ב"ה
כו.
ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מוזבח בנוי, והיה
בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום, לפיכך זכה
בנימין ונעשה אושפזיכן לשכינה (פרש"י שהיה ארון בחלקו), ע"ש. – מסכת יומא
דף יב.
הרי
מבואר שבתחילה מקום הארון לא היתה קבוע להיות בחלקו של בנימין, והיתה אפשרות שתשכון
השכינה במקום אחר, ורק מחמת צערו של בנימין קבעה השכינה את מקומה בצד מערב, כדי
שיהיה קודש הקדשים שבו הארון בחלקו של בנימין שבמערב, כן מבואר בריטב"א (יומא
יב. ד"ה מה).
ובזה
יש להעמיק בדיבור של רבינו מובא בשיח שרפי קודש (ב-קכב) ספרו לרב מחמעלניק מחתנו
של רבנו, שהרב מואלטשיסק (גם הוא מחתנו של רבנו) כבר מתגעגע ארבעים שנה שיזכה לבוא
ולהיות בארץ ישראל, ואמר הרב מחמעלניק: מה הרעש והגעגועים
משך ארבעים שנה לבוא לארץ ישראל? לוקחים מעות
ונוסעים! – כשספרו זאת לרבנו, אמר: הרב מואלטשיסק שיש
לו געגועים לארץ ישראל, יזכה לבסוף להיות בארץ ישראל, והרב מחמעלניק, שאמר שלוקחים
מעות ונוסעים, לא יהיה בארץ ישראל. וכך הוה וכו'.
שהרי
אצל בנימין הגעגועים ורצונות שלו פעל אפילו שהשכינה קבעה מקומה בחלקו, ואכן עכשיו
על ידי הגעגועים ורצונות האדם יכול לפעול שיזכה להיות שחלקו יהיה במקום שקבעה השכינה.
No comments:
Post a Comment