זרוק את החכמות - העיקר הוא תמימות ופשיטות - על פי רבינו הקדוש ואפילו להבדיל על פי הרש"ש

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה

תנינא תורה מד

בענין חומרות עיין שיחות הר"ן אות רלה

בענין חכמות לא צריכים כלל –

מובא הרבה בספרי רבינו, עיין לקמן תנינא עח. שיחות הר"ן נא, שבחי הר"ן יג.

ועיין ברש"י בספר משלי עה"פ (כו:י) רב מחולל כל ושכר כסיל ושכר עברים, ז"ל הקב"ה ברא את הכל ודן את הכל ככסיל כחכם אין אנו צריכין לשום חכמה, עכ"ל.

 

ז"ל ובאמת אחר כל החכמות, אפלו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בתמימות בפשיטות גמור, בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל. כי באמת אין חכם בעולם כלל ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך וכו', עכ"ל.

אולי יש בזה מה שמצינו בספרים הקדושים שהפרצופים של חכמה ובינה (אבא ואימא) אינם אלא מאצילות שני, דהיינו ממה שנפל בשבירה למטה בבי"ע, ואילו א"א נשאר במדרת אצילות עצמו, ולכן אבא ואימא אינם מלבישים אלא לזרועות א"א, בחי' חסד וגבורה שלו, ולא לבחינות חכמה ובינה שלו (כמבואר כל זה זה בספר פתחי חכמה ודעת, אות לו ( שערי רמח"ל קעז-ח). והרי מבואר שהחכמות עכשיו אינם בכלל חכמות. ואילו החכמה סתימאה של א"א נקראת תמים דעות (איוב לו:ד) כמבואר בספר אדיר במרום (עמוד קמג, ז"ל להיות הדעת שבו מכוסה גם כן בקרום. ונמצא שכל בחינותיה נתנים ונמסרים לשורש שהוא עתיק יומין, וזהו בחינת התמימות וכו' ע"ש). כי עיקר החכמה הוא להיות תמים, ודוק.

 

בפירוש בלבבי משכן אבנה על הקדמת רחובות הנהר של הרש"ש האריך להסביר שכל ענין של המוחין הם רק לאחר החטא, ובעיקר יש רק ו' קצוות. ועל כן העיקר הוא רק תמימות ופשיטות (ולא ידעתי על מה הוא סמך בזה, והוא אומר רק ו"ק, ומצינו ברמח"ל שאמר ששורש הכל הוא רק ג' – חסד גבורה ורחמים. וכן צ"ע שידענו שיש י"ס אפילו בעולמות הצחצחות, והוא דוחה את זה כי שם כתוב דלאו איהו חכמה, ולכאורה אין זה דיחוי מספיק, ושם י"ה"י"ה יוכיח). וכיון שהוא כותב שזה יסוד לימוד כל הרש"ש (והיינו היפוך ממנו ומכל הלומדים את הרש"ש בדרך כלל שהוא בעיקר חשבון וכו') אביא חלק מדבריו.

דף ג ע"ג, עמ' צה:

כשנעמיק נבין ששני התפיסות הנ"ל, קומת ז"ס או י"ס מושרשים בקודם החטא ולאחר החטא. כי קודם החטא יש רק בחי' ו"ק שבכל דרגה, ואין בחי' ע"ב וס"ג, אלא הוא בחי' זו"ן שהם ו"ק, שהם רק בבחי' מ"ה וב"ן. כי עיקר הכח הוא לא כח המוחין שבאדם, אלא כח שנגלה למעלה מטעם ודעת, שהמדות שהם זו"ן הם פועלים למעלה מהמוחין. ולכן ההויה לא תפסת כעסמ"ב, שהוא כח המוחין שמנהיג את המדות, אלא נגלה רק כח המ"ה וב"ן שהם המדות שמונהגים מצד למעלה מטעם ודעת, מצד נקודת העצם, מצד הכתר.

משא"כ לאחר החטא, נגלה מהלך של עץ הדעת, מהלך של מוחין ודעת, בחי' חו"ב. ומצד כך, הו"ק מתפרטים לי' ספירות, ונעשים עסמ"ב, והע"ב והס"ג הם מנהיגים את המ"ה וב"ן, בסוד וידעת היום והשבות אל לבבך, וידעת היום הם המוחין שמנהיגים את המ"ה והב"ן שהם בחי' והשבות אל לבבך. לפי"ז נבין את העומק של החתירה שרבינו הרש"ש חותר לבאר כסדר [כמ"ש לעיל בארוכה] שכל הבריאה היא בסוד ו"ק שהם זו"ן, ולא רק בבחי' של י' ספירות. עומק הדבר [מלבד ג' הביאורים מש"כ לעיל] הוא גילוי שלמלעה מחטא אדה"ר, כי מצד החטא הרי שמתגלה י' ספירות, גילוי של ע"ב ס"ד שמנהיג את המ"ב והב"ן. משא"כ קודם החטא, הבריאה היא בסוד זו"ן, ואין ע"ב וס"ג שהם טעם ודעת שמנהיגים את המדות, אלא הגילוי הוא האור שלמעלה מטעם ודעת.

וא"כ אור פנימיות תורתו של רבינו הרש"ש, הוא גילוי א"ק, גילוי האור של קודם החטא. כי אדה"ר לפני בחירתו היה יכול לדבוק בערכין של א"ק שלמעלה מאבי"ע. ובבחירתו ירד לבי"ע. וא"כ האור של קודם החטא גנוז בו הכח של התדבקות בא"ק. והם הם אריכות דברינו שאור פנימיות תורתו של רבינו הרש"ש הוא לגלות את אור הא"ק, גילוי אור של קודם החטא, אור א"ס שקודם הצמצום.

הרי נתבאר: בדברי רבינו הרש"ש שכל עולם ביחס לתחתון ממנו הוא בחי' של ג"ר, וביחס לעליון ממנו הוא בבחי' של ו"ק. ועמקן של דברים לפי מה שנת' עד השתא בארוכה, שכל הבריאה כולה, מצד ההדרגה שבה יש בה הבחנה של ג"ר וו"ק, שהעולם העליון בחי' ג"ר, והעולם התחתון הוא בבחי' של ו"ק. משא"כ מצד אור הא"ס, מצד אור ההשתוות, הרי שכל הבריאה כולה ואפי' א"ק עצמו הוא בערכין של ו"ק. ואע"פ שסוף דבר בירר הרש"ש לעיל שבערכין דא"ק שהוא ו"ק, אוי א"ס שבמחוץ לחלל שנכנס לחלל הוא בחי' של ג"ר אל הו"ק דא"ק. אך נת' לעיל שהוא לשון מושאל בלבד. כי גילוי הג"ר שנכנס בו"ק דא"ק, שהוא אור א"ס שנכנס לתוך הקו לא"ק, איננו בערכין של ג"ר שנכנס לו"ק, אלא רק ביטוי לגלות אחדות של קודם הצמצום והצמצום כמ"ש לעיל.

הרי שעומק הדברים לחלק את העולם העליון שהוא בבחי' של ג"ר, והעולם התחתון שהוא בבחי' של ו"ק, כל זה הוא בסוד ההדרגה שבעולמות. משא"כ מצד כח האחדות שבעולמות, הרי שכל העולמות כולם, וא"ק בכללם, שהוא שרשם, כולם בבחי' ו"ק. וא"כ כל העולמות כולם, יש להם שם אחד שהוא ו"ק, כי החילוק הוא רק מכח ההדרגה, משא"כ מצד אור ההשתוות, כל הבריאה כולה אין יש בה אלא שם אחד בלבד, שכולה אינה רק בבחי' ו"ק שהם זו"ן.

ועומד היסוד שכל הבריאה כולה היא בסוד ו"ק, שלפי גילוי זה כל הבריאה כולה נתפסת כהויה אחת שאין בה מוחין כלל. שהרי תוך הבריאה נאמר כולה בחכמה עשית, שהג"ר הם בבחי' של מוחין. משא"כ מחוץ לחלל נאמר לית מחשבה תפיסה ביה כלל, וא"כ הג"ר של הא"ק, שהוא גו אור א"ס שנכנס לתוך א"ק, הרי הוא לא בגדר של מוחין, אלא היא הארה שלמלעה מהמוחין. והוא העומק שאין בחי' של ג"ר תוך החלל. והבן הדברים מאד מאד.

כאשר אנו מגדים שיש בחי' ב"ר בתוך החלל, הרי שיש מוין, שהוא בחי' אחר חטא עה"ד, שהוא שורש ההתפרטות שיש בחי' עסמ"ב בכל דרגה, שמוחין ע"ב וס"ג מנהיגים את המ"ה והב"ן. משא"כ מצד ההבחנה שכל הבריאה כולה היא בסוד ו"ק שהם  זו"ן, מצד כך אין בבריאה בחי' של ג"ר, והג"ר שנכנס מחוץ לחלל איננו בערכין של מוחין, אלא נאמר בו לית מחשבה תפסה ביה כלל, שהוא אור א"ס.

וא"כ העומק שגנוז בדברים שאין בבריאה ג"ר רק ו"ק, הוא גילוי האור של קודם החטא שאין מוחין כלל בנבראים, אלא בסוד המדות שלמעלה  מטעם ודעת, שהוא כח התמימות והפשיטות שבנפש, שהוא נעשה כלי לאור הפשוט בתכלית הפשיטות, ובזה נכללים הנבראים בא"ס. ע"כ.

עמוד קד:

ועומק הדברים שעיקר העבודה היא ע"י ישראל, שהרי נאמר בפסוק (דברים ד:ו) 'כי היא חכמתכת ובינתכם לעיני העמים', בעכו"ם נאמר בהם חכמה בגוים תאמין, משא"כ אור ביטול החכמה שהוא סוד תורה מלשון הוראה, שעבודת האדם לבטל את דעתו, בסוד חוקה חקקתי ואל תהרהר אחריה, גילוי זה קיים רק בנשמתן של ישראל שנאמר בהם אדם ובהמה תושיע ה', ערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה. בהמה בגי' בן כידוע. וא"כ טעם הדבר שישראל נקראין בנים, הוא מצד גילוי עבודתם של משימים עצמם כבהמה, בסוד ביטול הדעת. כח ביטול הדעת קיים רק בנשמתן של ישראל. ולכן, כיון שמהות בירור כל עולמות כולם הוא גילוי אי קיום ג"ר בחי' מוחין וחב"ד, וגילוי אור שלמעלה מטעם ודעת, לכן עבודת הבירורים הוא דייקא ע"י ישראל שמשימים עצמם כבהמה בגי' בן, שמגלים את אור ביטול הדעת. וא"כ מכיון שמהות כל הבירורים הוא ביטול אור הדעת וגילוי התמימות ופשיטות שלמעלה מאור הדעת, לכן הבירור הוא דייקא בכחם של ישראל.

ולכן במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, כי הזוהמא הוא בחי' של חטא עץ הדעת, בחי' החב"ד והג"ר של כל העולם, ופסקה זוהמתן הוא גילוי שכל בחי' הוא זו"ן שהם ו"ק שהוא בן, שהוא ביטול התפיסה שיש ג"ר בכל עולם. ולכן דייקא במעמד הר סיני נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה ונקבע בהם השם של בנים אתם לה' אלקיכם. וכן עיקר תיקונם נעשה במעמד הר סיני ע"י שהקדימו נעשה לנשמע, כי סוד הנשמע הוא בסוד סברא, כאמרם ז"ל, לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי, וא"כ אם שמיע לי, סבירא לי. ובזה שהקדימו נעשה לנשמע, ביטלו דעתם לדעת קונם, והתבטלו לאור הא"ס. ובביטולם של דעתם, בזה גופא פסקה זומהתן. כי הזומהא הוא עצם הדעת, וספיקת הזוהמא נעשה ע"י ביטול הדעת. וזה שישראל בטלו דעתם לבוראם ע"י שאמרו נעשה ונשמע, עי"ז הוקבעו [בלשון יותר פנימי הוציאו מכח להפועל, את כח נשמתן] שכח הבירור הוא ע"י נשמתן של ישראל, שלנצח הם מבררים בכל דבר את המימרא שהם עצמם אמרו 'נעשה ונשמע', ביטול דעת לאא"ס.

וא"כ לפי"ז נבין שעומק כל העבודה בכל דבר ודבר, הוא ביטל אור הדעת שבו, וגילוי אור התמימות ופשיטות שלמעלה מהידיעה, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן