סך עצום בפעם אחד, אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך, כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיחות הר"ן אות ב' - מסירת והפקדת החיים להשם יתברך

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

ב. טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו, ע"כ.

בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד-תטו[1], תטו-תיז[2]. וזה קשור גם למש"כ בחיי מוהר"ן (אות מד) בענין תמידית המחשבה שאינה מפסקת ע"ש. וקשור מאד למה שרבינו גילה כאן בשיחות הר"ן אות רסט ז"ל לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

ועיין בספר המספיק לעובדי ה', פרק הבטחון, ז"ל המעלה הרביעי היא מעלת ההפקדה, ופורשה דיפקיד האדם את עניניו או אחד מהם בידי השם יתעלה, ויערטל עצמו מכל צפיה ותשוקה, עד שאחת היא לו אם ישיג דבר שהוא משתוקק אליו או אם ישיג אם ההפך ממנו, ונמצא מסתפק במה שגוזר ועושה השם יתעלה. וזאת המעלה, אם אפשר למנות עם מעלות הבטחון, הריהי עליונה שבכלן, ואם אין למנותה ביניהן הריהי עליונה על כלן... ומה שנזכר במפרש על אודות ההפקדה בספרי הנביאים, הוא מאמר דוד עליו השלום (שמואל ב:טו:כה-כו), אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אתו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, עכ"ל.

 

בספר אמונת עתיך, תקנות והנהגות אצל החברים המקרבים להצדיק האמת, א:ג כז"ל ויאמר בזה הנסח:

רבונו של עולם, הריני מוסר עצמי אליך בכל תנועותי ומחשבותי ודבורי ומעשי, ותנועות ומחשבות ודבורים ומעשים של בני והתלויים בי, שיהיו הכל כרצונך הטוב עלי, ובהתקשרות לרבנו הקדוש צדיק יסוד עולם נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה רבנו נחמן בן פיגא זכונו יגן עלינו עכ"ל.

[עוד טעות נמצא בספר שיח שרפי קודש ו:שז כז"ל נמצא בכתבי יד הרב החכם רבי יעקב רבי יעקב (הכפל שם) קלמנוביץ ז"ל שנכר שהעתיקו מאחד מגדולי אנשי שלומנו נסח תפלה הקשור לענין המבאר בשיחות הר"ן (סימן ב. קלח ע"ש) וזה לשונו:

הריני מוסר נפשי ורוחי ונשמתי וכל התנועות, וכל העשיות, וכל העבדות וכל המחשבות וכל ההטיות וכל הכפילות, וכל מה שעשיתי בין בדבור בין במחשבה בין בראיה בין בשמיעה בין במעשה, בין בהקיץ בין בחלום בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים, מנעורי ועד היום הזה ועד הרגע הזאת, שאני מבקש ומתפלל לפניך ומתחנן ומתנפל לפניך אדון כל התמלא ברחמים שיהיו הכל מסורים בידיך, ואתה ברחמיך הרבים תתקן את כלם שיהי הכל כרצונך הטוב באמת, ומעתה ועד עולם לא אסור מרצונך ימין ושמאל וכרצונך תמיד אעשה בכל עת ובכל זמן, אמן כן יהי רצון, עכ"ל.

והמעיין יראה שלא כיוון נכון למה שרבינו אמר למסור התנועות העתידות שיהיו רק כרצון השם יתברך, ואילו כותב על ענין אחר שהמעשים שכבר עשה ושיעשה שיהיו אז מסורים בידי השם יתברך לתקנם].

ועיין בספר ליקוטים יקרים של המגיד (עמ' לו) שכז"ל כיון שהוא מוסר כל מחשבותיו להבורא ית', שהוא ית' ישלח לו במחשבותיו מה שהוא צריך לעשות, כמו שכתוב (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך, והוא רוצה וחושק ומתאוה לאיזה דבר חסידות, מסתמא הוא צריך לאותו דבר, והשם יתברך שלח לו אותה המחשבה, עכ"ל. ועיין לקמן אות ז' בענין המחשבות של ר' נחמן הורדנקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

---

[1] ז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים, והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי. כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

[2]. ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכל הפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל. הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מתי יש לבטוח שככה יעשה השם - חדר מיוחד להתבודדות - נ נח

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תקפח. אחד מאנשי שלומנו היה קובל ומתנצל לפניו ז"ל באשר שיש לו צער גדול מזה שאין לו מקום מיחד לעבודת ה', כי ביתו קטן וצר מאד, ובכל פעם יושבין שם עכו"ם כמו שרגילין בבית המזיגה, ועל ידי זה דעתו מבלבלת מאד. השיב לו רבנו ז"ל מסתמא אם היה השם יתברך יודע שכל בחירתך ועבודתך תלוי בזה שיהיה לך מקום מיחד, מסתמא היה נותן לך מקום מיחד, ועכשו בודאי מסתמא אתה יכול להיות איש כשר גם בבית זה. עוד דבר עמו כדברים האלה, ע"כ.

שאלתי את המפרסם מ.ס. ע"ה בענין הבטחון שמובא שצדיקים המשיכו כל מיני השפעות בכח הבטחון, והלוא אמונתינו אומרת שהכל לטובה, אז איך היו בטוחים שהש"י ישפיע להם אותם דברים לעומת האמונה שאפילו בלי אותם הדברים מצבם הכי טוב. והוא ענה לי שעל דבר שידעו שהם צריכים בשביל עבדותם בעבודת השם, על דבר כזה בטחו שבודאי השם יתברך יביא להם. אכן איך באמת יודעים מה רצון השם שתעבוד אותו. וכאן רבינו קבע לאותו אדם שכיון שלא היה לו חדר מיוחד מסתמא רצון השם היה שיעבדוהו בלי החדר. וי"ל שצדיקים ידעו מה באמת כל בחירתם היתה תלויה בה שיבטחו שהשם יתברך יתננה.

אכן באמת חז"ל בזוהר ובגמרא כבר הורו, לפחות במקרה וסיבה אחד שבה יש לבטוח, וז"ל הגמרא (ברכות ו:) אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב''ה משאיל בו שנאמר {ישעיה נ-י} מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו יבטח בשם ה' מאי טעמא משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח, ע"כ.

ועיין שם במפרשים, וראיתי שיש שדייקו מלשון רש"י שמדובר רק לענין השכמה ע"ש. ויש לאמר שזה קאי רק לענין מצוה דרבים כמו תפילת שחרית בציבור בבית הכנסת. ועכ"פ אפילו אם נאמר שהולך על כל המצות, זה יהיה תנאו, שכבר התנהג באותו מצוה והקב"ה כביכול מחכה לו שיעשה עוד.

ועיין בימי מוהר"ן פב ז"ל ועקר גדל עצם היסורים שלי בזה שהגיעו עד הנפש היה מחמת שלא היה לי שום חדר מיחד בשביל לעסק בו בהתבודדות, אשר זה היה מכרח לי מאד מאד, אבל לא זכיתי לזה, וגם בהיותי בנעמירוב לא היה לחד מיחד כרצוני, אף עף על פי כן מחמת שישבתי בבית אבי זקני ז"ל שהיה בית גדול מרוח, מצאתי שם ברב פעמים מקום מיחד, אבל בכאן שישבתי בשכנות היה קשה לי למצא מקום מיחד, והיו לי יסורים גדולים מזה, ואעפ"כ היו לי כמה עצות בזה בעזרת השם יתברך, כאשר כבר דברנו מזה הרבה, אך איש כמוני בודאי היה צריך חדר מיחד בפרט שהייתי צריך בכל פעם לעסק בכתיבת דבריו הקדושים וכו' שלזה צריכים בודאי חדר מיחד, אבל לא זכיתי לזה עדין, וישבתי בבית המדרש ולמדתי בתמימות פוסק ושאר ספרי קדש, ונעלם ממני ולא ידעתי שעדין אפשר גם עתה להאיר באיזה נפשות ישראל לעוררם לעבודת השם באמת כפי מה שקבלתי ממנו ז"ל וכו' ע"ש.

והנה מש"כ "איש כמוני", אולי זה בא לאפוקי מאיש הנ"ל שרבינו אמר לו שמסתמא אין בחירתו תלויה בזה שיהיה לו חדר מיחד, ולעומת זאת רבי נתן מעיד על אצמו, שהוא בודאי היה צריך, ועכ"ז לא זכה לה מיד, ולקח לא עוד הרבה זמן עד שזכה לזה, וקודם זכה במקצת, שעשה מחיצה בתוך הבית, אבל זה לא היה מספיק, ואז התחיל לעסק לבנות לו חדר מיחד, עיין כל זה בסימן צד שם, וכז"ל וזה היה לי לישועה גדולה ונפלאה בלי שעור, ואז ראיתי בחוש כמה וכמה צריכין לקוות לה' ולבלי להתיאש מישועתו בשום דבר, אף על פי שרואין שעוברין ימים ושנים הרבה והישועה רחוקה, אף על פי כן צריכין לקוות ולחזר ולקוות עד ישקיף וירא ה' משים ע"ש.

והרי אף על פי שידע שמכרח לו, ובסוף באמת זכה להחדר, אבל לקח זמן וכו'. ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השלך על השם יהביך - על פי דף יומי - מסכת מגילה דף ח

 

ח. מאי משמע (שהנודר בלשון הרי עלי מקבל אחריות על עצמו) א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ.

עיין במסכת ראש השנה (כו:) לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נה) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר רבה בר בר חנה, יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייא, הוה דרינא טונא (נשא משא) ואמר (הישמעאלי) לי, שקול יהביך ושדי אגמלאי, ע"כ.

ויש להבין בזה מה שמפורש בספרי ברסלב לא לקבוע איך השם יתברך יעזור, כי אם השלך על ה', שהאחריות של המשא יהיה על ה' לנשאו איך שהוא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

טיול בהיכלי ובחדרי התורה ובהיכלי וחדרי האמונה ובטחון

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה רמה

דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים, ונכנס מחדר לחדש ומחדר לחדר, כי בכל חדר וחדר יש כמה וכמה פתחים לחדרים אחרים, וכן מאותן החדרים לחדרים אחרים, והוא נכנס ומטיל בכלם, ומלקט משם אוצרות וסגלות יקרות וחמודות מאד – אשרי חלקו, עכ"ל.

עיין חיי מוהר"ן אות תקצ"ד (והובאו שם גם באות שפט) ז"ל ואני אפתח לך שבילי השכל, ותלך ותטיל דרך כל התורות שלי כדרך ההולך ומטיל בהיכלות ובנינים נפלאים ונוראים.                 ואז באר לי הענין קצת ואמר לי, כי התורות שלו הם כמו מי שנכנס לפלטין שיש בו היכלות וחדרים ואכסראות ופשפשין נאים נפלאים ונוראים נאים מאד, ועילות על גי עליות שונות בדרכי חדושים נוראים, ותכף כשנכנסין בחדר אחד ומתחילין להסתכל בו ולהתפלא על נפלאות החדושים אשר בו, בתוך רך רואין שנפתח לו פתח נפלא לחדר אחר, וכן מחדר זה לחדר עוד וכו' וכו' אבל אף על פי כן עדין לא יהיה שלך, רק כמו שמטיל בשל אחרים, אבל אני רוצה שיהיה שלך לגמרי, וגם זה יהיה. אתה חושב עבור המעשים טובים שלך (-עיין לקמן נרחיב על זה בעה"י), רק בשביל שאני רוצה כך, עכ"ל.

השוה זה למש"כ בחיי מוהר"ן אות תכ ז"ל שטוב מאד מי שזוכה לכנס ולטיל עצמו באמונה, ושם יש היכלות וחדרים, והוא נכנס ומטיל עצמו מחדר לחדר ומפלטין לפלטין. ויש שם דרכים כבושים נפלאים מאד, ומשם נכנסין ומטילין בבטחון וכו' ואחר כך נכנסין יותר ויותר, אשרי הנכנס ומטיל שם, עכ"ל.

וע"ע בריש ספר המידות, ערך אמת, אות א', ז"ל מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך, עד שילך במחשבתו מהיכל אל היכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל, ישמור את עצמו מלומר שקר אפילו בטעות, עכ"ל.

והנה בחיי מוהר"ן אות תקצ"ד רבינו אמר, אתה חושב בשביל המעשים טובים שלך, יכולים לפרש ששמירה משקר הוא נכלל במעשים טובים. וע"ע בהקדמה כללי לספר ליקוטי נ נח, שאף על פי שחז"ל שהתלמוד מביא לידי מעשה, ולא להיפוך, עכ"ז מצינו כמה וכמה פעמים שעיקר השגה וקנין תורה תלוי דוקא במעשה. ועל כל פנים קצת קשה, למה רבי נתן לא היה יכול לזכות ליכנס לחדרי תורה בזכות שמירת האמת, עד שרבינו קבע שזה יהיה רק בשביל שהוא רוצה. ובפשטות היינו אומרים שמה שרבינו גילה בריש ספר המידות שיכולים לזכות לזה לטיל בהיכלות, אינו דבר קל להשיג, והוא כל כך קשה עד שאפילו צדיק כמו רבי נתן מן הסתם לא ישיגנו. וקצת דחוק, כי רבינו כתב שם, מי שרוצה, מה שזה באמת דבר הניתן להשיג לכל מי שרוצה.

בדרך שכל -

בספר המידות הנ"ל רבינו כתב ז"ל ויראה את ההיכלות בעיני השכל, ע"כ. וכן בחיי מוהר"ן תקצד, רבינו אמר ז"ל ואני אפתח לך שבילי השכל ותלך ותטיל וכו' ע"כ. הרי שהכל הולך דרך השכל. וצ"ע לענין מה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן אות תכ, שיש באמונה היכלות וחדרים, ויש לטיל וכו'. האם גם זה דרך השכל, כי רבינו ביאר שאמונה מתחלת למעלה מעבר לשכל. ורבינו גם כן גילה שאמונה זה בבחי' המדמה, ובבחי' נבואה (ונבואה ושכל הם שני ענינים נפרדים).

ויש לדייק בספר המידות הנ"ל, מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך וכו', שזוכה לכל הטיול הנאמר שם דרך דביקותו בהשם יתברך, ולא הזכיר את התורה הקדושה, וסתם דביקות לכאורה הוא באמונה ובטחון, וא"כ הרי הוא מאותו פרשה של חיי מוהר"ן אות תכ, וכתוב בו בספר המידות שהוא בעיני השכל, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דרך היחיד באמונה ובטחון אין סוף

ב"ה

מחלקת בגמרא בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, כי רשב"י אומר שהאדם יעסוק רק בעבודת השם יתברך ולא ידאג כל עיקר על פרנסה, והגמרא אומרת שרבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. והוא תמיהא פלא איך יתכן שחס ושלום רבים שמו כל תקותם בהשם יתברך, ועסקו אך ורק בעבודתו ולא הצליחו?!  

ונראה לעניות דעתי שהתירוץ מפורש בדברים הקדושים, שרבים עשו - כל כמה שהם ניסו את זה כרבים באמת לא היה סיכוי שיצליחו, כי זה דרך היחיד, דרך היחוד, ואנחנו שייך לרשות הרבים. והבן.
ורבינו הקדוש הזהיר מאד בהקדמה ללקוטי מוהר"ן תנינא שאי אפשר להיכנס לעבודת השם אלא בדרך אחד היה אברהם, כי אברהם הוא דרך היחיד, ומקודם הוא היה אברם, אברם עם א"ח שאחד בגמטריא רבים, ואחר כך אברהם, אברהם עם ד' של אחד בגמטריא רבים, כי הוא נכנס ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אח"ד היה דייקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הדרך שגילה רבינו למסור הכל על השם יתברך - הוא דרך היחוד העליון של קודם החטא!

ב"ה

שיחות הר"ן אות ב: טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך: עכ"ל.

וע"ש בסימן רס"ט ז"ל: לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו' (תנג), ולפעמים יש להאדם בלבולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין - עושין ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום. עכ"ל.

ע' בספר אדיר במרום (עמ' תיד-תטו) שלכאורה ממש מאיר את הענין הזה וז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים. והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי, כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

וע"ש עוד (עמ' תטז-תיז) ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכלהפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל, הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

הרי שרבינו גילה את הדרך איך לאחוז ביחוד העליון של קודם החטא, שיתנהג רק בביאת המשיח בב"א. נ נח נחמ נחמן מאומן!