אני זה הנשמה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

כב:ו עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם "אני", הוא הנשמה ע"ש (וכן בחיי מוהר"ן אות קמז ז"ל ואני אין לי כלום, אך זאת כל נחמתי כשאני מזכיר שבעלמא דקשוט יהיו כלם צריכים לי וישתוקקו כלם לשמע החדושים שאני מחדש וכו' מהו אני, רק מה שהנשמה שלי מחדש, ע"כ). וקשה מנוסח אלהי נשמה שנתתה בי, הרי שהנשמה אינה אלא נתון בי, בעקר עצמיותי. וי"ל דמבואר בכוונות שאותה הנשמה היא הנשמה לנשמה, ולכן י"ל שעיקר האני הוא הנשמה כמש"כ רבינו, מה שאין כן הנשמה לנשמה היא תוספת.

וכעין זה יש ליישב על פי המבואר בכתבי האר"י, בשער מאמרי רשב"י זיע"א (עמ' קמח) ז"ל ודע כי יש שתי נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה, והיא אמצעית לגוף לבד, מכף רגל ועד הכתפים לבד. ואם נקודה אמצעית מכל הגוף, מכף רגל ועד ראש, והוא הטיבור. ושתי נקודות אלו, הם, כנגד א"י וג"ע. כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד. וגן עדן, אמצע כל העולם בכללו. ונקודת ארץ ישראל, כנגד מלכות. ונקודת ג"ע, כנגד בינה וכו' וכו' וכו' ושתי נקודות אלו, כל אחת נקראת אני, וזהו סוד ראו עתה כי אני אני הוא כו', והבן כל זה וכו' עיין שם, שבינה היא בחינת הנשמה, ומלכות בחינת הנפש. ולפי זה יש לומר שהברכה מדבר על עצמיות האדם מצד נפשו, ורבינו דיבר מבחינת הנשמה.

וע"ע בספר לקוטי תורה של האריז"ל, פרשת בראשית, ד"ה הנה באדם יש ארץ ושמים שכז"ל כי בצלמנו הוא בחי' נשמה, שהיא נקרא אדם, כמ"ש על בשר אדם לא ייסך. והגוף אינו אדם, אלא בשר אדם. ומלת נעשה, אמר על הגוף, שנעשה מחומר העולם הגשמי. וכמו שהמלאכים כשבאים לעולם הזה עולם התחתון, מתלבשים (בגוף) בעולם הזה החומרי, לכן אכלו בבית אברהם, כן נשמת האדם, מתלבשת באויר עולם הזה, לכן אמר נעשה לשון רבים, כי ע"י שמתלבשת הנשמה שהיא מאתו יתברך, באויר העולמות, אמר נעשה אדם, נעשה ללבוש בעולם העשיה אדם שהיא הנשמה, ויהיה בצלמינו שהוא הרוחניות המלאכים, כדמותינו, שהוא התלבשות שמתלבשות באויר עולם הזה כשבאים כאן. הרי שיש בזה האדם ב' בחינות: אדם עליון, שהוא הנשמה. ואדם התחתון, שהוא הגוף, הרי ב' מיני אדם זה תוך זה, עכ"ל.

 

 

עצמי היא הנשמה שהיא עצם האדם כי עקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם אני הוא הנשמה, ע"כ. עיין בספר חרדים דף ע: (חק לישראל עש"ק פרשת וירא) העולם ים סוער, הגוף תל עפר, בתוכו הנשמה, איש עומד על התל ועץ החיים נטוי עליו, אם הוא חכם לב יתחזק ויתשב באילן וכו', ע"ש.

ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מהז' קבצנים, יום ראשון – הקבצן העור, כתוב שם ז"ל ואמר להם: חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשבו, שיחזרו ויבנו, עתה חזרו אליהם, ע"כ. וכמדומני שגם בפירוש האגדות של רבה בר בר חנה פירש הגר"א ענין יורדי הים בספינה הוא ענין ירידות הנשמות לגופים בעוה"ז.

והנה ספינה נקראת אני, כמש"כ (מלכים א:ט:כו) ואני עשה המלך שלמה. ולפי דברי רבינו כאן צריכים לאמר שנקראת על שם הנשמה צפונה, ודו"ק. ומובא מספר מעשה שושן שהשורש של אניה הוא: אנה, והוא ענין יגון ואבל, כמו (ישעיה ג:כו) ואנו ואבלו פתחיה, והשאל השרש הזה לספינה מפני שהיורדים בה בים הם ביגון ואבל מחמת סכנת הים. וכן י"ל לענין הנשמה בגוף בעולם הזה, אבל מלשון רבינו בחיי מוהר"ן שהבאתי, שקרא לנשמתו בעולם הבא אני, לא משמע כן.

נ נח נחמ נחמן מאומן